כאילו מש..אני לדוגמא בחורה בגיל תיכון שלא מוכנה לחתונה חד וחלק. יש לי שלוש חברות טובות מאוד! שהתחתנו בתחילת השמינית,ופשוט טוב להם! בסדר,בטוחה שיש שם קשיים מסוגים מגוונים,אבל טוב להם בגדול והם שמחות,שמחות לא פחות מזוגות שהתחתנו אחר כך. אז זו ממש הכללה.

וזה כבר מתחיל להיות מעצבן וקשה.. באלי כבר להגיע לגיל הזה!

תודה. מעלה לי כמה נקודות למחשבה.

האמת שכל הנושא הזה באמת באמת מורכב.

פעם שמעתי ממישהי שהיום לנשים נפתחו המון אפשרויות שלא  היו בעבר.                                                             ובגלל זה יש המון בילבול והתלבטויות בהרבה נושאים..

יש היום סוג של 'ציפיות' מהחברה וגם אישה כלפי עצמה. 

להיות גם אמא, גם מפרנסת (=רכישת מקצוע) , גם מפתחת את הכשרונות שלה

בגלל זה יכול להיות הרבה התלבטויות בשנים של גילאי 18-22 כלפי מה לעשות בשנים האלו.

האם להתחתן? ללמוד מקצוע ואז להתחתן?

להתנדב בשירות- ללמוד במדרשה- לפתח כשרונות- ללמוד מקצוע ואז להתחתן?

בקיצור יש המון שינויים במעמד האישה. וזה מה שיכול לגרום להרבה התלבטויות ובילבולים.

(אני מדברת אפילו על שינוי של דור אחד!! בדור של אמא שלי היו הרבה יותר עקרות בית!)

החובה בהלכה היא על הגבר לספק את היצרים של *אשתו*. כך היה ממתן תורה. (דין מורד/ת שקיים בשני המינים זה רק כשמסרבים לחלוטין, לא על הכמות). 

"כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו" (רמבם). היום לא כל כך מורים את המשפט הראשון, אבל ברור שבכל מצב התנאי הוא השני.

שקודם כל בגלות אם לאבא היה כסף נדוניה הוא היה משתדל לחתן מהר ככל האפשר (כי מי יודע מה יהיה מחר ואולי אחכ לא יהיה כסף והיא לא תוכל להתחתן, יש תוספות שאומר שזו הסיבה שמחתנים מוקדם למרות שלפי הגמרא אסור לקדש אישה כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה).

וזה התאפשר רגשית בגלל שלאישה לא היו תחומי אחריות שמי יודע מה דרשו בגרות נפשית, היא הייתה כל היום בבית ובגידול הילדים עזרה המשפחה המורחבת שפעם גרו בצמוד (הרב מלמד מדבר על זה בספר שלו בחלק על גיל הנישואין). 

כאילו במידה מסויימת כן?שלא תחשבו שאני משוגעת..פשוט יש היום הגזמות,זה כאילו,לא לא עד שאת לא נסגרת על עצמך 95 אחוז אל תחשבי אפילו על בעל..וזה כאילו,סורי,קצת לא מתחבר עם המציאות..יש כולכך הרבה זוגות מקסימים שהתחתנו בגיל 27 לכאורה סגורים על עצמם ואוי איזה באסה, גם הם השתנו,גם הם לא הסתדרו והיה להם קשיים. אז נראלי זה בעיקר מאוד סובייקטיבי לכל אדם,כאילו ממש..וכזה כבר העלו פה כמה פעמים את השאלות האלה ותמיד הרגשתי שזה לא באמת עוזר כי יש פה או הפחדות או תגובות נחמדות אבל שלא מכירות את הבנדאגם ששאל וזה כאילו חסר פואנטה כי אנחנו לא מכירים את הבחורה ששאלה,יכול להיות שהיא  מתאימה מאודד ויכול להיות שבכל לא ויכול להיות שחצי חצי..

שאני בעד חתונות וקרחנות בגיל 16,אני לא,פשוט אני גם לא בעד הכללות והפחדות ומבטים עקומים על אנשים שהחליטו כן להתחתן בגיל צעיר.

שעד שלא תהיי סגורה על עצמך, בשלה, בוגרת ומושלמת במידות וכו' את לא יכולה להתחיל.. וזה מוזר, ולא מציאותי בכלל. כי יש כאלו שהתחתנו בגיל 30 בלי בגרות או שלמות כלשהי... וההשלמה של האישיות יכולה לבוא רק עם הנישואין ולא לפני..

אבל מסתובב הרבה עם נשואים אני יכול להגיד לך שלדעתי הסיכוי שאת באמת בשלה לזה נמוך מאוד. בלי קשר לפן הכלכלי (שבהחלט קיים) זה דבר דבר גדול מאוד. זו מחוייבות לא נורמלית שדורשת כוחות נפש מאוד גדולים. 

תחשבי לדוגמה על זה שיש מישהו שאיתו את צריכה לפתור *כל קונפליקט*.כמובן שיש ויכוחים, אבל מתישהו מישהו צריך לוותר, או להתפשר, אבל שלא יהיה מצב שאתם בכעס אחד על השניה ליותר מכמה זמן - צריך להסתדר ביחד לכל החיים. זה לא נורמלי... יש לך חברה אחת שעברת איתה *כל משבר שהוא*?

בנוסף גם תהליך הבחירה חייב להיות מאוד מסויים כדי שתגיעי לבעל הנכון בשבילך. זה לא רולטה רוסית... את יודעת בכלל מה את רוצה בבעלך? מה חשוב לך ומה פחות, ולמה, ואיך כל דבר ישפיע בבית שלכם? וכמובן התרגיל הידוע: תקחי את כל התכונות שחשובות לך בבעלך, אחרי שחשבת על זה רבות, ותבדקי: האם את מקיימת את הדרישות הללו?

אני יכול לומר על עצמי שלמרות שאני לא בשל לחתונה עדיין, לפני שנה הייתי הרבה פחות בשל אפילו מעכשיו. אלו שנים מאוד משמעותיות ואנשים מאוד משתנים במהלכם, גם בעצמם ובהתאם לכך במה שהם מחפשים בבן/בת זוגם. הדעות שלי לא מה שהיו לפני שנה. גם לא המידות. ועבודת הבורא. ההתקדמות בשנים האלה מאוד משמעותית ופשוט אי אפשר לעצור הכל בשלב הזה ולומר "הגעתי לאישיות הסופית שלי, עכשיו נמצא את שותפ(ת)י לחיים".אני בטוח שעוד שנה תסתכלי על הפוסט הזה ותגידי לעצמך, "וואו! כלכך השתניתי והתקדמתי וחוויתי מאז! איך יכולתי לחשוב לפני שנה על להתחתן בכלל?".

נ.ב. כל מה שאמרתי פה זה אפילו על בני 18. לפי הכרטיס האישי את בת 16. קל וחומר כפול ומכופל.

נ.ב.ב. האמת המרה היא שכמה שזה קשה (וזה כן!) אין לך את האפשרות ההלכתית לקיים עכשיו קשר עם בן כשחתונה לא נראית באופק. גם אם זה חיובי לאישיות (וזה הרבה פעמים כן, למרות שיותר פעמים זה לא). חבל. אבל כנראה שלהתחתן בתיכון רק יגרום ליותר נזק. בע"ה עוד כמה שנים תכירי את גבר חלומותייך! ובינתיים תנסי להשתפר ולהתקדם בשבילן כמה שיותר, הרי מזווגים לפי המעשים ובע"ה אם תהיי טובת לב וצדיקה תזכי בבעל דומה.

נ.ב.ב.ב. למה נשים בכלל מחכות לקשר עם גברים? אני כל כך מבין מה אפשר לאהוב באישה! אבל אנחנו? חבורה של בבונים, בחיי...

וואו ממש!

זה מה שיפה.. שזה משלים.. 

אבל מבינה אותך.. אין עלינו! D: D:

למה נשים נמשכות לגברים, אבל אשתי מתה עלי אז אני מאמין לה.

כאילו ברור שמהתחלה זה היה בצחוק כן? אבל אם כבר נכנסנו לזה...

ובשלך אגב כתוב 15. למה את פה בכלל? הבלחיות המוגזמת...

אבל ראיתי משהו שיכול לעניין, גם את הגיל שלנו.. אז החלטתי לראות...

בס"ד

אני חושבת שבמיוחד בציבור שלנו צריך לעשות הפרדה בין רצון לקשר מאוד משמעותי עם בן זוג לבין רצון להתחתן ולהקים משפחה לכל המשתמע מכך. 

אצלנו אין או לפחות לא "אמור" להיות קשרי חברות עם בני המין השני אם זה לא למטרת חתונה. וזה באמת מורכב וקשה, כי ב"ה שטבע בנו את הרצון הטבעי והפשוט הזה אבל פה צריך לעצור ולשאול, אני רוצה חבר. אבל האם אני באמת רוצה להיות נשואה?ולחשוב מה מתפרט מכך. - כמו אני לא יעשה שירות לאומי (אולי, כי צריך פרנסה), אני לא ילך למדרשה, אני צריכה להתחיל ללמוד (יש מי שיממן לימודים?) אבל גם לא החמצת הזדמנויות והפן הכלכלי אלא אני יכולה להתחייב רגשית? אני בנויה לבנות קשר זוגי שהוא כל כך שונה רם במעלה מקשר של חבר... זאת התמסרות מוחלטת.!!.

בעיני, בגיל של תיכון זה מוקדם מאוד, אבל מאוד!. יש התפתחות של אישיות וצריך לחכות עוד קצת (אפילו מבחינה כלכלית זה ממש לא מסתדר, וגם בעיני מבחינת תרומה כמו שירות לאומי). אני באמת חושבת שאת יכולה להישאר עם טעם של החמצה בחתונה בגיל כל כך צעיר. וגם - זאת התמסרות ובניה, זה באמת לא שמלה לבנה

תמשיכי לבנות את עצמך ולהתכוונן לכך ממש עוד מעט
בהצלחה!! 

מעולה שאת רוצה להקים משפחה - יש בנות טובות מאד שזו ממש שאיפה אמיתית אצלן, יפה, אידיאליסטית וטהורה.

אבל כדאי להמתין, לפחות עד סוף התיכון - ולראות אז אם את מעוניינת להתחתן צעירה.

למה? כי דברים צריכים להבשיל. גם אם את מרגישה כעת "מוכנה", זה ממבט של הגיל הנוכחי. את עלולה עוד שנתיים לחשוב שאיך שראית את הדברים כעת, היה בצורה "צעירה" מידי (לא עצם הרצון, אלא ההתאמה בשלב הנוכחי). שזה ייראה לך "כבד" מידי, רק כי התחלת בגיל מוקדם ולא המתנת עוד קצת, זה לא טוב.

שמעתי ממישהי, שלפני כמה וכמה שנים, במחזור שהיא היתה באולפנה, היו שבע בנות דומני, שהתחתנו בסוף שביעית. "טרנד" כזה. הסוף היה שכולן התגרשו, חוץ מאחת שהבית שלה הצליח.

תמתיני, אל "תפזלי" לבנים שאולי מתאימים לפי דמיונך הנוכחי, תשקיעי בבנין כחותייך ומידותייך ולימודייך (יכול לעזור לפרנסה.. בפרט אם רוצים בשלב מוקדם), תטפחי את הרצון היפה הזה להשקיע בגידול משפחה - וכשיגיע הזמן. תתחתני בצורה טובה.

הצלחה רבה.

לדעתי חכי אפילו חצי שנה אחרי שמינית. באולפנה הכל נראה כל כך אחרת.

את תחת האחראיות של האולפנה.

כל הזמן עם חברות בגילך שדומות לך בהשקפה.

 עדיין ילדה של ההורים.  

את בתוך מעטפת, בועה. 

כשיוצאים מהאולפנה הכל נראה  אחרת!! 

את פוגשת קצת עולם. ממש הגיוני שההשקפה שלך תשתנה או אפילו תתהפך.

לדעתי זה ממש מוקדם כיתה יב'.

קודם תבני את ההשקפה שלך, את הכיוון שלך בחיים.

תפגשי אנשים שהם שונים מהבית ומהסביבה שלך.

את הכיוון של המקצוע שלך.. תדעי פחות או יותר במה את טובה.

תכלס, זה פשוט בחירה שלך. את יכולה להתחתן.

אבל באמת תחשבי על - סיכון וסיכוי?

יש הרבה סיפורים על אנשים שהתחתנו מוקדם ובסוף התגרשו.

לא שווה לך לחכות קצת? לבנות את עצמך טיפה יותר?  במיוחד שאת בגיל 16..

אני יכולתי להגיד בגיל 18 שאני בנויה מבחינת קשר. היום אני רואה שזה כל כך לא נכון!

כל כך הרבה דברים נבנו בי והשתנו. 

קיצר אני מבינה את הרצון שלך, רצון הכי טבעי שיש... אבל לדעתי את מפסידה פה המון.

והחיים שלך יכולים להראות הרבה יותר טוב אם תתחתני בזמן שהוא באמת מתאים לך מבחינה אישיותית.
אחרי שתתפתחי קצת, תיבנה בך השקפה אמיתית (ולא של ההורים והמורים!!) , הביטחון בעצמך יגדל, תדעי יותר מה את רוצה, תדעי במה את טובה ופחות טובה. 

זהו. שיהיה לך בהצלחה!

נ.ב. גם הקטע של קבלת החלטה- פעם קיבלת החלטה ממש גדולה בחיים חוץ מלעבור הקבצה, לבחור אולפנה? לא מזלזלת... פשוט זה משהו שכל כך צריך ללמוד איך מקבלים החלטה. וגם מקבלים החלטה אחרי הכרות טובה שלך עם עצמך. מרגישה שאת מספיק מכירה את עצמך בשביל להחליט להתחתן עם מישהו? (במחשבה שהחתונה תהייה לכל החיים)

בהצלחה!

היי, את באמת נשמעת בוגרת מאוד. 

אני לא חושבת שאני לא צודקת. כמו שאת כתבת.. רובן המוחלט של הבנות חיות ב-אולפנה-בית או משהו כזה.

לא תארתי מציאות קיצונית. גם מי שלא למדה בפנימייה בגיל תיכון רוב הבנות לא בשלות לנישואין. 

למרות שיש הבדל בן בנות פנימייה לבנות בלי פנימייה. וגם כאלה שגרות בעיר/ישוב.

אני אישית ראיתי שבת שלמדה בתיכון בלי פנימייה בעיר יש בה משהו יותר בוגר. כי היא רואה עולם. ובדר"כ גם עובדת אח"צ.

אבל ככלל תיכון זה פשוט לא גיל שמתאים לזה! אפילו פיזית עד גיל 18 המח עדיין לא מפותח עד הסוף!

אז איך את יכולה בגיל 16 לרצות להתחתן כשאת יודעת שמשהו בתודעה שלך לא שלם? המח שלך פיזית לא בשיא שלו! יש לו עוד לגדול!

אני חושבת שזה פשוט אסור לך להתחתן בגיל כזה.

18  זה משהו אחר... אבל לעניות דעתי זה גם קצת בעייתי..     למרות שכאן יש יוצאים/ות מהכלל.

תודה על התגובה הארוכה רואים שהשקעת.. כתבת יפה. וכל הכבוד לך על המסלול חיים שאת בונה לעצמך. שה' ישלח לך הרבה כוחות עם כל מה שעברת.

שאני יבין את גם מתלבטת אם להתחתן בגיל כזה?

מאחלת לך הרבה בהצלחה! בעז"ה נשמעת בוגרת מאוד לפי מה שכתבת... בעז"ה שיהיה בניין עדי עד.

 בנחת ובשמחה

מהיכרות עם זוגות, אין פרופורציה אפילו בין האתגרים בזוגיות של "חבר-חברה" לבין נישואין. זה אפילו לא קרוב. חבר טוב מאוד שלי יצא עם אשתו שנה (כשהיה בן 20 וקצת כן? לא תיכוניסט) והם היו זוג יונים. התחתנו - פתאום זה כמעט הגיע לגירושין... למה? כי זה משא רציני מאוד מאוד. 

https://www.yeshiva.org.il/midrash/24637

לא יודע מה הגיל שלך אבל אם זה בסדר מבחינת המדינה להתחתן בגיל שלך אז אל תקשיבי לכל הקשקושים האלה מה אם פרנסה והסכלה ותואר פשוט תתחתני והקב''ה שלוח פרנסה אחרי הנישואין וגם אחרי שבאים הילדים לעולם אז יש עוד יותר ברכה בפרנסה  אני התחתנתי ככה שלא היה לי לא פרנסה ולא הסכלה כמובן ששני בני הזוג צריכים לעבוד עבודות רגילות

הרגשתי בשל לחתונה מגיל 16 בערך, ומגיל 17 זה כבר ממש בער לי. כן, שמעתי את כל הדרשות בעולם על כמה שזה מעלה את הסיכוי לגירושים וכו'...

התחתנתי קצת לפני גיל 19, ואני רוצה לומר שטוב לי. מאוד. (אני נשוי כ3 שנים, אב לילד ב"ה)

ככלל - אם זה בוער לך, תנסי לעשות כל מה שאת יכולה עכשיו כדי לדאוג שתהיי באמת מוכנה כמה שיותר מהר. תפעלי לרכישת מקצוע, תלמדי על נישואין מה שצריך (על זוגיות, על אישות ועוד), תתבגרי, תשקיעי את הזמן שלך בדברים טובים ומקדמים, ואל תעשי שירות לאומי ושנת מדרשה ושנת חיפוש עצמי ושנת פסיכומטרי וכמה קורסים מרתקים בצילום ואפיה.

זו דעתי,

מזהיר שאני בטוח שלא לכולם זה מתאים, ואני לא לוקח אחריות על טעויות.

בהצלחה,

השאלה אם את באמת מוכנה

עם אדם שיודע להעמיק ולבחון את הרצון הזה ואם לא עולה משהו חריג אז בהחלט אפשר ללכת בכיוון

אוקי, אז אני בגיל שלך, ובכ"ז יש לי קצת מה לומר...

אם את כבר בקשר או בכיוון (אמרת שמישו שאל עלייך, אנא עארף) אל תמרחי! או לחתוך או להתחתן.

מכירה כמה וכמה זוגות שהתחתנו בגילאים כאלה, בד"כ החתונה מגיעה מתוך הקשר (לדוג' איזה חמוד שביקש מאחותו - חברה שלי - לסדר לו מישהי, ורק אז גילה שהיא בת 15, אבל כבר היה ברור שהם מתחתנים...) ולא מתוך בל"חיות, סליחה על הציניות...

בגדול זה כאילו אם פתאום תקלטי תעצמך עם מישהו שאת רוצה שיהיה האבא של הילדים שלך, בטוחה בעצמך, שלמה, ואז תיזכרי שאת צעירה מידי - אל תשימי על זה (על כל המדינה וזה אפשר להתגבר...). אבל לתכנן את עצמך לזה בצורה מלאכותית זה נראלי פחות אמיתי.

קיצער, חזקי ואמצי! בכל מקרה לא להתייחס יותר מידי ברצינות למבוגרים, מה הם כבר מבינים? 

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

שיחקת אותה.

יפה.

מוזמן להמשיך לתרום ולקבל בפורום (אף שזכית ואין לך הרבה נסיון😀).

אבל עם הבחור הנכון זה יתקלף ..

בעייני במינוס של רווקות מאוחרת זה שאתה יכול להיות הכי טהור בעולם

ואנרגיה או בחירות של אנשים אחרים .  תרצה או לא הם גורמות לך למגננות... במודע לא מודע

ולכאב /פחד .

ואני אשתמש במילה גרנדיוזית למרות שזה גם יכול להיות קטן מיני טראומה .

הראש זוכר הרגש זוכר .. וכל בחור משאיר איתו רגש / חוויה .

אני רק מחכה לרגע הזה שהוא יגיע ויקח ממני דאגות ופחדים שלא שלי.

זה כמובן דורש גם ממני לאפשר בקיצור זה באמת מסע / קריעת ים סוף .

אני חושב שגם לצעירים זה יהיה טוב שיהיה הגנות.

הגנות שומרות עלינו. לפעמים שאין לאנשים הגנות אז הם נפגעים ואין בזה שום אידיאל.

בשורות טובות אמן!

בתחילת ההיכרות הציפיות לרוב גם כך לא בשמיים, אז אני לא מפחד מנפילה מגובה.

אם נוצר קשר, הנפילה )אם תבוא) תהיה כנראה כואבת יותר, אבל כבר נוצר משהו, יש סיכוי, ולכן שווה לנסות להסיר מגננות כמה שאפשר, כדי לאפשר לקשר הזה להתפתח.

כמובן, צריך להיות איזשהו דירוג. לא להתחיל מיד לבדוק לאיזה בית ר כדאי לשלוח את הבן שלנו המתוק, אבל בהחלט יש מקום לבנות תמונה בראש שהיא-היא, מה שגם יחזק בעצמו את הקשר.

האם אני יודע לעשות את זה נכון?

שאלה גדולה.

נראה לי שבאמת עיקר העניין הוא להתחלת קשר, אבל גם אחרי שקשר מתקדם זה עדיין העיסוק.

חלק מעניין ההדרגה זה לא רק לא לקפוץ שלבים בטיל, אלא גם לדעת להתקדם ולא לעצור לגמרי, ולפעמים בקשר רציני יכולים להיות פנטזיות כאשר יש תקיעות בקשר. מתישהו תקיעות כזאת יכולה ליצור פנטזיות כאילו הכל טוב. אבל לא, צריך להתקדםםם

לפעמים הלב מרגיש משהו אחד והשכל מנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.

משתדלת לא לפתח ציפיות בתחילת כל קשר גם אם נראה שזה זה, אבל בסוף בתור בת אנוש כן מתאכזבת אם יש קשר משמעותי שנחתך מאיזושהי סיבה.

ואם כבר הזכרת את מסי, אני מחזיקה ממנו שלמרות שהוא אחד האנשים המפורסמים בתבל, הוא נשוי לחברת ילדות שלו כבר 18 שנה ולא מחליף בת זוג כמו גרביים.

זה פחות עניין של להוריד ציפיות או להגביר ציפיות.

אלא -

להתאים את הציפיות למציאות. המציאות שכרגע אני לא מכירה את הבחור ויש בו עוד צדדים שהוא יפתיע אותי בהם אם אני יכיר אותו.

כי אנשים הם עולם ומלואו, ואנשים הם מפתיעים, לטוב ולרע.

לכן הרבה פעמים פנטזיות שמנותקות מהמציאות עלולות לסתום את הסקרנות, וסקרנות זה בין הדברים הכי חשובים בהיכרות!

לכן, הצורך היחידי הוא להיות מציאותי. ובסדר אנחנו בני אדם אז כדאי לא להיות קשים לגבינו ביחס לכך.

מילא אם זה יבוא מרווקה שתרגיש ככה ותגיד.. אני לא לוקחת בעלות על זה, אבל לא התחברתי שהיא לוקחת את ה'קושי' הזה וצובעת אותו בצבעי גאולה. אפילו שמצידי אני יכולה להרגיש את זה. ויש בי אמונה, שכל 'עיכוב'/ המתנה יש בתוכו ובתוכה דבר שיכול להצמיח ולבנות, כמו שמשבר זה גם מבשר וכו וכו'. אז מבינה מה היא רוצה להגיד, 

ואפשר להגיד על זה על הרבה דברים אחרים כאלו של נסיונות. 

עם זאת, גם בתוך זוגיות אפשר לבנות קומה ועוד קומה, 

וכשאני רוצה להתחתן ומרגישה את המציאות טופחת על פניי אין לי מילים, ולי באופן אישי אין רצון לקרוא את המלים האלו. 

אבל בתכלס

זה הרבה בגלל שהיום כל אחד עף על עצמו והמבחר עצום וככה גם הפומו. 

אני חושב שצריך שינוי חשיבה כללי. תרתי משמע. זה נכון לכולם אבל חשוב במיוחד לרווקים בוגרים יותר שכבר עברו דברים ועבדו המון עם עצמם.

היא כותבת- "כדי להבין מה קורה בעולם הזוגיות, צריך להבין מה קורה בתהליך הגאולה... הגאולה היא תהליך של מעבר מההסתרה לקשר גלוי של פנים אל פנים".

ההשוואה עולה מאליה-  אין יש רווקות מאוחרת ובתים לא נבנים, אולי זה לא בגלל שהקשר הזוגי הוא לא מספיק פנים אל פנים, אלא בגלל שאנחנו לא מספיק מתאמצים לבנות את בית ה' ולהתקדם בתהליך הגאולה. זה פשוט שיקוף. בניית בית זה לא עניין פרטי לא רק לחיוב אל גם ל"שלילה". אם כל בית בונה עוד חורבה, אז כשאנחנו לא מתאמצים לבנות את המקדש (ואנחנו כבר לא בגדר אנוסים כמו בגלות)- אז ממילא עוד בית מתפרק או כלל לא נבנה. אם כשהיינו יכולים לעלות לא"י לא עלינו בהמונינו, בא משהו רע וקשה ודחף אותנו לעלות.

מתעסקים בסימפטום ולא בשורש. ברגע שהציבור יפעל יותר לבניין המקדש, דברים ישתנו גם בתחום הזוגי (גם מבחינה פסיכולוגית זה הגיוני, כי אם נהיה מאוחדים סביב מטרה גדולה יהיה קל יותר להתחבר ולהתחתן). הרווקים והרווקות (בעיקר אלו מביניהם שיש להם מידות מתוקנות והם אנשים טובים עם תפיסה בריאה, ובולט שהעיכוב לא באשמתם), נושאים על גבם את גלות השכינה, שמרחפת כיונה ורוצה כבר לנחות כי היא בבית אבל אנחנו לא בונים לה את הקן.

כמובן שצריך את מה שהיא כותבת (בנוסף לעבודה בסיסית על מידות ודמיונות חוסמים וכו'). אבל צריך להיזהר מתפיסה שאומרת שצריך להעמיק עוד ועוד את ההכנה לפנים אל פנים אם דברים לא מסתדרים וזה הפתרון. מה שצריך זה לגלות את הפנים, אנחנו כבר מול ורק יש כיסוי שמסתיר את הפנים וצריך להוריד אותו, להסתכל סביב ולפעול מתוך תפילה ונוכחות עם ה' (זה גם שיקוף של היחס הלא נכון למקדש. מחסום תודעתי עמוק. רק בדיעבד נבין את עומק הקונספציה הדתית).

מה תגיד על החילונים? כי זה קיים גם שם.

ובכלל, מה תגיד על הגוים בכל העולם..? אירופה גוועת מבחינה דמוגרפית בגלל העניין הזה.

פשוט המציאות השתנתה

ואישה מסובבת גבר.פעם המצב היה הפוך

היום כל אחת חושבת שהיא מינימום מיס תבל. ואז מבלי ששמה לב היא הגיעה ל35 וכבר חייבים להתחתן אז מתפשרים על מה שיש ומהר

הבעיה העיקרית היום זה שאנשים שקועים בעצמם.
 

זה יכול להיות הרסני שאדם שלא עבד עם עצמו מבחינת תיקון מידות ילך לאימון שיחבר אותו עוד יותר אל עצמו..

אבל גם אם אנחנו יכולים להחליט שעם לבדד ישכון ולעשות כרצוננו במקום המקדש- אני בכלל לא בטוח שההחלטה להימנע מזה לא נחשבת אונס. מצינו הגדרת אונס גם למניעות חזקות מצד קושי טכני או קושי נפשי, ואפילו ליצר הרע..

אני מסכים שמטרה משותפת עוזרת פסיכולוגית- ואני חושב שזה קרה בתחילת המלחמה, ועוד נשאר ברמה מסוימת. אז זה בתכלס לא חייב להיות התאחדות סביב מקום מהמקדש, ודוקא יותר הגיוני לומר שבשביל לדאוג למקום המקדש צריך להגיע לאחדות גדולה, ובלעדי זה לא נוכל להשיג שום דבר. 

גם מפשט מאמר חז"ל אפשר להבין לפעול בעיקר הפוך- שתיקון של ענייני הזוגיות מקדם אותנו לבניין המקדש (זה כמובן לא מחליף את החובה, הזכות והאחריות הלאומית שלנו למקום המקדש).

לעמ"י היו הרבה סיבות טובות לא לעלות לא"י, ובאה השואה והחדירה את המסר הנורא והכווינה מחדש.

זה גם לא עניין של לקום בבוקר ולעשות כרצוננו, אלא לפעול מעשית להשגת אישור לבניין המקדש. אפשר גם להתחיל בדיונים רחבים הלכה למעשה על העניינים הדורשים ליבון.

לגבי הסוף- אבל זו בדיוק הטענה, שתיקון ענייני הזוגיות לא הולך מספיק טוב גם אחרי כל האימונים וכו'. ומעבר לזה, בא"י אתה מתחיל מהכלל ועובר לפרט כי מורגש יותר החיבור של הפרט לשורשו. וזו גם המהות של המקדש, הכהנים עובדים ונמשך שפע לעמ"י. אנחנו פשוט חיים בתודעה אחרת וזו הבעיה.

יש בעיה מהותית כשמעתיקים את הר הבית למקום אחר, וד"ל, ולשם שמיים.

הרעיה, נשמת האומה הכללית שגם נמצאת בכל אחד, אומרת:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

בלילה, בשקט ובלבד, הרגשתי משהו עליון, וביקשתי להשיג אותו, אבל לא מצאתי.

אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

קמתי וחיפשתי אותו בחיים, בעולם, אבל עדיין לא מצאתי. לא הצלחתי להרגיש את נוכחותו שם בצורה מספקת.

מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם.

במקום שאמצא אותו מצאו אותי השומרים, שומרי התורה, ושאלתי אותם. הם ענו את התשובות הרגילות שלהם, תלמד תורה, תתפלל מהלב, שם ה' נמצא.

כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.

ידעתי שהם טועים והם לא מבינים שכל אלו רק לבושים, אז מייד עזבתי אותם. ואחרי שניסיתי הכל- מצאתי. הבנתי. רק שם אגיע אליו באמת, אגיע להתגלות ולחיבור של האהבה. ולכן לא ארפה עד שאביאנו לשכון בבית אמי- שזה הר בית ה' מקום השראת השכינה, ובחדר הורתי- שמשם נברא העולם.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

ועכשיו אני משביעה אתכם בנות ירושלים, אל תוותרו אלא תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ, ורק שמה האהבה באמת נחפצת. ואל תדאגו, אתם תצליחו. רק תבינו, תרצו, תתאמצו ותתמסרו, כמו שאתם עושים בשביל שאר א"י.

יותר מהסיבה שאנחנו מחפשים להתאהב ואז להתחתן

ולא להתחתן ואז להתאהב כמו בדורות הקודמים,

ואם כבר להתאהב אז בבן/ בת הזוג המושלמים בתבל מכל בחינה שהיא.

יש מבחר גדול יחסית, לא כמו יהודי העיירות שהתחתנו עם בני המשפחה היהודית הנוספת באותה העיירה/ משהו בסגנון

וכל ההקשר לגאולה בעייני ווארט חסידי נחמד ולא מעבר.

יש פער בין דורי מובהק

לטוב ולמוטב

גם יש הקרנה, מבלי שנרצה, מהעולם החילוני והגויי; הכל מותר, אפשר להתחתן אפשר גם שלא,

נכון שזה נשמע לא טוב, אבל אין ספק שיש הקרנה והשלכות גם עלינו.

שמה לב, שהבחורים במיוחד חוששים להתחתן. אולי פחד מאחריות, מהעול - היום יש כל

כך הרבה דברים שיכולים "למלא"; מה שפעם לא היה. אפשר לגור לבד ולחוות חיים

מלאים ומספקים.  איני יודעת אם יש תודעה של להוליד ילדים, יהודים, שימשיכו

את עבודת השם.

אצל הבחורות, זה טבעי יותר, מתבקש י ותר. הרי הגברים מצווים, לא הנשים

ואולי יש להם יותר י צר הרע בכיוון של לא למהר להינשא.

וגם יש הרבה בנות. חלקן דעתניות; למדו, חושבות, מעורות.

אולי זה גם מרתיע את הבחור הממוצע.

יש אולי סיבות נוספות. שכל אחד יחשוב פנימה לעצמו ואפילו

יכתוב לעצמו. בכנות; למה אני לא ממהר/ת להתחתן? להתיישב?

היא גזירת מלך. 

ה' הטוב לא ימנע להולכים בתמים

לא נובע מגזרת מלך, אלא מאיך שה' ברא את עולמו

כי זה מעבר למוסר טבעי

הרמב"ם שם רק אומר שהתורה ציוותה את עם ישראל לעלות עוד דרגה ולהתקדש (תרתי משמע), ולא לבטא צרכים גופניים בלי להתקדש ולהינשא גם כשהם פנויים ואין בגידה.

(גם איתו אני לא מסכים כי אמנם הגויים לא חייבים בגדרי צניעות הלכתיים כמונו אבל זה לא אומר שזו גזירת מלך. זו קריאת כיוון, ומי שחכם יקח אותה).

לא הפרוץ. אלא שגם בזה יש הרבה רמות.

ואני שואל: האם לדעתכם יש לרמת השמירה השפעה על איכות הזוגיות [גם לא מדבר על הקיצוניות, שלא מאפשרת לך לחיות אפילו עם עצמך..]

למה שיהיה קשר בין הקפדה יתרה על צניעות הלבוש, הדיבור. ההתנהלות בפרהסיה - ובין איכות החיים הזוגיים והקשר הרגשי בין בני הזוג?
 

זוגיות טובה מאופיינת בתכונות טובות של תקשורת פתוחה, של יכולת ניהול קונפליקטים, הכלה והתאמה של הבדלים באופי, של לתת מקום להגשתה עצמית ופיתוח אישי, ביטחון ואמון עמוק, אינטימיות טובה

אפשר להיות מלאך כלפי חוץ ושטן בבית 🥲 

מצד כל צד מבני הזוג, אם לא מצליחים לבנות קשר זוגי הממלא את התנאים לעיל

אבל לא מבטיח שום דבר להמשך, זה תלוי בעוד הרבה גורמים כמו תקשורת, פתיחות, שיתוף, מוכנות לבקש עזרה ולמידה אחד של השנייה

שמירת השבת במהלך לימודיי באוניברסיטה כנראה פגעה בציונים, אבל עושים את מה שנכון עדיין כי יש מחויבות למה שה' ציווה.

כמעט כל התגובות הם או ברור שכן או ברור שלא..

אין קשר לדעתי.

יש זוגות שלא שומרים צניעות ואהבה משגשגת שם

ויש הפוך לגמרי

אני כן חושב שיש קשר בין צניעות ושמירת ההלכה לבגידות וכו'

לדעתי זה מפחית משמעותית את זה

ובסוף.

לא בגלל זה ולא בגלל זה שומרים צניעות

אלא בגלל שזאת ההלכה.