את חייבת שינוי בהסתכלות. גם על מה שעד עכשיו.
את חושבת שאת פחות מאחרים, כי הפסדת שנים של פריחה מכח ה"ביחד", תשומת הלב וההקשבה, שהיו יכולים להתבטא.
זה נכון, שהחלומות הללו הם טובים וגם יכולים להיות במציאות.
אבל לפעמים חלומות מבשילים, מבפנים, ואח"כ מתיישמים יותר חזק.
דיברת קצת עם בעלך, הוא שאל אם את כועסת..
את יודעת כמה כאלה, שלא יודעות בכלל איך ומה לומר - וכמה שכאלה שלא יודעים איך ומה לקבל. ולא היו שואלים את "את כועסת"...
יש נשים, שהיו שמחות אם הבעל היה שואל כך.. כלומר: מוכן להיות קשוב, מוכן לעשות משהו. אם כי לא יודע בדיוק באיזה אופן.
את לא "למטה מכולם" - תוציאי את זה ממך מיד. החשיבה הזאת, עם כל ההבנה לצער, אינה רק "תוצאה" אלא גם "גורם". גורם הרסני. וגם ה"התחלתי נמוך". הקב"ה אומר "אני את דכא".. אצל מי שנראה בעיני עצמו נמוך... שיש לו ענוה. מהקרקע מתחילים לצמוח. מתחושת הענוה, מהתחושה שחייבים התעוררות, מחדש, מתחושת הכחות הפנימיים בעומקם. אבל מהודעתך באמת ניכר שאת בעלת-מעלה. כנראה גם בעלך.
את צריכה, לדעתי, לשנות את כל ההסתכלות. גם על מה שהיה. כלומר: לומר לעצמך - אם עכשיו יפרח משהו הגון בהתחדשות, אז כל מה שהיה זה הכנה לזה. כמו צמח שגדל מתחת לקרקע עד שמבצבץ.
להבין שתחושת החסר, וה"מה צריך להיות" התחדדה אצלך בגלל השנים הללו, ויחד עם זה יש לך ישוב הדעת של קצת יותר בוגרת - ועם זה ביחד אפשר להתחיל תהליך מאד יפה, שיברר את הערך של מה שהיה, וגם תהיה בו תחושה מתמדת של צורך "לפצות". מנוע כזה להמשיך תמיד ולעלות. מעין "במקום של בעלי תשובה".. לפעמים דווקא מהירידה מקבלים מוטיווציה מתמדת לעליה.
כך כותב הרב קוק זצ"ל, שלפעמים הזמנים שמתבטלים מהתורה, גורמים להכיר את גודל ערכה וחיוניותה. גם כאן יש משהו מעין זה, וזה יכול להיות מנוף להמשך.
את צריכה לדבר איתו שוב. קודם כל, להודות על כך שהקשיב לך, ושהיה איכפת לו אם את כועסת (סימן שהוא אדם טוב). ולהסביר, מעומק הלב, שזה לא ענין של כעס, אלא של הרגשת חסר, הפסד.. ושמאד היית רוצה שתמצאו דרך שבגלל התחושה הזו, אתם תתאמצו יותר - ואולי זה יתן הרגשה של "פיצוי" וערך למצב שגרם לכך להתעורר.
את אומרת שאינו יודע איך אפשר להפריד בין טרדותיו לבין הזמן שיכול להקדיש לך.
זה מתחיל קודם כל מ"סדר" בתוככם. תשאלי אותו, אם הוא מייחס לזה חשיבות; בלי "תלונה", באמיתיות ומהלב. מן הסתם יגיד שכן. ואז אפשר להמשיך: אם אדם חולה, אז הוא צריך לנוח אע"פ שיש לו הרבה עיסוקים? בוודאי. אם אינו בריא, מניין הכח לעיסוקיו. אותו דבר, אדם אוכל, מתפלל וכו'. אז אולי צריך להסתכל כך גם על הבנין הבסיסי שבין שניכם. זו הבריאות הבסיסית של ה"ביחד", וזה יתן כח וערך גם לעיסוקיו החשובים. על בסיס ביתו הבריא.
אחרי שזה יובן - אז, לענ"ד, תקבעו שני דברים: האחד ביחס; פשוט להתענין יותר, מהלב, אחד בעיסוקי השני, בתחושותיו. לעודד, לשבח, מילה חמה. אם מודעים לכך ורוצים בכך - רואים שכמעט לא צריך לכך "זמן". אפשר להיות ביחד גם כשלא נמצאים ביחד. טלפון פה ושם וכו'. העיקר התענינות כנה מהלב. שאותו הרגע שמדברים - יהיה כולו עם השני.
הדבר השני - לקבוע זמנים שאתם יוצאים ביחד. אין סלולארי (חוץ מלילדים) ולא שום דבר אחר, טרדות וכד'. רק אתם - זמן איכות.
תתחילו ביחד, מחדש. אל תתייאשי בשום אופן. תאמיני. ואל תסתכלי על השנים שהיו כ"קמילה", אלא כהתבשלות שתוביל לצמיחה גבוהה יותר. תתחילי מבפנים!
או שאולי בגלל החשש [שיש לו ביסוס] שיש לו מישהי אחרת 
