הרב עזריאל אריאל
אחת ההדרכות הנפוצות לזוגות צעירים העומדים ערב חתונתם היא ללמוד לוותר. הוויתור הוא ביטוי לאהבה, להעדר אנוכיות, לרגישות לזולת, לענווה, ולכל המידות הטובות הנחוצות כל כך לכל זוג הבונה את ביתו.
עם זאת, כבר אמר מרן הרב זצ"ל, כי "אין לך מידה טובה בעולם שאין הקיצוניות מזיקתה". יש ויתור ויש ויתור. יש ויתור מועיל ויש ויתור הרסני. ונדרש לא מעט שכל ישר כדי להבחין ביניהם.
ככלל, האתגר הגדול של הזוגיות הוא התמודדות יעילה עם אי הסכמות. השוני – במנטליות, בעמדות, בצרכים – הוא עצום, גם כאשר מדובר בבני זוג הרואים את עצמם 'מתאימים' עד מאד. כשהקב"ה ברא את האשה מצלעו של האיש, הוא לא הגדיר אותה רק כ'עזר' אלא גם 'כנגדו'. כדי לחיות באהבה ובאחווה, בשלום וברעות, יש למצוא את הדרך להגיע להסכמה מתוך מצב של אי הסכמה. בכך יהפכו ה'שניים' ל'אחד', ויתנו בכך ביטוי נוסף לאחדותו של הבורא, המקיפה וכוללת את כל הניגודים הקיימים בבריאה.
שמונה דרכים עומדות בפני בני זוג שיש ביניהם חילוקי דעות:
א. שכנוע: לשוחח עד שאחד מבני הזוג מסכים לכך שעמדתו של השני היא הנכונה והצודקת.
ב. פשרה: להחליט על "משהו בערך באמצע".
ג. בוררות: להתייעץ עם גורם שלישי, ולקבל את דעתו.
ד. התעלמות: להחליט שלא להחליט.
ה. כניעה: בן זוג אחד לא מסוגל לעמוד בלחץ שהשני מפעיל עליו, ומקבל את הדין.
ו. לוותר: ג'סטה אצילית שמטרתה לעשות טוב לשני.
ז. גישור: להקשיב מתוך ניסיון של כל אחד להבין את הצרכים של השני, ולחפש פיתרון יצירתי שיספק את שניהם.
ח. להמשיך לריב...
השכנוע הוא דבר מצויין, בתנאי אחד, שהוא לא צורה סמויה של כפייה. דיון שמטרתו שכנוע, פעמים שיש בו משהו כוחני, בו צד אחד מנצח והשני מפסיד. השכנוע הוא דרך טובה, כאשר השאלה בה דנים איננה "מי צודק?" אלא "מה יעשה יותר טוב לנו – כזוג וכמשפחה?". כאשר זוהי השאלה העומדת לדיון, זה מזמין את בני הזוג לדבר אחר – לגישור. בגישור, אנו לא עוסקים בלשכנע את זה את זו בכך שאנו צודקים, אלא בניסיון משותף להבין זה את זו, ומתוך כך להגיע להסכמה על מה שיתן מענה מרבי לצרכים ההדדיים של בני הזוג. בדרך כלל, מהלך כזה מוליד משהו יצירתי, שלא חשבו עליו קודם, ומן ההיבט הרגשי, שני הצדדים יוצאים מסופקים מן הפיתרון. הפשרה, לעומת זאת, היא משהו שבו כל אחד מן הצדדים "יוצא וחצי תאוותו בידו", כל אחד יוצא "חצי מסופק וחצי מתוסכל", עם נטייה למדוד עד כמה הפיתרון הוא "צודק".
הבוררות וההתעלמות הן שתי דרכים שלא להחליט. הדרך הראשונה מעבירה את הסמכות לאדם אחר, והשנייה – מוותרת על ההחלטה, בתקווה שעד שזה יגיע למעשה יקרה "משהו". שתי הדרכים הללו לא כל כך בונות את הקשר בין בני הזוג, אבל לפחות, בדרך כלל, אין בהן משהו הרסני.
הניגוד החריף ביותר קיים בין הכניעה לבין הוויתור. אלו שתי התנהגויות דומות מאד זו לזו, אבל ההבדל ביניהן הוא תהומי. הכניעה משאירה צד אחד מנצח, כשלצדו צד אחד מושפל. הוויתור, לעומתה, משאיר את שני הצדדים בתחושה מרוממת. הכניעה מזמינה את הצד המנצח ל"סיבוב ניצחון" נוסף בוויכוח הבא. הוויתור, לעומתה, מזמין את הצד השני לוותר בתורו, בפעם הבאה. הכניעה יוצרת אצל הצד המרוויח יחס של זלזול כלפי הצד המפסיד. הוויתור יוצר יחס של הערכה. הכניעה באה ממקום של חולשה גדולה. הוויתור בא ממקום של עוצמה פנימית גדולה עוד יותר.
לאחר כל החידוד של ההבדלים, עדיין קשה להמליץ על הוויתור כדרך חיים. לשני הצדדים קשה להבחין בינו לבין הכניעה, ויש בכך סיכון מסויים. הוויתור, יש בו נטייה להתחשבנות. כדי להבטיח שהוויתור יהיה ויתור ולא יהפוך לכניעה, דואג הצד המוותר לוודא שהצד השני השיב לו כראוי בפעם הבאה. לכל ויתור ישנו ניקוד סמוי, ומדרכו של עולם, שכל אחד מבני הזוג מעניק ניקוד שונה לכל ויתור. בדרך כלל, הוויתור שלי יקבל ניקוד גבוה יותר מאשר הוויתור שלך... ואם כך, יוצא שעל כל ויתור שאני מקבל, יהיה עלי לשלם בריבית דריבית, והמחיר מתחיל להיות יקר...
בקיצור, לעשות ג'סטה מידי פעם – זה טוב מאד. אבל כדרך חיים, עדיף ללמוד את שפת הגישור.
* הכותב עוסק בייעוץ נישואין ובגישור. ניתן להפנות שאלות בדוא"ל azriel11@neto.net.il, או בטל. 08-9206323.
אילה בטבענפשי ישובביט וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן: וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח
טלפון:02-6271525 דוא"ל: mbshalem@gmail.com פקס: 02-6276512
מוקד טלפוני של יעוץ אישי, זוגי ומשפחתי לקהל הרחב. שיחה ראשונית עם אשה. אח"כ בהתאם לצורך.בין השעות 8:30-15:00 02-6271525 שלוחה 112/113
החל מהשעה 15:00 02-6273706
דוא"ל: mbshalem@gmail.com
| הנהלה | |
| נחמיה 81 | |
| בני ברק |
|
| טלפון: פקס: |
1-800-300-307 03-619-0701 03-578-7455 |
ירושלים
אהלי יוסף 22גוש שמונים ירושלים | |||
| טלפון:
|
1800-300-307
| ||
| מרכז הסיוע לנשים
דתיות | |||||
| |||||
|
טל : 02-6515050
פקס : 02-6517501
אי-מייל : info@puah.org.il
שעות הפעילות: 09:00-20:00
פעילות המרכזיה : 09:00-18:00
מוקד חרום לשאלות דחופות בין השעות: 18:00-20:00 בקו 0524512220
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מקבלת פרטי---------------------------------------------------------------------------------------------------------------- |
| טלפון: |
|
| פקס: |
|
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
יעל שוראקי-דנן
קלודין
הטב-בלום, פיזיותרפיסטית BPT, מומחית בשיקום אורוגינקולוגי למידע נוסף ניתן לפנות ל:
דו"א: jocelyn@vms.huji.ac.il
טלפקס: 9566672 – 09
sivan.navot@gmail.com
קליניקות: רח' מנדס 41, קריית קריניצי, רמת-גן ■ הרצליה
טל. 03-6359875 ■ 052-6623666 sivan@pelvic-physio.co.il
גל קורן - מטפלת הוליסטית. ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
054-8080747
)ידוע ש "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". ז"א שבשביל שהתורה תהפוך להיות חלק ממהותו של האדם הוא צריך להמית עצמו עבורה ולעמול בה ביגיעה גדולה.
אני מודעת לזה שזה לא פשוט תמיד, ולזה שכל אחד מקיים את זה אחרת. הרי אין מתכונים. ובכ"ז- אני מאוד רוצה בכך... ומאמינה שבע"ה זה יהיה יותר חשוב כשאתחתן...
אני מפחדת שתקרה מציאות שאני ארצה יותר והוא פחות וה"לחץ" הזה- אפילו בעודו סמוי- יגרום לו לסגת אחורה.
מה אתם חושבים?
ומוזמנים – אלו שהדבר נוגע אליהם- לספר לי על מקרים שלהם במידה והם מעוניינים כדי להשכיל ולשמוע..
א.א.קאביוסמשה תודה רבה!! שתזכו גם אתם אביוס
דברי התורה השבת לרפואת חיה לירון בת שריתה ואילן מנחם בן חנה
דבר תורה נקודתי
השבת אנו קוראים את פרשת "בהעלותך". בתחילת הפרשה ה' מצווה את אהרון להדליק את הנרות במקדש. התורה מספרת לנו על התמדתו הגדולה של אהרון במעשה ההדלקה, ומשתמשת בביטוי: "ויעש כן אהרון". "ויעש כן" – אהרון עשה את אותו מעשה בדיוק פעמיים ביום: בבוקר ואחר הצהרים -יום יום, במשך כל ימי חייו.
אולם, אהרון עשה את אותו המעשה בדיוק - מידת ההתלהבות שהייתה מנת חלקו בפעם הראשונה שהדליק את המנורה דבקה בו למשך כל ימי חייו, בכל יום הוא התלהב מחדש, בכל פעם הוא שמח מחדש, השקיע והודה לה' על כך שזכה במצווה הגדולה הזו.
לא סתם תופעה זו מגיעה דווקא במנורה. את המנורה מדליק אהרון בבוקר – לאחר הלילה, ואחר הצהרים – לקראת ערב. בסמיכות לזמן בו מגיע החושך הדליק אהרון את המנורה. האדם תמיד מחכה לאור, הוא שמח בו כל יום ומחדש, ומבין את הנחיצות שלו.
אם נחשוב על המצוות בצורה כזו, אם נבין שהמצוות נחוצות לנו וחיוניות עבורנו – שהן המהוות את הקשר שלנו עם בורא עולם – או אז נשכיל לשמוח בהם מחדש מידי יום ביומו.
שבת שלום!
דבר תורה מעמיק
קוראים אנו השבת את פרשת "בהעלותך". פרשה זו סוערת ומפותלת, ומתווה בפנינו מסלול של עם העולה ויורד, מתקדם ונסוג.
בתחילת הפרשה אנו קוראים על מצוות הדלקת המנורה. מנורת המקדש – שהדלקתה מעידה על חיבתו הגדולה של בורא עולם לבניו, על כך שהוא – שאינו צריך לכך שנאיר לו, מעניק לנו את הזכות ל"האיר לפניו", בכדי להראות על אהבתו הגדולה אלינו.
לאחר מכן אנו למדים על הכשרת הלווים לעבודת המקדש. הלויים, שביחד עם הכוהנים מהווים את הגורם המחבר בין עם ישראל לבוראו – עוברים תהליך של התקדשות וכפרה לפני כניסתם לעבודת אוהל מועד. בהמשך, מספרת לנו התורה על מספר יהודים שהיו טמאים בי"ד בניסן, ולא יכלו להקריב את קורבן פסח. אנשים אלו באו לפני משה בבכי, ושאלו אותו מדוע נגזר עליהם שלא לקיים את מצוות הפסח, כיצד יוכלו להשלים את העובדה שהיו טמאים ולכן לא הקריבו את הקורבן? יהודים צדיקים אלו מבינים את החיסרון העצום בכך שהם נמענו מלקיים מצווה, ומתעניינים כיצד ניתן לתקן זאת. משה מביא את דבריהם לפני ה', המחדש חידוש נפלא: פסח שני – הזדמנות שנייה להקריב את קורבן פסח.
אחרי דברים אלו מתארת לנו התורה את הצורה בה הנהיג בורא עולם את עמו במדבר: השגחה פרטית נפלאה הייתה מנת חלקם, והם זכו להכוונה מדויקת על כל צעד שעשו: "על פי ה' ייסעו, ועל פי ה' יחנו". עם ישראל זוכה להשגחה ניסית.
לאחר מכן, התורה מספרת לנו על כך שמשה הכין חצוצרות כסף, כדי לשוות הוד והדר לצורת התנהלות מחנה בני ישראל. לפני היציאה לדרך, כמו גם היציאה לקרב – היו הכוהנים תוקעים ומריעים בחצוצרות, וקוראים לכל העם להתאסף ולבוא.
בהמשך התורה מתארת את הצורה הנפלאה בה מחנה עם ישראל היה מסודר, על המלכותיות והטקסיות – כיאה לצבאו של מלך מלכי המלכים, בה נקטו בני ישראל.
לאחר מכן, בפרשייה מיוחדת במינה, המסומנת ע"י 2 אותיות "נ" הפוכות, מספרת לנו התורה על ארון הקודש שהיה עומד באמצע מחנה בני ישראל. על שני לוחות הברית שניתנו בהר סיני שהונחו בתוכו, ועל העדות הנפלאה שהעיד כי בורא עולם בחר בעמו, והוא משרה בו את שכינתו בתמידות.
ברגעי-שיא אלו, בשעות המיוחדות והמפעימות הללו, עומד עם ישראל ומתלונן. עם ישראל בוכה ומתמרמר על כך שהוא זוכר את האוכל הטוב שאכל במצרים, שנמאס לנו מה"מן" שהוא מקבל מידי יום ביומו ושהוא מתאווה לאכילת בשר. באותה שעה מתחילה לבעור אש בקצה המחנה, ורק לאחר תפילותיו של משה האש נרגעת. משה מתפלל אל ה' שיביא בשר כדי שהעם יוכל לאכול ולהירגע. בתגובה, ה' אומר למשה לומר לעם, שהם יקבלו בשר עד שיימאס להם ויצא מאפם, ואכן כך היה.
לאחר מכן, משה מאציל כוחות נבואה על שבעים הזקנים המכובדים שבעם, וממנה אותם לעזור לו להנהיג את העם.
בסיומה של הפרשה אנו קוראים על כך שמרים ואהרון מדברים נגד משה אחיהם, ומרים נענשת בצרעת. הפרשה מסתיימת בכך שעם ישראל כולו חיכה למרים 7 ימים עד שנטהרה מהצרעת, ורק אז הענן התרומם, ועם ישראל המשיך במסעו.
פרשה זו תמוהה היא ביותר. מלאה היא סערות ופיתולים, סיבוכים וקושיות. עם ישראל שעמד בשיא תפארתו, שזכה לארון הברית שעומד בתוכו, שצווה להדליק את מנורת המאור בבית המקדש, ושבמשך ארבעים שנה הלך במדבר ע"פ הנחייתו של בורא עולם – נופל עד כדי כך? עם ישראל המקבל מידי יום את המן, בו אפשר לטעום כל טעם שרוצים, מתגעגע ל"אוכל" שאכל במצרים כעבד?
חיינו שלנו נראים אף הם ככה. הם מלאים תהפוכות: עליות וירידות, נסיקות ונסיגות, חושך ואור. ברגע אחד אתה נמצא למעלה - זוכה אתה להרגיש את הקרבה לשכינה, ובמשנהו אתה עמוק עמוק למטה – חש מנודה ונזוף, רחוק ומאוס.
לקח עצום מאין כמותו לוקחים אנו מפרשת "בהעלותך". פרשה סוערת המלווה את עם ישראל בגודלם ובנפילתם, בהצלחתם ובכישלונותיהם, בירידות ובעליות. אסור לאדם להתייאש מנפילות, ואל לו להתגאות בהצלחה, חובה עלינו לזכור שעבודת האדם בעולמו כוללת מצבים של עליה והתקדמות, כמו גם מצבים של נפילה וירידה. "אם אסק שמיים – שם אתה, ואציעה שאול – הינך" אומר נעים זמירות ישראל בתהילים. גם כשאנו נוסקים לשמיים, וגם כשאנו שוכבים בשאול תחתיות – בורא עולם נמצא איתנו. אסור לנו לפחד מנפילות, ואל לנו להתגאות בהצלחות. שומה עלינו לזכור כי בורא עולם נמצא עימנו בכל המצבים כולם.
שבת שלום אחים ואחיות יקרים!
כמידי שבוע, המקום לכל הדיונים על פרשת השבוע:
http://www.facebook.com/topic.php?topic=13901&uid=160950736023
דף מעוצב ובו דברי התורה:
מה דעתכם לגבי עמידה בצפירה?כי לי זה נראה כעבודה זרה.
חג עצמאות שמח
בליל יום הזכרון של שנה שעברה, בזמן שהחזן אמר קדיש לפני שמונה עשרה, החלה צפירה. החזן הפסיק ומהקהל נשמעו קולות נו נו נו... אם לא הגבאי בעל התושיה שהפסיק את המריבה לאחר התפילה, יתכן שבין חללי מערכות ישראל היינו מוצאים עוד שני שמות. לא מצחיק!
למה הציבור הלא דתי מחוייב להתעצבן על פי חוק בסיטואציה שלא עומדים בצפירה, ומנגד אדם דתי מאולץ לא להתעצבן בסיטואציה שמישהו נוסע ברכב בשבת מתחת לחלון ביתו.
אפילו איסור "חוקות הגויים" אין כאן, לפי רוב הדעות, הואיל וזה לא מנהג רע (גם המשקפיים שלך זה מנהג גויים, וגם המכנסיים והרכב והכל)
אז איך לעזאזל הגעת לעבודה זרה?
משום מה נראה שהציבור שלנו קרי הדתי לאומי צריך לרענן את שורותיו בכל הנוגע למדיניות הכפיה החילונית.
שהרי אם אתה באמצע לימוד תורה ויש צפירה בטח לא היית מעיז להפסיק לימוד תורה בכדי לעמוד?
אבל הגזמת. אף אחד לא טוען שנסיעה בשבת היא עבודה זרה
בישיבות שלנו בהחלט מפסיקים מהלימוד ל2 דקות, ומתייחדים יחד עם כל עם ישראל בזכרון ואמירת תהילים ותחינות על כל אלו שאפשרו לנו לשבת וללמוד בנחת. יהי זכרם ברוך
בחינת "חוקות גויים" נעשית לגבי מנהגים או טקסים שאינם שנויים במחלוקת. אתה עצמך טוען: "לפי רוב הדעות", ובמחילה מכבודך לא הרי זה כהרי משקפיים וכל הנהגות של יחידים.
ההתנגדות האובססיבית לצפירה באה ממקור אידיאולוגי אשר שולל עקרונית את מדינת ישראל כישות עצמאית, אבל יש גם אחרים שלא ממש שלמים עם הצפירה. בל נשכח ששאלת הצפירה עלתה על שלחן הניתוחים סמוך לאחר הגירוש מגוש קטיף. הנה עוד הוכחה מדוע הצפירה אינה בגדר "מנהג לא רע".
נבין שישנם תומכים בקביעת עבירה בחוק לגבי מי שלא עומדים בצפירה, ומטבע הדברים שיקומו מתנגדים ויטענו "עבודה זרה", ו"יהרג ובל יעבור"
להאזנה להאזנה
ירון דקל: שלום לעתונאי אמנון לוי
אמנון לוי: שלום ירון
ירון דקל: "אנחנו נדבר על מגזר אחד שתמיד מצולם בטלויזיה כמי שאיננו מכבד את ה'צפירה' וזה המגזר החרדי"...
אמנון לוי: "נכון, והאמת היא שאני כבר הרבה שנים רוצה לדבר על זה ואפילו בחריפות כי בעיני זו דוגמא להסתה בוטה ומכוערת נגד החרדים, בענין הזה".
המראיין: "מדוע"?
אמנון לוי: תראה "באמת כל שנה מצלמים את החרדים בבני ברק ובירושלים שהם לא עומדים בצפירה ביום הזכרון לחללי צה"ל. וזה מכוער, למה? כי קודם לא במקרה בוחרים, את יום הזכרון לחללי צה"ל כדי לצלם אותם שם. אבל, הם גם לא עומדים ביום הזכרון לשואה שחל בדיוק שבוע לפני כן. גם שבוע שעבר, בצפירה ליום הזכרון לשואה, חרדים לא עמדו. החרדים היותר בא נגיד אדוקים, חלק מהחרדים אגב כן עומדים, חלקם הגדול קשה להם עם הצפירה. והם לא עומדים גם ביום השואה, עכשיו אתה אומר, ביום השואה זה לא חללי צה"ל שהם מואשמים בנכור אליהם...זה אבא שלהם, זה אמא שלהם, חסידויות שלמות נשרפו בשואה. הרי אי אפשר להגיד שהשואה לא מענינת את החרדים? אז, אולי הסבה היא בכלל לא ענין של כבוד וזכרון ויש פה הסתה"?
המראיין: "הסתה של מי, של הצבור החילוני נגד החרדים"?
אמנון לוי: כן כן "יש פה כפיה חילונית"...
המראיין: "ומה עם לכבד את רגשותינו שלנו החילונים העומדים דום"?
אמנון לוי: "אז בא נדבר על זה רגע, אתה יודע כל כך הרבה אנחנו החילונים אוהבים להגיד שישי כפיה דתית, הנה מקרה מובהק של כפיה חילונית. כי יהודי דתי, יהודי חרדי, בכל אורחותיו רוצה להבדיל את עצמו מדרך של גוים וללכת בדרך שלו שהיא על פי קוד של ההלכה, של התנהגות יהודית. בשביל יהודי דתי לכבד מת זה על ידי שאתה אומר עליו 'קדיש' אתה אומר עליו 'קל מלא רחמים'. יש איזשהוא קוד התנהגותי מאד ברור. צפירה, פרחים זר עם סרט שחור זה לא בקוד התנהגות שלהם"...
המראיין: " מאה אחוז, ומה עם לכבד את הרוב החילוני, או דתיים אחרים שמכבדים את חללי צה"ל בצפירת דומיה?
אמנון לוי: "אז בא אני אשאל אותך - נניח שמחר ש"ס עולה לשלטון, או מפלגה חרדית יותר קצונית מש"ס והיא אומרת אנחנו רוצים לכבד את זכר חללי צה"ל אבל בדרכנו. אשר על כן, בשעה 11 ביום הזכרון אין צפירה וכולם, כולל אתה, ירון דקל החילוני, חיבים לבוא לבית כנסת ולהגיד קדיש לזכרם של הנופלים"...
ירון דקל: "אז אנחנו, נגיד לא, לא יעלה על הדעת"!
אמנון לוי: "זה בדיוק הנקודה, זה בדיוק הנקודה ירון. אנחנו דורשים היום יותר מדי. למה שלא נכבד, אתה יודע, גם להם יש נופלים גם להם יש מתים, מדוע שלא כל אחד בדרכו יכבד את המתים האלה. זה בכלל לא קשור לזלזול בזכר החללים. זה מכוער להגיד את זה! זה הסתה! כי יודעים את זה, מי שקצת בקי בהלכות החברה החרדית יודע את זה. אין לזה שום קשר לכבוד לנופלים".
המראיין: "אני חייב לומר לך שדברים כאלה אני לא זוכר ששמעתי, בודאי לא מפי איש חילוני. זה דברים שנשמעים בדר"כ מפי הדוברים המובהקים של הצבור החרדי, אבל מפי עתונאי חילוני, או חילוני בכלל, לא שמענו"...
אמנון לוי: "תראה, צריך קצת להכיר את החרדים, באמת קצת, כדי להבין שה לא הענין. בשנים האחרונות, הגל הפטריוטי הלאומי שוטף את החרדים באופן שהרבנים שלהם רואים בזה איום. כל הענין של להגיד נכור לחללים ובגלל שהם לא משרתים בצבא אז לכן לא אכפת להם מאלה שמתו, זה כל כך 'נמוך', זה כל כך נלוז"...
המראיין: "אין בזה שום אמת"
אמנון לוי: "אין בזה שום אמת. אבל יש בזה אמת אחת אחרת נורא גדולה , החוסר סובלנות שלנו, אתה יודע אני רואה את זה בצפירה...".
באירועי יום העצמאות לשיטתם של המיזרוחניקים כהגדרתו, יש מוטיב של ניגוח החרדים מטעמים אידיאולוגיים.
שאלתי, האם לא היו דברים מעולם, ולא מיני ולא מקצתי.
כולה דקה בה עומד עם ישראל מתאחד עם עצמו למען הכלל ויש דקה שנתית בה העם ביחד לא שונאים אחד את השני אלא זוכרים את אלה שהיו שליחים קדושים למקום ובזכותם אנו פה היום.
מה רע שיש משהו מאחד ושם אותנו בפרופוציה על החיים היום אנחנו כאן ומי וידע לכמה זמן.
למה להפוך כל דבר לשלילי? לטעמי זה מאוןד קטנוני, יאללה זרום......
אנונימי (פותח) 
