פורום נשואים טריים (עמוד 60)

ומה העניין לסדר שולחן כבר בחמישי?

שהשולחן מסודר אז אצלנו לפחות 90 יורד הבית כבר רובו קיבל את השבת בשמחה ובנחת, האווירה של שבת נכנסת , וגם אני ממש ממש מאמין  שלכבוד שבת צריך לעשות משהו כמעט כל יום אפילו קטן כי השבוע הוא לכבוד השבת ובזה צריך לקדש לפחות משהו אחד , אם זה לגהץ או לצחצח נעליים להכין נרות לערוך שולחן את שבת מכניסים לפחות בהרגשה שלי בהדרה ובכבוד וגם אם אתה לבד צריך לשות הכל ששבת תכנס בקדושה ובגדלות שמגיע לה כי בסוף הברכה שלנו בחיים וכל הכח ומה שיש לנו זה משם אבל לא חייבים להסכים איתי על זה....

אבל שולחן יתמלא אבק על שישי בערב.
לא?

וגם תשים לב שהכוסות הפוכים,  וגם אנחנו לא גרים באיזוים של בנייה ככה שממש לא מתמלא כלום ב24 שעות  אבל שאתה נכנס לבית שכבר מסודר וערוך לשבת יש תחושה אחרת לדעתי

אחרת יש רוגע שלווה משהו שבתי נכנס לבית והברכה והזכות רק שלנו.... שנזכה תמיד!

מריחים שבת באוויר

בעיקרון אבשלום קור
או אבנר שרון.
יש עוד מישהו שאני מכיר
השאלה מה צריך

אפשר גם לשלוח לפייסבוק של ירעם נתניהו, יועץ הלשון של החינוכית ומרצה ללשון

ש לי חברה עורכת לשון תותחית
שמרכזת מגמת לשון
ואני שואלת אותה מלא דברים בנושא.
שאל ואשלח לה.

הם עונים יחסית מהר💁
שאלה בעברית - האקדמיה ללשון העברית

זה עוזר?

בת ים וכו'

ואתה רוצה להגיד לי שזה נפוץ כמו בניו יורק והודו? אנחנו 10 מליון אזרחים.

75 שנה מדינה חברה בoecd מעצמת מדע וטכנולוגיה, ים מלא גז טבעי, עד שנות השמונים היינו מקבצי נדבות והיום אנחנו אלה שמציעים סיוע למדינות במשבר אפילו איטליה הענקית בקורונה נעזרה בנו כשבנינו מכונות הנשמה, לא מזמן עקפנו את גרמניה בתמ"ג לנפש, השקל אחד המטבעות החזקים בעולם מה שמצביע על חוסנה של הכלכלה, התנובה החקלאית לדונם מקום ראשון בעולם בפער, מקום ראשון במספר המיליראדרים לנפש, הגירה חיובית של מליונרים במקום מכובד בעולם, משבר הסאב פריים כמעט לא פגע בכלכלה הודות לסטנלי פישר, האינפלציה עכשיו נמוכה יחסית לארה"ב, אירופה וממש נמוכה ביחס למעצמה האיזורית טורקיה.

אבל לא, לא מדהים,
יש פקקים ובירוקרטיה ויוקר המחיה.

יש יוקר מחיה, זה אומר שטנשים חיים באשפתות פה? כמו בהודו? כמו הומלסים בניו יורק? לא, אין תופעה כזאת פה, לפחות לא נרחבת.
גם הממשלה לא עשירה, שרים לא מרוויחים פה המון וגם לא בעלי תפקידים בכירים, הם לא עניים במיוחד אבל ממש לא עשירים.
אז עד פה לגבי דברי @אאב.

אז אפשר לדבר הרבה על יוקר המחיה בארץ, אין מה לעשות אנחנו אחת המדינות היקרות בעולם הן בגלל הבירוקרטיה, הכשרות, מכון התקנים, רמ"י, ההסטוריה הסוציאליסטית של המדינה, המכסים על היבוא, שכר המינימום הגבוה, רשות ההגבלים, המיסים (מע"ם ומס הכנסה), הסכסוך הערבי ישראלי שמשפיע על מחירי הדלק והתובלה, חינוך גרוע ועוד ועוד ועוד אז יקר פה, אז מה, אז לא מדהים פה? לא מבין את זה, כמה עין רעה, כל זה מתגמד לעומת ההצלחה הכלכלית של המדינה, אז יקר פה, בסדר, מישהו כאן רעב ללחם? מישהו כאן לא לובש בגדים כי אין לו? מישהו פה אין לו קורת גג, לפחות שכורה?

ואז זורקים עלי עגבניות ברחוב.

העיקר אומרים יקר יקר יקר.

במקום לזרוק עגבניות תכינו סלט, מצחיקים.

ברמת המדינה.
אני כן חושב שלאזרח הממוצע עם משכורת ממוצעת תהיה רמת חיים נמוכה משמעותית מהמקביל לו במדינות המערב

מה זה מערב? לוקסמבורג?

אבל דיברתי עם אנשים שחיו בגרמניה, בצרפת, בשוויץ, בארצות הברית, קנדה ועוד
בגדול - קשה להם כאן כלכלית הרבה יותר. יש כמובן פרטים קטנים - למשל בארצות הברית בריאות וחינוך פרטי יהודי מאד יקרים - הרבה יותר מאשר בארץ , מצד שני המשכטרת הממוצעת ליהודי שגדל בחינוך הזה גבוהה בהרבה וסך רמת החיים שלו הרבה יותר גבוהה

ככה זה מהגרים בכל מדינה לכל מדינה כשהשפה אחרת.

אם היית במרכז היית מבין שהמצב בקאנטים חחחח

יוון לפני ישראל?
ישראל לפני גרמניה?

נו באמת...

ולכן הם הגיעו לפסגה בביצועי הכלכלה *השנה*

אחרי כל מה שעבר עליהם בחנוכה

ישראל נמצאת בצמיחה כבר כמה וכמה שנים, ליברמן הוא סתם אפיזודה.

כי כתבתי שליברמן שר אוצר מוצלח.

פשוט טענו שהטענה שלך לא נכונה

וכשזה לא קרה הוא מנסה לקרוא את זה בין השורות?!

בפועל, כלכלה זה תהליך וא"א לומר שבא שר אוצר ובשנה אחת פתר את כל בעיות הכלכלה במדינת ישראל

או עשה שינויים מדהימים

וחוץ מזה שאם שינוי בא עם מחיר מאוד מאוד גבוה של האזרחים במדינה, אולי זה לא שווה את השינוי.

 

וסגר את הגירעון..
וגם צמצם בהוצאות ליהודים והתחייב לערבים

השתקמות ממשבר, היא בהחלט מורכבת. שיקום אמון, הוא מאוד לא פשוט. אבל אם אתם מספיק רוצים - זה אפשרי.

טוב שאתם בטיפול, אתם צריכים לראות איך מביאים את הקושי הזה לטיפול.

בהצלחה רבה

אני בחצי מהטיפול רק בוכה
המטפל טוען שאם בעלי כנה איתי שאין לו אמון זה טוב כי הוא סומך עליי , החוסר אמון שלו זה בכל בני אדם לא רק בי, ואני צריכה לעבוד כל עצמי לא לקחת ללב , אבל זה כואב וקשה וגואם לי לבלבול רציני שאולי הוא נשאר איתי רק בגלל הילדים

לכל אחד מכם, לברר את עצמו, את המקום שלו, את התחושות שלו. זה לא במקום העבודה הזוגית, אבל יכול להיות מאוד משמעותי.

הפחד שלו שאם לא יעבוד תעזבי אותו באמת נכון? דיברתם על מציאות כזאת?
נשמע שיש צורך ראשוני להחזיר את האמון בינכם.
איך התקשורת בינכם?
איך היה לפני המשבר?

נשמע שיש ביניכם מטען "רגשי" כבד מיותר.

 

מה עם להיות כנה ולהגיד את האמת מבלי להיכנס לרגשי?

"שמע, באמת היו לי מחשבות על עזיבה. היה לי קשה באותה תקופה. מאז אני לא חושבת ככה. אני שקופה איתך ואני חושבת שזה אמור לתת לך אמון וביטחון בי".

 

זהו.

להבין שהחרדה שלו היא שלו. אין לך אחריות על החרדה שלו. את לא צריכה "לגרום" לו לתת בך אמון, כי לא עשית שום דבר שובר אמון. 

אם יש לו חרדת נטישה- יש טיפול בשביל זה.

 

בדברים שהוא אומר הוא מתעלם מהחלק שלו בסיפור-

זה שהוא "הפיל" עלייך את עול הפרנסה ועול הבית בזמן שהוא לא תפקד.

זה כביכול בסבבה של החיים.

ומה שנשאר זה להאשים אותך שאת לא היית בסדר. 

גם כי לא היית שם בשבילו, וגם כי שברת לו את האמון.

 

וואלה, אותי זה היה מכעיס.

 

יש לך אחריות על המשבר שקרה. בוא תיקח את האחריות.

קודם כל תבין שזה שאתה לא מתפקד- זה שובר משהו בבסיס הזוגיות. את מתפקדת בשביל שניכם.

הוא ראה את הקושי הזה?

הוא רואה את זה עכשיו?

הוא לוקח על זה אחריות?

 

מאוד קל להשליך מעליך את המושכות

ואז אח"כ להתלונן שהשני לא היה מספיק בסדר.

 

כאילו הכדור רק אצלך כל הזמן ומשחקים רק במגרש שלך.

את היית שם בשבילו או לא היית שם בשבילו.

את נתת לו ביטחון בזוגיות או לא נתת לו ביטחון בזוגיות.

את הנושא ואת הנשוא ואת הכל.

 

אבל האמת היא שברגע שתעבירי את הכדור למגרש של בעלך

ותשאלי אותו אם הוא מוכן לקחת אחריות שיותר הוא לא ייפול ככה,

ויותר הוא לא יאשים אותך בנוסף,

זה ייאלץ אותו להתבונן על החלק שלו.

 

בקיצור,

הפתרון הוא לסלק מעלייך אשמה מיותרת

ולגרום לו להבין את החלק שלו בריקוד הזוגי.

אם היה לו חס ושלום מחלה כלשהי שבגללה הוא לא תיפקד, ואישתו לא היתה שם בשבילו באותו תקופה, גם היית כותבץ את מה שכתבת?

דיכאון זה כמו מחלה, לא תמיד אפשר לצאת לבד מהדבר הזה וצריך המון המון תמיכה מבחוץ, ואם לא היה לו תמיכה של אישתו באותה תקוםה זה באמת מאוד מאוד קשה בשבילו ואפשר להבין אותו (כמובן שאפשר להבין גם אותה )

איך אשתו אמורה לבקש ממנו שלא ייפול ככה ואיך הוא אמור לקחת אחריות על מה שקרה.. ?

זה מחלה. זה הורמונים בגוף.
לא באשמתו.
ולא תמיד באחריותו.

אם זו היתה אישתו שמתמודדת עם דיכאון אחרי לידה גם הייתן מגיבות ככה?

הציפייה שהוא יתמודד לבד לא ריאלית.
אין מה להאשים אותו
ואין מה להאשים אותה
קרה. הם לא ידעו איך להתמודד עם זה. וטוב שהלכו לטיפול
צריך להמשיך לטפל בהתקפי החרדה, והיא חא אשמה במצבו, אבל להגיד שהכל עליו זה גם לא ככ נכון

ברור שמצופה מבן או בת הזוג להיות ולתמוך כשהשני מתפרק. אבל לא תמיד זה אפשרי
ובטח שאי אפשר לשפוט אותה או לכעוס עליה שהיה לה קשה מדי

היא לא קמה ועזבה
בסוף היא התמודדה
וב"ה הם הולכים לטיפול שזה הכי חשוב

שלא יובן אחרת- זה לא שהוא כן אשם או לא בסדר, גם אותו אפשר וצריך להבין ולקבל את החשש שלו. אבל באמת שלא צריך ולא הגיוני לחפש אשמים
הם נקלעו לסיטואציה שהיא רעה ודפוקה, כל אחד מהם התמודד איך שהתמודד, והכי חשוב להסתכל קדימה מה הלאה ואיך לשניהם יהיה הכי טוב

אחריות היא לא אשמה אם זו הכוונה

גם בדיכאון אדם יש לו הבנה מה זה עושה לסביבתו.

 

אמנם הוא בתוך הסבל שלו,

אבל הוא מודע. הוא מודע לפגיעה הרב-מערכתית שהדיכאון "שלו" גורם. 

הוא לא פסיכוטי מנותק. הוא אדם סובל.

 

וכן,

האדם הבריא,

שנושא על הכתפיים שלו את כל המערכות שננטשו,

נושא בנטל עצום.

עצום.

 

זה להיות שם עם הילדים, 

זה לטפל בכל הבירוקרטיות,

זה לפרנס,

זה לעשות את מטלות הבית

 

מבלי לקבל שום אפקט רגשי מבן הזוג.

 

אז כן.

מצופה גם מבן הזוג הדיכאוני,

להכיר בעומס שהמחלה שלו יצרה,

ולבוא עם קצת יותר חמלה וקצת פחות שיפוט אדם הבריא.

 

ואגב,

אם מדברים על "האדם הבריא"

מי מאיתנו בריא??

מי מאיתנו בלי חרדות ופצעים מהעבר??

 

אלא שהאדם "הבריא" ממשיך לתפקד כי השני הוכרע במערכה.

אבל העול עליו הוא בלתי אפשרי.

 

וכמובן כמובן שהייתי אומרת את זה גם לאישה אחרי לידה.

המציאות היא מורכבת לשני הצדדים,

והצד הסובל לא יכול לבוא בדרישות לא מציאותיות

וציפיות לא מציאותיות.

זו דעתי.

חוץ מזה שכולנו לא בריאים
את בעצם אומרת שכולנו לא בריאים בנפשינו ויש מי ש"מרשה לעצמו" ליפול ומי שלא "מרשה לעצמו"

זה לא ככה, יש אנשים שמטבעם יוצר בריאים בנפשם ואנשים שמטבעם פחות בריאים בנפשם, מי שלא נופל זה לא כי הוא יותר מתגבר או יותר דורש מעצמו בדרך כלל

מאמינה בבחירה.

מעניין לחקור את זה.

מה פירוש "אם אתה לא סומך עלי"...  הרי את עצמך אומרת, שנתת לו "סיבה טובה" לכך.

 

אחרי כ10 שנים נישואין, הוא היה במצב לא קל (יכול לקרות לבני אדם..) ואת עצמך אומרת שכנראה לא היית אז "אשתו ללא תנאי" - כמו שלמשל היית מצפה שהוא יהיה אם היית כמה חודשים בשמירת הריון וללא יכולת לתפקד ממשית - אלא "כמעט הוביל לגירושין"..

 

אז סביר, שדבר כזה יוצר משבר אמון מסוים. סביר שאדם נשוי, אינו רוצה להרגיש שזה "על תנאי", כשלא מדובר במישהו שמנהג בצורה בלתי נסבלת.

 

לכן, לא נראה לי שנכון - ומועיל - לזרוק  את זה אליו, "אם אתה לא סומך..למה אתה נשאר"... אני מניח שזה לא שאת עושה לו "גמילות חסד" בכך שאתם ממשיכים...

 

לכן, לכאורה, לפי הנתונים המעטים שיש כאן - אם את רוצה לבנות מחדש את הזוגיות, את צריכה קודם כל בתוך עצמך: לראות אם את מסוגלת ביושר להגיע למסקנה שאת אשתו ללא תנאים. שאתם משפחה. וגם אם מישהו חולה חלילה או במצב לא טוב, עוזרין אחד לשני ולא חושבים איך "נפטרים ממנו, עם הבעיה"...

 

מניח שאם את בתוכך תהיי ממש כך. כלומר, "תעשי תשובה" על מה שחשבת כשהיה לו קשה - יקל עלייך לשדר את זה גם לו. וגם להגיד במפורש.

שבתוך כל הדיכאון שלו
ילדתי עוד בת והוא לא היה שם בשבילי בכלל, גם לא ריגשית
ברמה ש4 ימים אחרי לידה כבר תיפקדתי ופיזרתי ילדים למסגרות... אני אישה חזקה לא מתלוננת
הבית יציב וחזק בזכותי שאני לא נשברת
ועם כל זה הוא אשכרה יורק לבאר ששתה ממנה
ורק זוכר שלא תמכתי בו
אבל הוא גם לא היה שם בשבילי ואני מכילה את זה ומבינה, לא שופטת

 

ואני חושבת שהעבודה היא עליו. 

 

לדעתי התפקיד שלך הוא לא להיכנס למלחמת התחשבנות,

אלא לשדר הבנה מבלי לשדר אובר רגשי.

 

הוא חי בסחרור רגשי עם עצמו ומפיל את זה עלייך.

גם אדם עם דיכאון צריך לעשות עבודה. הוא לא פטור ממנה בגלל הדיכאון.

ואני אומרת אתת זה דווקא כי במעגל הקרוב שלי יש אדם עם דיכאון (לא בעלי).

 

זה ריקוד עדין.

מצד אחד לשדר שאת מאמינה בו,

ומצד שני גם לא להיכנס איתו ללופים רגשיים אינסופיים.

לפעמים זה אומר גם להיות "קרה"

אבל זה קור של גבול בריא.

 

העבודה של האדם הדיכאוני היא להפריד בין המחלה לבין המציאות.

להבין איפה האחריות שלו על מה שקורה. מה בתחום אחריותו.

להבין איפה הוא אחראי גם מבחינה רגשית. לא הכל אפשר להאשים את "הדיכאון".

 

ההבנה שיש צד שני הכרחית לריפוי הדיכאון.

כי ההשתבללות בתוך הדיכאון

והתחושה שאני המוקד הרגשי של הכל 

מבלי שיש קונטרה מהצד השני-

זה יוביל לעוד דיכאון.

 

ככל שתהיי חזקה מולו ולא תישאבי פנימה

את תוכלי להראות לו את הדרך החוצה.

 

אבל הוא צריך לרצות לצאת החוצה,

כי יש "מתנות" שבאות עם הדיכאון, שאולי הוא לא ירצה לוותר עליהן כ"כ מהר.

 

שמרי על עצמך יקרה. על בריאותך הנפשית שלך ושל ילדייך. ואמן שבעלך בע"ה ירגיש יותר טוב.

משפיע השפעה גדולה על הסביבה שלו, בין אם רוצה בין אם לא.

מעבר לטיפול הזוגי שאתם נמצאים בו והעבודה ההכרחית על בניית אמון מחדש, הוא צריך לקבל טיפול מול הדיכאון, ואת צריכה למצוא דרך לחזק את עצמך, כל דרך שתהיה טובה *עבורך*.
יש משפחה או חברה או גורם שלישי שעוזר לך? מקשיב לך? מבין אותך?

אבל תדעי שממש לא בטוח שיותר קל לפזר ילדים במצב של דיכאון מאשר 4 ימים אחרי לידה, אפילו די בטוח שהפוך

ובאמת לא מתאים שהוא זוכר רק את זה😳

יכול להיות שיש לו מצפון וקשה לו עם זה שהוא הפיל עלייך הכל כולל אחרי הלידה ולכן הוא כביכול מעביר את האשמה אלייך, סוג של התמודדות

עובד מתקלח עוזר עם הילדים
אבל פשוט לא שם מבחינה רגשית

מה שהגיוני במקרה של דכאון, על אף התפקוד.
והגיוני גם לאור התחושות שהוא מביע כלפייך וכלפי מערכת היחסים שלכם.
אולי כדאי לעבוד על זה שהוא יראה את הטוב ולא יעצים את הרע. זו עבודה שלו לגמרי. אבל את לא צריכה לסחוב רגשות אשמה סביב הקושי הזה שלו לדעתי. יש גבול כמה אפשר להכיל.

מצב שבהחלט אפשר לטפל בו.

ההרגשה של בעלך הגיונית, הוא לחוץ. וגם את הרגשת לבד בתקופה הזאת וזה גם צריך להישמע.

נשמע שאת לא במקום להרגיע אותו ולהגיד לו שאני איתך (אם כן, אז כדאי להגיד וזה ירגיע) אבל אפשר להגיד לו ישירות בהתעניינות אמיתית למה חשוב לך להזכיר את זה כל הזמן?

הוא אולי יאמר שרוצה קצת יותר להרגיש בטוח בקשר או משהו אחר ומשם תוכלו להתקדם.

אם ניסיתם איזור 10 פגישות וראיתם שזה לא מספיק מתקדם, אולי שווה להחליף איש מקצוע. לא כל רגע, אחרי תקופה שניסיתם באמת.

בהצלחה!

אשתי היתה בדיכאון ארוך, במהלך טיפול עלו הסיבות (פוט-טראוומה מורכבת מודחקת וכו') שהביאו לשם. כל התקופה הזאת, כמה שנים ברמת דיכאון משתנה, הייתי שם בשבילה, רגשית ומעשית, כשכמעט אין לי כלים להתמודד - זוג צעיר, שלא מבין בכלל מה נפל עליו.

שנים עברו, היא בתהליך החלמה ארוך, כבר לא בדיכאון, אבל עדיין יש השלכות לפוסט-טראוומה. עברנו כמה וכמה אתגרים זוגיים ומשפחתיים ועם לא מעט צלקות התקדמנו.

לי הלך ונעשה קשה, לקח הרבה זמן להבין שהפעם אני בדכאון - אשתי ניסתה להיות בשבילי שם, הצליחה חלקית. עליתי משם, בתהליך גם של חודשים, אבל הרבה יותר מהר ממנה (הטראוומה שלי ברקע, היא מהליווי שלה, לא עברתי התעללות בילדות...).

אחרי הדכאון שלי, כל המתחים, שלפעמים היו ברקע וחלקם קצת התחדדו עם השנים - הפכו להרבה יותר חמורים. הגענו לכמה וכמה פיצוצים והמילה גירושין עלתה שוב ושוב בשיח (אם אפשר להחשיב זאת שיח... ועד הדכאון שלי, תמיד הצטיינו בשיח, גם אנשי מקצוע אמרו לנו את זה).

לקח זמן להתאושש, לגשר, להזכר למה בכל זאת אנחנו ביחד וכדאי להמשיך להחזיק. היום המקום הרבה יותר טוב, אבל עדיין קשה.

אני בהחלט בתחושה של חוסר הגינות - כשאשתי נפלה לדיכאון של כמה שנים, אני כנשוי צעיר שאין לו מושג מה נפל עליו, הייתי לגמרי בשבילה וכשאני הגעתי לאותו מצב - היא כמעט הגיע לגירושין. מצד שני אולי זה טבע האדם, אשה צריכה בעל להשען עליו וכשהוא לא מסוגל, זה ממוטט אותה.

כמה עבר עליכם,
נראה שאתה לא מתייחס לזה ככה, אבל בעיניי אתם מדהימים וגיבורים שניכם!

אבל נראה לי שאתה יכול לטפוח לעצמך על השכם, ולהגיד לעצמך שאתה מאוד חזק וחסין נפשית, אם הצלחת ככה להחזיק את שניכם.

 

במקום מקום של התחשבנות, תיקח את זה למקום של גאווה. 

 

ומה שכתבת בסוף- גם נכון. 

כולנו על תנאי ובכל מקום בו אנחנו נמצאים כולל בזוגיות.

כל בני האדם בוחנים שוב ושוב את הזוגיות שלהם בשלבים שונים של החיים ושואלים את עצמם האם היא טובה עבורם. החלטת בסוף להישאר איתו וזאת בחירה שאת עושה כל יום מחדש בדיוק כםי שהוא עושה אותה.

 

באופן כללי אנשים שמרגישים חלשים נתפסים על נקודה מסוימת על מנת להאשים ולהצדיק את העמדה שלהם כצד הפגוע בסיפור. העבודה היא שלו ואין לך מה לעשות עם זה מעבר למה שעשית.

כל דבר קטן הוא מאיים שלא יבוא איתי לטיפול יותר, ממש ילד קטן
לפעמים אני באמת חושבת שאולי עדיף להתגרש כי אין לי יכולת לרפא לו פצעי ילדות

אדם זכאי לאושר של עצמו. ואם כלו כל הקיצין אז לפעמים זה הפיתרון.

לא רוצה לבוא לטיפול?

ויכול מאוד להיות שהדיכאון משפיע גם על התחום הזה. הוא מקבל טיפול?

ואת לא אמורה לרפא לו לו פצעי ילדות.
את כן יכולה להיות עבורו ולצידו בהתמודדות ואין ספק שהיית. כרגע אתם במשבר גדול שגם איתו צריך להתמודד/למצוא פיתרון (וכל פיתרון אפשרי) וכמובן שכל עוד את לצידו גם את צריכה את המקום שלך, את הדרך לחזק את עצמך.

שאת צריכה טיפול רק לעצמך.
צריך לדעת איך להתמודד עם בנזוג בדיכאון
וצריך לדעת גם להבדיל אם מדובר בחוסר התמודדות שלו ותהליך גדילה שלו שלא קשור לדכאון, או שזה הדכאון עצמו. ולקבל תמיכה לעצמך.
הוא מטופל ?
גם את צריכה עזרה. זה מאוד קשה לסחוב את כל זה לבד. ולהרגיש כל הזמן שאת תחת עין בוחנת.
אל תהססי לפנות לעזרה.
ואם יורשה לי - מניעה במצב הזה גם הכרחית כדי שתוכלו להשתקם.
רק טוב יקרה ❤️

יכולים לעזור לך להבין את התמונה, מה נורמטיבי, מה שייך לדיכאון ומה לא ובתחומים רבים נוספים כפי שפירטתי. 

ואני רוצה להוסיף שבאמת אדם במצוקה הרבה פעמים נכנס למצב קורבני ומאשים ולא רואה מעבר לקצה האף שלו. וכדאי אולי להגיד לו את זה לא בהאשמה וחלילה לא מתוך תחושת אשמה כלפי עצמך: "אני רואה שקשה לך ואתה זוכר ורואה כרגע רק את הקושי שלך ולכן לא מסוגל לשים לב שהיה / יש גם עליי עומס רב. אני מבינה מאיפה זה מגיע, אבל אני מצטערת, אלו היו / אלו כרגע היכולות שלי / עשיתי כמיטב יכולתי על פי מה שהבנתי אז. ואני מבקשת שתשתדל לראות גם את הצד שלי." כלומר אמפתיה לקושי של השני, השתתפות בצער שלו אבל מתוך זיכרון שאת תמיד עושה מה שאת יכולה ושמותר לך גם לטעות ואת לא צריכה עד עולם לתקן ולרצות אותו על כך.

מה שחשוב זה באמת לא להפנים את זה חלילה, כיוון שגם אם לא ענית לכל צרכיו כשהוא חלה וגם עכשיו, את אנושית, ואין היגיון להמשיך להתחשבן על כך, את בטח רצית בטובתו, ואין לך אפשרות להיות תמיד מושלמת ותמיד להיענות לכל צרכיו בדיוק כמו שהוא אנושי ולא מסוגל לתת מענה לכל הצרכים שלך. יותר מזה. כדאי שהוא ידע שאם תמתחי את גבולות הנתינה שלך מעבר למה שנכון להם- את תקרסי, או תהפכי לממורמרת ועצובה, והוא הכי יינזק מזה. 

אדם צריך להפנים שגם אצל זוג שרוצה לתת אחד לשני - היכולות מוגבלות והוא צריך למצוא מענים נוספים  חוץ מאשתו, בתוכו ובחוץ (למשל ע"י איש טיפול) לצרכיו וגם, שחלק מהם כנראה לעולם לא יתממשו, כי לפעמים יש כאבים או צמא שהם בורות ללא תחתית, בגלל חסכי ילדות וכדו, ולפעמים הדרך להתמודד איתם היא לקבל את קיומם. ההכרחי ביותר הוא שתפרקי את האשמה שרובצת עלייך, שתלמדי להפריד בין מה שאת רוצה ויכולה לתת לו ולהתמסר אליו ובין מה ששייך לו ורק לו, למשל תחושת אמון - אי אפשר להכריח בן אדם להאמין בך, מה גם, שזה נכון, האמון אף פעם אינו וודאי במאה אחוז, יש מידה מסויימת של בחירה להאמין במישהו ולהתמסר אליו ולקחת בחשבון שיש סיכון מסוים באמון הזה, כיוון שגם לאדם השני יש בחירה. 

וזה מוביל גם לנקודה הזאת- יש לשניכם בחירה, והוא לא ממש שלם עם זה, הוא רוצה אותך כקרקע יציבה וודאית, וזה לא אפשרי. אני מודה שאני לא ממש יודעת איך פותרים פלונטר כזה כיוון שאנחנו (בשלב מסוים כשהמחלה החמירה) הדגשנו לעצמנו שהזוגיות שלנו וההתנהלות בתוכה הן בחירה של שנינו גם ביחד מתוך החלטה משותפת אבל גם כפרטים, ושהיא צריכה להשתלם לשנינו, ושגם לי יש אינטרסים (אני עדיין מקריבה המון ועושה יותר מאישה שבעלה בריא, אבל אני שומרת על הגבולות שלי, וגם מקבלת משהו. זה לא צריך להיות שיוויוני, זה צריך להיות נכון לנו) כך שהאמון שיש בנתינה ההדדית הוא קצת שונה. (כלומר הוחלט על גבולות מסוימים שמגדירים מתי זו כבר לא זוגיות ופעם בהרבה זמן צריך לבחור מחדש להמשיך להתמודד ביחד).

 

אני כן מבינה מאוד את התחושה ש"הוא לא רואה אותי" הוא שקוע במצוקה ואני אפס. מה שלמדתי שעוזר להתמודד עם זה: ברמה האישית - למצוא דרכים לחזק את עצמך כי הרבה פעמים זו תחושה שבאה יותר מבפנים ומקבלת אישור מבחוץ מאשר מגיעה מבחוץ. כלומר אישה מרגישה לבד, באה לבן הזוג לקבל תמיכה כשהוא לא פנוי, ואז מקבלת אישור לכך שהיא לבד.  דבר שני להזכיר לעצך (בעיקר- הכי חשוב!) ולו, ולשאול בקול אם בעצם הוא רוצה מאוד לרצות להתייחס ולראות רק שהוא במצוקה כרגע, ושזה לא מכוון נגדי (לפעמים זה מתקבל באישור, ואז זה עוד יותר עוזר...), ולבקש כשהוא מתפנה לרגע, להגיד את זה, להתנצל שהוא לא היה פנוי לראות את השני.

ככל שהעוצמה הפנימית גדולה ומנטרלים את כל ההאשמות של שני הצדדים גם יחד, גם מי שחולה /חלש כרגע מרגיש פחות אשם, זוכר שזה נובע מקושי אובייקטיבי ומסוגל להגיד אפילו בזמן אמת, "אני מתנצל, הייתי שמח להיות כאן עבורך כרגע, רק שאני לא מסוגל לראות כרגע שום דבר חוץ מ...". זה מופיע מאוד יפה גם בספר "חוקי הזוגיות" של יצחק מנדלבאום, חוק 8. אני ממש ממליצה לקרוא. 

היכולת לסלוח, לקבל שהשני הוא עולם בפני עצמו, עם קשיים וחסרונות, וכפי שאת יכולה להסביר שהיית אחרי לידה ועם עומס גדול עלייך, גם הוא יכול להסביר מה יושב לו על הלב ומפריע לו להיות הבעל המושלם שהיית רוצה, היכולת הזו קשורה חזק ליכולת לסלוח לעצמי שאני לא מושלם, להוריד אשמה מהזוגיות, לפתח כלים לעזרה עצמית שלא קשורים לבן הזוג, לפתח אמון בעצמי שאני יכול לחיות לבד, שיש עוד מענים וכוחות בתוכי ובחוץ לצרכים שלי, ומתוך כך אין חרדה לבחור לחיות ביחד. 

זה עבודה עצמית. ואמנם אין לך שליטה עליו אם הוא יעשה אותה, אבל לפחות תחזקי אותה אצלך ותנכיחי אותה בטיפול הזוגי.  

דבר אחרון - במסגרת הגבולות של הבחירה בזוגיות, לגיטימי גם שהגבולות של כל אחד יהיו צרכים מסוימים שהוא חייב בזוגיות (וזה נכון לגבר ולאישה גם יחד, חולה או בריא), רק שמאוד קשה לעשות בחירה אמיתית כזו, ריאלית, מחוברת למציאות ומצד שני לצרכים האמיתיים שלי ולא לחיצוניים, כשהמצב הנפשי ירוד, כשיש מלא האשמה, אשמה עצמית, תלות רגשית מוחלטת בשני וכדו, לכן בעיני עדיף להתחזק, לטפל בעצמנו, להתחזק ביכולת להיעזר בגורמים נוספים, ואז לעשות בירור כזה אישי וזוגי. 

 

מתנצלת אם יצא מבולבל ואסוציאטיבי ואולי חלק בכלל לא קשור למה ששאלת... השעה מאוחרת... בהצלחה רבה, שה' יאיר את דרככם!

קודם כל מה שעברת ועברתם ושנית המצב של עכשיו❤️
חיבוק גדול על זה.

לי נשמע בראש ובראשונה שיש כאן בזוגיות שלכם היפוך תפקידים שהוא לא מיטיב.
את כל הזמן במקום החזק המוביל והתומך, ובעלך במקום החלש והחולה והנזקק, שלא לומר סוג של ילדי.

ונראה שגם עכשיו בטיפול, המקום שלו הוא מקום שנשאר בעמדה שהיא בסוף קטנה וקורבנית, ונתלית בך.


יכול להיות בהחלט שהיו לו ציפיות ממך בזמן הזה, ושאת שהחזקת את הבית בעצמך לא הצלחת או לא היית במקום של לראות אותו מספיק.
אפשר להקשיב לזה, להתנצל על זה, להיות אמפתית כלפי זה, אבל לא להפוך לקרבן של המצב הזה.

תעשי את את שלך, ומכאן תהיה הבחירה לבעלך, האם הוא רוצה לסלוח בכלל? הסליחה לך בעומק צריכה לעבור דרך הסליחה לעצמו, והיא בטח תהיה מסע מורכב עבורו
ההתלות בך ובמה שהיית או לא היית, היא עניין חיצוני בסופו של דבר. אז כמובן שלהקשיב, להיות אמפתית וכו זה חשוב תמיד,
אבל לדעת שכנראה זה לא מה שירפא אותו, ואת תהליך הריפוי הוא יצטרך לעבור מול עצמו מעבר לשיתוף ולהשתתפות שלך.

לכן נשמע לי שבתכלס הוא צריך טיפול אישי ולאו דווקא טיפול זוגי.
ולך אני ממש ממש ממליצה, למצוא את הדרך הנכונה לא להיות במקום הגברי בזוגיות שלכם,
לא להשאב למקום הזה שבו את אחראית עליו ועל שלומו והוא שוב נזקק וקורבני.
גם כי את בלי להתכוון לוקחת לו את המקום שלו להיות חזק ומוביל,
וגם כי אני בטוחה שגם לך יש צורך בגבר שאפשר להשען עליו ולא בעוד ילד.

ובסופו של דבר המצב הנוכחי הוא נוצר מתוך הדינמיקה שלכם, וגם שינוי מהצד שלך יכול לעזור לו להתיישר.

את מתארת קושי עצום שמלווה אותך, אתכם כבר תקופה ארוכה מאוד.

אני חושבת שזה לאו דווקא "איך מתמודדים עם חוסר אמון בזוגיות" כפי שכתבת בכותרת,

אלא גם "איך מתמודדים עם דכאון/מחלה נפשית של בן/בת הזוג?"

כי אתם שם. ממש.

גם בעלך היקר, שסובל מדיכאון, וזו מחלה ממש לא פשוטה.

וגם את, בתור אשתו שמתמודדת עם כל ההשלכות של הדיכאון עליו, עלייך, על הזוגיות שלכם, על ההורות, ועל כל המערכת המשפחתית שלכם.

 

ובמצב כזה חשוב מאוד קודם כל להבין את עצמינו

להיות מודעים למה שאנחנו עוברים

להבין שזה קשה, מאוד, וקשה אובייקטיבית

להבין שלא תמיד אנחנו יכולים להתמודד עם הכל לבד,

שלעיתים נדרשת עזרה

בין אם זו עזרה מקצועית לא רק לאדם הסובל מדיכאון, אלא גם לבן/בת זוגו!

בין אם זו עזרה של טיפול זוגי לשנינו יחד,

בין אם זו עזרה כלכלית

בין אם זו עזרה שיכולים להעניק מרכזי סיוע בדיוק למקרים כאלה (כדוגמת עזר מציון) (@בדרך 123 היקרה כתבה כאן כמה פעמים בפירוט על דוגמא למרכזים כאלה ובכלל השקיעה מאוד בהבנה של הצעדים שכדאי לעשות במציאות שכזו.)

בין אם זו עזרה עם הילדים

עם הבית

וכן הלאה

 

ובעצם מה שקרה עד עכשיו

זה שיום אחר יום

שעה אחרי שעה

מצאת עצמך מתמודדת לבד מול כל החזיתות

גם מפרנסת

וגם דואגת לבית

וגם דואגת לילדים

וגם דואגת לבעלך

וגם וגם וגם

ודי!

את רק אדם אחד!

כמה מושלמת ומדהימה שתהיי - את רק אדם! ורק אדם אחד!

אף אחד לא יכול באמת לסחוב את כל עול העולם על כתפיו... זה לא אנושי.

אז מאוד מובן המקום שזועק אצלך מבפנים של: די! אני לא יכולה יותר! אני לא מסוגלת יותר ככה! משהו כאן חייב להשתנות!

וחשוב לשמוע ולהקשיב לקול הזה, לא להתעלם ממנו, אלא להיפך, לתת לו את כל הנראות והלגיטימציה שבעולם, כי הוא צודק!

ורק צריך לראות איך מגיעים לשם.

מה שאת כן כבר יודעת זה שככה - אי אפשר להמשיך.

וזה חשוב.

ומכאן והלאה, ובעיקר בעזרת תמיכה וליווי נכונים של כל הגורמים המבינים במציאות הזו - רואים איך אפשר להתקדם מכאן. יחד. 

איך יוצרים מציאות שאת מוחזקת גם, שאת מלווה ועטופה

וגם בעלך מוחזק ומקבל תמיכה וליווי

איך אתם מקבלים כלים

שניכם יחד כזוג

את בעצמך בתור בת הזוג של המתמודד

ובעלך בעצמו בתור האדם שסובל מהדכאון.

אתם חייבים את הכלים הללו. את הידע הזה. את התמיכה הזו. את הליווי הזה. ממש להיות עטופים ומוחזקים ועם כמה שיותר מעגלי תמיכה.

 

ובפן הזוגי שתיארת, שהרגשת שכלו כבר כל הקיצין ואפילו אמרת לבעלך שאת הולכת - 

צריך לראות כאן (אבל בצורה מסודרת ולא ע"ג הפורום, עליכם לעבור תהליך שלם ומיטיב ביחס לכך, כיוון שנראה שזו נקודה מאוד רגישה עבור שניכם וחשוב ללבן אותה לעומק ולפתור אותה.)

אז לראות כאן אותך.

ואת חוסר האונים שלך.

ואת המותשות שלך.

ואת העייפות שלך מכל המסע הזה שסחבת לבד

ואת האנושיות שלך

ואת הגבולות האנושיים כ"כ שלך

ולקבל על כך הבנה, הכלה, חמלה, מקום

גם בינך עבור עצמך

וגם בעיני בעלך.

ממש לראות את הצורך הזה שלך שהיה מודחק כ"כ הרבה זמן: אני צריכה שיראו גם אותי!

אני צריכה מקום גם בעצמי!

אני צריכה ניראות גם בעצמי!

אני לא שקופה!

אני בנאדם!

וקשה לי!

אני זקוקה לניראות ולתמיכה ולכלים!

 

וגם לראות את הצורך הכ"כ פנימי ואפילו מהותי של בעלך היקר - שאומר

אני צריך לדעת שיש לי את היציבות והביטחון בך, באהבתך אליי, בקשר שלנו, בזוגיות שלנו

אני כ"כ זקוק לזה אשתי האהובה

אני זקוק לדעת שאת אוהבת אותי אהבה שאינה תלויה בדבר

שיש לך את הביטחון הזה והיציבות הזה ושאת תמיד איתי.

*כי* אני כ"כ אוהב אותך

*כי* הקשר שלנו כ"כ חשוב לי!

את מבינה יקרה שלי? אני זקוק לזה. אני רוצה אותך. איתי. תמיד.

וכאשר אמרת לי בזמנו שאת הולכת - זה ריסק אותי. עבורי הגיע כאילו סוף העולם. אני לא באמת יכול להכיל מציאות כזו, אפילו שהיא בגדר אמירה, שבה אנחנו נפרדים. שבה אנחנו כבר לא יחד. זה חותך בבשר החי. ואני זקוק כ"כ לאישרור הזה, לביטחון הזה, ליציבות הזו, לדעת שאנחנו זה לנצח.

האם תוכלי להעניק לי את זה?

 

ואתם צריכים להגיע למקום בו אתם מצליחים גם לראות *את עצמכם*

וגם לראות *את השני/ה*

כלומר לצאת ממקום שזה או אני או בעלי

או אשתי או אני -

ולעבור דרך עבודה משותפת למקום שזה *גם וגם*

לא *או או*, או שאני מקבלת מענה לצורך שלי והצורך של בעלי נמחק, או שאני מקבל מענה לצורך שלי והצורך של אשתי נמחק -

אלא *גם וגם*, איך אני מקבלת מענה לצורך שלי וגם בעלי מקבל מענה לצורך שלו.

איך אני  מקבל מענה לצורך שלי, וגם אשתי מקבלת מענה לצורך שלה.

איך אני מצליחה לקבל את הניראות הזו ואת המקום לעצמי, וגם להעניק לבעלי את היציבות והביטחון בנו כזוג לה הוא כ"כ זקוק וכמה,

איך אני מצליח גם לקבל את המקום של הביטחון באהבה של אשתי אליי וגם לראות את הקושי שלה ואותה.

 

וזו דרל יקרה.

זה מסע שלם.

ונכון שהרבה פעמים אנחנו רוצים כבר להגיע לסוף הדרך.

כ"כ כ"כ מובן יקרה

בטח אחרי כל התלאות שעברתם

אבל צריך לזכור שאנחנו בדרך.

שאנחנו מתקדמים.

שב":ה הקב"ה שם בעולמו שליחים רבים וטובים לעזרה בדרך הזו.

שנוכל לקבל את התמיכה, הליווי, הכלים להם אנחנו זקוקים.

שכבר לא נהיה לבד בזה.

שע"י כך שנהיה עטופים ומלווים ומוכלים ומוחזקים בצורה הכי מדויקת לנו והכי מתאימה ורחבה ומקיפה - נוכל גם להתעלות מעל זה.

נוכל להמשיך לצעוד בדרך.

להתקדם עוד, ועוד קצת

ולהשיג עוד מטרה, ועוד אחת

וכן, בהחלט להגיע לחיים טובים שמחים ומספקים ב"ה!!!

 

מדובר כאן בריצה לטווח ארוך ולמרחקים ארוכים, במרתון ולא ב"ספרינט",

לכן עוד יותר חשוב אפילו לזהות את הכוחות הקיימים כרגע, אצל כל אחד ואחד מהנפשות הפועלות,

לזהות ולהכיר את גבולות הגזרה גם של כל אחד

לזהות ולהכיר את כל מעגלי התמיכה האפשריים והמדויקים ביותר

ולזהות ולהכיר עוד את כל מה שיכול לעזור לנו. ולשם לכוון.

 

מרגישה שרוצה לכתוב לך עוד הרבה, אך חייבת לסיים עכשיו, אבל שולחת לך כוחות גדולים והמון תפילות לטוב השלם ולישועה השלמה עבורכם, במהרה ממש בגלוי ובחסד ב"ה!

שהקב"ה יאיר לכם את הדרך, יאר פניו אליכם, ישלח לכם את השליחים הכי מדויקים ואת כל הכוחות, השלווה והשמחה שיש 🙏❤

היית פעם בחתונה שהאורחים שכחו להגיע?

כולם אוהבים שמחות, ריקודים ואוכל

יש לי רק עצה קטנה לתת לך בכל הארגונים של החתונה.

תזכרי מה שחשוב.

את, וארוסך הולכים להתחתן ולחיות יחד.

זה מה שחשוב.

ארוסך יבוא לחתונה? הוא הכי חשוב.

שבכל חילוקי דעות שיצוצו (ביניכם, בין ההורים וכו') זה מה שיהיה מול העיניים -

חתונה זה ערב אחד, אחר כך אתם יחד בונים את הבית שלכם. וזאת השמחה הגדולה.

 

גם אני חששתי קצת, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי - בעלי יבוא לחתונה ואחרי החתונה נחיה ביחד וזה מה שאני רוצה, וזה מה שחשוב.

 

מזל טוב ובהצלחה בכל הארגונים!

עשרה אנשים אז זה בסדר

נשמע בעיה רגשית או חברתית או דימוי עצמי?

את שאר האורחים תשאירי לבורא.

קודם כל המון הצלחה!!
תתפלל לקב"ה הוא יכול הכל.

כתבת שהתחתנת כי ריחמת עליה. השאלה אם אין בכלל בסיס מסויים של חיבור, קשר, חוויות יחד?

אם שיחות לא עוזרות כדאי ללכת לטיפול זוגי.


חג שמח

הריבים הם לא בגלל המשפחה שלה, אלא בגלל שאתה לא מרגיש שאתה מקבל את מה שאתה נותן. יצא שזה נופל על העניין המשפחתי לצורך העניין.

מציעה לך לשקול כמה דברים:
קודם כל,להפסיק לחשוב בפטרונות. מה זה ריחמתי עליה? עשית לה טובה, כאילו? למה לך?
לא מעיד על הרבה טובים בהקשר ליחס שלך אליה כמו שאתה כותב. ואולי גם יכול להסביר את היחס שלה אליך. דינמיקה זוגית לא טובה בכלל.
קרבה להורי האישה יכולה לפעמים באמת להעיק אם לא שמים את הגבולות הנכונים בקשר הזוגי מולם וזה נפוץ מאוד. גם הפוך אגב. השאלה היא איך ניגשים לזה.

בעיניי יש פה סתירה מסויימת. אולי אתה אומר את זה מכעס, אחרת אי אפשר להבין איך גם מרחם עליה 'עושה טובה' וגם מפנק ונותן לה כמה שיותר. וגם נפגע בסוף.

התחתנת עם אשתך, כי רחמת עליה. מודה, שלי זה נשמע סיבה מאוד משונה לבחור את מי שאמורה להיות השותפה המהותית ביותר שלך לעד מאה ועשרים ואם ילדיך.

אמנם יש בחז"ל תיאור מסויים כזה, אבל זה שייך לצדיקים יחידי סגולה, כאלו שהדבר האחרון שיטריד אותם בחיים, זה העדפת משפחה זו או אחרת. רובנו המוחלט, איננו במדרגה כזאת גבוהה, אנחנו צריכים אישה (או בעל) שיכולים להיות השותפים שלנו לחיים, מבחינה נפשית, רגשית, יכולת לנהל שיח משותף ולקבל החלטות אישיות, כלכליות, חינוכיות ואחרות ביחד.

הנושא שאתה מתאר ספציפית, הוא קושי סביר ביותר. הרבה זוגות צעירים נתקלים בפער בין ההרגלים מבית ההורים והקשר אל בית ההורים, לבין ראיית הרצון והצורך של בן הזוג. כמו כל נושא אחר - הפתרון הפשוט הוא לשוחח על כך. שיחה אינה להטיח בבין הזוג את דעתך. צריך לנהל שיחה קשובה וכנה, על הצורך של כל אחד מכם מבחינה מעשית ומבחינה רגשית, להבין איפה הפער ואיך אתם בהחלטה משותפת, יכולים לגשר עליו.
אם לא הולך לבד, יתכן שכדאי ללכת ליועץ זוגי, שיעזור לכם ללמוד איך משוחחים ומגשרים על פערים.

אבל, כל זה יכול להצליח, רק אם תחליט שהיא אשתך, שיש ביניכם ברית. שאתה רוצה אותה כאשתך ויודע ומתאמץ לראות גם את מעלותיה. אגב, יכול להיות שהיא 'נעלמת' ממך לבית ההורים, כי שמה היא מרגישה הערכה. לאף אחד לא נעים להרגיש בביתו 'פרוייקט צדקה'. סביר להניח, שגם לאשתך זה לא נעים.

אם אתה נשאר בעמדה נפשית, שהיא אשתך רק כי 'ריחמת עליה', הדרך לגירושין תהיה קצרה, אם זה לא יקרה מהסיבה שציינת - יקרה משלל סיבות אחרות שיצוצו בהמשך בכל קונפליקט שתגיעו אליו.

מרגיש שיש לך כאן עבודה פנימית לעשות עם עצמך.
אם באמת התחתנת כי ריחמת על אשתך , והמטרה שלך בנישואין היא לגמול איתה חסדים - הבעיה שכתבת פתירה די בקלות.
התנדבתי בעבר בכל מיני מסגרות ולא קרה אף פעם שהיו לי חיכוכים. פשוט בגלל שהייתי במקום של נתינה ופחות היה רלוונטי מה עובר *עליי*.

בזוגיות בדרך כלל יש קשר של הדדיות ולכן גם יש ציפיות אחד מהשניה, נשמע שאתה במקום הזה.

כדי לחיות בזוגיות מאושרת צריך לצאת מהמקום של אילוץ ולהיות במקום של בחירה - לבחור באשתך, לרצות אותה כמו שהיא

של:ריחמתי עליה

לא ריחמת עליה, ריחמת על עצמך

לא היית מסוגל להתמודד עם הרגשות שלה, עם האכזבה שלה

ומסכנה היא, התחתנה עם מישהו שלא רוצה אותה, זה פשוט התעללות בעיניי. תסלח לי על החריפות

לא הייתי סולחת למי שהיה מתחתן איתי מרחמים

יש עוד גברים בעולם שהיו רוצים אותה

 

ולגבי הריבים

קודם כל בבסיס אתה חי עם מישהי שאתה לא רוצה לחיות איתה, שם שורש הבעיות, כי כל בעיה מועצמת פי כמה מהתסכול של לחיות עם מישהי שאתה לא מעוניין בה.

חוץ מזה שלהטיח האשמות על משפחה של האישה/הבעל זו טעות ענקית. היא תמיד תגן עליהם, תמיד!!!

שום דבר טוב לא יצא מזה, וגם אם היא תקשיב, זה לא יחדור.

בכלל ביקורת לרוב לא מתקבלת.

ולכן צריך לעשות את זה בחכמה, להסביר לה את הקושי שלך, ולא למה הם לא בסדר, אתה לא תצליח לשנות אותם או להסביר לאשתך למה הם לא בסדר

כרגע היא עסוקה בהתגוננות כל הזמן, אז היא בטח לא פנויה לשמוע אותך.

תשב ותסביר לה: קשה לי כש...

                         לא נוח לי כשמבקשים ממני שם ש....

                          תוכלי לעזור לי כשקורה X

וכו'

מקווה שהבנת את הרעיון

 

בנישואים האלה

אתה היית רוצה לחיות עם מישהו שחי איתך מרחמים?

היא בחרה להתחתן... הוא לא הכריח אותה

מבטיחה לך שהוא לא בא ואמר לה: אני מרחם עלייך ולכן מתחתן איתך

אם היא היתה יודעת מזה, רוב הסיכויים שחתונה לא היתה יוצאת מזה

בסלע

אני מאמינה שכמעט בכל מצב אפשר לתקן

אתה יכול לאהוב אותה, אם תלך לטיפול טוב ותפסיק לרחם עליה, זה בא עם התנשאות

תתחיל לראות אותה כשווה אליך

כדי להיות בנישואים האלה?

או בהסבר אחר....
את אומרת שאלו נישואים לא בריאים אם הם באים מתוך רחמים,
אז חייב להמשיך את הנישואים הלא בריאים האלה? שבאים מתוך רחמים?

כי הם לעולם לא יתנהלו נורמלי

או שיתפוס את עצמו וילך לטיפול טוב

 

ועל זה שאלתי למה.

ואת עונה דברים לא קשורים,
למה הוא חייב להמשיך לרחם?

ואימלל אותה

אז שימשיך לרחם עליה ויפסיק לריב איתה

שכל הזמן ירחם

שיש לך מה לתת לה?
לפעמים גבר רוצה להרגיש נצרך, שזקוקים לו, שהוא גבר גבר שיש לו מה לתת לאישה..
אז לא עשית לה טובה, עשית בשביל עצמך.
בכל מקרה בחירה שעשית, אולי שגויה אולי לא.
רק שאישתך לא אשמה בזה.
או שאתה עוזב או שנשאר ומפסיק ל״רחם״ עליה,

כלפי האישה.

אדם לא משנה מאיזה מין, לא צריך להיות במקום שמרחמים עליו, שלא טוב לו.

היא שמה את המשפחה לנגד עיניה? 

אתה לא התחתנת איתה מאהבה אלא מרחמים.

תציע טיפול, תדברו על הכל

הכל.

בהצלחה.

מצטער שהסיבה לנישואים לא היתה הכי טובה. אולי היו עוד דברים טובים שמצאת בה ועכשיו אתה כועס וקשה לך לראות אותם?

בכל מקרה, רציתי לומר לך כמה דברים:

1. נישואים זו עבודה פנימית מאד משמעות של לשפר את עצמך ולהקשיב ולהבין. שעות לא מעטות בכל שבוע. זה הופך אותך לאדם טוב, שלם ושמח יותר. צריך להתמסר לעבודה הזו ומגיעים למקומות טובים. אז המריבות מובנות, יש פה על מה לדבר ולהסביר.

2. אישה תמיד קשורה יותר להורים. זה בסדר לגור במרחק של כמה רחובות, זה סך הכל לא צמוד מדי. המשימה שלך כגבר היא לעזור לה להתחבר אליך יותר ויותר. הקשר עם המשפחה שלה יישאר חזק גם בהמשך.

3. הזוגיות מאד חשובה ולכן צריכים לראות איך הקשר עם ההורים שלה לא מפריע לזוגיות. בהתחלה הייתי מנסה דברים קצת טכניים- סוג של הפסקת אש: למעט לבוא אליהם מעבר לפעם בכמה שבועות וכשאתה כן מגיע להיות נחמד וסבלני כי זה רק פעם בכמה זמן אז תוכל להתמודד.

4. לטווח הארוך צריכים למצוא דרכים איך להסתדר יותר ושהיא תהיה איתך בדעה ובמעשין ולא רק עם ההורים. אם תהיה סבלן ונעים זה יכול להצליח.

בהצלחה רבה!

אתה מרגיש שבאתה לקראתה מלא מלא,
גם במקום מגורים, גם בהרגלים המשפחתיים
והיא פשוט לא רואה אותך אלא
מסתכלת עלייך בתור "ועדת ביקורת"
ולא כשותפה שווה
נשמע שהגעתם לסוג של מצב שכל אחד
מסתכל על השני מלמעלה, אתה לפחות ברחמים,
והיא בסוג של עליונות כזאת, ש"רק אני והמשפחה שלי יודעים איך לחיות, והוא צריך ללמוד מאיתנו הכל"

אין שיח אמיתי והקשבה אמיתית

נראה שכל אחד מדבר עם עצמו
ועל זה שניכם צריכים כמה שיותר להכיר בזה
שיש כאן בעיה שלכם שצריך לפתור אותה
(מבלי להיכנס לשאלה אם יש צד אחד שאחראי להיווצרות של המצב הבעייתי, ודרך אגב יכול להיות שאף צד לא אחראי)
וללכת ליעוץ וללמוד אם אפשר להחזיר כאן את השיח
תסכימו על כך מראש
שאם אפשר לעשות כל מה שהיעוץ אומר
בלי לעשות ב"כאילו"
כלומר "אני חושב שכל האחריות על המצב תלויה בשני
אבל בגלל שהוא כזה פרד, אני מוכן להגיד שאני מוכן להשתנות, כדי שהוא יגיד דבר דומה וישתנה"
אלא ללכת ליעוץ כזוג,
בתור הבנה שכזוג נקלעתם לבעיה
שמחייבת הכוונה (ולא משנה כרגע על מי האחריות)

רק בגלל שאמרת בעידנא דריתחא שהתחתנת איתה מרחמים,
אדרבא נראה שאתה התחשבת בה עוד מלפני החתונה
והיא רק ידעה למשוך לצד שלה
אפילו חתונה היא "השיגה" ממך בלי כ"כ לשאול אותך
יתכן שצריך לחזק אצלך בטחון עצמי
ברור שיש פה משהו מורכב שמצריך העמקה

אולי כמו שכתבה נעמי
יש פה עניין שגם אתה צריך שמישהו יצטרך אותך
והיא משתמשת בצורך הזה
כי היא נהנית מהמצב מבחינה זו או אחרת
ברגע שתדברו על הדברים האלה
ותכירו כל אחד בצרכים של השני
אולי תצליחו לייצר שינוי
אבל אל תמשיכו לסחוב
תעשו שיחה בהקדם כל אחד יהיה קשוב לרגשות שלו ושל השני ולא ממקום של שיפוטיות
אם אין מצב שהיא תהיה איכפתית בכלל
וגם היא לא מוכנה לבוא לשום סוג של הידברות
אז לפי שיקול דעתך
או שתחכה לעיתוי יותר מתאים

או שתנסה ליצור איזהשהוא ריצוי

או שמוצא אחרון תגיש תביעה לשלום בית

ודרך אגב כל המלחמת משפחות הזאת לא קשורה אליכם
אל תתנו לכם כזוג לספוג מלחמת משפחות
אתם בני אדם בפני עצמכם
אם מישהו אחר מבני המשפחה רוצה להרוס לעצמו את חיי הנישואין בשביל לקדש "מלחמת משפחות"
נגד ההרגלים של משפחה אחרת
הוא מוזמן לעשות את זה לעצמו

מאד מאד משמעותי. בנאדם בעצם אומר שהוא לא רוצה להיות נשוי לאשתו, והוא התחתן רק כי הוא מרים עליה.
זה לא נראה בעידנאנ דריתחא, זה נראה שזו התפיסה שלו על חיי הנישואין.
איך אפשר לעשות משהו טוב במצב הזה? כל מה שהיא תעשה וכל ויתור לעולם לא יהיה שווה לטובה שהוא עשה לה שבכלל הסכים להינשא לה.
בנוסף, אי אפשר ל"השיג" חתונה בלי לשאול מישהו. יש כאן *אחריות* ששני בני הזוג לקחו על עצמם.
אם הוא עשה טעות והסכים להתחתן כי לחצו אותו - זה בסדר, מותר לטעות, אבל עכשיו הוא צריך לגייס אומץ וענווה כדי להתמודד עם הטעות ולתקן אותה הכי טוב שאפשר.

יודע מה עזוב את המילים

שכתבתי "בעידנא דריתחא", תמחק אותם,

לא יודע לי יש הרגשה שכל המגיבים פה

נתפסו על איזה מילה שהוא אמר (מרחמים)

נתנו לה עודף משמעות, והתעלמו מכל השאר

מרחמים או לא מרחמים,

בכל מקרה אני חושב שכדאי לנסות ליצור שיח לפני שמפרקים עוד בית בישראל

מן הסתם היו בינהם גם איזה 3 רגעים טובים ואוהבים שהוא לא פירט כאן

לא סתם שני בני אדם מתחתנים, וגם אם כן, לא סתם כדאי להפריד ביניהם בלי להתאמץ לתקן

כי איזה תועלת עשינו להם אם כל אחד "מדבר עם עצמו",

וחושב שהוא עושה טובה לשני

 

מי אמר שבזוגיות הבאה שלהם, אם תהיה, וכאשר תהיה זה לא יחזור על עצמו

ואז מה הרווחנו?

 

כן העמידו אותו מול המציאות - שאם הוא רוצה בית בישראל, הוא צריך להחליט שהוא רוצה את אשתו ורואה בה דברים טובים שמתוכם יש לו מה לבנות איתה.

אין מצב שאדם מתחתן כי מרחם על זולתו.
בלי קשר לאהבה, בלי קשר לרומנטיקה, בלי קשר לבלעדיך אני חצי בןאדם של שלומי שבת,
תמיד כל אדם מתחתן מסיבות אגואיסטיות לתועלת עצמו.

אנשים מטבעם אגואיסטים
הם כמעט ולא עושים מעשי חסד טהור בלי שיוצא להם משהו -וגם הרגשה טובה שעשיתי חסד היא מניע

אבל להתחתן מרחמים?
תברר לעצמך טוב טוב למה התחתנת
יכול להיות שאתה מרחם עליה
אבל כנראה זו לא הסיבה

יש לי הרגשה שתמצא כמה תשובות
ואז תמשיך משם

אני מניח שב"רחמים" עליה, היה סוג של חיבה. זה לא שראית מישהי שלא סבלת - וריחמת עליה אז התחתנת.

 

לפעמים, רגש של "חמלה" הוא סוג של אהבה.

 

יותר מזה, חמלה מולידה אהבה.

 

אז כנראה שלא זו הבעיה. אם לא היה הענין עם ההורים - אולי החמלה היתה מולידה אצלה הכרת טובה, וזה היה מוליד אצלך יותר אהבה, ועם הזמן היית צוחק על האמירה "סוג של ריחמתי עליה"...

 

כעת הנקודה היא סביב הוריה.

 

לדעתי, קודם כל תסדר לעצמך בראש, שיש דבר טוב בקשר שלה עם משפחתה. הבעיה היא בפרופורציות. באי ההבנה שיש להקדים מה שבין האיש לאשתו, לפני מה שעם שאר המשפחה. 

אבל אל תכניס לך בראש שעצם הקשר שלה עם משפחתה "מאיים" עליך בכל מקרה.

 

בהיות שאתה "נשוי טרי" - צריך לדעת שהענין הזה, של הפרופורציה בין המשפחה שהתרגלה אליה, לבעל, זה ענין לא נדיר.

 

אבל אם יש על זה "מלחמה חזיתית", זה מעצים את הבעיה. היא מרגישה מאויימת אולי לגבי היחס שלה עם משפחתה.

 

מציע לך לעשות נסיון מחדש, באופן הזה:

 

קודם כל, להציע לה לצאת לאיזה "דייט"... תשבו ביחד, באווירה נינוחה.

אל תתקוף אותה. תגיד לה שאתה רואה צד יפה בקשר שלה עם המשפחה שלה. זה טוב. כיבוד הורים וכו'.

אבל, אחרי שהתחתנתם, חשוב שזה לא יעמוד בסתירה לקשר ביניכם. לא יגרום לך להרגיש כאילו "במקום השני".

 

ותשאל אותה, מה היא מציעה - כדי שהיא גם תוכל להיות בקשר טוב עם משפחתה, וגם לא לגרום לך להרגיש כך.

 

תשוחחו, ממש בנחת, בהקשבה הדדית. שכל אחד ינסה להבין מה ה"ראש" של השני.

ותנסו להגיע לסיכומים. גם על הגישה העקרונית, גם על היישום.

לא "אתה תדבר איתה", אלא שניכם תדברו. תן לה להציע. 

תהיה גם אתה מוכן ללכת לקראת. להבין שלא כל קשר עם המשפחה זה משהו שבהכרח "נגדך"...

 

אם תשוחחו בפתיחות, ביחס אוהב, ברצון להגיע לפיתרון ביחד - זה יוכל להעצים את הקשר ביניכם.

 

הצלחה רבה.

אתה מציג את זה בעמדה שריחמת כי זה שם אותך בעמדה של עליונות כלפיה. 

עכשיו לגבי המשפחה שלה, יותר הגיוני שפשוט תעברו דירה. חיים לצד ההורים, ובעיקר בשנה הראשונה יכול להיות דבר דרוע מאוד.

זה אומר שכדאי שתדאג למשכנתא עכשיו ולפי לוח התשלומים הם משחררים את הכספים
20 אחוז מדירה ממוצעת היום זה יותר מ200 אלף. בלי תהליך מסודר של משכנתא מולנהבנק לא ייתנו לך להעביר סכומים כאלה

לפי מה שאת אומרת מבחינתי זה לא כזה משנה החלוקה של ה20 80 כי אני משלם לבנק אותו דבר.
אז מה זה משנה בעצם שהם אומרים את זה?

רוב המשכנתאות היום ניתנות ע"ס 75 אחוז מימון (להמון העם מה שנקרא.מעמד הביניים)
מה שאומר שמביאים 25 אחוז מהבית. מינימום. אי אפשר פחות, מלבד מחיר למשתכן.

לא רואה כמה זה משנה, ה80 אחוז הזה, חוץ מזה שהוא מקטין את הצורך בלהביא 5 אחוז נוסף
ובזה שמשתלם אולי בגלל הריביות שעולות.
לגבי מדד תשומות הבנייה, מה שכתב @נפשי תערוג, כדאי לבדוק עם הקבלן אופציה לתשלום מוקדם. זה מוזיל את העלויות בהמשך

שחשבתי על זה היא לא רלוונטית בהתייחס למשכנתא. בכל מקרה צריך 25 אחוז הון עצמי מינימום לקבלת משכנתא מהבנק למעט מחיר למשתכן. זה לא משנה מה דרישות הקבלן כתשלום ראשוני. כך שאתה לא חוסך כלום ואני לא רואה יתרון בעסקה זו על פני עסקה אחרת.
מצרפת לך פה קישור שמצאתי ומסביר על החסרונות בעסקה כזו מבחינת מדד תשומות הבנייה ועוד. מקווה שיועיל לך

https://citynews.co.il/%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%93%D7%AA-%D7%93%D7%91%D7%A9-%D7%91%D7%A0%D7%93%D7%9C%D7%9F/

רק תוודא שיש לך כבר עכשיו אישור עקרוני למשכנתא
ותשים לך מרווחי ביטחון גדולים

וה80% צמוד למדד תשומות הבנייה.
והוא גם יעלה בזמן הקרוב כנראה

חוץ מזה שהמדד כבר מגולם במחיר העסקה

אם הוא ישלם רק במסירה, סביר להניח (כתלות בשלב הנוכחי של הפרויקט) שזה יהיה עוד שנה-שנתיים.

במצב כזה, האישור העקרוני שהוא יקבל היום לא שווה דבר.

אבל אז יכול להיות שלא יאשרו בכלל גם מכל מיני סיבות. זה סיכון די גדול.

אבל שידע מראש שהוא לא קופץ מעל הפופיק כבר עכשיו

אנשים לא מודעים כלל אם הבנק מאשר/לא

אם לא יצליח להביא את המשכנתא יש מצב שהקבלן יגרור אותו למשפט ארוך ויקר שבינתיים 20% מערך הנכס אצל הקבלן ביד.

אני לא בטוחה שזה בהכרח הסיפור עם חמתך למרות שייתכן, אבל לדעתי פשוט - אישה גרושה עם ילדה רווקה בשבת - לא תמיד כיף להיות לבד בשבת.
אז זה יפה מאוד אם *ניתן* ואתם רוצים, בדגש על שניכם, לעשות את החסד הזה.
מה אשתך אומרת לך על זה? איך היא רואה את זה מהעיניים שלה?
ומה זה אומר על זמן האיכות עם הילדים? תן דוגמה למשל למשו שאתם עושים כשהן לא נמצאות

קודם כל, למעשה לעניות דעתי מוצדק שתציב קו אדום - אין להזמין אורחים אלו או אחרים, בלי הסכמת שניכם. זה הבית שלך וזכותך הלגיטימית להגיד שהחסד הזה אינו בכחך.

אבל, אם אתה רוצה פתרון שורשי - אתם צריכים לעבוד על היחד שלכם. יתכן שיש לכם דפוס שונה של זוגיות. כדאי ללכת לטיפול זוגי, לעבוד על היחד, על קבלת החלטות ביחד, על ראיית הצרכים אחד של השני. יתכן שכשתצליחו להתנהל ולקבל החלטות ביחד - גם לך יהיה יותר קל להסכים באמת לארח אותן.

סה"כ זה באמת חסד גדול איתן וטבעי שהבת תהיה המועמדת המובילה לארח את אמא שלה.

הם מציקים? מפריעים? לא מעריכים? פוגעים?

כל אחד מהם מגיע עם עוד נספח
חמי מגיע עם חבר
גיסתי מגיעה עם בן הזוג
חמתי מגיע עם הקשיש שמטפלת בו
ביקשתי מאישתי לרווח את ההזמנות, למשל במקום אחת לשבועיים אחת לחודש וחצי. כשבאים לעיתים תכופות זה הופך הכל למובן מאליו. למשל גיסתי באמצע הסעודה קמה ושוכבת בסלון בגלל שתמיד מגיעה עייפה ולסעודת הבוקר כמעט ולא מתעוררת על דרך קבע. לי מאוד חשוב הסדר בשבתות, ששולחן שבת יושבים ומכבדים עד שמסתיימת הארוחה. וכאן לדוגמא מה שמפריע זה בעיקר ההשפעה על הילדים שרואים. הורדתי את הביקורים אצל הוריי בשבתות מאחת לשבועיים לאחת לחודש כדי לזכות בפרטיות וקצת שקט בשבת ובפועל קורה בדיוק להיפך

לדעתי רק עניין של שיח פתוח ואמיתי, להסביר עד כמה זה חשוב לך וכמה זה קשה לך ולתת דוגמאות הפוכות- איך את היית מרגישה עם XYZ, משהו דומה שלא נעים לה וחשוב לה להקפיד עליו. לא בקטע של איומים אלא באמת כדי להנגיש לה את ההרגשה. או לבקש שכל אחד יגיע לבד, החם, לבד, הגיסה, בלי בן הזוג, ולהסביר לה את החשיבות של השמירה על הסדר למען הילדים והאווירה בבית.

קודם כל, משהו בסיפור שלך קצת מוזר. אתמול לא כתבת שכל אחד מהנזכרים, מגיע עם עוד מישהו. אתמול רק כתבת שחמותך מגיעה עם הבת הרווקה. גם הנתון לגבי הביקורים אצל הוריך קצת מוזר. אם הייתם רגילים לפעם בשבועיים אצל הוריך, אז מתי נשאר להיות בבית?

בהנחה שעדיין הבנתי את הסיפור במדוייק (ושיש סיפור מדוייק), אני חוזר למה שכתבתי למעלה. אתם חייבים לנהל שיח על הדברים, להחליט ביחד לא בהנחתות. אשתך לא יכולה להזמין לבד וגם על הביקורים אצל הוריך - השיח לא צריך להיות 'הורדתי' בלשון יחיד. אתם זוג וצריכים לקבל החלטות ביחד.

כשיהיה שיח בריא ביניכם, יהיה אפשר לראות איך ממלאים את השאיפות גם לכיבוד הורים, גם לשולחן שבת ראוי וגם לשאר קונפליקטים.

כי זה נדרש מהשאלות שעלו כאן וכדי להבהיר עד כמה שאפשר את הסיטואציה.
לגבי הביקורים אצל הוריי, כבר לפני שנתיים הורדנו את התדירות מטעמי נוחיות (בגלל קושי לוגיסטי וכו').

1. כפי שכתבתי, מזמינים רק בהסכמה של שניכם. נקודה. לא שייך לכפות עליך אורחים.
2. מובן מאוד שאשתך מרגישה מחויבות להוריה. אבל, אם אתם מצליחים לשוחח, יהיה אפשר לבדל.
3. אבא שלה בודד - שיבוא, אבל מה פתאום שיביא חבר (כלומר, אם זורם לכם סבבה, אבל רק בהסכמה מלאה).
4. אותו דבר אמא - הגיוני להזמין אותה. אם האחות הרווקה גרה איתה, סביר שהן באות ביחד - אבל אם היא עם בן זוג (מה זה אומר?), שתשאר איתו.
להביא עוד קשיש, זה חסד גדול, אבל אם לכם אין כחות לחסד הזה, זה לא מוטל עליכם.

ושוב, העיקר זה לשוחח ולהבין שהחלטות מתקבלות אך ורק במשותף.

שיחה מסודרת. לא כתבת איך אשתך הגיבה לטענותיך, ואיך השיח ביניכם על העניין.
אבל אני חושבת שמן הראוי שגם קולך יישמע.
בעיניים שלי, שבתות משפחתיות (כלומר, רק אתה אשתך והילדים) זה מאוד חשוב כדי לגבש לכם זהות שבתית משפחתית, אם לתת לזה שם.
ואיך אתה ניגש לזה מולה - זה המפתח לשיח פורה

אך יוצא שאמא שלה מתקשרת לשאול אם אפשר להגיע בשבת ומעמידה אותה במצב לא נעים שגורם לה להיענות לבקשתה

זה יותר מובן מ- לא מכבדת את רצון בעלה.
ייתכן ואם תעבור לצד שלה ותחשבו ביחד על תסריטי שיחה שיאפשרו לכם איוורור יהיה יותר קל.
היא כבר שואלת ולא מודיעה, רק צריך למצוא את הדרך לסרב.
אפשר לומר שהשבת אנחנו רוצים לנוח משבוע מעייף. שאין לי כח לבשל. לא יודעת, מה שיתאים לה.
אבל כשהיא לא מרגישה נעים לסרב, ואתה עוד מתעצבן - זה לא נותן לה מוטיבציה. היא בין הפטיש לסדן והיא נכנעת.

או שאפשר שרק היא תבוא, בלי עוד קשיש ובן זוג של הגיסה...

מוסיף שחלק מהפתרונות האפשריים שאם ההורים מגיעים אז רק עם משפחה מקרבה ראשונה, בן זוג וכדומה. בלי נספחים נוספים אלא פעם בכמה זמן.

בקיצור, יש פה גבולות מול ההורים והגיסה, רק צריך לעשות את זה בנעימות ולהסביר לאשתך מה זה גורם עד שתבין מעצמה ותתגייסו ביחד למצוא פתרון

אהבתי ממש!

וחג שמח 🕎
שתהיה ישועה שלמה לכל עם ישראל

והוא די חסכן במילה יפה

נשמע לי כמו סיוט לילד, ושיעור קשה מאוד עבורו על כך שמבוגרים לא יכולים להסתדר וההורים שלו שונאים זה את זו עד שאינם יכולים להיות כמה שעות ביחד ולשמוח בשבילו.

מלא לחץ ומלחמות

עדיף אוכל פחות טעים מאשר פיצוצים ובלגנים...

והאירוע זה הרבה מעבר לאוכל

בהצלחה וחיבוק גדול!

רק חבל לי שאני זו שמוותרת שוב.
תודה

רמת האוכל בבר מצווה באמת לא קריטית.

את יוצאת גדולה. שהוא יהנה לבשל .

עדיף לילד אירוע אחד.

אני מתאמת הורית ומגשרת בדיוק למקרים האלה

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

תגיעי כמו מוזמנת תני חיבוק לילד וזהו
רבתם מספיק.
עזבי אותו שיעשה מה באלו

בין ההבנה שהכי נכון כרגע, במציאות הנתונה, להוריד ראש ולתת לגרוש להחליט.

לבין התסכול והעצבים מכך שמאן דאלים גבר, ובגלל שהוא לא מוכן להתגמש אז חייבים להוריד את הראש בשבילו.

 

 

לי ביום יום

שניצלת ממנו!!!!!

תודי כל רגע באירוע הזה כשתראי את האוכל

שניצל!!!!!

סתם לדוגמא:פופקורן או מגשי עוגות וכו'

שתעשה מה שאני רוצה, בסגנון שאני אוהבת.

אם הבופה עשיר וטעים לאנשים לא כ"כ אכפת מה האוכל

אין ברירה,
זה ארוע בשביל הילד, ארוע מרגש ומלחיץ, זכרון שילך איתו כל החיים
תחשבי שזאת המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת ללבן שלך.
מזל טוב

אחלה, גברי, החלטי, מארגן לי את כל האירוע
יש לו כיוון,
גם מכין את האוכל,

(אוף כמה נשים היו רוצות כזה בעל)

אם הוא כל כך משקיע אז ניתן לו לבחור משהו אחד או שניים מהותי באירוע
ככה תפרגני לו ותגידי כל הכבוד וכו'
אני מאושרת שיש לי גרוש כ"כ מושלם כמוך, וכו'
אם אפשר בבקשה מאוד חשוב לי שהילד יעלה לקרוא בתורה מצד שמאל של הבמה במקום מצד ימין, וכו'
(או כל דבר שחשוב לך)
וככה לא תהיה מריבה בסביבות האירוע, למען הילד וכו'
וככה בחודש הזה תדברי עליו רק דברים חיוביים וזה
כאילו אתם זוג

ואז תשימי תזכורת בפלאפון, לעוד חודש, לחזור למצוא בו את כל השלילי, ואת הטעויות שהוא עשה באותו חודש תגידי לאחותך לרשום על נייר או בפלאפון, ואחרי חודש להקריא לך אותם שלא תחמיצי משהו

גבר- גברי החלטי עם כיוון, מושלם, חלום של כל אשה.
אשה-קטנונית, חשוב לה רק נתונים זניחים כמו לעלות מימין לבמה, חושבת רק שלילי.

אבל אתה בהחלט צודק , כדאי מאוד לדבר לחשוב לראות חיובי.

אני מבקש סליחה,
באמת אנחנו לא יודעים מה קרה,
יכול להיות כל מיני אפשרויות
וגם זאת לא היתה השאלה

מאחל בהצלחה ומזל טוב

לא הצלחתי לערוך

אבל שמישהו לא מאפשר לי להביע את העמדה שלי במשך שנים על גבי שנים, ומחליט מה שהוא רוצה וימות העולם, גם אם כביכול זה נראה טוב מהצד, זה לא תמיד המקרה.

 

ותודה על המזל טוב.

היא היתה יכולה להשאר נשואה ולמצוא כמה הוא גברי
אבל נשמע שהיא ניצלה ממנו אז טוב שתזכיר לעצמה את , כל רגע

הוא טבח, יכין אוכל סביר? אז מה זה משנה אם לא בדיוק "כמו קייטרינג" (ואין שום ביטוח לקייטרינג..).

 

תשתדלו לתאם בקצרה, ברוח טובה - הכי חשוב השמחה של הילדים. גם שלכם, כל אחד בפני עצמו.

השאלה "מי צריך לבקש סליחה", היא שאלה מאוד בעייתית. כדאי לעבוד על שיח משמעותי, שמאפשר גם לצמצם את ההידרדרות מפער כזה או אחר לריב וגם אם בכל זאת יצאה מריבה - שיח מאפשר להמשיך. חשוב לשים לב, לא רק 'באשמת מי' הריב, אלא על אלו קשיים הוא יושב אצל כל אחד מכם.

ברור שאם יש צד אחד מבני הזוג שקבוע מתנצל ומבקש סליחה,אז ההרגשה היא לא נעימה ויש תחושה של "פראייר".

ברור שבהתחלה יש תחושה של כעס/פגיעה/אכזבה,ואפשר לקחת "פסק זמן" קטן למחשבה ולעיכול,אבל לא כדאי למשוך את העניין לזמן ממושך וארוך.

כשמגיע הזמן והתבשלתם מספיק,צריך שיח מכבד,בונה והדדי.
בלי האשמות,בלי עקיצות,בלי ירידות.
יותר שיתוף של רגשות ומחשבות על עצם הויכוח/העניין שבגללו נוצר החיכוך.

ברור שזה לא בסדר שצד אחד תמיד מתנצל ועושה צעד ראשון לפיוס.
אבל לחכות לפעם הבאה ואז לחכות לסליחה שלה בידיעה שזה לא יקרה זה מתכון לימים ממש מעצבנים, טעונים, וכנראה זה ייגמר בזה שאתה שוב הולך לקראתה.

לכן עדיף שתשב לדבר איתה עכשיו, לא כשאתם כבר בעצבים, ותסביר לה את הסיטואציה מנקודת מבטך.
תגיד לה שאתה מרגיש שתמיד אתה זה שצריך לפייס, ומן הסתם זה לא יותר קל לך לרדת מהעץ ראשון, ומן הסתם גם לא תמיד אתה אשם בהכל.
תסביר לה, זה מאד הגיוני...

תשמע מה יש לה להגיד.

ותמצאו יחד פתרון כלשהו. או לפחות שיעלה פעם ראשונה למודעות, אולי היא לא שמה לב.

והכי הכי, אל תצפה שמיד בפעם הבאה זה ישתנה, זה לא עובד ככה, זה עבודת המידות קשה מאד, במיוחד כשהיא באמצע ריב. וגם אך תרד עליה או תכעס עליה אם היא לא מצליחה מיד, זה לא יעזור לכם להתקדם.

קח נשימה ארוכה, תזכור שהצדק איתך וזה לטובת שניכם להרים למעלה את רמת התקשורת, ותאמין בה שהיא יכולה לעשות את השינוי.

כבר טוב..

בהנחה שזה אמתי - אתם חייבים לעבוד על מה זה זוגיות. איך מנהלים שיח זוגי בריא על פערים ועל אי הסכמות.

אל תהפוך את הויכוחים מדיון על מהות או התנהלות לקרבות אגו. שניכם תפסידו. דבר איתה על הנושא לא בשעת מריבה. תתחיל מנקודות פשוטות יחסית. האם היא כמו כולנו שוגה לפעמים ואם כן האם היא יודעת לבקש סליחה והיי מתי פעם אחרונה ביקשת. אפשר להביא דוגמאות לויכוחים שלפחות לא רק צד אחד דירדר לשם ולראות האם אתם יודעים איך לריב בתוך גבולות המגרש.

חברה טובה שבוע לפני שהתארסתי הפסיקה לדבר איתי ראתה שהתראסתי ולא הגיבה ואחרי כמה ימים סיפרתי לה למרות שהיא ידעה והרגשתי שהיא לא שמחה בשבילי ומאז באמת לא דיברנו בכלל . אני מאמינה שזה לגמרי משמיים ולא שופטת אותה כי גם עליה עוברים דברים… כותבת בעיקר בשביל לפרוק חחח תודה לכולם

לא הרגשתי צורך בזה וגם לא רציתי להטריח אף אחת.

וכן הגיעו הרבה חברות/משפחה לחתונה ושימחו אותי מאוד.

מה עם בנות דודות או שכנות?

לדעתי ישחובה הלכתית למלווה אחת לפחות וגם מבחינת הרגשה זה חשוב מאד. לגבי משפחה ההורים יוכלו לעזור לך בזה אם תבקשי מהם.

ודווקא בגלל שאת מתחזקת חשוב לי להדגיש שאת לא צריכה מלווה רבנית צדיקה עליונה. את צריכה מישהי נחמדה שתלווה אותך ותכבד את מה שתרצי לעשות ביום הזה. יש הרבה מסורתיות שיוכלו להתאים.

מזל טוב!

לענ"ד החובה היא רק עבור הטבילה במקווה. ואת זה הבלנית עושה.

בכל מקרה, רצוי שיהיה ליווי.
החל מנהיגה עבורה וגם בדברים פשוטים כמו סגירת ריצרץ אחורי.

וגם, כלה היא כמו מלכה, רצוי שתהיה לידה מישהי שתארגן לה הכל.

לאישתי היתה מלווה אחת ואחיה הסיע אותן ברכבו.
מאמין שאין צורך ביותר מזה.

אבל כן יש מנהג כזה שחתן וכלה לא יסתובבו לבד בשבוע שלפני החתונה

והם גם מוזכרים בקישור שהבאת.

מצטט בעניין הכלה (אנחנו מדברים כאן על כלה לא על חתן)


"
הובא בספר אמת ליעקב (אבן העזר סימן סד הערה 32) בשם הגר"י קמנצקי זצ"ל שהמנהג הוא שהחתן אינו יוצא יחידי בשוק מהשבת שקודם החתונה, אבל אצל הכלה אין זה כן אלא מותרת לצאת יחידה עד שעת החופה
"

אולי יתאים גם לך

אין יותר שווה, אבל זו ההסתכלות שלי היום כנשואה

כרווקה - הייתי חוששת לצאת עם גרוש. היום אני חושבת שזו טעות

הייתי מנסה לבדוק אם יש סיבה מיוחדת שבגללה הוא בסטטוס הזה. הסטטוס עצמו פחות משנה (כמובן, בהנחה שאין ילדים)

רווק בן 40 = Redmi 6a

 

רווק בן 35 אמנם עשוי לגרום להרמת גבה, אבל הוא "דף נקי". גרוש לעומת זאת נתפס כמי שנכשל במשימה וגורר בעקבות זאת טראומות וספיחים.

כדאי שיעבוד על הייחס שלו לבני אדם.

שאם יש משיכה ומציאת חן אז לא מעניין אם הוא רווק שנים או גרוש. אם הבחור רווק שנים בלי סיבה מיוחדת אלא פשוט לא מצא את הזיווג שלו אני לא חושבת שיש בעיה אבל בתור בחורה צעירה אני לא הייתי מעונינת בכלל. אותו דבר לגבי גרוש אני צעירה מאוד אז לא הייתי מסתכלת על זה. יש נשים שאין להם בעיה עם גרושים ואני מכירה כאלה שגם התחתנו עם גרושים עם ילדים.

לא?

יוצא שבת, לא משתחרר מהצבא

קו מצויין , הנסיעות אמורות להיות חינם עם החוגר

פשוט בא לי להגיד לך כמה שאני אוהב אותך, יהודי יקר שכמותך!💖

אם תוכל אשמח שתעביר את הפרסום הלאה שנגיע לכמה שיותר אנשים

 

זה יכול להיות בסטטוסים. בקבוצות וואצאפ, בהמלצה בע''פ במפגשים בעבודה או מפגשים משפחתיים.

כל אדם נוסף משמעותי.

וכל אדם שמשתף  משמעותי מאד.

השאלה איפה לגור, תלויה בהרבה מאוד פרמטרים - בגדול צריך מקום שיהיה לכם טוב בו. הטוב הזה מורכב מהרבה מאוד דברים - מחיר סביר, דירה סבירה, מרחק סביר למקומות הלימוד/עבדה שלכם ועוד.

גם הנגישות לבית ההורים היא אחד השיקולים. אגב שיקול דו צדדי - כדאי להיות קרובים כשאפשר לבקר בקלות כשרוצים, אבל כן שתיהיה לכם אפשרות לבנות את 'הקן' העצמאי שלכם.

בגדול (כמובן שיש חריגים לשני הכיוונים), לנו הגברים יותר קל עם מרחק מההורים. הרבה יותר יוצאים כבר בגיל ארבע עשרה לפנימיה, ישיבה, צבא וכו'. נשים, יותר צריכות את הקירבה לאמא. הרבה פעמים אחד הקשיים הגדולים שהנשואות הטריות מעידות עליו - זה המרחק מבית ההורים.

בהתחלת הנישואים לבקר יותר אצל ההורים שלה וטלפונים וכדומה. אפילו שתבקר לבד מדי פעם זה גם מועיל. לאט לאט זה יורד אבל עדיין הרבה טלפונים וביקורים מדי פעם.

המרחק זה תלוי בהרבה שיקולים. העיקר לא לגור צמוד, הכי קרוב זה באותה שכונה ברחוב אחר וגם זה תלוי באופי של ההורים

אישית אנחנו גרים רחוק מההורים וזה סבבה לנו, אבל יש הרבה מאד יתרונות בלגור קרוב (לא קרוב מדי ️)

ותזכו לבנות בניין עדי עד 🙏

מצטרפת לדברי החכמים מעליי, כדאי לבחון את הצרכים כולם של שניכם ולפי זה לחשוב על אפשרויות רלוונטיות

וגם יש לה בעל וילדים,
ואחרי שיש לה כמה, אז אפשר להפטר מהבעל
ומקבלים כסף להמשך החיים קדימה.
ברוך שככה לו בעולמו,
ברוך הוא וברוך שמו,
מי אמר שצריך להתבגר ולצאת מהבית

איפה האנושות הייתה עד היום?

חבל שאתה משליך ממקרה פרטי על הכלל וסתם מפחיד אותו!

בשביל כסף וילדים, אפשר להסתדר גם בלי זה

 

 

אז לגור ליד זה סבבה אפשר אפילו במרחק 20 דק' הליכה לגור ליד המשפחה זה יתרון בעיניי ומצד שני לשמור על מרחק מסויים שתוכלו לבנות ולהיבנות , זה מהותי זה שנה שאתם מכירים דברים חדשים אחד על השני ועל עצמכם וחושב שיש לכם גם את המקום של הלבד וגם את המקום של העוטף והמחבק והקיר התומך.

שיהיה לכם בשעה טובה ובניין עדי עד מתוך שמחה נחת בריאות ואמן מאחל לכם מהלב שתמיד תהיו מאושרים !

ההתלבטות היא בין לגור ליד הישיבה שלי (שעה ומשהו בתחב"צ מההורים שלה), לבין לגור ליד ההורים שלה ולעבור ישיבה.
ההבדל במרחק מהלימודים לא משמעותי במיוחד.
הפער במחיר של הדירה נע בין 500 ל1000 לטובת הישיבה.
ההורים שלי גרים בדרך להורים שלה, כלומר יותר קרוב (עשר דקות ברכב).

לגור ליד ההורים = אותו ישוב (בערך 2000 משפחות)

אתה מתייחס לפן הטכני והיא לרגשי.

יכולה לוצר מהצד, שמעבר חד כזה הוא באמת לא קל. ושלפחות בהתחלה, אתה תהיה המון בדרכים
מהצד השני, לי לפחות - זה עשה רק טוב בחיים

עשה רק טוב הכוונה לנסיעות בדרכים?

תודה

חצי שעה לכל כיוון נשמע לי סביר.

וכמה זה ברכב פרטי? יודעת שכרגע אין לכם אבל זה עוזר להבין את המרחק (וגם אולי יהיה לכם רכב בהמשך? אולי להורים יש רכב?)

חשבנו על לגור באמצע, אבל זה לא כל כך מעשי

חצי שעה זה מצב טוב... הלוואי עלי.

זה גם זמן סביר לנסוע להורים באמצע שבוע או לשבת.
נכון שאי אפשר להפגש בשבת עם ההורים אם לא ישנים אצלם.

זה גם לא אותו הדבר כמו לגור צמוד להורים. אין את הכיף של ללכת לבקר באמצע שבת, לקפוץ לארוחת ערב, להגיע סתם לבקר באמצע היום וכו'.
וזה גם לא להיות חלק מה''אברכיה'' בישיבה, ואין את כל הכיף של להיות חלק מקהילה משפחתית.

אז מפסידים את שני הדברים...

בסופו של דבר, אתם צריכים להצליח לשקול את כל הנתונים ולקבל החלטה משותפת. זה יכול להיות גם תרגול טוב, לכל מיני קונפליקטים בהמשך החיים.

לא ציינת מה ארוסתך עושה מעבר. האם יהיה לה עיסוק, כשאתה תהיה בישיבה (9:00-19:00)? היא לומדת/עובדת? מה ההשלכות של מקום המגורים על זה?

כמה משמעותי מבחינתך לעבור ישיבה? זה נשמע לך סביר או רק "טוב אם אין ברירה"?

האם יש פתרון שלישי, ששניכם לא תצטרכו לוותר? *הזכירו כאן את האפשרות של לגור באמצע הדרך. גם מרחק סביר לישיבה וגם מרחק סביר לבקר את ההורים. (אולי זה גם קצת לכתחילא - לבקר את ההורים, אבל לבנות את הקן שלכם. האמת, אם היה מדובר על ישוב של 20 משפחות, הייתי יותר חד בזה. ישוב של אלפיים משפחות - מאפשר מרחק סביר, גם באותו ישוב).
*רעיון נוסף יכול להיות להחזיק רכב. זו עוד הוצאה משמעותית, שצריך לבדוק האם אפשרית לכם, אבל אם היא אפשרית - היא מקלה טכנית על שתי האפשרויות. אפשר לגור ולהיות שייכים לקהילת הישיבה וליסוע להורים בפחות זמן ומאמץ, אפשר גם לגור ליד ההורים ולהשאר בישיבה בזמן ומאמץ סבירים. (באפשרות הראשונה, נחסכים לכם אלף שקל בחודש, זה לא עלות של רכב, אבל זה מתחיל לתת כיוון).
* יתכן שיש גם רעיון נוסף, תמיד בקונפליקט זוגי, צריך לשקול את כל הצדדים ולראות איך מגיעים למקום הכי טוב לשניכם.

במיוחד אחרי החתונה, שאם תצטרך עזרה/פריקה, יהיה לך כבר את החבר'ה שלך. וגם לעבור ישיבה זה מורכב מבחינת השקפה.... הרי לא סתם בחרת ישיבה.

אבל צריך לקחת בחשבון את הקושי במעבר מבחינת ארוסתך. אחרי החתונה הקרבה הפיזית להורים יכולה להיות חשובה מבחינת תמיכה נפשית.

ממליצה לכם לקחת בחשבון, שאם הקשר שלה כ''כ קרוב למשפחה, אולי בתחילת הנישואים יהיה לכם קשה לבנות את הבית שלכם בצורה משמעותית.

הצעה פשרתית- לגור כרגע ליד הישיבה שלך, רק עד לזמן קיץ, ואז לעבור ליד ההורים שלה. וככה אם הקושי הזה יהיה גדול עליה, תעברו ליד ההורים. ואם יהיה לכם טוב, תוכלו גם להחליט להישאר ליד הישיבה.

אם מציעים פשרה, צריכים להיות שלמים איתה.

גרים ליד הישיבה בידיעה שבזמן קיץ עוברים דירה.
אם רואים שטוב- גם האופציה להישאר פתוחה, אבל לכתחילה מתכננים לעבור...

רוצה לעשות?

תישאר בישיבה שלך

אם גם אתה כמוני חלמת להיות אברך
בישיבה שלך עם החברים שלך
עם הסגנון התורני המסוים והרבנים האלה
הישיבה המוכרת לך היא גם החלום שלך
וגם יכולה לתת לך עוגן של יציבות
שממנו יותר קל לעניות עניות עניות דעתי לבנות בית יציב
וזה מה שגם זוגתך לעתיד אמורה לרצות

כמובן שאני לא שולל את האפשרות השניה
אבל נראה לי פחות בריא לוותר על השניה הראשונה על החלום שלך בשביל קרבה להורים שלה שכמו שאמרו לא בטוח בריאה, וגם זעזוע לעצמך עם המעבר ישיבה

אני ממליץ ממליץ ממליץ לך להשאר בחברה המוכרת לך
כי אני עשיתי משהו אחר ועד היום לא עזב אותי החלום של להתאברך בישיבה
אפילו אחרי הרבה שנים
יש אפילו אבסורד, שנראה שאם הייתי "מתאברך" בישיבה כבר מזמן הייתי עוזב שם, וכיון שלא עשיתי את זה
אז כל הזמן אני בחשיבה שלי רוצה את זה
למרות שכאמור עברו שנים, וזה כבר פחות נראה שייך

עוד נקודה כמו שרמזתי שלא כדאי על ההתחלה לוותר על אידיאל בשביל סוג של נוחות שלא ברור שהיא בריאה לקשר
שההורים יקלטו שהבת התחתנה, ועכשיו היא לא אצלם בבית קבוע, לדעתי יש בזה מן האמת, וגם קריאת כיוון לאשה לפתח עצמאות שיכולה להיות בריאה לכולם כולל כולם, (למרות שכתבת שיש בה עצמאות)

אבל ההחלטה תעשה לבד אולי יש שיקולים נוספים

ליד המקום שבעלי למד בו תורה הוא נבנה רוחנית וזה גם בנה אותנו בפן הזוגי מאוד כי היה לנו רק אחד את ה2 וכל דבר שהייתי צריכה זה היה בעלי נטו בשבילי אני מאוד התפתחתי בשנים האלה פתחתי עסק נולד לנו ילד ואחרי שנתיים עברנו ליד ההורים שלי והם עכשיו מאוד עוזרים לנו עם הילדים ב"ה אבל נקשרנו ככ למקום הקודם שבע"ה נקנה שם בית.
חושבת לסיום שלמעשי עדיף לגור בהתחלה קחוק מההורים אתם זוג צעיר בלי ילדים לא צריכים עזרה עם ילדים וכו..וזה נותן את הזמן להיבנות לבקר ולהתקשר וללכת לחגים ושבתות זה ממש קליל שאתם זוג ולך יהיה תבניה הרוחנית שזה מאוד חשוב שיהיה לפני שמגיעים ילדים והקשר צריל להיות חזק בשלב הזה אז אני הייתי מתחילה ברחוק ומקסימום שיש כבר 2 ילדים חוזרת קרוב שיהיה עזרה

היא תמיד תוכל לבקר את ההורים שלה כמה שתרצה

מנסיון של חברותיי, הקרבה להורים הקשתה על הבניה של הקשר הזוגי.

לא אומר שזה ככה אצל כולם.
יש זוגות שהקרבה להורים תעשה להם טוב, ויש כאלו שלא יעשה טוב.

לא כתבת בגדר המלצה, אלא בגדר עובדה שלגור ליד ההורים זה אסון. אז סייגתי את דבריך, לא מעבר ...

כבר 4 שנים. מעולה לנו ממש!!

החלטנו להתחיל קרוב לישיבה ולראות איך היא מסתדרת

תודה

גם בשירות הלאומי "ברחתי" בחזרה הביתה אחרי כמה חודשים, כי לא עמדתי במרחק... (היו עוד סיבות מלבד זאת)
כשהתחתנו גרנו קרוב לישיבה של בעלי (ואנחנו שם עד היום), מרחק של חצי שעה נסיעה ברכב מהוריי (אבל בהתחלה לא היה לנו רכב) -
ולמרבה הפלא המרחק לא היה לי קשה כל כך... בחודש הראשון בקושי זכרתי שיש לי משפחה חוץ מבעל - אחר כך כן התחילו הגעגועים, אבל לא ברמה כזו שהייתי צריכה אותם צמודים אליי כל הזמן...
בעיניי יש חשיבות גדולה להיות סמוכים לישיבה של הבעל, אם זה המקום הטוב בעבורו. היא מגדלת לא רק אותו, אלא גם אותם, כזוג, וגם אותה, כאברכית.
ומלבד זאת - יש עניין להתפתח כזוג עצמאי, ולא להיות סמוכים לסינר של ההורים (משני הצדדים).
הכי טוב, לדעתי, זה אם תוכלו שיהיה לכם רכב, ואז תגורו ליד הישיבה ובמקרה צורך גדול תוכלו לבקר (ובחופשות אף לשהות) אצל ההורים של אשתך לעתיד.
זו דעתי, כאישה בעלת אופי דומה לשל ארוסתך. מקווה שהיא תתקבל על דעתה... אם זה בכל זאת ממש קשה לה - אז אפשר לתת תקופת ניסיון, לכאן ולכאן...
אשריך על הרגישות.

לק"י

אי אפשר לשתות חם בשבת.

כשאתה הופך נושא כל כך רגיש לבדיחה (מתייחס גם למה שנמחק) - אתה מקהה את חומרתו.

במדינה שאנשים מספרים בדיחות על אושוויץ , איפה בדיוק הגבול שממנו כבר אסור לצחוק?

הבעיה שלי אינה שהבדיחה לא ראויה. הבעיה היא שהנושא הזה בעייתי ואנשים נפגעים ממנו בפועל. יצירת זילות סביב הנושא הזה, מנרמלת אותו והופכת הודעה כזאת מאור אדום בוהק, למשהו מצחיק. זה עלול גם להוריד לאנשים מסנני הגנה טבעיים.

לעניות דעתי, אני מכוון בזה גם לדעתה של המנהלת הדגולה @נגמרו לי השמות, שמחתה בחריפות בפעם הקודמת על בדיחה כזאת.

לק"י

הזוגיות שלנו עם הקומקום פורחת ב"ה

חנוכה שמח!!

לעבור?

לק"י

לגבי האבנית, אין לי מושג. זה קומקום חדש לגמרי.

לא צריך אבנית כדי להבין

לק"י

זה כמו פלסטיק עם חורים קטנים.
אצלם מאוחר יותר או מחר בלי נדר.

אם רוצים סינון טוב, כדאי להתקין נטספארק

ואריק היה אצלי והכין לעצמו תה עם הקומקום הזה

איזה שאלה יש לך?