פורום נשואים טריים (עמוד 569)

ברמה הכללית-לגאולה השלמה

ברמה הפרטית-להתקרב לשם יתברך,מידות יותר מתוקנות,הרחבה בתחום החומרי

ברמה הכללית- לגאולת עם ישראל, כולל משיח מקדש והכל

ברמה הפרטית- להשלים ולסגור כמה מהלכים לא פתורים בהם התחלתי השנה. זה גם סוג של גאולה..

סביב ביה"ח זה יכול להביא צירים ואז אולי תקבלו מתנה לכבוד יום הנישואין...

בס"ד

יש מושג כזה בעולם הכללי שבחורה שמתארסת יש לה את ליל החרטות.

ישר אחרי שהתארסתי חברות שאלו אותי נו,היה לך את ליל החרטות?

זה הגיוני,זה קורה,זה לא מוזר בכלל.

הפחד מהלא נודע הופך את זה לפעמים ל..

אולי זה לא זה.

זה מלחץ,זה מתחושה שאין דרך חזור.

כוווווווווווולם חוות אתזה ..

שה' יהיה בעזרך.

אולי כי בדברים טובים, תמיד יצר הרע גדול יותר: המחשבתי, והמעשי.

חשבי על פרויקט: ככל שהוא יותר גדול,

כך המורכבות שבבניתו תהיה יותר גדולה.

במידה והוא קטן מימדים,

המורכבות פוחתת.

שיחה מלב אל לב, בעדינות ובנחת רוח בוודאי תהפוך את התמונה לבהירה יותר.

אל תחששי.. 

ובהצלחה רבה!

חייב להרוס את החגיגה.

יתכן שזה כמו שאומרים כאן, 'פרפרי מאורסים'. ויתכן שלא.

מה שאת מתארת נשמע מאוד לא טוב. לדעתי חייב בדיקה.

כי את שמה אצבע על התנהגות מסויימת שחוזרת על עצמה. לא מדופר בפחר לא מוגדר לגמרי כמו כל מאורס.

ולכן לדעתי, יש עלייך חובה לבדוק שלא "נפלת".

בהצלחה

ואושר רב.

זה יוכל להיות גם אחרי..

לא כי הוא רשע.

אלא גברים לא תמיד רגישים לדקויות היפות של שייכות.. ושיתוף

הם יוצאים מהמנטליות הרווקית  לאט לאט אם הם עובדים על זה.

שאל תקשיבי לאף אחד

כי כל אחד נותן לך עצה מהחוויה שלו.

אחד חווה בלבולים והיום הוא שמח,  השני היה בטוח וסגור על זה מהתחלה, השלישי היה אכול ספקות ועד היום הוא חושב על זה אם היה נכון להתחתן..

ואני אומרת את זה מנסיון..

אנחנו אנשים שונים שרואים הכל אחרת.

ולכן- תבדקי את זה עם עצמך ואיתו

יכול להיות שזה בלבולים מותרים ומאושרים ויכול להיות שזה סימן שצריך לשים לב אליו

בס"ד

זה לחלוטין לא חשוב אם זה קורה לכולם או לא, מה שחשוב שתביני למה זה קורה לך?

לעניות דעתי זה שזה טבעי לחשוש לפני חתונה זה לא אומר שצריך להתעלם מזה.

תבדקי עם עצמך, ותנסי להגדיר מה באמת מפריע לך?

אולי להתייעץ עם מישהו שמכיר אותך וכ'.

חששות לפני חתונה זה לא אומר לבטל חלילה, אבל לא להתעלם. לבדוק פנימית ולהבין את עצמך, ולו כדי להיות בע"ה כלה שלמה, שמחה ומאושרת ביום חתונתך!

מעבר לזה, כדי לבנות בע"ה תקשורת בריאה בינך לבעלך, חשוב שתהייה לך תקשורת טובה עם עצמך.

זה לא אומר שצריך להיכנס ללחץ חלילה, אבל אל תתעלמי מהתחושות שלך, תני להם מקום, תבררי עם עצמך את הדברים, כי הדבר האחרון שזוג צעיר ונשוי צריך זה שאלה בלתי פתורה מתקופת האירוסין.

שוב, מזל טוב, ושנשמע בשורות טובות!

ונשים מטבען יותר מתחברות.. ככה ה' ברא אותנו וצריך פשוט ללמוד הרבה על השוני כדי להבין יותר את הבן זוג שלנו.

התחלת כבר הדרכת כלות?

ממליצה לך לדבר על זה עם מדריכה או עם מישהו מקצועי כדי להבין מה קורה פה..

מזל טוב 

בס"ד

את התגובות, אני במקומה הייתי מתעצבנת בכלל שהעלית שאלה כזאת לפורום...זו דעתי...

שמר עקיבא חושב שאחרי שהוא יתן לה לראות את התגובות של הדמויות הוירטואליות 

היא תהפוך להיות "אישיות מרוצה ומאושרת" ( צ )....

האפקט של עיתון שפונה לברר מה קרוה- חזק הרבה יותר על חברות...

או שולחת למועצת הצרכנות (או שיש להם שם דומה ושכחתי?) מכתב בקשה לעזרה

ושהחברה תלמד לתת שירות לקוחות

שילמת את מיטב כספך- מגיע לך תמורה ראויה

והם דווקא עזרו. כי החברה באמת התייחסה פתאום בצורה יותר רצינית

אך הבעיה חזרה על עצמה, והפעם- החברה מתעקשת שאין לה מה לעשות יותר

מה שדורש יותר אסרטיביות ועל דרך זו גם פגיעה בעובדים שניסו לסייע:

כי בעצם מלאכתם לא הואילה..

גם אנחנו מידי פעם סופגים דברים כאלה ואחרים כדי לחסוך עימותים --- ואפילו עימותים הוגנים

אמנם דין פרוטה כדין מאה  אבל באמת תלוי כמה המוצר  עולה . 

כמה סביר לבקש ממני להנזק כדי שאחר לא יפגע?

ועדיין אין זה מן הדין אלא לפנים משורת הדין 

זה באמת לא פשוט,

במיוחד למי שלא אישיות כזו

וגם אם כן ירכוש את התכונות הנצרכות כדי לקבל את המגיע לו

קשה מאוד לראות שאתה פוגע באחרים!! 

על אף שאין לך כוונה בכלל..

לפגוע באף אחד - ובוודאי לא כדאי לרכוש תכונות שליליות.

צריך קודם לסדר את העניינים בראש, להבין שסה"כ את רוצה דבר צודק - עפ"י החוק חייבים להחליף או לקבל בחזרה מוצר פגום.

אם הם לא רוצים - יש בכך צד של גזל. אדם יכול לוותר, ויכול גם לדרוש.

אם רוצים לדרוש - לא צריך "תקיפות". צריך להחליט שאת נשארת עם התכונות שלך ועושה מה שצריך גם בנחת וגם ביעילות, בלי להיסחף.

קודם כל, שולחת מכתב לחברה, עם העתק למועצה לצרכנות, סוקרת בקצרה ובנימוס מה שהיה. ואומרת שבהיות שנסיונם לא צלח - אז את מבקשת או שיתקנו שוב, או שיחליפו, או שיחזירו את התמורה, כמחוייב בחוק.

מכתב מקביל - למועצת הצרכנות; וכותבת שאת לא אדם של "מריבות וויכוחים" ואת מבקשת שידרשו מהחברה לקיים את האמור בחוק.

אל תערבי  אף עובדים, כך שלא תהיה בעיה של פגיעה במישהו.

יש להניח, שאם מועצת הצרכנות ישלחו להם התראה נוספת - יש סיכוי שיעדיפו להחליף/להחזיר, ונגמר.

החוכמה הגדולה בדברים הללו, זה להיות יכול לפעול באופן המעשי המינימלי הנדרש, בלי לערב את ה"אישיות" יותר מידי. להישאר לגמרי את. ולקחת פרופורציות. להגיד לעצמך - זה לא סוף העולם, לא שוה "להתקלקל" בשביל זה, ומצד שני - לא טוב שכל אדם נינוח לא יוכל לקבל מה שמגיע לו. אז מנסים - גם בנחת וגם ביעילות. הצליח - הצליח. ואם לא - אפשר לשקול אם שוה, במקרה שזה לא נזק גדול. ו.. לא לחשוב על זה יותר מידי. יש עוד עניינים בחיים..

והם מתעקשים שלא לעשות דבר.

כך שלא נותר לי אלא לגשת לתביעה

ואם על הדרך מישהו יפוטר בגללי- זה לא יהיה לי נעים בכלל

וזה מטריד אותי- גם בגלל עצם הפגיעה

וגם כי מכשיר שכזה שפגום, מהווה סכנה לנפשות בבית

תודה.

אני רצינית

יש בעיתון מדור צרכנות- של פניות של אנשים שלא קיבלו שירות

(אין לי כרגע עיתון כדי לשלוף לך את המייל שלהם... בעז"ה אחרי שבת- כשיש עיתון...)

לפעמים הפרסום השלילי מזיז לחברות הרבה יותר מאשר הצורך בהגינות צרכנית

והלוואי שזה לא משהוא שאני אצטרך לקנות

יש שם מדור צרכנות כזה?

http://a7.org/MailAttach.aspx?act=nppdf&f=508

לא פניתי לעיתון,

אחשוב על הרעיון..

ואם הוא לא מטבל לשביעות רצוני, אפנה לגורמי הפיקוח המתאימים.

לא הבנתי את החשש שעובדים יפגעו מהעובדה שלקוח דורש/מקבל את מה שמגיע לו.

רק ניקוי יבש..

(וגם של מנגו... ועגבניות.... ושאר פגמנטים אדומים-צהובים ממקורות טבעיים)

אפשר להוריד באור שמש.

לכבס כפי ההוראות כביסה של טלית

לתלות לייבוש במקום המואר באור שמש. לא חייב שמש ישירה (שהיא בעיתית ביותר לצמר) די במעט שמש כדי להוריד את הכתם.

ואם לא - ידהה עם הזמן

זה גורם להצהבת הצמר.

פשוט מצוינת עבור כך!

להניח לכמה שניות על הכתם ולשפשף

אני הצלחתי להוריד כתמי תות ישנים שהיו על בגד באמצעותה

ולתלות בצל.

זו המלצה כללית אגב, כדי לשמור על איכות הבגד לאורך זמן

שמש חזקה מידי גורמת לבגד במשך הזמן לדהות וגם מסירה ממנו את הריח הטוב של הכביסה.

גם אני בתחילת הנישואים,  בכל חודש מחדש הייתי נכנסת למצב רוח עצוב. אצלי בנוסף לתחושת הריחוק הייתי מרגישה אכזבה ותיסכול ששוב לא נכנסתי להריון.

גם לי זה היה ככה,במשך הזמן לומדים יותר על המשמעות הרוחנית של המיצווה ויכולים לראות איך היא מרעננת ומחזקת את הזוגיות.

זה קשה ובאיזשהוא מקום- לא טבעי!!!

ובכל פעם שצריך להתרחק אני בשוק לכמה דקות עד כמה שמעשה הריחוק הוא ככ לא טבעי. כי הוא האדם הקרוב אליך ביותר ורק אליו אסור להתקרב.לא רק לגעת, גם להתקרב.(!!תוך כדי שאני כותבת אני ממש מרגישה את האבסורד שבזה..)

עם כל זה, אני חושבת שעם הזמן זה עובר מהלב לשכל

לאט לאט מתחילים להבין את זה ולא רק להרגיש..

יש בזה יופי ובנייה

וכדי לעודד, גם אצלנו הרבה פעמים מתקבל בקושי גדול יותר שלי לעומתו. כי כמו שכתבת- אצלנו מודגשת הקרבה. וגם כי אנחנו במחזור וזה אנחנו שעוברות את תהליך ההיטהרות.

הרבה הצלחה מתוקה!

ורק רציתי להוסיף לאנונימית פותחת השרשור שקיים פורום סגור של נשואות בלבד, ושם אפשר לדבר יותר בחופשיות. לאישור כניסה יש לפנות ל'שירה שירים' או ל'שירשור'

ההצעה הכי טובה שאני יכולה להציע זה ללמוד הרבה על המיצוה,להתעמק במשמעות הרוחנית שלה ואיך אתן רוצות שזה יתבטא בחייכן,הלימוד מאוד עוזר להבין את המורכבות ומחזק.

אני יכולה להגיד לך שהימים האלה בונים את הקשר.

כן, אנחנו הנשים זקוקות לקירבה, פחות למגע אינטימי. אנחנו מרגישות אהובות ע"י הקירבה.

בפן אישי-

בתחילת הנישואים היה לי קשה מאוד. הייתי בוכה המון בימים האסורים וכ"כ כ"כ  מחכה לליל הטבילה רק כדי לקבל חיבוק. לא מעבר.

אח"כ, ברוך ה', נכנסתי להריון. (אחרי שנה). מעבר לשמחה הענקית על הנס העצום, כ"כ שמחתי להיות 9 חודשים מותרים!! בלי כל ההרחקות....

אח"כ- לידה- חודש וחצי אסורים. היה ארוך, אבל שרדנו. אח"כ 4 חודשים של שקט ממחזור וטראח... עוד הריון... עוד פעם 9 חודשים של היתרים (ב"ה). יוצא שאנחנו מותרים המון המון המון המון המןו זמן.

אמרתי לבעלי השבוע- קשה לי עם כל ההיתרים האלה. נכון שזה כיף, הכי כיף בעולם, אבל אני חייבת את הנשימה שלי, לבד. זה כ"כ נכון מה שאמרה התורה העניין הזה של השבועיים. זה פשוט נותן טעם חדש לימים הזוגיים, לחוויה הזוגית שלומדים להעריך.

וזה לא בקטע של- נמאס לי ממך, אלא אני צריכה קצת להתרחק כדי לבחור בך מחדש. לקבל פרספקטיבה נכונה.

מאחלת לך את כל הטוב והרבה נחת מחיי הנישואים, בניין עדי עד בע"ה.
 

וכנראה שלא מתרגלים לזה, אבל לומדים להימנע מהבכי איכשהו...

התקופות האלו היו קשות גם לי, אבל אשתי היתה בוכה בכל חודש מחדש במשך השנה הראשונה.

ואין לזה שום קשר להריון.

בשנה הראשונה בכלל לא חשבנו על הכיון הזה בכלל, הקושי הוא מעצם הריחוק.

הדרך היחידה להתמודד עם זה היא לנסות להיזכר בכל פעם איך היה בתחילת החודש (אחרי הטבילה), ולומר לעצמכם שזה שווה את כל זה, שהשמחה של הימים שאחרי המקוה רק מעצימה את התחושות.

זה אמנם אתגר אבל מפתחים את הקרבה ללא מגע.

הרי כל זוג שומר נגיעה התחיל את הקשר עם קרבה מתפתחת וללא מגע.

זוהי אמנות הדיבור. לפעמים אפילו דיבור ללא מילים.

יש קרבה של לדבר.

יש קרבה של להקשיב ולתמוך.

יש קרבה של לצאת לטייל אפילו לחצי שעה בחוץ.

יש קרבה של לעשות משהו ביחד ולהעריך את האישיות של השני, לשמוח במי שהוא.

יש קרבה של להיות הזוג הבודד מול קבוצה שונה וכך להרגיש את המשותף והקרבה.

ויש עוד הרבה מקום להרגיש קרבה שמבוססת על ההכרות, על התקשורת, על החוויות המשותפות, על החלומות המשותפים, על הדרך המשותפת. והכל יכול להיות ללא שום מגע.

זה לא קל. זה לוקח זמן. אבל זה אפשרי. ואם קשה זה אומר שאתם בתחילת הדרך ויש לכם מה ללמוד, בדיוק כמו שמי שמתחיל להתאמן בספורט לא ברגע אחד נהיה אלוף ברמה אולימפית. לפחות תדעו שיש דרך אותה אתם עוברים ובסופה תרגישו כל כך שלמים וביחד גם ללא שום מגע. זה אולי הקסם שבהרחקות שמיוחד לנו, היהודים, שיכול אם רק נדע להשתמש בזה נכון, להביא אותנו לעומקים שלא ידענו שקיימים.

בהצלחה!

וזו לא קלישאה, זו האמת לאמיתה.

בתקופות הקרבה כשאנחנו מדברים, מהר מאוד זה הופך לנגיעה והתקשורת הופכת גופנית.

בתקופות של ריחוק- אנחנו יושבים כל אחד בקצה שני של הספה (או על ספות אחרות), כל אחד מהמקום שלו. מגששים דיבור.

מגששים במלים. מחפשים את המשותף לנו שאינו גופני. שהוא רוחני, עמוק יותר. קרוב יותר במידה מסויימת.

בתקופות האלה אנחנו מגלים מה זו קרבה נפשית אמיתית. בלי המחיצה (כן!! לפעמים זו מחיצה!!) של הנגיעה.

דיבור טהור ונקי, רחוק ממגע.

דיבור אמיתי שאנחנו יודעים מראש שלא יוביל לנגיעה ולכן הוא מתפתח מאליו למקומות עמוקים יותר.

אם היינו משוחחים את אותה שיחה כשהיינו מותרים- הייתי מהר מאוד מניחה ראש על כתפו והיינו משתתקים.

הדיבור הוא עמוק הרבה יותר כשמוציאים את הפן של הנגיעה.

הוא פשוט מעביר לפאזה אחרת- רוחנית ועמוקה יותר. אמיתי יותר. קרוב יותר!!

זה מגיע עם הזמן, לא מייד, ומצריך עבודה.

ושווה את זה ביותר.

הקשר הנפשי חזק לאין ערוך לאחר תקופה כזאת!!!

והתגובה שלך- נורמלית לחלוטין. גם לי זה היה. הקושי קיים. לומדים להתמודד ולהתעצם מתוך הקושי.

בהצלחה!

ואני לא רוצה להפחיד אותך, אבל אני למשל אחרי לידה ואנחנו אסורים כבר חודש וחצי... זה מ-א-ו-ד קשה...

כמו שכתבו כאן, זו פשוט תקופה שצריכים להתחזק באמונה, שזה הכי טוב לנו. וממש מרגישים (אם עובדים על זה) שהקשר הרגשי והרוחני מתחזק... וזה חשוב מאוד

יקירה, פשוט תבקשי חיבוק מה' זה הזמן שלנו איתו

בהצלחה רבה

את מוזמנת לפנות באישי...

קצת השתנה אבל את יכולה לנסות אצלי באישי

קח מטפחת שלה שזה ישמש לך כגיזרה...

וחמוד ביותר! אשרייך על הההשקעה!

בהצלחה...

על מישהי שרצתה להכין לחמותה מטפחת. מישהי שם נתנה קישור לפירוט מדויק איך להכין מטפחת. תחפש!

ישר כוחך!

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1750&MessageId=141378962&r=1

יעזרו לך בכיף,

בהצלחה

יש מצב למשמרות לילה?

ואין סיכוי כי אני חוזרת כמו סמרטוט הביתה..

זו דורש ממך לעשות עבודה טיפה מידי יסודית

ולבדוק אם יש נשים שצריכות בייביסיטר דווקא בימים בהם לא תלמדי

אך זו נראית לי אופציה טובה עבורך:

כזו שכמה שפחות תגזול ממך כוחות

וגם שתתאים למערכת שלך..

המון בהצלחה!!

בד"כ זה כסף טוב..

את יכולה אפילו שיעורים פרטיים יותר בזול ואז יש לך כמות של ילדים וזה הכנסה לא רעה בכלל....

יש בהרבה מתנס"ים חוגים,

או פעילויות שנעשות כמה ימים בשבוע

כדאי לך לברר לגבי האופציה הנ"ל..

אולי יתאים.

רחוב המלך גורג- בצד שמול מגדל הפעמון

יש שם כמה חנויות מטפחות- גם פשוטות וגם יפות

יש גם בחנויות בגדים (אקוורלה, בת עין...)

ברחוב יפו אחרי תחנה מרכזית יש חנות

בסנטר1 יש חנות (ליד החנות בע"ח עם האקווריום הגדול.. לפני ששת)

בתוך תחנה מרכזית- ממש אחרי הכניסה- יש דוכן גדול

המטפחות שלהם גדולות ויוצאות יפה על הראש..

"לילקה"

לא להתקשר בשעות מאוחרות בלילה

באופן כללי להיות יותר רגישה

ולהבין כשהיא לא מעוניינת..

ביחס חם ואוהב. ו"להרגיש" אותה שזה לא "על חשבון".

כמו כן, כדאי לדעתי להשתדל, בתכנים, "הפרדת תחומים" מסויימת.  יש דברים שהם בין אשה לבעלה ולא משתפים בהם את החברה. אתם בונים כעת "רשות היחיד". יש מספיק דברים שאפשר לשתף, גם שלכן וגם של ענייני-בית, בלי להיסחף מידי על מה שבין איש לאשתו.

אני דוחפת אותם למכונה, גם ככה צריך לייבש/לתלות אח"כ והם מתקמצ'צ'ים בכל מקרה, אז למה לקפל כדי להכניס למכונה?

אני דוחפת אותם למכונה, גם ככה צריך לייבש/לתלות אח"כ והם מתקמצ'צ'ים בכל מקרה, אז למה לקפל כדי להכניס למכונה?

אני הולכת לנסות..

בכא לא הייתי חוששת לגבי מידת הניקיון

מכונת הכביסה עושה עבודה חזקה וטובה..

הבד צריך לזוז- כדי להתכבס, ולא להיות דבוק שכבה אחת לשניה בקיפול

מה שכן יעזור להם לא לצאת מקומטים - זה הקפדה בשלב התליה

לקפל יפה ומרובע את המצעים- ולשים אותם מתוחים על החבל

כשאת מרימה מהחבל- הסדין כבר חצי מקופל...

הזמן חשוב כי איתו מתרגלים לכל מיני רעיונות, שומעים ומבינים עוד דברים שקשורים לזה, משתנים מכל מיני בחינות ועוד.

לדעתי, את לא צריכה להתעסק הרבה עם הנושא של להתחתן, כי את לא שם.

מצד שני - אל תקבעי לעצמך את המחשבה שזה מפחיד.

שום דבר לא מפחיד, רק שונה.

תסתכלי סביבך, תראי שרוב העולם רוצה בשלב מסוים - לא שלך, מאוחר יותר - חיים של נישואין

אז כנראה שיש בזה יותר טוב ונעים מאשר לא נעים, נכון?

(ואני באמת מקווה שאני לא כותבת לריק לאיזה טרול)

את מפחדת ממשהו שהוא לא נתפס בעינייך כי הוא לא מתאים לחיים שלך

לא במקרה את לא מתחתנת עכשיו..

עם השנים את גדלה, לומדת וחווה המון דברים חדשים שמעצימים ומבגרים אותך. ובכל שלב וגיל יש את החוויות שמתאימות לאותו שלב.

כשתגיעי לגיל של בשלות לנישואים תאמיני לי שזה לא הדבר שממנו תחששי..

ואני יכולה לתת רשימה של 100 דברים שבגיל 15 מפחדים מהם

כי זה באמת לא מתאים לשלב בחיים

אבל בגילאים אחרים זה מתאים ומרגיש טוב.

למשל?

לנהוג באוטו (עם אחריות על עוד נוסעים)

לקנות דירה

להיות סטודנטית

לעבוד במקצוע שלמדת ולעשות "קריירה"

להיות אמא ל4 ילדים

לחיות רק מהמשכורת שלך (כמעט בלי עזרה מההורים...)

ללכת לעיר זרה כדי לגור

ויש עוד המון...

כולם מפחידים

גם אמא  לילדים- קצת מפחדת להיות סבתא ... עד שהיא מגיעה לשלב הזה בחיים- ומתאים ובשל לה- ולא מפחיד...

יש בנישואין כמה דברים שעוברים בין הבנות בשמועות, בשושו

ולפעמים יש טעויות ואי הבנות של דברים בסיסיים- ואז אוכלים סרטים...

כדאי לחשוב אם הפחד בא משם- ואז לברר עם אמא\ אחות \דודה\ מדריכה\ (אפשר גם אצלי באישי) מה האמת ולמה לא לפחד...

בעז"ה כשתהיי בגיל המתאים תכירי משהו ותרצי אותו כ"כ עד שממש תרצי להכניס אותו למיטה שלך. ועד אז...תחיי את חייך בשקט ושלווה ובלי דאגות כאלה.

וזה עובר לה ברגע שהיא מתפייסת.
לא נראה לי שזה כזה חריג.
(למרות ששנאה עזה, נראית לי קצת בעייתית.)

לגבי פיוס בזמנים של הרחקה - זה כבר ידוע ומוכח שהחיבוק עושה הרבה, ובלעדיו יותר קשה.

בס"ד

נכון שאנו כועסים הכי הרבה דווקא על האנשים האהובים עליינו, אבל ברגע הכעס האהבה "בהעלם", ורק כשזה עובר היא חוזרת אל הגילוי.

ברגע שאדם כועס הוא לא חווה את האהבה. (עד הרגע הבא שהכעס עובר או נחלש...)

אז מצד אחד טוב שאת כנה עם עצמך, ולכן את יכולה לראות כמה הכעס באמת הרסני, (לעומת חוכמולוגים שאוהבים לומר "אני כועס דווקא כי אני כל כך אוהב אותך...") ולכן עוד יותר חשוב לעבוד טוב טוב על עצמינו במקום הזה של הכעס, כדי לא להגיע למקומות האלו.

בהצלחה רבה! 

חלילה שמשהו רע יקרה להם, אולי מרגישים דחייה אך אי אפשר להגדיר הרגשה זו כ"שנאה" לדעתי, כי חלילה לא הינו רוצים שיקרה להם משהו רע ועדיין אנו דואגים להם גם בשעת כעס גדול..(מקוה שלא יהיו הרבה סיבות לכעס גדול אבל..)

מנין הקיצוניות הזו?

בד"כ כשאישה פגועה או כועסת היא גם שונאת??

ברגע כעס האהבה נעלמת ומתחלפת בשנאה?

לא לחוות את האהבה משמע לשנוא?

מאוד תמוה בעיניי

זו תגובה שלי ל"עוד מישהי". תהיתי:

האם נכון להגיד ש "לא לחוות את האהבה" בעת כעס משמע דווקא לשנוא?

בין לא לחוות את האהבה לבין לשנוא יש פער עצום- ועליו שאלתי.

- כמובן שאם כך הן התחושות, אני לא אתווכח איתן. ר

ק הניסוחים הללו נשמעו לי קיצוניים מידי

אני לא חושבת שכאישה כועסת או פגועה היא בד"כ גם שונאת למשל.

[אגב לפי דוגמתך: את תגיעי לידי כעס כלפי בעלך לעיתים- דווקא משום אהבתך אליו

אך אין זה מסביר את עניין השנאה..]

וחשוב לי להדגיש: לא הבעתי דעה לגבי השאלה של פותחת השירשור,

רק שהניסוחים הללו צרמו לי

אשתי פעם סיפרה לי על תחושת שינאה כלפי בזמן כעס. זה היה נשמע לי מאוד מוזר.

אז בעצם אני יכל להירגע עכשיו? זה סביר שכך נשים מגיבות, או שמשהו כאן 'דפוק'?

יש כאן כמה תגובות לכל הכיוונים, אז אני מבין שזה סביר נכון?

אשמח לתגובה.

שהרגיעה אותי מאוד על תחושות כואבות בזמן כעס.
לא נראה לי שזה אמור להדאיג אותך מבחינת הסבירות.

והיא צריכה עם הזמן לעבוד על עצמה בהדרגה..

זה לא מצוה שזה יהיה כך, אבל יש דברים כאלה.

לפעמים זה דווקא כי לא יכולים להתמודד עם מי שממול,

לעיתים כי מרגישים שהוא "חזק" יותר ושליו יותר, וככה היא כאילו "מזיזה" את זה בתוכה...

לפעמים פשוט "סערת רגשות" פנימית, להביע בפנים "בכל הכח" של הרגש..

לפעמים דווקא מתוך האהבה. כשהרגש פועל - אז כשמשהו "לא בדיוק" כמו שרוצה - זה סוג של "תחושת תסכול" זמנית מול מי שדווקא אוהבים; וגם שם הוא עובד..

זה לא שנאה באמת. אולי יותר סוג של "היזרקות", דווקא מתוך הקירבה ותחושתה; ואולי דווקא בגלל שסומכת בתוכה עליך ועל יציבותך..

כמובן, עם כל ה"דיבור ברגש", גם נשים צריכות לעבוד על עצמן, להתבונן, לחייך מזה, להתרגל ברוגע..  אבל לא צריך להיבהל מ"שניות" כאלה יותר מידי...

שאלה:

לדן : זה הגיוני מה שאתה אומר, אך האם אתה מדבר על סמך מידע, או אינטואיציה?

ואלירז: התשובה שלך קצת מדאיגה... את מדברת על 'תחושות כואבות', אבל אשתי קוראת לילד בשמו "שנאה".

אולי זה מוגזם כבר? אולי זה מעיד על משהו יותר עמוק?

בכל אופן אני לא מתכונן לקחת קשה מדאי, כי אולי זה לא נעים לי, אך אני עדיין לא מתרגש יתר על המידה, סו"ס, זו אישה. אבל אם יש מקום ליותר פרופורציות זה באמת יותר נעים לי...

לשוחח איתה על זה, בזמן רגוע.

שהיא בעצמה תסביר - אם היא בכלל מצליחה להבין את עצמה (לא בטוח..).

ומתוך דבריה, תוכל לעמוד יותר על הענין, האם זו באמת תחושה-של-רגע, שנרגעת אח"כ והכל חוזר לתקנו.

אתה גם יכול לשאול אותה אם זה נראה לה טוב. ומה היא חושבת שהיא יכולה לעשות כדי למתן את זה..

ובוודאי שאינך צריך להרגיש "אשם". מותר לאדם להתווכח, בנחת, בלי ש"ישנאו" אותו...

איש צריך מצידו לנהוג בצורה הוגנת, נדיבה, סבלנית - ואם למרות זאת האשה חשה כך לפעמים, זו  "בעיה" אצלה. אלא שה"בעיה" הזו, לפי מיטב הכרתי את המציאות, היא לא-פעם סוג התבטאות נשית של "רגש". כמובן, זה לא אומר שאשה צריכה "לנוח" על זה..  צריכה גם להשתדל למתן ולנתב את הרגשותיה גם בעיתים כאלה, ע"י חשיבה מראש, התרגלות.  אבל זה אומר שאם זה הכל - לא צריך, לדעתי, להתפעל יותר מידי.

איך יודעים אם "זה הכל"? מדברים..

בס"ד

שנאה וכעס אלו רגשות שברמה הקיצונית שלהם גורמים לנו לא לסבול את מציאות האדם או העניין שעורר את הרגש הנ"ל.

גם כעס זה שלילת מציאות. 

אבל אנחנו בני אדם מורכבים (ב"ה), וחוץ מהמקום הכועס יש גם שכל, וגם את המקום הרגשי הטהור. 

למשל הרבה פעמים גם כשעולה כעס, השכל משתיק אותו מייד, ולא נותן לו מקום.

המקום הכועס הוא גם שונא, אבל לא בהכרח שאדם יתמסר לכל הרגשות השליליים הללו. זה בבחירה המודעת שלו. (או לפחות יכול להיות בבחירה מודעת אם רק נרצה)

גם כשאנו כבר כועסים באמת, לרוב זה לא האדם השלם, אלא על משהו ספציפי, אלא הרגש גורם לנו להיות עיוור ובמקום לראות את כל האדם לראות רק את הפגיעה שהוא פגע בי.

אדם שלא יכניס שכל לתוך החוויה הזאת יכול בקלות להגיע לשנאה, וזה תהליך הרסני.

(שכל זה מחשבה הגיונית למשל: הוא בטח לא עשה זאת בכוונה לפגוע, להפריד בין האדם למעשה. המעשה רע, זה לא אומר שהאדם רע וכ')

זה נכון שהכעס עולה בקלות דווקא על אנשים שאוהבים כי הם קרובים יותר, ואם הם פוגעים זה כואב יותר, ואם לא נשתמש בשכל בזמן הפגיעה  ונרגיע את עצמינו, זה עלול לעורר רגשות הרבה יותר שליליים מאשר אנשים לא יקרים לנו שעלולים לפגוע, אבל ברגע של בכעס, באותה דקה לא אוהבים נקודה. 

ולומר בשיא הפשטות כשאדם פשוט כועס לא לא מצד הנשמה שלו, אלא מצד היצר. היצר הרע- הוא מלאך המוות, שונא לא רק את מי שכעסנו עליו, אלא גם אותנו. (כשאנו נותנים לו לשלוט בתודעה שלנו זאת חוויה של שנאה עצמית) 

לסיכום- המקום הכועס הוא לא המקום האוהב. האהבה (כשהיא נכונה ומותרת) זה מצד הנשמה, השנאה זה מצד הקליפה- היצר הרע. ואצלינו הבחירה מי השטול בתודעה שלנו. כשאנו כועסים זה כי היצר התגבר והוא שונא לא רק את הבעל אלא גם אותך.  זה הכל.

הדברים הללו אינם המצאות והגיגים שלי, אלא ככה למדתי. (אני קאוצ'רית במקצועי)

אגב "בדרך כלל אישה פגועה גם שונאת"- זה לא אני אמרתי. אבל בקטן אני מסכימה שאישה בריאה בנפשה תשנא את מה שפוגע בה. לכן העבודה האמיתית היא לתרגל לימוד לכף זכות, לצאת מתוך נקודת הנחה שהבעל לא מתכוון לפגוע ולנסות לברר מה הוא כן ניסה לומר, ומה הייתה הכוונה הטובה מאחורי הדברים. (ובדרך כלל יש כזאת.)  אבל אם אנחנו ישר נפגעות, טבעי אח"כ לכעוס, ולשנוא וכ', וזה הדבר שכדאי למנוע על ידי הסתכלות בין טובה ואובייקטיבית.

בס"ד

לא התכוונתי ששנאה לבעל היא תגובה של אישה בריאה בנפשה באופן ספציפי,

אלא שזה טבעי ובריא לשנוא את מה שגורם לך לסבול. (לעומת תופעה לא בריאה של אנשים שנמשכים לזה וככל שסובלים יותר נקשרים יותר)

אם תשימי לב גם בהודעה הקודמת כתבתי שאישה בריאה תשנא את מה שפוגע בה ולאו דווקא את מי שפוגע בה. 

ולא אמרתי שלא לחוות את האהבה מחייב לחוות שנאה. יש אינספור רגשות שאנו יכולים לחוות, אבל העובדה שבאותו רגע לא חווים את האהבה נותנת מקום לשנאה. (באם מתעוררת כזאת)

ומה שהכי חשוב זאת המסקנה, להסתכל על המציאות בעין טובה ואובייקטיבית, ברוב המוחלט של הדברים בני זוג לא פוגעים אחד בשני מתוך כוונה רעה, לכן עין טובה ולימוד זכות באופן שבו תופסים את הדברים מונע את הכעס, את השנאה וכ'. אדם שמלמד את עצמו לדון לכף זכות, נפגע פחות, ובמיילא כועס פחות וכ'.

כמובן שאני לא אומרת להסתפק בזה אלא לדבר על דברים שפוגעים וכ', אבל מתוך מקום שסומך על בן הזוג אוהב אותו ויודע שהדבר האחרון שהוא ירצה זה לפגוע. השינוי מתחיל בראש ומשנה את הרגש.

מקווה השפעם זה היה ברור יותר.

באמת היה חשוב ההסבר שלך את דברייך, עוד מישהי. תודה.

אבל כעס אחד על השני ורגשות שליליים - זה קורה לכולם, לומדים מהר מאוד איךלהתנהג אחד עם השני כך שזה יפחת למינימום.

וברגע אחד רבים או כועסים אז כל האהבה שיש לנו כלפיו נהפכת לשנאה...

ותשימי לב שאנחנו מסוגלים לשנוא רק אנשים שאנחנו קרובים/היינו קרובים אליהם.

אנחנו מצפים מהם להתנהגות אחרת והולמת וכשהם חורגים מהציפיות שלנו (באמצע ריב, ויכוח וכד')

אז אנחנו מסוגלים אפילו לשנוא אותם....

אבל עדיין, עדיף להימנע מזה כמה שיותר, לראות מה הוביל לריב, איך לא ליפול למלכודת הזו שוב ולקחת אחריות

כך שמתישהו מישהו יפסיק את הריב, וככל שתעבדו על זה יותר מהר הריב יפסק יותר מהר וכמות הריבים תקטן

בהצלחה ובאהבה.

והקושי פתאום הכל מתהפך ונראה רע...עד כדי כך שאת שונאת את זה שאת הכי אוהבת...אבל שטוב לנו אנחנו אוהבות, מחבקות ושמחות בכל...פשוט צריך לזכר שזה טבעי והגוני כי ככה נוצרנו ושקשה להזכיר לעצמך כמה שבאמת טוב לך איתו ואת אוהבת אותו.....בהצלחה יקירה!!!!

לא צריך להרגיש שנאה, גם כשכועסים, כי בכל זאת הוא בעלך.

אישתי, גם כשאנחנו רבים, מנסה להתפייס איתי, יותר מהר ממה שאני מסוגל, בתור גבר וגם בזמן הזה, שאנו רבים, היא אוהבת אותי ואני אותה, רק שקשה לי להראות זאת.

בהצלחה ורק אהבה שתהיה ביניכם, גם כשלא מסכימים וחיבוק אמנם יכול לעזור, אבל גם ארוחה טובה, בלי נגיעות, תעזור.

לפי דעתי יש לך רמת רגישות גבוהה. הייתי ממליץ לך לפנות למטפלת (מקצועית בתשלום!) ולא להמשיך לסחוב רגשות שליליים כיוון שזה דבר שיכול להפריע לזוגיות שלכם.

בהצלחה!

אז לא נראה לי שיש בעיה. השאלה אם את מושכת את הרגשות השליליים..

לא כל רגש שלילי של כעס כלפי מישהו הוא שנאה.

שנאה אצלי זה רגש נורא כלפי אוייבי ישראל או  (להבדיל) כלפי מישהו שעשה לי משהו ממש נורא ואיני רוצה לראות אותו לעולם. לא כלפי מישהו קרוב שכרגע הכעיס אותי ואח"כ אשלים איתו.

לדעתי צריך לבחון מה הם באמת הרגשות שלך באותו רגע. יש כעס, תסכול, עצבות, עלבון וכו' במריבות בין בני זוג

שאוהבים בד"כ. שנאה זה נראה לי קצת מרחיק לכת.

סוג של למה אתה עושה לי את זה?

ולא תשא עליו חטא". לא לשמוא בבטן. לומר:"נפגעתי/נעלבתי כשאמרת...

ולהוציא ואז יורדת השנאה. מהתורה

אך בכבוד .הרב שמחה כהן ממליץ לתאר את ההרגשההאישית במקום: "פגעת בי"...-לומר:"נפגעתי/נעלבתי כש.."

רגשות האדם משתנים מרגע לרגע, מה שקיים ביניכם באמת וגם שומעים זאת מדברייך, זוהי אהבה גדולה ורצון לבנות ולהקים יחד את הבית המשותף והנאמן, אך מידי פעם כשיש וויכוחים ואת מתרגזת על משהו, אז את חשה לאותו רגע כעס ושנאה, אך בעומק ליבך את יודעת שאין זה אמיתי, אלא כעס נקודתי, שברגע שתגיעו לפשרה, או שהוא יפייס אותך, רגש זה יחלוף במהרה.  כך הם אכן החיים עליות וירידות אך בסופו של דבר הולכים ועולים ובונים יחד את הבית הנאמן בישראל.

אז הרבה יותר נפגעים ממנו כי "סופרים אותו" ולכן מגיעה השנאה. כאילו אם סתם משהו היה אומר לך את מה שהוא אמר לא היה אכפת לך

וכן כשאסורים קשה להתפייס. כי אין כמו חיבוק חם או נשיקה על הלחי להתפייסות...

עם כל הכבוד, לדעתי ולהיכרותי, לגברים באופן כללי יש נטיה יותר חזקה ל כ ע ס

כעס שיותר עוצמתי וחזק וישיר מאשר נשים.

נשים תפגענה במריבה, הן תרגשנה מותקפות, הן ללא ספק מתעצבנות, מאשימות וכו'

אבל כעס ממש - לדעתי הוא יותר נטיה גברית דווקא

וכאשר כועסים מאד, גם אם זה באופן נקודתי בזמן מריבה - אז קשה להגיד שאוהבים.

כעס לדעתי מביא הרבה יותר מהר וחזק לשנאה.

אז מה פתאום נחחתם על הבנות?

(ג. נאות - אני אישה, כן? )

הוא לא שונא בנוסף לכעס באותו רגע.

חפרנים וחפרניות טמבלים וטמבליות....

ואלירז - נהניתי מההגדרה. קצר וממצה..

קודם כל, אנחנו לא שונאים אפאחד (זו מילה חזקה מדי לטעמי)

לפעמים אני מרגישה ש"היום אני אוהבת את בעלי פחות"  - קורה, אבל להגיד שאני שונאת אותו?!

אפילו לא לרגע אחד קטן..

הוא יביא איתו את המכשיר וידע לפענח את התוצאות באותו מחיר..

אני חושבת שברור שיש השפעה של המשפחה של הצד השני על חיי הנישואין, אבל-

לדעתי זו ממש לא סיבה להחלטה ולא עניין לברר עליו יותר מדי (אולי אאכ מדובר על משהו קיצוני מאוד)

במקרה הפרטי שלי - בעלי מגיע ממשפחה בסגנון מאוד שונה משלי (וגם משלו) - בין היתר ברמה דתית, אידאולוגית, עדתית ועוד.

עם זאת, יש לי קשר מצוין איתם, במיוחד עם חמותי. יש קשיים, כן, אבל למי אין?

נראה לי שיש יותר מדי סיבות לפסול גם בלי זה.

בהצלחה ושורות טובות!

אני יכול לומר, שזה מאוד מאוד חשוב,

אבל,

זה לא שיקול בכלל אם מצאת מישהי שאתה בטוח איתה.

אם מדובר לפני שאתה מכיר, זה שיקול. בהחלט. 

אני יכול לומר על עצמי שזה מפריע לפעמים אפילו בקשר לאישה, כשיש לך חמות מהבדיחות... אבל זה שולי.

מה שכן, זה לא נעים שאין לך עוד משפחה תומכת וכו'.

ולא, דווקא לא בקטע של עדות, זה אישיות שונה.

לדעתי ומנסיוני חשוב לברר על המשפחה.

על משפחה בעייתית מאוד תשמע בקלות, לא תאלץ לחפור הרבה..

חשוב לזכור שרובם בסדר גמור, ואם אין איזה גורם מחשיד במיוחד (בת יחידה, גירושין, הסטוריה של מחלוקות וכד') אין מקום לדאגה

"בת יחדה" - זה באותה קטגוריה של גרושין והסטוריה של מחלוקות?

זו רק נורת אזהרה

של ההורים של המיועד/ת לאירוסין או מהמשפחה המורחבת- אחים??

הם נמצאים שם אם תרצה או לא, אתה צריך להיות איתם שבתות וחגים, לא חייב שזה יהיה מאותה עידה שלך אבל שיהיה לכם משהו במשותף זה נותן המון.

מניסיון צריך שהמשפחה של הצד השני יהיו נורמטיבים בלי סיפורים כאלה ואחרים....

כמובן שמבירורים אי אפשר לדעת צריך להכיר כמה פעמים לפני החתונה ולנסות להתחבר אליהם.

בהצלחה!

אלעד, אני ממש לא חושבת שגירושים הם סיבה לפסילה.

נכון, יש צורך לברר האם היה פה מקרה קיצוני של אלימות או בעיות קשות,

ואם זה השפיע על הבחורה,

אבל בד"כ זה לא ככה, ובד"כ בנות להורים גרושים הן לא שונות באופן מהותי מבנות שבאות מבית שלם.

אצלנו אנחנו גרים קרוב, ואנחנו הרבה מבקרים אצל המשפחה של בעלי, 

הם במנטליות שונה לגמרי מההורים שלי, וזה עדיין לא בעיה.

אין מה לברר יותר מידי על זה...

אבל לברר במקרה כזה מה היו הסיבות לגירושין, כיצד הם השפיעו על הבן/ת הזוג וכיצד המשפחה התנהלה לפני תוך כדי ואחרי התהליך- כדאי.