היי
אני נשואה עשרה חודשים. בעלי אפשר להגיד לא עובד. מאז שהתחתנתי מצא איזה עבודה והחברה לא שילמה לו כסף בכלל -אז עזב. יש לו די הרבה תנאים לעבודה כרגע חיים על כסף של חמי וחמותי הזקנים מהקצבה שלהם. יש לנו חובות בכל מיני מקומות. אני סטודנטית לתואר ראשון ,אני ממש מתוסכלת מכך שהוא מוכן לעבוד רק בתנאם שלו (אולי קשור שהוא הבן הכי צעיר במשפחה ומדובר במשפחה שמאוד פינקה את ילדיה אבל שאר הבנים והבנות עובדים). הוא מבוגר ממני ב13 שנה הוא עשה קורס ולא למד תואר ראשון למרות זאת אני מרגישה שהוא מזלזל בי מסתכל עליי כעל תינוקת שלא מבינה מהחיים. אומר "אין לך חוכמת חיים" (אני בת 24) למרות שכשהייתי בת 15 כבר הייתי מטפלת באמא חולה, תומכת בה כי אני הבת הבכורה.
הוא (בעלי) מעיר לי אם יש לו איזו תלונה (הדבר הטוב היחיד רק כשאנו לבד ולא מול אנשים) אך כמעט מאז שהתחתנו לא שמעתי מילה טובה,תמיכה,פרגון. גם באינטימיות יש לו תלונות היה טוען בהתחלה שאני אגרסיבית וגם שולטת ומאוד שיפרתי עצמי בקטע אך אין לי בטחון עצמי אני מרגישה כל הזמן שאני במבחן!! כשאני איתו רק חושבת אם זה מוצא חן בעיניו בכלל. בדרך כלל הוא לא ממש מביע הנאה וגם לא אומר שום מילים חמות וגם לא מכוון אותי ואפילו אם לא התקלח לא מעוניין שאעשה לו כל מיני דברים כי לא נעים לו. אני רוצה להיות פחות בשליטה במיטה כי זה מרגיע אותי הוא כל פיפס קטן הורג לו את החשק.
אני די מתוסכלת היתי רוצה שיעריך אותי שיתחיל לעבוד כבר כי יש לנו חובות וגם אנחנו צריכים להתפרנס בכבוד ,היתי רוצה שיגיד לי מילים יפות מדי פעם (כמובן דיברתי איתו על זה והוא אומר שבגלל התנהגותי הוא לא מסוגל). מה שלא נכון לדעתי כי מהתחלה תמכתי בו גם עם אביו החולה וגם שאני מקווה בשבילו שימצא עבודה ואני עוזרת לאמא שלו ואוהבת אותה מאוד בקיצור מה לעשות?
בדר"כ כשאנו מדברים על מה שמפריע לנו הוא מתרגז וולא רוצה לדבר יותר בטענה שאני נפגעת מכל דבר ובאמת יורדות לי דמעות מהעניים כי הוא מדבר בתוקפנות וכאילו הכל שלילי אצלי ואם אני אומרת שמפריע לי משהו לא מוכן לשפר כלום-אומנם לא אומר ככה אך זו ההרגשה שלי הוא אף פעם לא אומר אם זה מפריע לך אני אשנה את זה(הערה-הוא לא מקלל או משהו-אך הדיבור שלו יותר מדי תוקפני ולא בצורה עדינה) מה אפשר לעשות?? אני חושבת שאם רק נשפר את העניין במיטה אז שאר הדברים כם ירגעו מאוד
]
