בגדול, נשואה באושר לאיש טוב ואוהב.
בזמן האחרון האינטמיות שלנו נכנסה למערבולת שקצת מסתבכת.
בתחילת הדרך היחסים היו מעולים. שנינו היינו עם חשקים בשמיים. אני מצידי התמסרתי לעניין ותמיד זרמתי בקלות ועם המון תשוקה. כמעט ולא היה מצב שהוא היה צריך להשקיע בלחמם אותי.
עם השנים נכנסתי ללופ של עבודה, הריונות, לידות, הנקות, גלולות… ו.. וואלה, הפכתי להיות אישה רגילה. כזו שלא תמיד בא לה, הרבה פעמים החשק בריצפה. יש שחיקה, פחות פניות והרבה הורמונים.
בעלי, איך לומר, לא ממש מכיר מציאות כזאת. הוא מעולם לא התאמץ כדי להגיע לאינטמיות.
העניין הוא שהוא טוען שהוא רוצה לכבד אותי ולכן אם אין לי חשק הוא מוכן להניח לי כמה שאצטרך. הוא מציג את זה כהתחשבות מצידו ואני מרגישה שאני נופלת לתוך בדידות עצובה. הסברתי לו, ששום דבר לא ישתנה מעצמו. שאני רוצה שהוא יעזור לי להתקלף, שיילחם עליי. שיביא לי את החשק.
אמרתי לו שבעולם נורמלי גברים מחזרים אחרי נשים וגורמים להן לרצות. שישקיע קצת.
הוא מצידו טוען שאם בתוכי אני רוצה אז זה לא באמת שאין לי חשק, אז מה בעצם הבעיה שלי.
בקיצור, פלונטר.
ניסיתי להסביר לו שהוא כנראה פיספס את המנגנון הנשי כי אשתו התנהגה כמו גבר. נתתי את כולי, כי היה לי קל. אני כבר לא במקום הזה ואני חושבת שזה לגיטימי. אני זקוקה לחימום שהוא הרבה לפני מגע. צריכה קצת מילים, רומנטיקה, חיזור.
הוא טוען שלחזר אחרי אישה זה משפיל ולא גברי. יש לו אגו בעניין, הוא לא ממש מבין איך גבר מוכן לכרוע ברך בפני בחורה.
אמרתי לו שזה שיא הגבריות, שיוכיח לי שהוא מצליח להשיג אותי. שיעזור לי לצאת מהקרירות שלי כי קשה לי לבד. וזה מדכא. אבל הוא בשלו, לא מתקרב אלייך אם את לא בעניין. לא מוכן לקחת סיכון של לחוות דחיה. הוא מפרש את החיזור הזה כאילו הוא מתחנן אליי.
אשמח ממש לשמוע דעתכם, נשים וגברים. מי מאיתנו מבולבל ואיפה הגבול בין להניח לאישה עם חשק ירוד לבין לנסות לפתות אותה.
