פורום נשואים טריים (עמוד 423)

7 חודשים לגיל 30+ זה הרבה זמן את מרגישה שהוא רוצה להתחתן?

הרבה פעמים זה גם פוזות של "לי לא חסר כלום"

 

יש לי 2 הערות לגבי זה, לא בטוחה שאדייק בהן:

1) יש המחשיבים געגוע למציאת חן (שמעתי את זה משני רבנים מהציבור). לפי מיטב ידיעתי בנושא, זה דבר בסיסי בזוגיות. מכירה באופן אישי זוג שהיו ביחד קרוב לחצי שנה ונפרדו מכיוון שלא הרגישו געגוע, רצון להיות ביחד לעיתים קרובות וכו'. אגב, שניהם נשואים היום, כל אחד לבן זוג אחר.

2) יתכן שבן הזוג שלך קצת חסום רגשית. הוא לא מסוגל לחשוב שהוא מתגעגע למשהי/שהוא רוצה להיות איתה הרבה. אולי כדי לא להרגיש תלותי מדי , אולי כדי להמשיך להתנהל בצורה עצמאית בלי קשר לבת הזוג ואולי כי הוא לא רוצה להפגע.

3) אפשר גם לחשוב שאולי הוא בחיים לא חווה געגוע ולא יודע להגדיר את ההרגשה הזאת. לכן הוא טוען שהוא לא מתגעגע..

בהצלחה

2. אולי כי הוא לא רוצה להיפגע (אני המתלבטת בקשר).

3. הוא אומר שהוא לא יודע מה זה געגוע

הוא ירגיש איתך בטוח ואז הרגשות יצאו מאחיהן.
בכל מקרה, חשוב שתשימי לב שיש שינוי
בהצלחה

כמה פעמים, מחברות, ואחרי החתונה בעלי סיפר שגם הוא הרבה פעמים לפני החתונה פחד שהוא לא מרגיש געגוע, וזה השתנה לגמרי אחריהחתונה

הוא לא פוחד שהוא לא מרגיש געגוע, הוא בסדר עם  זה לחלוטין. אני זו שקצת חוששת מהעניין...

לדעתי געגוע אמתי יכול לבוא רק אחרי החתונה.

לפני החתונה צריך שתהיה מציאת חן ורצון להיות ביחד.

אם זה אכן כך - אין כל בעיה.

זה לעניות דעתי.

את חושפת את עצמך?

או שאת משאירה את הקלפים אצלך ורוצה לגלות שהוא הכי רוצה אותך, ורק אז תחיליטי?

כי זה לא הולך ככה

כמה שאת תיפתחי גם הוא ייפתח...

העניין הוא שרגש מצידי יש, אבל למרבה הצער עדיין לא בטוחה שאנחנו מתאימים, ולכן אני מתלבטת.

 

נעלבתי שהיה נראה שבעלי לא מתגעגע אלי. הוא היה מתקשר רק כדי לקבוע פגישות, נעלם לטיול של כמה ימים ולא התקשר אלי שחזר וכו'...
ב"ה התחתנו והיום , נשואים כבר הרבה שנים ואין ספק שהוא מתגעגע ועוד איך.
פעם ראיתי שהוא בדאון וצריך התאווררות אז עודדתי אותו לצאת לטיול של יומיים לבד. כמו שהיה עושה שהיה רווק. הוא חזר באותו היום ואמר שהתגעגע וזה כבר לא אותו דבר בלעדי...
החיים הזוגיים מאוד משנים את האדם. ומחברים אותו לשני. ולפעמים הגעגוע בא רק אחרי החתונה. במיוחד כשמדובר באנשים שחיו הרב שנים לבד ורגילים להיות עם עצמם ולהזדקק רק לעצמם.
אבל ברור שאת צריכה להיות בטוחה גם בעצמך. וד"א יש היום יעוץ לזוגות לפני נישואין כדי לעזור בהחלטות. בהצלחה

כשבעלי אומר לי שהוא מתגעגע אני יכולה לדעת בוודאות שזה כך.

גם לפני שהתחתנו.

 

אני אישית לא הייתי מהמתגעגעים..היום כן מתגעגעת אליו אם אני לא רואה אותו הרבה זמן או נוסע להרבה זמן.

זה בעיקר קשור לאופי...

לא אהבתי ועדיין לא אוהבת ששואלים לפני החתונה- את/ה מתגעגע/ת אליו/ה? כדי לקבל אינדיקציה אם זה מתאים או לא...לדעתי זה לא נכון.

 

הבחור ישיר וחסר טאקט. בסיטואציה כזו נהוג לשקר בשביל השלום. השאלה אם את אוהבת את הישירות או שמפריע לך.
בנוגע לגעגועים, יכולים להגיע עם הזמן. לא חובה להתגעגע אחד לשני, במיוחד לא בגילאים מבוגרים שהגבר כבר רגיל להיות עצמאי. אחרי החתונה הכל משתנה, ויכול להיות שאז יתחיל להתגעגע. דווקא געגועים מראים על תלות רגשית שבשלב הזה לא בטוח שמתאימה. בשלב הזה צפוי שירגיש ציפייה לפגישות ושישמח לקראתן, אם זה חסר אז ראוי לחשוב על הקשר.

שיטפח את עצמו ואת הופעתו, שילמד לימודים גבוהים בתחומים מבוקשים

מה לא נראה לך בדברים שכתבתי?

חחח
למרות שאני בעד

שאלתי מה כדאי לפתח בתכונות הנפש..
והתשובה שלך..שיהיה מוצלח בהכל בערך..
.
.
אהה..הבנתי,
את אומרת בעצם שאם הוא יבוא מושלם אז לא נצטרך לעבוד על המידות?

שישקוד על נימוסים, על לימודים, על טיפוח עצמי, על פתיחות, על ידידותיות,

נראה לי תכונות חשובות מאד מאד

לק"י

לעומת "לב טוב"- ששום יצור שפוי לא יוותר על זה

לב טוב.

בתוך התכונה הזו יש הרבה דברים-

ראיית הטוב, קבלת השונה, הכלה, נתינה, קבלה ועוד הרבה.

המרכז הוא- האם אני יכול לקבל את האחר על כל מגרעותיו ומעלותיו(בד"כ הקושי הוא במגרעותיו), באהבה שלמה?

גם כשזה סותר את מה שאני רוצה\צריך כרגע? האם אני מסוגל להכיר בצרכים שלו לפני הצרכים שלי?

 

הנקודה השניה שלדעתי חשוב זה להיות אדם בוגר ועצמאי- כלומר, להכיר את עצמך, את הסגנון, הצורה, החשיבה,

ההרגשה, הדעות ותפיסות העולם שלך. ככל שאדם מכיר את עצמו יותר ככה יותר קל לו להציג את עצמו לאחר-

תחשבי שכדי להתחתן(לא בחלק של החופה, אלא בחלק של החיים) שני הצדדים צריכים להכיר את זה את זו היטב-

אם אחד הצדדים לא מכיר את עצמו, איך הצד השני יכיר אותו?

זה היה מתבקש .. (:

לגבי הנקודה השנייה, אתה חושב שאם האחד מכיר ומגובש והשני קצת פחות אז זה בוודאות יהיה לרועץ או שאפשר להתגבר על זה עם חיזוק הנקודה הראשונה שפירטת לעיל?

תמיד יש אחד שהוא יותר בנקודה מסויימת ופחות באחרת והשני משלים אותו.

בקשר לנקוד השניה- גם אם שניהם עוד לא הגיעו לשם, הבניה של הבית תוביל אותם לזה,

אולי יש אפילו יתרון בעובדה ששניהם יעברו את התהליך ביחד.

זה בוודאות מקשה- אבל קושי הוא הזדמנות לצמיחה. זה לא שצריך לחפש קשיים לכתחילה,

אבל גם לא לברוח.

אם הנקודה הראשונה ברקע, אז אפשר לעבור גם קשיים גדולים יותר מהקושי הזה- העיקר

שביחד מתוך אהבה וקבלת השני כפי שהוא כרגע בשמחה ומתוך לב טוב.

 

כי הדשא של השני באמת יכול להיראות ירוק יותר לעיתים. הרבה פעמים זאת גם המשפחה הקרובה, הורים, גיסים וכדו'
להעריך כל דבר שבן הזוג עושה. לא לקחת כמובן מאליו.
לפתח את המודעות אל השני ולא רק אני במרכז.

אני רק אוסיף, שצריך לעשות סוויצ' בראש, שמפסיקים להיות שני פרטים, ומתחילים לחשוב כזוג.

כדאי להפסיק לחשוב במה נכון לי לעשות, אלא לחשוב מה נכון לנו (כזוג) לעשות.

 

אני ואת/ה - OUT

שנינו - IN

מה שכתבתי בפנים?

לק"י

כלומר יש מקום לרצונות האישיים ולפרטיות, אבל לא תמיד.

לב טוב,עין טובה, מחשבות טובות והרבה הרבה  שמחה(זה שיר מי שלא מכיר...)

לק"י

אבל עבודה עם שכר בצידה.

וזה די הגיוני- שאם רוצים להיות לגמרי חופשיים ומשוחררים, נישואים זה לא זה...
מתחתנים כדי להיות ביחד, לא לבד.

אבל גם להיות לבד כל החיים זה לא כיף גדול.
וגם בזוגיות מותר וצריך לפתח את המקום האישי, וזה בסדר לפעמים להיות לבד ולעשות מה שטוב לי (בלי לפגוע בשני כמובן).


אישית, אני עכשיו בחופש, וחלק מהתוכניות שלי זה לנסוע לבקר דודים, ובעלי כפי הנראה לא יצטרף אלי להכל.
וזה בסדר! גם הוא לפעמים יוצא לבד לפגוש חברים.

וגם דימוי עצמי חיובי! כשבנאדם אוהב את עצמו על חולשותיו ויתרונותיו, יהיה לו יותר קל לאהוב ולהכיל את בן זוגו.

 

זה משליך על הרבה דברים בחיים המשותפים

וכדאי מאוד להתחיל לעבוד על זה לפני החתונה!!

בהצלחה!

בס"ד

 

להקשיב באמת לצד השני,

טוב בכל זמן ומקום,

חשוב בפגישות ועוד יותר בנישואין.

לעיתים כשנשואים - או כשמכירים אדם ואת דעותיו,

נוטים לצפות מראש את מה שיאמר, ומדלגים לתשובה שלנו,

כאשר הפרשנות האישית היא על מה שאני מניחה שהשני יאמר...

כאשר מקשיבים באמת, בלי לחשוב ברגע שהשני מדבר מה לענות לו,

אלא לפנות את הראש והלב להקשבה לאדם, לליבו, למה שזורם בין המילים-

מעניקים לעצמינו להכיר את השני באמת. לא להרגיש אותו מהמקום שלנו,

כמו שקורה כשאנו מנחשים את תגובתו וכד', אלא מהמקום שלו.

(ואם בגלל זה התגובה שלנו תקח יותר זמן, ונצטרך לומר "תן לי רגע לחשוב על זה..."
זה לא ימעיט בערכינו אלא רק ייתן תחושה טובה יותר לאדם שאיתו מנהלים את הדיאלוג)

 כמובן שאין צורך לפרט כמה טוב זה עושה לצד השני,

עד כי לעיתים עצם ההקשבה כבר פותרת את הבעיה- אם הייתה כזו.

מעבר לכך התחושה שהקשיבו לנו, מתוך רצון אמתי להבין ולהזדהות מחברת מאד.

 

עוד דבר שיכול הרבה לעזור זה לחפש את המטרה המשותפת.

לא להסתכל על הזולת כעל מישהו עם אינטרסים מנוגדים ומאיימים,

אלא לזכור שיש אינטרס משותף, והמחלוקות בדרך כלל הם רק בדרך להגיע אליו.

נכון בזוגיות, לעיתים נכון בעוד מקומות. 

(סתם דוגמא ימנים ושמלאנים כאחד רוצים שיהיה טוב, שיהיה ביטחון, שגשוג כלכלי חברתי וכ' לכל עם ישראל בארצו, המחלוקת היא איך מגיעים לשם על ידי וויתורים לאוייב או על ידי עמידה איתנה על זכותינו על הארץ..)

 

על שני העניינים ניתן להתאמן על זה עם אנשים בסביבה שלנו,

ולהנות מכך בנישואין בע"ה  

 

התחשבות והתחשבות בזולת. למגר את האגואיזם. להעצים את "ואהבת לרעך כמוך".
וגם: הקשבה ושיתוף
עזרה הדדית

אז הנה: כנות וענווה.

אתה מביא שני אנשים שלא בהכרח מכירים אותך, חותמים שאתה רווק והולכים הביתה.

אולי לא הכרות מאוד אישית, אבל יודעים שאתה רווק, לא?

אבל הרבנות לא עושה בעיות וחברים אמרו לי שבכיף אפשר לסנג'ר שני חבר'ה מהרחוב, לחתום ולצאת.

בשיחה שהתקיימה לפני כחודש. 

עשינו לפני חודש ועדכנו חלק מהנהלים.

זה טוב, חוסך טרטור וכסף על תעודת רווקות

היינו צריכים להביא כתובה/ תעודת נישואים של ההורים מכל צד, יכול להיות שזה כדי להשלים על זה, או שזה היה גם קודם.

חוץ מזה- ת.ז., כסף ועדים.

ב"הצלחה ומל"ט

 

אבל שנרשמנו לא ביקשו
לפני כחודשיים

אם עדיין לא נרשמתם תלכו ותראו שלא יגיגו לכם כלום

והוא צריך לשלוח להם בדואר תעודת רווקות..

בתור זאת שמבצעת את הרישום לנישואין במועצה אצלנו, אכן אין צורך בתעודת רווקות.

צריך להביא שני עדים לכל אחד מבני הזוג שיכולים להעיד ולחתום שהוא רווק ואז אין בעיה.

 

שיהיה במזל טוב!

איש ואישה צריכים ללמוד להסתדר בינהם להיטת בנתק זה דבר ממש לא טוב ומסוכן תתחילו לעבוד על התקשורת שלכם ביחד וללמוד אחת את השני עם הזמן

כתובים היכנשהו?

 

אפשרות אחרת, הוא מודה בתנאים הללו שקבעתם?

אני חושב שאם יש לו רב כדאי לך ללכת לדבר איתו.
אני חושב שכך בעלך גם יבין את הערך העצום של עמידה בהתחייבויות של כבוד האישה ושל שלום בית ואת תביני טוב יותר את הערך של בית של תורה. תשובה היא תהליך שקורה לכל אחד בקצב אחר... לכי להתייעץ אל תמתיני.
לבכות זה טוב אבל זה אינו פתרון...
בהצלחה רבה מאד.
יהי רצון שתזכו לשלום בית, לבית מלא אהבה תורה וכבוד הדדי.

רבנים או רבניות של חוזרים בתשובה. יש הרבה זוגות שעברו תהליך כזה והניסיון של אחרים יכול לעזור בזה.
בינתיים כדאי להתמקד במשותף ביניכם ולמצוא את נקודות החיבור ולא את השוני.
בעניין זה שהוא לא עובד אתם צריכים לדבר על זה . ע"פ ההלכה בעל חייב בפרנסת אישתו ולא ההיפך. יש היום הרבה נשים שמוותרות ועובדות קשה כדי שהבעל ישב וילמד אבל אין חיוב על האשה לעשות זאת. לכן דבר כזה צריך לבא מרצון ולא בכפיה.

בהתחלה כתוב חודשיים ובסוף כתוב שבועיים...

 

את לא חייבת לפחד להתגרש כ"כ מהר, וקודם כל- ללכת לטפל! כמה שיותר מהר.

לברר איזה יועץ/ת זוגי/ת יש בסביבה שלכם.

 

במידה ואחרי המון זמן של טיפול זה עדיין לא מצליח- את לא צריכה חלילה להתבייש להתגרש!

מעדיפה לסבול חיים שלמים?? אין שום בושה בזה.

לדעתי הדבר הכי חשוב זה שבעלך יקבל הדרכה מרב ששניכם מסכימים עם הדרך שלו. גם אני ובעלי יצאנו 4 וחצי שנים לפני שהתחתנו והוא התחזק בצורה קיצונית אחרי שנה וחצי מאז שהתחלנו לצאת היה לי מאוד קשה במיוחד העובדה שהוא מציב את ההלכה לפני הקשר שלנו זה היה בשלב שאני עוד לא התחזקתי לאט לאט גם אני התחזקתי והפעריים קצת הצטמצמו אם כי עדיין היו מורגשים...זה הרבה פעמים קורא שחוזרים בתשובה יש להם מין רעל בעיניים הם בטוחים בצידקת דרכם לא משנה מה נתקל בדרכם אבל אם הוא יקבל הכוונה נכונה מרב הוא יוכל לראות דברים בצורה יותר נכונה. אנחנו כבר הרבה זמן מאחורי זה נשואים באושר 4 וחצי שנים ואני ממש שמחה שלא וויתרתי בתקופה הקשה שהייתה לנו (אצלנו זה היה לפני החתונה התחתנו כשכבר הצלחנו להתגבר על רוב המכשולים)

כשאנחנו רבים אני יכולה לא לדבר איתו שבועות. אני מתרחקת ממנו ולא יכולה להסתכל לו בעניים, יש בי כעס מטורף כלפיו. הוא תמיד ינסה לדבר, אני זו שדוחה אותו. הוא מנסה להשתדל תמיד אחרי שאנחנו משלימים. משתדל בדיוק שבוע ואז חוזר לעצמו. אני לא רוצה את הבית שהוא מתכנן לעצמו. הבטחתי לו שהילדים ילכו לתלמודי תורה, אבל אינטרנט יהיה. טלויזיה לא.. אין סיכוי שאתן להם לשים שחור לבן. יש לי אנטי מטורף לזה. אין סיכוי שהם לא יתגייסו! אני יודעת שנחזור לריב על זה. זה לא יפתר בחיים. אני מפחדת להתגרש ען ילדים. אני יודעת שזה הרגע להחליט. מצד שני אני לא רוצה לסיים את הקשר. הוא באמת חשוב לי. לפעמים אני חושבת איזה סתומה שהסכמתי להתחתן. מה היה חסר לך בחיים. היה לך קשה שנה ואז הית מתחילה דף חדש. ידעתי שיהיו לנו את הריבים ובכל זאת הסכמתי כי חשבתי שזה אולי יהיה אחרת . זה באמת אחרת - זה ריבים יותר קשים. אין לו רב ובחיים לא נלך ליועץ זוגי. אנחנו תמיד פותרים לבד הכל. למרות שפה אין מה לפתור. זה או לוותר על השאיפות בחיים או לסיים הכל. אני לא רוצה להתגרש וגם לא רוצה את הדרך הקיצונית הזאת שלו

"ובחיים לא נלך ליועץ זוגי. אנחנו תמיד פותרים לבד הכל. למרות שפה אין מה לפתור."

 

יש פה מה לפתור- בהדרכת יועץ זוגי!! היועצים יודעים להצביע על דברים שאתם לא יודעים, רואים דברים שאתם לא! ומציעים פתרונות שאתם לא מכירים! מציעים כיוונים אחרים להסתכל על המצב ולפתור אותו מדרך אחרת שאת לא מכירה.

 

אפילו תנסי בתור התחלה ללכת ליועצת לבד לראות מה היא אומרת, יעזור זה בטוח. לא עד הסוף אם הוא לא יצטרף אלייך באיזשהו שלב אבל בתור התחלה זה מעולה.

 

המציאות באמת לא פשוטה אבל הדרך בה אתם מקבלים את המציאות ופועלים על פיה יכולה להשפיע בצורה משמעותית על הקשר שלכם. למשל זה שאת סגורה ומתרחקת כשאתם רבים זאת בחירה שלך ריבים וויכוחים יכולים להיות השאלה איך מתמודדים איתם בזוגיות. את צודקת באמת יש הרבה פערים והרבה על מה לגשר אבל זה בעיות שניתן לפתור בהכוונה נכונה. זה שאין לו רב זה בעיה במיוחד אם הוא חוזר בתשובה הוא חייב הכוונה.

שכדאי לחלק את מה שאת מתארת לשתים.
א. דרך ההתמודדות שלכם עם חילוקי דעות וריבים.
ב. תפיסת עולם שונה.
אני חושב שאם על השני אפשר לגשר אז את הראשון אפשר לפתור. וגם שכדאי לפתור את הראשון כדי להקל על הגישור בשני.
ללבוש שחור לבן ולא להתגייס לא קיצוני יותר בהכרח מללבוש כיפה סרוגה ולהתגייס לסיירת... זאת פשוט תפיסה הלכתית שונה ואדם יכול להיות טוטאלי מאד בזו או בזו באותה המידה. אני משאיר את הביטוי קיצוני למקרים מיוחדים.
אני מאמין שעיקר הפתרון טמון במציאת רב שיהיה מוסכם על שניכם. אולי מישהו חרדי לאומי? אולי מבית מדרשו של הרב אליהו זצוק"ל?
אני לא מאלה שחושבים שגרושים הם תמיד מילה גסה. אבל אני מרגיש שזאת טעות להחליט לסיים משהו עם בסיס כל כך רחב מבלי למצות אפשרויות גישור. יכול להיות מאד שאם הוא יקבל מרות של רב הוא ידע מה העיקר ומה הטפל ביחס לשלום בית ויוותר על הרבה דברים שמבחינתך הם "יהרג ובל יעבור" ולך יהיה קל לקבל דברים מסוימים אם תביני כמה הם חשובים...
אם את חוששת להמרח עם הזמן את יכולה להגדיר פרק זמן סביר מבחינתך לנסיונות למצוא רב ולגישור שהוא ינחה.
בהצלחה

במיוחד כשאין עוד ילדים. ככה זה יחסוך צער ועגמת נפש.

 

אתם רוצים דברים שונים בתכלית, ולדעתי יעוץ אולי ידחה את הבעיות לחצי שנה שנה  במקרה הטוב, אבל זה יחזור ויצוף שוב.

 

אין מה להשאר בכוח. את רוצה משהו אחד, וזה לגיטימי. והוא רוצה משהו אחר, וגם זה לגיטימי. אבל שכל אחד ילך על פי דרכו הלגיטימית עם האדם המתאים.

 

 

מצד אחד אתה צודק.

הם נשואים רק חודשיים, ואין עוד ילדים..אם כבר להפרד - אז לא כדאי להתעכב עוד.

 

מצד שני,

היא כותבת שהם מכירים כבר 7 שנים ובעצם התבגרו וגדלו יחד לאוך שליש מהחיים שלהם. זה המון! לכן אני תוהה אם לא מדובר במשבר חולף שבעזרת הכוונה והדרכה יוכל להפתר. תחושות קשות שעולות מיד אחרי החתונה כאשר צד אחד מתחזק/נחלש בדת והצד השני לא - מוכרות, וניתן לטפל בהן..

 

אני גם מסופק אם הם יצליחו להנשא בשנית לאחר משבר כזה. בכל זאת..7 שנים עם אותו אדם לא הולכות ברגל

הופ

לא היתי אבל חברה היתה ונהנתה.

מהמם שם לדעתי ויש מלא ירוק מסביב ופארק משחקים לילדים. לשבת זה לדעתי שווה-כולל ארוחות

את לא צריכה לשלם.

אלא אם קונה מקבלן ששם המצב אבוד.

 

לוקח כמדומני 1%, אבל אולי תלוי מי ובאיזה איזור.

 

 

יכול להיות עו"ד לכל צד ויכול להיות עו"ד אחד לשני הצדדים.
יש יתרונות וחסרונות. אם אין בעיות והכל רץ חלק עו"ד אחד לשני הצדדים יטפל בהכל ביותר מהירות וקלות, ואולי אפילו יקח פחות. אבל אם יווצרו סכסוכים אז אחד הצדדים ידרש למצוא עו"ד אחר. וכדאי שמראש תחליטו מי זה יהיה.
1% נשמע לי הרבה. יותר בכיוון של 0.5%.

לא- אפשר לנסות לתקן לבד, לחבר קרשים מתחת

זאב, כבשה וכרוב נמצאים בצד אחד של הנהר. 
אתה צריך להעביר את שלושתם לצד השני של הנהר בסירה שיכולה להכיל רק אחד מהשלושה. 

אסור לך להשאיר לבד זאב עם כבשה או כבשה עם כרוב. 

אם הזאב יישאר לבד עם הכבשה הוא יטרוף אותה. 

אם הכבשה תישאר לבד עם הכרוב היא תאכל אותו. 

 

הנמשל לענייננו:

יש זאב (חמות?)

יש כבשה (האישה/האמא)

ובשלב מסויים יש כרוב (ילד מתוק)

 

הפיתרון זה לקחת את הילד(ה) לסבא וסבתא באמצע השבוע (בעיקר תוך כדי נסיעות עבודה). ככה הסבא והסבתא נהנים והשלום נשמר לו.

רק לכבול על הרישעה..

מעבירים את הכבשה
חוזר, מעביר את הכרוב, מחזיר את הכבשה.
חוזר עם הכבשה, מניח אותה ומעביר את הזאב לצד של הכרוב ולסיום חוזר ומעביר את הכבשה

(סתם כי התחשק לי לענות)

ואז קושר את הסירה בצל לשנ"צ

להשיט את הכרוב על המים. הוא צף...אפשר לחבר כרוב לחבל.

חח עכשיו הסתכלתי שוב בנמשל וחשבתי שעדיף שהזאב ישחה...

לחבוק את הכרוב ולשים את הכבשה בסירה.

ככה הזאב גם יתעייף מלטרוף

ועל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.

אתה ממש לא יכול לשפוט מעבר דפי הפורום ולא יכול להבין מה אנשים עוברים בחייהם הפרטיים. ומנסיוני המר למדתי שאפילו בני משפחה קרובים לא יכולים להבין מה בדיוק המצב בין בני זוג ואיך הקשר עם ההורים לפעמים פוגע בהם. אז אם בני משפחה, קל וחומר מגיבים מהפורום.

ואל תדין אדם עד שתגיע למקומו.

מאחלת לך שלעולם לא תגיע למקומו!

 

 

כבד את אביך ואת אימך.
קודם כל לא שופט אף אחד רק מעביר מסר שחשוב לדעתי.
אי אפשר לברוח מההורים. הם חלק מאיתנו וצריך לדעת לתקשר נכון ולדעת למה להגיב ולמה לא להקשיב ואיך להגיב ואם יש הבנה הדדית שלשנינו יש הורים שחשובים אז לומדים עם הזמן איך להסתדר.. לברוח זה לא הפיתרון..

מהמשקפיים של ההורים. אני חושבת שבצורה הזאת יכולים להפתר הרבה אי הבנות וסכסוכים. (אגב, לא רק בין הורים-זוג טרי, אלא בין כל סוג של קשר)

באמת טוב שזה יהיה לנגד עינינו. שנהיה מלאי הכרת הטוב שהיא הביאה את בנה לעולם ועזרה לו להפוך למי שהוא.
אבל יש מקרים בהם גם אם האמא ילדה, סבלה, השקיעה, נתנה את כל כולה - עדיין יכול להיות שהיא פוגעת בילד שלה או בבת הזוג שלו. גם אם הכוונה שלה לא רעה בכלל.
היא קיבלה החלטה לגדל את הילד, הוא לא מתחיב בזמן לידתו שישאר לצידה כל חייו אם היא פוגעת בו או הזוגיות שלו. חשוב לזכור אתזה.

כי אתה לא מבין כנראה כמה מזיקה ההתערבות של ההורים ולפעמים, אצל אנשים מסויימים- עצם הנוכחות שלהם.

יש הבדל בין להעריך לבין להגיע לביצוע דברים באופן פרקטי.

כשאדם בונה בית- הוא בונה אותו עם בת הזוג שלו- ולהורים שלו ושלה אין שום זכות להתערב בבית הזה, ולפגוע-

כי כל התערבות של ההורים היא פגיעה בזוג. אם למישהו לא טוב אז לא צריך להיות שם, וצריך להפחית במפגשים,

עד שיווצר מצב שטוב לבני הזוג עם ההורים. זו לא בריחה, זו העמדת עמדה ברורה- זה פוגע בנו ואנחנו לא באים

למקום שפוגע בנו. זה לגיטימי וטבעי. למה זה לא בסדר להתרחק ממקום שפוגע בך?

אז אפשר מאוד להעריך אנשים שאפילו שהם נפגעים הולכים לבית ההורים שלו\שלה ועושים מאמצים. אבל גם זה

עד גבול מסויים. זה לאו דווקא כיבוד הורים. לפעמים זה סתם חוסר בגרות של הזוג שלא מסוגל לדאוג לטובתו.

אף אחד לא כתב שיש חיוב להגיע להורים- זה טוב ונכון ומומלץ ובריא, אבל המינון באופן כללי לא צריך להיות גדול

במיוחד- ככל שהזוג יוכל להכנס אל תוך עצמו בתקופה הראשונה שאחרי החתונה, ככה יהיה לו יותר טוב.

שהילדותיות נמצאת בדיוק במה שכתבת..
להגיד לא טוב לנו אז אנחנו לא באים זה לברוח.
נכון התערבות מוגזמת פוגעת אבל צריך לדעת להתמודד מתוך הבנה שאתם חייבים להם כלכך הרבה יוצר זוגיות בריאה ובוגרת.
זוג שלא יודע להתמודד עם הסביבה הקרובה שלו איך יתמודד עם שאר המשברים שיבואו.
אין חיוב להגיע להורים אבל יש הכרת הטוב.

התשובה הייתה כנגד האמירה שלך "זה כל-כך ברור שחייבים", אז לא.

 

לא מסכים. להגיד לא טוב לי אז אני לא שם- זו נקיטת עמדה ולא בריחה. בריחה זה המהות של המעשה,

ואפשר לברוח גם כשמגיעים וגם כשלא. יש פעמים שלא להגיע- זו ההתמודדות ויש פעמים שלהגיע

זו ההתמודדות.

הכרת הטוב לא מכריחה אותנו לבוא. אלא להכיר בטוב שנעשה עימנו. זה לא מחייב לעשות את רצונו

של מי שעשה לנו טוב אם הרצון הזה מזיק לנו.

לצערנו הרבה פעמים הדרך היחידה להתמודד עם התערבות מוגזמת זה להנמיך את החיכוך עם ההתערבות הזו.

זה שאתה לא מקבל את הנמכת כמות הביקורים כהתמודדות זו בעיה שלך. זו התמודדות כמו כל התמודדות

אחרת, זה אומר שהזוג הזה כן יודע להתמודד עם הסביבה הקרובה שלו. אז הטענה שלך לא רלוונטית בקשר

למשברים שיבואו.

מכיוון שאין חיוב אין מקום לשאלה שלך "למה אנשים חושבים"- כי באמת זה אפשרי. זה שאצלך בעולם זה לא

מסתדר, זה לא אומר שאצל אחרים זה ככה.

אני מבין את הנקודה שלך- וזו אגב הסיבה שאנחנו משקיעים(לפחות משתדלים כי זה קשה, בעיקר

מבחינת צפיפות הלו"ז) להצליח להגיע להורים. אבל זה לא אומר שאם אני חושב שהמצב האידאלי הוא שזוג

יגיע להורים פעם בחודשיים, זה אומר שאני לא מכיר טובה להורים. זה פשוט אומר שיש דברים יותר חשובים

מהם- ויש. הזוגיות שלי יותר חשובה מהכרת הטוב שלי להורים שלי- ולכן איפה שהזוגיות(או בת הזוג) שלי תפגע, אני אשתדל למנוע את הפגיעה הזו, גם במחיר של הכרת הטוב להורים. כמובן שעם ההתרחקות,

צריך שיהיה גם תהליך של לראות אם ואיך אפשר למנוע את הפגיעה הזו.

אבל כמובן שכשהמשוואה- הגעה להורים = פגיעה בזוגיות\באישתי, אני בוחר בצד של הזוגיות שלי ואישתי,

כשמשווא התשתנה נוכל לדבר שוב.

יש מצוה לכבד אין חובה להגיע כשזה מתנגש...

 

אפשר להגיע לבד

אפשר להגיע באמצע שבוע

אפשר להזמין לבקר .

 

לא חסר פתרונות כשזה מתנגש עם הזוגיות

ואם לא - אדרבה ואדרבה

היא באמת השקיעה במשך עשרות שנים. והיא חיכתה לתגמול. היא רצתה החזר מהשקעה ולא קיבלה והיא עצובה וכועסת. 

הורים צריכים לדעת קודם כל לתת לעצמם ואם הן מחליטים לתת לילד אז לעשות את זה בלב שלם. 

אני אישית לא מדברת עם חמותי כבר שנתיים וחצי. בעלי מבקר אותה לבד ובתדירות מאוד נמוכה. ולדעתי אשמה כולה שלה. היא לא מוכנה לא להיכנס לעניינים לא לה, לא מוכנה לא לצחוק ולא להעביר ביקורת, היא בוכה בכוונה ודורשת דברים שאי-אפשר לבצע. היא מספרת כל הזמן איך אכזבנו אותה . היא מעבירה את חייה מול טלוויזיה ואחר כך יש לה כאבי ראש, היא תמיד ממורמרת, לא נוסעת לנופש כי אסור לה לישון לא במיטה שלה, לא מרשה לעצמה שום חוג כי זה יקר, מסתירה מחברותיה כמה יש לה נכדים כי זה מבייש אותה. לי אישית איך כוח לזה , אני לא מטפלת או פסיכיאטר. גם את הכלה שנייה היא לא אוהבת והפריעה לגיס שלי להתחתן, כל הזמן אמרה לו שהיא מסריחה וכותבת עם שגיאות כתיב.

אם אתה היית מסתדר במצב כזה אז כל הכבוד. 

ברור שיש דבר כזה

לכן אחרי החתונה עברתי לעיר אחרת כדי להתרחק ולבנות את עצמנו. למרות שמאוד אהבתי את הסביבה שגדלתי בה.

מבחינת חמות אין לי...

אך לא הבנתי.למה כתבת את זה?

זה מאוד יפה אבל שכחת שיש לכל הגידול הזה תכלית.
הורה שמגדל את הילד שלו בשביל עצמו זה בעיה.
כשמגדלים ילד צריך לזכור שיום אחד הוא יתחתן עם בת זוגו ויחיה את חייו איתה. בעצם את רוב חייו.

לגדל ילד זאת שליחות.נכון שזה גם כיף, אבל אלו החיים, גודלים ופורחים מן הקן.
ובעזרת השם, אם משדרים תחושות חיוביות כמו קבלה ועוד- גם טוב לילדים להגיע לביקורים.
אגב- זה מתחיל כבר עכשיו, כשהילדים גדלים.

ובקשר למה שכתבת- על אלו שלא באים להורים כי זו בריחה- מה רע בלברוח?
כשקורה משהו רע וקריטי אז בורחים! ומה יותר חשוב מלשמור על שלום בית? תספר את זה למזבח שבוכה, ולהשם יתברך שמחה את שמו.

ואפשר ונכון להגדיר את זה אחרת- להתרחק.

להתרחק ממה שמפריע.

אז יש הורים שבאמת נותנים מרחב מחיה והם סופר סופר של הורים שאפילו כיף לגור אצלם, אבל יש הורים שמשדרים לילד מסר- אני גידלתי אותך, השקעתי טיפחתי-ובעצם כל מה שכתבת, עכשיו תחזיר לי על מה שנתתי לך, ואם אתה מתרחק קצת תדע שאתה ממש רשע.
ולא מקבלים את זה שיש לילד שלהם חיים חדשים שהוא צריך להסתגל אליהם, ואומרים דברים פוגעים ולא טובים על הבן זוג, -בקיצור- לא מקבלים את זה שיש לבן חיים, ורוצים לסלק את מי שמפריע להם אפילו אם זה הבן זוג ואפילו אם זה יפגע בבן.

ויש עוד סיבות- יש אמהות שלא ביצעו הרבה ממה שכתבת- ולא זאת הסיבה שלא מגיעים.
יש עוד סיבות, כואבות, שיכולות להיות קיימות וחבל לכתוב "רשעה" כשלא מכירים.

מה אתה מבין? למה רשעה? חבל שתחיה בתחושות כאלה,זה לא בריא לא לך ולא לסביבה.
תפתח את הלב, תשמע, תקשיב, אנשים לא עושים דברים מרוע.

*"היא לא ברחה כשהיה קשה "...מכירה מישהי שגידלה במסירות את ילדיה, מצפה מהם יותר מדי לשתף אותה בחייהם האישיים והיא בעצמה אינה בקשר כמעט עם הוריה.

השאלה מהי הכותרת

 

האם

"רשימת הסיבות למה צאצאיי יהיו אסירי תודה וכבולים אלי לנצח"

או

"תראו איך השקעתי בהם כדי שיום אחד יוכלו להיות עצמאיים ולהסתדר בחיים עם בת/ן זוג"

 

ולכן מצד הילדים -

האם לברוח מההורים כשמתעורר קושי? ודאי שלא

אבל כן לשמור מרחק כאשר מרגישים שהזוגיות עלוהל להתערער בגלל ההורים.

כי ברגע כשמתחתנים הזוגיות היא העיקר. ואל אחזור שוב על הפסוק שצוטט פה מס' פעמים

כל מה שכתבתי למעלה לא בא לשפוט, להציע פתרונות או אפילו להגיד לכם מה לעשות..
אך ורק לעורר לעניין שלא על כל שטות אז מתרחקים מההורים.
צריך לזכור כמה השקיעו בכם.. וכן זה נותן להם זכויות..
לא זכות לפגוע לכם בזוגיות אבל כן זכות לפגוש אתכם ואת הנכדים שלהם ואפילו זכות להביע דעה ( לא חייבים להקשיב לכל דבר)
אז לפני ששוברים את הכלים (שזאת ההצעה הראשונה פעם פעם שעולה פה בעיה עם החמות) צריך לדבר, לתקשר, לחפש פתרונות.. לא לברוח.

אני מרשה לעצמי לכתוב כך.
כי לצערי אני שומעת כאן על המון גברים ונשים שמזלזלים בהוריהם והורי בני הזוג וזה עצוב...
ואני זכיתי שיש לי כבוד לחמי וחמותי ואני מדברת על כך שהם חילונים שלא זכו להכיר את היהדות משום זוית.
לא מכירים ביום כיפור.
אבל הם ילדו את אהבת חיי ואני מלאת הכרת הטוב על כך.
ולכן אכבד אותם בכל דרך אפשרית עד סוף חיי בעזרת השם.
ולא חסרים תירוצים יפים למה לא לכבד אבל מי שרוצה ואגב זו חובת עיבוד הורים יכול.

כאחת שכל החיים רק מנסה לשמח ולרצות את ההורים ולעולם לא מצליחה. ההכנות לחתונה היו סחיטה נפשית איומה בגלל הרצון שלי לעשות את רצונם גם כשזה כלל לרמוס את עצמי ולפגוע בעקרונות שלי.
הזוגיות לימדה אותי שמותר לשחרר ולהפסיק להתענות בנסיון לעזור להם ולעשות כל מה שאני חושבת שהם אולי רוצים.
הנה, אני כותבת ברור וחד - ההורים שלי נתנו לי המון. הורים צדיקים ואוהבים שבאמת השקיעו בי. אבל כל ביקור אצלם בבית סוחט ממני כוחות עצומים במקרה הטוב ובמקרה הרע נגמר בבכי ודיכאון ויותר מזה. אין לי שום התנשאות על ההורים היקרים שלי חלילה, אבל לא פייר שכל פעם שאני מנסה "לכבד" אותם בעלי צריך לאסוף את הכאב שלי ולתקן את הסדקים בנפשי.
כי הורים, גם אם הם טובים ואוהבים - יכולים להכאיב ולפגוע ולחפש מריבות ולהיות ביקורתיים.
נכון, מותר להורים להתעניין בחיי הילד/ה שלהם גם לאחר שבגרו, אבל כשכל ביקור גורר שאלות וחקירות בנושאים שבין איש לאישה ואני עונה בכנות כי אני פשוט לא מסוגלת לשקר להם - אז כן, זה פוגע בזוגיות.
אז אולי זאת בריחה ואולי נדמה לכם שאני סנובית וקל לי להתרחק, אבל בגלל שכל אינטראקציה עם ההורים דורשת כל כך הרבה ממני, אז אני מצמצמת אותה לפים ב- ולא כל הזמן.

הנה, לא חמי וחמותי ולא כלום - דוגמא להורים טובים שבכל זאת יש צורך להתרחק מהם מעט לפעמים.

אינם הורים טובים ואוהבים

הם הביאו אותי אחרי שהייתה בעייה קלה, חיתלו, קילחו, שרו, הלבישו, פינקו, הקריאו, לקחו לקרובי המשפחה, צילמו, טיילו, טסו (איתי), הביאו לי אחים קטנים, לימדו אחריות ונימוס, לקחו לטיפולים עיניים ושיניים יקרים, לקחו לרופא כשכאב, נתנו תרופה, האכילו, השקו, הבטיחו שהכל יהיה בסדר ועשו מקלחת קרה כשהזיתי מרוב חום, גירשו חלומות רעים, קנו בובות, משחקים, המון ספרים מחכימים טיפים, לימדו דבר תורה, שירי שבת, שירים קלאסיים מכל הזמנים, סיפרו סיפורים, מילאו את הבית בחומרי יצירה, ארגנו ימי הולדת מפנקים, קנו מתנות, לקחו לקניון, לגן החיות, אמרו מילים חמות ואוהבות, חיבקו, ישבו איתי על שיעורי הבית, היו בקשר עם המורות שלי, שלחו אותי לטיולים מצויידת בכל טוב, לימדו אותי שפה שלימה לבדם, עשו לי קייטנת בית בקיץ - הכי שווה בעולם, לימדו אותי על התמדה ואמונה, לקחו אותי להציל חיים איתם, סמכו עליי, התייעצו איתי בכובד ראש, הרימו לי מסיבת בת מצווה מושקעת וערכית, הצילו אותי מחתונה עם בחור לא מתאים ותמכו בי בקשר עם בעלי, שילמו את ההוצאות של החתונה, הרימו חינה מרגשת, היו איתי בכל שלב בהכנות, הראו אכפתיות והתעניינות ותמיד שמחו כשאני באה הביתה.

אלה הורים לא אוהבים? אלה הורים לא טובים?
אני התבגרתי מספיק להבין שבחיים אין שחור או לבן - יש המון מורכבות. המון דברים בחיים הם קשים לסיווג ומבלבלים, ודווקה זה הקושי- כשיש כל כך הרבה מה לקבל מהם, וכל כך הרבה הכרת הטוב אליהם, ועדיין הם פוגעים ומכאיבים לפעמים, וכל הזמן צריך לרקוד בין הטיפות ולדעת להיזהר ולהצליח לקבל מהם את הטוב בלי לספוג את החלק הפחות טוב.
הרי אין דבר כזה הורים מושלמים. רציתי לכתוב כדי להראות - לא מאגואיסטיות, ולא מחוסר הערצה ותודה אליהם, אני לפעמים מתרחקת.

"כל ביקור אצלם בבית סוחט ממני כוחות עצומים במקרה הטוב ובמקרה הרע נגמר בבכי ודיכאון ויותר מזה. אין לי שום התנשאות על ההורים היקרים שלי חלילה, אבל לא פייר שכל פעם שאני מנסה "לכבד" אותם בעלי צריך לאסוף את הכאב שלי ולתקן את הסדקים בנפשי."
 

ושאת מצמצמת את הקשר אתם ככל שניתן.

 

יש ביני לבין תקל רציני והם מצליחים לדרוך לפעמים בדיוק על הנקודות הרגישות. אבל אני יודעת שזה לא מרוע. זה קשור אליי גם ולרגישות הספציפית שלי.

נכון שכל ביקור דורש המון כח, אבל זה גם כייף להיות עם המשפחה שלי, להרגיש חלק ממשהו מופלא (גם אם פגום) ולשמור על קשר עם האחים וההורים. פשוט לומדת לעשות את זה במינון נכון.

לפעמים כשמזמינים הורים , אז הם בתור אורחים ופחות נעים להם אולי להעביר ביקורת.. הם לא מרגישים בבית.

תזמיני לכוס קפה/ארוחת ערב לשעה-כדי שלא יהיה זמן להיכנס לשיחות מידי עמוקות ולהתגלגל לשיחה פוגעת

אולי בהשמך החיים זה ישתנה ואז תוכלי לבוא

עד שמרוב אהבה זה כבר חונק.
עד שמרוב אהבה זה פוגע בזוגיות.
עד שמרוב אהבה היא שוכחת שהילד שלה בגר וכעת תפקידה הוא לצפות בו מרחוק.
עד שמרוב אהבה היא שוכחת לאהוב את הכלה.
עד שמרוב אהבה היא שוכחת שגם הכלה אוהבת את בנה.
עד שמרוב אהבה היא מתערבת במה שלא עניינה.
עד שמרוב אהבה היא נפגעת כשלא מספרים לה דברים אישיים.
עד שמרוב אהבה היא יוצרת שנאה.וחבל.

גם על מה שכתב משוטט...

ואנחנו מתחתנים עוד חודש וחצי ב'ה
תראי.. זה פחדים ממש מוכרים והגיוניים שקורים כמעט לכולם/ן.
אבל ברגע שאת מחליטה שזה מה שאת רוצה, שהוא זה באמת מה שאת רוצה פשוט תקפצי למים.
תדברי איתו ועם ההורים שלך על הפחדים ותראי שחלק מהדברים זה לא אחריות שלך לבד והם יעזרו לך.
לספר לכולם- למה זה מפחיד? כולם ישמחו איתכם וישמחו אתכם
החתונה- בעזרת ה עם הכנות נכונות ותקחו מספיק זמן, היא תהיה הכי טובה בעולם.
להכיר תמשפחה- זה היה ממש הפחד שלי. אבל יודעת מה? המשפחה שלו אוהבת אותו ומעריכה אותו, ולכן הם יאהבו ויעריכו אותך כי את הבחירה שלו, וכנל הפוך. קצת מתביישים בהתחלה אבל יעבור.
לדאוג לעניינים כספיים- אל תדאגי.. עם הזמן תלמדי וגם עכשיו ההורים לא בורחים לשום מקום והם ינחו ויעזרו.

מקוה שעזרתי ונרגעת קצת.
מוזמנת תמיד לשאול עוד..
ומזל טוב

עזרת מאוד. באמת.

מפחיד לספר לחברים כי אני לא אוהבת רכלנות ואני לא אוהבת זרקורים. כל הרעיון ממש לא מוצא חן בעיניי.

והוא בכלל היה מעדיף להתחתן ברבנות, אז הוא לא מאוד מרגיע באופן כללי

ועוד שאלה:
אם נגיד יש לנו התלבטות בנוגע לעתיד הדי קרוב, להחליט לפני? אחרי האירוסין? פשוט לזרום?

אני הייתי מנסה להגיע להחלטה לפני, ולקחת בחשבון שינויים
כי אחרי האירוסין זה כבר תקופה לחוצה יותר לחלק מהזוגות..
(אא"כ אתם מתחתנים הרבה אחרי האירוסין - נגיד חצי שנה שנה ואז יש יותר נחת וזמן.. יחסית)

אבל
זה מרגיש שאנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים.. אז נתארס. ו-?
יותר מדי מרגיש לא סגור ולא ברור...

ותרשמו לעצמכם רשימת משימות לארגון החתונה והחיים יחד בעז"ה.
הרבה יותר קל כשהדברים מול העיניים.

ומותר למשוך את החתונה בעוד חודש- חודשיים אם מרגיש לכם לחוץ -
אני יודעת שהרבה נגד זה, אבל אני מעדיפה ראש ונפש שקטים ולא לחוצים ולפעמים זה כל ההבדל.


בטוחה שיש פה שרשורים לגבי מה לארגן צריך לחתונה ומה צריך לחיים שאחרי..
כשיהיה לי זמן אכתוב לך מה שעולה לי.. (יום שישי בכל זאת )
וגם אני הרגשתי כמוך, אבל לאט לאט משלימים עוד הכנה לחתונה ועושים עוד וי ברשימה ונכנסים לזה
וזה זורם ותמיד אפשר לבקש עזרה מחברים/הורים/פה בפורום
אצלנו בעלי כבר אירגן חתונה אחת שהוא ביטל אז היה לו ניסיון בזה.. וזה מאוד הקל עלי

זה עוד משהו שמלחיץ אותי. שמבין שנינו אני יותר יודעת להתעסק בדברים טכניים וכאלה, ואני ממש לא מרגישה שאני יודעת באמת.. אז זה מרגיש שזה גדול עליי. מילא ארגונים וכו,
אבל להיות אחראית..?
הייתי רגועה אם הוא היה יותר בקטע של לנהל עניינים:/

כן להחליט לפני האירוסין כדי שתדעו מה קורה איתכם. התקופה לפני החתונה לחוצה טכנית ורגשית, לא כדאי להוסיף לחצים.
ובקשר לזה שאת הטכנית. גם אצלנו זה ככה.. והבחור עוד בצבא אז בכלל אבל את יכולה לקחת כמה משימות ולהטיל אותן עליו. שהן יהיו האחריות שלו. ואת לא לבד בארגונים- אמא/ חברה טובה שיהיו יד ימינך בכל.
ויש לי מחברת כלה שאוכל לשלוח לך אם תרצי וגם באינטרנט יש רשימה של בניין שלם שעזרה לי מאוד

תודה רבה.

בס"ד

אבל זה כיף
נכון, זה קצת מפחיד, ומלחיץ,
אבל בעצם כמו כל שלב חדש בחיים.

כשעוזבים את האולפנא או את הישיבה,
את.הצבא או הש"ל,
את הלימודים או הסטאז'...
כל מקום זה בעצם לעזוב משהו מוכר לעבור למשהו חדש.
מסקרן...

פשוט קופצים למים ואז שוחים.

בהצלחה!

אם אתם צעירים ויש הורים תומכים - מן הסתם הם ימשיכו לתמוך בכם (כלכלית ונפשית) גם אחרי החתונה, כך שה"זריקה" לעולם הגדול תהיה הדרגתית ונעימה יותר.

ויכול להיות גם שבעלך יהיה דווקא יותר "בוגר", יותר יודע להסתדר בעולם הגדול, וזה גם יעזור.

בהצלחה והחלטות טובות!

הוא מאוד מאוד עצמאי ואני פחות.
אז הוא כן יודע להסתדר, אבל בכ''ז אני יותר בעניינים ממנו מבחינות טכניות (וכמו שאמרתי למעלה, אני ממש לא מרגישה שאני באמת אדע לנהל את העניינים..)
צודקת שיעזרו, פשוט.. מפחיד העסק.

ממש תודה לכולכן, באמת עזרתן.
אני חושבת שנשב לשיחת בירור, נראה שאנחנו סגורים על עצמנו או לפחות יודעים במה אנחנו לא, ו.. נקפוץ למים.
שוב תודה

אם אתה תחשוב כל הזמן איך יהיה טוב לך והיא תחשוב איך יהיה טוב לה- לא יהיה טוב לאף אחד...
תתחיל לחשוב ולעשות רק איך יהיה טוב לה (!) בהתחלה יהיה מאוד קשה אבל "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" כשהיא תראה שאתה דואג רק לה היא רק תדאג לך.
שיטה בדוקה ומנוסה.
בהצלחה!

אני משתדל לנטרל את האגו ותמיד משתדל אחרי ריבים ובכלל לעשות לה טוב, באמת.
אבל יש שתי בעיות, אחת שלי ואחת שלה:
שלי: אני לא מחזיק מעמד, אני מתחיל להתנהג בצורה שתיארת אבל מהר מאוד (ימים בודדים עד שבועיים לכל היותר) נמאס לי, אין לי כוח לזה יותר, מרגיש שלא משנה מה אעשה כבר לא נחזור להיות כפי שהיינו.

שלה: לרצות אותה ולגרום שיהיה לה טוב משמעותו (בעיניה לפחות למרות שהיא טוענת ההפך) לעשות כל מה שהיא אומרת, ויש לה מה לומר על כ-ל דבר.

תקרא את שתי הבעיות, לפעמים כשאני חושב על הבעיות האלה אני לא יודע מי הביצה ומי התרנגולת.

תודה לך

ככה זה בחיים

החיים מתפתחים לכל מיני כיוונים

תפתחו את החיים למשהוא טוב. אולי זה יהיה יותר טוב? למה לנסות לחזור, זה טעות בעיני...כי זה עושה לך הרגשה לא טובה

מתבגרים. משתנים. גם המראה משתנה. צריך לנסות לזרום עם השינויים ולעשות כל פעם חישוב מסלול מחדש בהתאם למשפחה, לילדים, לאישה, לבעל, למגורים. לעבודה.

ב. כל מה שהיא אומרת-אולי הכוונה רק ההקשבה והבנה ולא באמת טכני.. לשמוע אותה ולהבין אותה

 

ביינכם הוא שוני די רגיל בין גבר לאשה- היא מרגישה שאתה לא עוזר, אתה מרגיש שהיא לא מתעניינת. לדעתי אם בין שני בני אדם יש פוטנציאל- כמו שברור שיש ביינכם כי הייתם חברים שנה ואהבתם אחד את השני- אפשר לתקן ולעבוד על הכל! צריך להחליט שרוצים, ואז כדאי ללכת ליעוץ זוגי שייתן הכוונה איך מתחילים לתקן. אני מכירה הרבה זוגות שהיו במצב יותר גרוע והים חיים באושר ואושר, צריך רק לרצות!

לא מסכים שיש הרבה זוגות שמגיעים ממקומות כל כל רחוקים לזוגיות, נישואין וכו׳.
אני מסכים לעומת זאת שהייתה לנו תקופה מצוינת, של אהבה גדולה והערכה אמיתית, אני זוכר שאז היא באמת העריכה אותי כאדם עוד טרם היותי בן הזוג שלה והיום כאילו זה נעלם. נשאר רק הריספקט הבסיסי שבין בני זוג. וזה חסר לי מאוד. מצד שני אני זוכר את עצמי הרבה יותר סבלני, מחויך, מסביר, קשוב - והיום- מה שצריך בלבד.

תודה על התגובה

 

וזו פעם ראשונה שאני כותבת כאן..

 

יכול להיות ששניכם רגישים יתר על המידה ושגם לך יש צדדים נמוכים שקשה לך להכיר בהם (ושיוצאים דווקא איתה)?

אתה נשמע בחור רגיש ועדין, אז השאלה הנשאלת היא- איך? איך קורה שאתה לא מצליח כ"כ? 

אומרים שבזוגיות מספיק אחד שעושה עבודה בשביל שכל המערכת תצא נשכרת, וזה נראה שה לא קורה כאן.

תראה,

יכול להיות מאוד שהיא מוציאה ממך צדדים אפלים, כי הם כבר היו שם ממילא.

אתה מאשים אותה שהיא גורמת לך להיות פחות חיובי, בעוד שממש יכול להיות שהיא פשוט נוגעת בכל המקומות המכוסים שאתה לא רוצה לראות ולהרגיש. שבגלל שאתם רוצים להיות אמיתיים אחד עם השני, אתם מגיעים רק לשפל, כי זה מבחינתכם האמת.

אני חושבת שקודם כל כדאי לך ללכת לטיפול לבד. אנשים רגישים נוטים לפתח רגש כלפי כל דבר ולכן הם מתפוצצים מהר מדי\מרגישים חנק מהר מאוד\ חווים רגשות שלילייים בעוצמה. גם אם אתה היותר אופטימי, כדאי לך ללכת ולפרוק את הרגשות אצל מישהו אובייקטיבי כדי שלא להגיע הביתה עם "בטן מלאה" עליה.

 

ממה שאני מבינה אתה מאשים אותה בסתר על ירידת הרגשות שלך כלפיה. זה מאוד טבעי שתרגיש ככה, כי אולי לדעתך הפכת להיות אדם פחות טוב מאז שהתחתנתם, ולכן ירידת הרגשות היא אוטומטית.

אבל אולי זה גם מה שהיא חושבת או מרגישה? אולי היא מרגישה גם שמאז שנישאתם היא רק יורדת ורק נעשית כבדה יותר וחסרת חשק יותר?

אולי יש לה בדיוק אותו כאב?

אולי תשתפו אחד את השני בזה?

אם היא הולכת לטיפול כנראה שיש לה כנות רגשית בסיסית, ואולי היא גם מסוגלת להתמודד עם האמת שלך, כמו שהיא, בלי שום צורך להתייפות.

 

 

קודם כל רציתי להגיד שקראתי, הצטערתי, אבל בעיקר התרשמתי.


אני כן חושבת שכדאי ללכת ליועץ או יועצת.
כדאי לאדם מאמין ומקצועי.

שנית לא הבנתי מדוע ציינת שאתה חילוני. האם היא גם?
אתם נשמעים אנשים אמיתיים ורציניים שלוקחים אחריות על החיים.
נשמע שהייתה אהבה.
אז מה קרה? נראה לי שעכשיו האהבה שלכם במבחן.
כי באמת, לפי המציאות, אהבה אמורה לעלות ולהתעצם. כן, יש גם משברים בדרך, אבל הכיוון הכללי הוא למעלה.
כשזה לא קורה כך זה סימן שהלכתם בדרך אבודה.
שצריך מורה דרך.
שצריך ואפשר לעלות על המסלול שלכם...


וככה מהצד? באמת נראה שאתם יכולים להצליח! לא שמענו את הצד שלה, אבל מדבריך ניכר הרצון החזק לשמור על התא המשפחתי, וזה נראה לי נדיר בימינו.

יש עוד נקודה שאני רוצה להעלות.
כשאחד מבני הזוג מעלה את עניין הפרידה על הפרק, זה גורם לערעור האמון.
בינתיים, בואו תנסו שלא להזכיר את המילה הזאת בביתכם.
האמון בינכם זה הדבר הכי חשוב, וכשמערערים אותו זה גורם לשני פחד . פחד שיעזבו אותו, ופחד להיפתח שוב.

בשלב זה הייתי ממליצה מאוד, תוך כדי ויכוח, לפני או אחרי, ברגע שקולטים שיש פה משהו שמעכיר ומלבה את האווירה בינכם, לעצור את הכל,
לא משנה כמה אתה או היא צודקים.
לא לתת לאש הזאת להרחיק בינכם, ולצאת מתוך נקודת הנחה ששניכם צודקים.
מן הסתם שאין לכם עדיין את הכלים איך לנהל דו שיח, ואל דאגה! אתם תלמדו את זה עם הזמן, או לבד, או בעזרת יועץ ( על שיטת אימאגו שמעתם? )
העיקר לעצור את הויכוח, ולהעביר את המסר שאתה לא רוצה שכל זה יהיה בינכם, שאתה אוהב, ושאתה רוצה את שניכם מאושרים.
שיש לשניכם מה לומר- אבל העיקר שאתם רוצים ואוהבים אחד את השניה.
כמובן, בבוא העת לשבת ביחד, עם עוגה, תה וטישו ולדבר, אבל מתוך מקום של קרבה, של רצון והבנה, ולא מתוך האש והעייפות.
גם לשיחות האלה צריך הרבה תפילות.
באופן אישי אני ממליצה להדליק נר לכבוד צדיק שאתה מחובר אליו ( אם יש ) ולשים צדקה ולבקש שהשם ישים לך את המילים הנכונות ויפתח לה את הלב.
כי שום דבר לא ברור מאליו.באמת שלא.

ונקודונת קטנה ומשמעותית- הבית שלכם מורכב ממך, ממנה . יש עוד מישהו בתמונה.
תנסה להכניס אותו.
כשתכניס אותו הבית ייראה אחרת.
כמה שתשתדלו בשבילו- הוא יפנק אותכם.
ואולי הוא מתגעגע אליכם.
שתף אותו.
תשאל אותו מה הוא רוצה? מה טוב לעשות עכשיו? להגיב? לשתוק? לקנות לה מתנה? להביא פרח?
תקשיב לקול הפנימי.

ותמשיך לרדוף אחרי השלום שלכם. תרדוף אחריו. אתה לא יודע כמה הוא שווה.
זאת היא, האישה שלך.
זאת היא.


בהצלחה רבה! !

+ יעוץ זוגי ועדיף על פי תורה.

 

עם עבודה קשה הכל יסתדר..

 

שניכם רוצים את טובתו של השני אבל לא מבטאים את זה נכון , הנ"ל יעזור לכם בזה

לפני שהתחתנתם לא הייתם מחויבים זה לזו, ולכן הייתה לאהבה ולהערכה אפשרות לפרוח - כי בהן היה הקשר תלוי.

עכשיו אתם מחויבים זה לזה, ויש גם ילד בתמונה, אז זה נעשה קצת מעיק, וכאילו מרגישים שכבר לא נורא אם לא תתבטא האהבה והערכה, כי גם ככה אתם ביחד.

מצטרפת לעצות של טיפול וזוגי, וגם - כדאי - לשמור דיני טהרת המשפחה.

הייתם זוג מהמם, חייתם וביליתם יחד באהבה,

כל אחד ידע מה הוא אוהב ומה הוא רוצה ושניכם רציתם לעשות טוב אחד לשני/ה.

והיה הכיוון הכללי והרצון המשותף...

ואז הגיעה הפתעה, משהו קצת פחות מתוכנן.

וקיבלתם אותה יפה והתייחסתם לעניין ברצינות מלאה ועשיתם את המעשה הנכון.

ומאז פתאום "החיים לא מסתדרים".

אין כיוון משותף, אין מטרה שאליה חותרים -יחד,

אין זוגיות בסיסית והחלום הישן התפוצץ מזמן.

שניכם מתוסכלים, לא מבינים, לא מקבלים ומרגישים "נטושים"

כל אחד מנסה לתרום את שלו, בלי לדעת מה באמת צריך.

ואף אחד לא מרגיש שלם עם המצב.

 

אז מה שמרגיש לי זה שפשוט דילגתם על משהו בדרך,

פספסתם איזשהו שלב חשוב, לא שמתם לב והמשכתם הלאה,

עם "חור" בחיים, שאותו אתם לא מצליחים לסגור ורק נתקלים בו כל הזמן.

לכל אחד מכם זה חסר, וכל אחד מנסה להשלים אותו בדרך שלו,

חסר לכם, מציק לכם, לא מרגיש שלם, לא מובן הרצף,

ואי אפשר להקים בניין כשאחד היסודות חסר.

ואתם מוכיחים את זה היטב- רוצים, מתאמצים, משקיעים,

משהו לא עובד, והכל נופל שוב ושוב למטה, חוזר אל ה"חור",

אל החוסר הבסיסי ההוא שלא מתמלא ומפרק את כל מה שבא אחריו.

 

אז זהו שדבר ראשון שעליכם לעשות הוא להבין,

שזה חור משותף, בדרך המשותפת לשניכם,

ולכן רק בהבנה ועבודה משותפת הוא יצליח להיסגר!

ולא, זה לא אומר שכל דבר צריך עכשיו לעשות ולהבין ביחד,

אלא אם תבין אפילו לבד, רק אתה, את זה -שלשניכם חסר משהו,

אותו משהו,  אפילו שיכול להיות כל אחד צריך למלא אותו אחרת.

דילגתם. וניחוש שלי- ויתרתם על שלב כלשהו שהיה נראה לכם כי תסתדרו בלעדיו.

אולי בדרך לחתונה, אולי בהקמת המשפחה, ואולי בהכנות לחיי זוגיות...

איפשהו שמה, בבסיס התא המשפחתי שלכם, פספסתם משהו שלא נותן לכם להמשיך הלאה בלעדיו.

 

דבר שני, מקריאה קצרה בלבד קשה להגיד את זה, אבל אני מעיזה,

כי אם זה לא נכון אתה יכול פשוט למחוק את ההמשך:

נשמע ששניכם עדיין "חיים לבד", כל אחד עם עצמו,

אולי בזוגיות, אבל לא אחד עם השני, אלא יותר אחד ליד השני.

 

ואני צריכה לסיים, אז המשך חפירות בהזדמנות

 

 

 

 

 

 

צא מנקודת הנחה שמה שלא נוח להסתובב איתו בבית ליד הילדים וגם לא לפתוח איתו את הדלת לאבא ואימא, הוא בגדר לא נוח בכללי. אחרי 3 חלוקים כאלה (צנועים יחסית!) שקניתי לאשתי ונלבשו פעמים בודדות, היא הבהירה לי שלא נוח לה למשוך את תשומת הלב שלי באופן כזה. אמנם יש נשים שנהנות לשמח את הבעל ככה, אבל לה זה לא מתאים. מי שרגילה ללבוש מכנסיים בתוך הבית, לא תתלהב מכותונת כ"כ מהר. 

 

לשאלתך התשובה היא בגדול - כן. אחרי שעשיתי קורס או שניים במגדר, למדתי שנשיות היא קודם כל עניין אישי של מה טוב, נוח ויפה ורק אח"כ אם בכלל, מה שנראה מושך בעיני גברים.  

היא תהנה מהיחס ותוכל לבחור בהמשך משהו שהיא אוהבת..

מה נראה לך אתה?

הכותונת לא בשביל עבודה לבית...

שצריך לקנות אמצעים חיצונים

 

אישה לא יכולה להנות מלהראות יפה ומושכת? זה רק בשביל הגבר? זה לגמרי יכול להוסיף עוד גוון לנישואין. זה נראה לי הכי טבעי שיהיו גם בגדים כאלו זה ממש לא צריך להיות לא נוח יש מספיק אפשרויות נוחות אומנם לא פרקטיות להסתובב מול שאר בני הבית אבל לא כל בגד חיים להיות כזה שאפשר להסתובב איתו מול זרים. לאור התגובות פה (שזה יכול להעליב) אולי כן כדי לשאול אותה מה דעתה על בגדים כאלו לפני שאתה קונה.

לצאת , לבלות, להנות זה לחזק את הקשר

אבל כאילו פה אנחנו מתחילים למצות, אז צריך דברים חיצונים.

אם היתה קונה לעצמה, אז זה משהוא אחר, כמו שאת אומרת להיות יפה לבעלה..

שלצאת לבלות זה מעליב כי זה מוסיף גוון לקשר מה הוא לא נהנה מלשבת איתי בבית ולדבר למה צריך לחדש ולצאת לבלות? גם אם הקיים והמוכר הוא טוב לא אומר שלא טוב להכניס לפעמים גיוונים גם לחיי המין כמו בשאר תחומי החיים.

זה כדי להראות שלחדש ולגוון לא שווה ללא להנות מהקיים זה שאני נהנת לצאת לבלות עם בעלי לא אומר שאני לא נהנת לדבר איתו על כוס קפה בבית אבל זה מחייה ומחדש לצאת גם לפעמים ולדעתי זאת ההסתכלות שצריכה להיות גם על דברים אינטימיים יותר. ומכאן ברור שזה לא צריך להעליב.

ולגוון בכל תחום ומשתעממים מהר

ויש כאלו יושבי ביתך, אוהבים את הטוב והבטוח והמוכר בלי הרפתקאות.

 

בעל יקנה לאשתו מתנה טיפול להעלמת קמטים. שתסכימי איתי שזה מעליב.....

אבל מה מעליב? הרי ברור שבגיל חמישים יש קמטים?

 

תראי אם שני הצדדים אומרים בא נשפר את הדברים האינטימים וחושבים יחד זה יותר מובן.

אבל אם צד אחד יוזם וקונה זה יותר רגיש. הצד השני מרגיש שכבר משעמם איתו

אולי תקנה לה זיכוי לחנות פיזמות שהיא אוהבת?

חבל באמת לקנות לה משהו שעלול להיות לא שימושי או לא לטעמה. הדברים עם התחרה והסאטן מאד מגרדים ולפעמים גם מזיעים.. בקיצור, אל תקנה לה מיוזמתך משהו מסגנון חדש לגמרי.

ואישתי ממש אהבה..
יש דברים מאד נוחים ויפים..
החלק המסובך הוא להסביר למוכרת.. ( התפדחתי רצח)
אישתי קיבלה את זה כמחמאה אבל זה באמת תלוי באישה..

לדעתי זה חלק מהעניין שבדבר

אולי תדבר איתה מה היא חושבת על זה.
כי כמו שאני רואה בתגובות...
כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.
אז שהיא לא תיקח את זה למקום שלילי ותכעס/תיעלב.
אני הייתי שמחה מהמחווה.

תלוי בה. ובזוגיות שלכם
אני יודעת על מישהי פה בפורומים שמוכרת כאלו בגדים- אפשר לפנות באישי ואתן את הניק שלה...

לפי התגובות אני רואה שההתלבטויות שלי היו נכונות, ויכול להיות שהיא תיקח את הדברים לצד אחד או לצד שני

 

החלטתי ללכת על זה ולקנות לה משהו יפה ועדין

 

עכשיו אני מתחיל בחיפושים.

 

אעדכן בהמשך בתוצאות

קודם כל אתם גיבורים.
לי לא קרה אבל היתה תקופה בהריון האחרון שחשבו בכיוון. והשאלות צצו בראש בצורה קשה ביותר.
באופן כללי מציעה לכם לחפש כמה שיותר אנשים מקצועיים לדבר איתם ובראש ובראשונה רב שמכיר אתכם ואתם סומכים עליו. גם אם ביום יום אלה לא שאלות שהוא רגיל לפסוק בהן הוא יכול להפנות את השאלה לפוסקים אחרים.
אני לא הגעתי לצומת כזאת בחיים, אז לא יכולה לשתף בפועל.
לי אישית יש מן שיגעון שברור לי שאין מצב שאני נותנת יד להרוג עובר שבתוכי בגלל פיגור כי זה מרגיש לי לא מוסרי. למרות יש פוסקים שמתירים ואולי אף צריך במקרים מסוימים. אז מכל הלב מציעה לכם ללכת להתייעץ עם רב שאתם סומכים עליו...
ובכלל כמה שיותר לשתף משפחה חברים ועדת עזרה הדדית פסיכולוגית הגן כל מי שאפשר ויכול לעזור אם בהשתתפות רגשית אם בעזרה פיזית כי זו תקופה לא פשוטה וגם בעצה......
אוי נאנחת מעומק ליבי....
כל כך לא פשוט.........
יאר ה' פניו אליכם....
ואם אתם בוחרים ללדת את הנשמה הטהורה שלכם אשמח לשלוח לכם מתנה ולעזור במה שאפשר.....

ולא נכנסת למצב שיאמלל את כל המשפחה

כמו שכבר אמרו יש את הרב פירר ו\או פוסק הלכתי משכמו ומעלה

בשורות טובות 

מפרטים אישים בפורומים

כי לפי הכרטיס אישי שלך מקומך לא כאן...

(חחח מסקנות מרחיקות לכת? יש כרטיס אישי, ולא סתם.)

האחות עם התסמונת דאון אצלנו היא הגורם אושר מספר 1 בבית, על מה את מדברת?!

 

כן, יש קשיים, כן, צריך לשקול (אצלנו היא האחות הכי קטנה אחרי כמה וכמה אחים), כן, יש דעות מקובלות שמתירות להפיל, אבל האמירה של "מצב שיאמלל את כל המשפחה" היא הזויה.

היום הם ילדה או ילד קטנים ומתוקים שמישהו אוהב אותם ודואג להם.

אבל ככל שעובר הזמן הם גדלים, מתבגרים ומזדקנים, ומה יהיה אז?

לק"י

הפלה זה לא הלכה חד משמעית כמו שמירת שבת....

לגבי "מאמלל את המשפחה".

 

ב. גם כשגדלים, הגישה מההתחלה משפיעה. וגם ההרגלים והלימוד. וכיום יש גם מסגרות טיפוליות יותר טובות. ויש גם כאלו שמגיעים להישגים בתחומים שונים. כדאי לראות את דברי ר' רפי פוירשטיין וגישתו, מנסיונם.

 

הקצור, זה לא נושא שניתן לפוטרו "כלאחר יד". כבד מידי. דיני נפשות.

לק"
י
ולא "מיוחדים", אבל לא בהכרח שזה יאמלל את המשפחה.
לי יש דוד (כבר בן 50 בערך) עם פיגור בינוני- עמוק, העשירי והאחרון בבית.
הדודים שלי לא עושים רושם אומלל במיוחד...גם אלה שנמצאים איתו כל יום.

לכל אחד יש את השק שלו.
וזה שאין התמודדות מהסוג הזה- לא מבטח אותנו מהתמודדות אחרת.


הגבתי פה כדי לחדד את הנקודה.

כל אחד שיפעל על פי דרכו ועל פי מה שמתאים לו

או שיפנה אתכם לרופאים ורופאות יראי ויראות שמיים שייעצו לכם, ואולי אף יפנו אתכם למשפחות רלוונטיות שהם מכירים (שהפסיקו הריון/ילדו בכל זאת, וההתמודדות וכו'...) 

לפנות למכון פוע"ה. 

02-6515050

מתמצאים מאוד בתחומים של רפואה והלכה

קשובים לבעיות 

נותנים מענה הלכתי

מפנים לאנשי מקצוע מומחים. 

למען הסר ספק, הפנייה והייעוץ ללא תשלום. 

 

בשורות טובות

בזריזות.

 

 

אבל,השאלה כרגע היא לא בפן ההלכתי.
אנחנו יודעים שיש דעות לכאן ולכאן...

ולא קיבלתם תשובה מוחלטת ושתי האופציות מונחות לפניכם, זו החלטה שלכם, אף אחד לא יכול להחליט בשבילכם.

 

לא כל כך משנה מה אנחנו נגיד. אף אחד לא יוכל לקבל את ההחלטה במקומכם ולהתמודד איתה.

 

יש מי שחושב שלא יהיה מסוגל להתמודד עם ילד כזה ויעדיף הפלה ויש מי שבכל מצב יקבל את הילד כמו שהוא באהבה.

תשקלו מה טוב *עבורכם*, איך אתם תתמודדו עם ההחלטה שתקבלו. מה כוחות הנפש והאמונה שלכם.

 

 

 

 

 

(אם כן מעניינת אותך דעתי האישית, אני יותר נוטה להמשיך את ההריון. מצד התסמונת דאון והפיגור הייתי מתמודדת עם זה על כל הקושי שכרוך בך. ואני מדברת באופן תיאורטי אז יותר קל לי להגיד את זה..)

 

שולחת מפה חיבוק

מום בלב זו בעיה נפוצה אצל דאון - אצל אחותי התרפא עצמאית.

לילדים כאלו יש נשמות גבוהות.

 

מזכים אתכם בנשמה גבוהה ומודיעים לכם מראש תוכלו להתארגן לכך.

 

ואתם מנסים לוותר על זה בקלות?

 

אפשר לומר שהקב"ה מזכה בו,
זה לא מאוד מעודד את מי שנמצא שם...

ולכן יש בלאי טבעי גבוה יותר.
זאת מחלוקת גדולה מה עדיף
רכב אמין ישן או רכב פחות אמין חדש (יכול להיות חדש גם ב6-7 שנים)

בכל מקרה לא ציינתם אם יש חשיבות לגודל האוטו (רכב משפחתי מרווח יותר אך גם יקר יותר)
והאם צריך רכב לאיזור הרהרי או לאיזור משורי (ואז אפשר להתפשר על אוטו חלש יותר אבל זול יותר וגם צורך פחות דלק)

התייעצות לגבי קניית רכב למבינים... - נשואים טריים