כאילו מש..אני לדוגמא בחורה בגיל תיכון שלא מוכנה לחתונה חד וחלק. יש לי שלוש חברות טובות מאוד! שהתחתנו בתחילת השמינית,ופשוט טוב להם! בסדר,בטוחה שיש שם קשיים מסוגים מגוונים,אבל טוב להם בגדול והם שמחות,שמחות לא פחות מזוגות שהתחתנו אחר כך. אז זו ממש הכללה.

וזה כבר מתחיל להיות מעצבן וקשה.. באלי כבר להגיע לגיל הזה!

תודה. מעלה לי כמה נקודות למחשבה.

האמת שכל הנושא הזה באמת באמת מורכב.

פעם שמעתי ממישהי שהיום לנשים נפתחו המון אפשרויות שלא  היו בעבר.                                                             ובגלל זה יש המון בילבול והתלבטויות בהרבה נושאים..

יש היום סוג של 'ציפיות' מהחברה וגם אישה כלפי עצמה. 

להיות גם אמא, גם מפרנסת (=רכישת מקצוע) , גם מפתחת את הכשרונות שלה

בגלל זה יכול להיות הרבה התלבטויות בשנים של גילאי 18-22 כלפי מה לעשות בשנים האלו.

האם להתחתן? ללמוד מקצוע ואז להתחתן?

להתנדב בשירות- ללמוד במדרשה- לפתח כשרונות- ללמוד מקצוע ואז להתחתן?

בקיצור יש המון שינויים במעמד האישה. וזה מה שיכול לגרום להרבה התלבטויות ובילבולים.

(אני מדברת אפילו על שינוי של דור אחד!! בדור של אמא שלי היו הרבה יותר עקרות בית!)

החובה בהלכה היא על הגבר לספק את היצרים של *אשתו*. כך היה ממתן תורה. (דין מורד/ת שקיים בשני המינים זה רק כשמסרבים לחלוטין, לא על הכמות). 

"כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו" (רמבם). היום לא כל כך מורים את המשפט הראשון, אבל ברור שבכל מצב התנאי הוא השני.

שקודם כל בגלות אם לאבא היה כסף נדוניה הוא היה משתדל לחתן מהר ככל האפשר (כי מי יודע מה יהיה מחר ואולי אחכ לא יהיה כסף והיא לא תוכל להתחתן, יש תוספות שאומר שזו הסיבה שמחתנים מוקדם למרות שלפי הגמרא אסור לקדש אישה כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה).

וזה התאפשר רגשית בגלל שלאישה לא היו תחומי אחריות שמי יודע מה דרשו בגרות נפשית, היא הייתה כל היום בבית ובגידול הילדים עזרה המשפחה המורחבת שפעם גרו בצמוד (הרב מלמד מדבר על זה בספר שלו בחלק על גיל הנישואין). 

כאילו במידה מסויימת כן?שלא תחשבו שאני משוגעת..פשוט יש היום הגזמות,זה כאילו,לא לא עד שאת לא נסגרת על עצמך 95 אחוז אל תחשבי אפילו על בעל..וזה כאילו,סורי,קצת לא מתחבר עם המציאות..יש כולכך הרבה זוגות מקסימים שהתחתנו בגיל 27 לכאורה סגורים על עצמם ואוי איזה באסה, גם הם השתנו,גם הם לא הסתדרו והיה להם קשיים. אז נראלי זה בעיקר מאוד סובייקטיבי לכל אדם,כאילו ממש..וכזה כבר העלו פה כמה פעמים את השאלות האלה ותמיד הרגשתי שזה לא באמת עוזר כי יש פה או הפחדות או תגובות נחמדות אבל שלא מכירות את הבנדאגם ששאל וזה כאילו חסר פואנטה כי אנחנו לא מכירים את הבחורה ששאלה,יכול להיות שהיא  מתאימה מאודד ויכול להיות שבכל לא ויכול להיות שחצי חצי..

שאני בעד חתונות וקרחנות בגיל 16,אני לא,פשוט אני גם לא בעד הכללות והפחדות ומבטים עקומים על אנשים שהחליטו כן להתחתן בגיל צעיר.

שעד שלא תהיי סגורה על עצמך, בשלה, בוגרת ומושלמת במידות וכו' את לא יכולה להתחיל.. וזה מוזר, ולא מציאותי בכלל. כי יש כאלו שהתחתנו בגיל 30 בלי בגרות או שלמות כלשהי... וההשלמה של האישיות יכולה לבוא רק עם הנישואין ולא לפני..

אבל מסתובב הרבה עם נשואים אני יכול להגיד לך שלדעתי הסיכוי שאת באמת בשלה לזה נמוך מאוד. בלי קשר לפן הכלכלי (שבהחלט קיים) זה דבר דבר גדול מאוד. זו מחוייבות לא נורמלית שדורשת כוחות נפש מאוד גדולים. 

תחשבי לדוגמה על זה שיש מישהו שאיתו את צריכה לפתור *כל קונפליקט*.כמובן שיש ויכוחים, אבל מתישהו מישהו צריך לוותר, או להתפשר, אבל שלא יהיה מצב שאתם בכעס אחד על השניה ליותר מכמה זמן - צריך להסתדר ביחד לכל החיים. זה לא נורמלי... יש לך חברה אחת שעברת איתה *כל משבר שהוא*?

בנוסף גם תהליך הבחירה חייב להיות מאוד מסויים כדי שתגיעי לבעל הנכון בשבילך. זה לא רולטה רוסית... את יודעת בכלל מה את רוצה בבעלך? מה חשוב לך ומה פחות, ולמה, ואיך כל דבר ישפיע בבית שלכם? וכמובן התרגיל הידוע: תקחי את כל התכונות שחשובות לך בבעלך, אחרי שחשבת על זה רבות, ותבדקי: האם את מקיימת את הדרישות הללו?

אני יכול לומר על עצמי שלמרות שאני לא בשל לחתונה עדיין, לפני שנה הייתי הרבה פחות בשל אפילו מעכשיו. אלו שנים מאוד משמעותיות ואנשים מאוד משתנים במהלכם, גם בעצמם ובהתאם לכך במה שהם מחפשים בבן/בת זוגם. הדעות שלי לא מה שהיו לפני שנה. גם לא המידות. ועבודת הבורא. ההתקדמות בשנים האלה מאוד משמעותית ופשוט אי אפשר לעצור הכל בשלב הזה ולומר "הגעתי לאישיות הסופית שלי, עכשיו נמצא את שותפ(ת)י לחיים".אני בטוח שעוד שנה תסתכלי על הפוסט הזה ותגידי לעצמך, "וואו! כלכך השתניתי והתקדמתי וחוויתי מאז! איך יכולתי לחשוב לפני שנה על להתחתן בכלל?".

נ.ב. כל מה שאמרתי פה זה אפילו על בני 18. לפי הכרטיס האישי את בת 16. קל וחומר כפול ומכופל.

נ.ב.ב. האמת המרה היא שכמה שזה קשה (וזה כן!) אין לך את האפשרות ההלכתית לקיים עכשיו קשר עם בן כשחתונה לא נראית באופק. גם אם זה חיובי לאישיות (וזה הרבה פעמים כן, למרות שיותר פעמים זה לא). חבל. אבל כנראה שלהתחתן בתיכון רק יגרום ליותר נזק. בע"ה עוד כמה שנים תכירי את גבר חלומותייך! ובינתיים תנסי להשתפר ולהתקדם בשבילן כמה שיותר, הרי מזווגים לפי המעשים ובע"ה אם תהיי טובת לב וצדיקה תזכי בבעל דומה.

נ.ב.ב.ב. למה נשים בכלל מחכות לקשר עם גברים? אני כל כך מבין מה אפשר לאהוב באישה! אבל אנחנו? חבורה של בבונים, בחיי...

וואו ממש!

זה מה שיפה.. שזה משלים.. 

אבל מבינה אותך.. אין עלינו! D: D:

למה נשים נמשכות לגברים, אבל אשתי מתה עלי אז אני מאמין לה.

כאילו ברור שמהתחלה זה היה בצחוק כן? אבל אם כבר נכנסנו לזה...

ובשלך אגב כתוב 15. למה את פה בכלל? הבלחיות המוגזמת...

אבל ראיתי משהו שיכול לעניין, גם את הגיל שלנו.. אז החלטתי לראות...

בס"ד

אני חושבת שבמיוחד בציבור שלנו צריך לעשות הפרדה בין רצון לקשר מאוד משמעותי עם בן זוג לבין רצון להתחתן ולהקים משפחה לכל המשתמע מכך. 

אצלנו אין או לפחות לא "אמור" להיות קשרי חברות עם בני המין השני אם זה לא למטרת חתונה. וזה באמת מורכב וקשה, כי ב"ה שטבע בנו את הרצון הטבעי והפשוט הזה אבל פה צריך לעצור ולשאול, אני רוצה חבר. אבל האם אני באמת רוצה להיות נשואה?ולחשוב מה מתפרט מכך. - כמו אני לא יעשה שירות לאומי (אולי, כי צריך פרנסה), אני לא ילך למדרשה, אני צריכה להתחיל ללמוד (יש מי שיממן לימודים?) אבל גם לא החמצת הזדמנויות והפן הכלכלי אלא אני יכולה להתחייב רגשית? אני בנויה לבנות קשר זוגי שהוא כל כך שונה רם במעלה מקשר של חבר... זאת התמסרות מוחלטת.!!.

בעיני, בגיל של תיכון זה מוקדם מאוד, אבל מאוד!. יש התפתחות של אישיות וצריך לחכות עוד קצת (אפילו מבחינה כלכלית זה ממש לא מסתדר, וגם בעיני מבחינת תרומה כמו שירות לאומי). אני באמת חושבת שאת יכולה להישאר עם טעם של החמצה בחתונה בגיל כל כך צעיר. וגם - זאת התמסרות ובניה, זה באמת לא שמלה לבנה

תמשיכי לבנות את עצמך ולהתכוונן לכך ממש עוד מעט
בהצלחה!! 

מעולה שאת רוצה להקים משפחה - יש בנות טובות מאד שזו ממש שאיפה אמיתית אצלן, יפה, אידיאליסטית וטהורה.

אבל כדאי להמתין, לפחות עד סוף התיכון - ולראות אז אם את מעוניינת להתחתן צעירה.

למה? כי דברים צריכים להבשיל. גם אם את מרגישה כעת "מוכנה", זה ממבט של הגיל הנוכחי. את עלולה עוד שנתיים לחשוב שאיך שראית את הדברים כעת, היה בצורה "צעירה" מידי (לא עצם הרצון, אלא ההתאמה בשלב הנוכחי). שזה ייראה לך "כבד" מידי, רק כי התחלת בגיל מוקדם ולא המתנת עוד קצת, זה לא טוב.

שמעתי ממישהי, שלפני כמה וכמה שנים, במחזור שהיא היתה באולפנה, היו שבע בנות דומני, שהתחתנו בסוף שביעית. "טרנד" כזה. הסוף היה שכולן התגרשו, חוץ מאחת שהבית שלה הצליח.

תמתיני, אל "תפזלי" לבנים שאולי מתאימים לפי דמיונך הנוכחי, תשקיעי בבנין כחותייך ומידותייך ולימודייך (יכול לעזור לפרנסה.. בפרט אם רוצים בשלב מוקדם), תטפחי את הרצון היפה הזה להשקיע בגידול משפחה - וכשיגיע הזמן. תתחתני בצורה טובה.

הצלחה רבה.

לדעתי חכי אפילו חצי שנה אחרי שמינית. באולפנה הכל נראה כל כך אחרת.

את תחת האחראיות של האולפנה.

כל הזמן עם חברות בגילך שדומות לך בהשקפה.

 עדיין ילדה של ההורים.  

את בתוך מעטפת, בועה. 

כשיוצאים מהאולפנה הכל נראה  אחרת!! 

את פוגשת קצת עולם. ממש הגיוני שההשקפה שלך תשתנה או אפילו תתהפך.

לדעתי זה ממש מוקדם כיתה יב'.

קודם תבני את ההשקפה שלך, את הכיוון שלך בחיים.

תפגשי אנשים שהם שונים מהבית ומהסביבה שלך.

את הכיוון של המקצוע שלך.. תדעי פחות או יותר במה את טובה.

תכלס, זה פשוט בחירה שלך. את יכולה להתחתן.

אבל באמת תחשבי על - סיכון וסיכוי?

יש הרבה סיפורים על אנשים שהתחתנו מוקדם ובסוף התגרשו.

לא שווה לך לחכות קצת? לבנות את עצמך טיפה יותר?  במיוחד שאת בגיל 16..

אני יכולתי להגיד בגיל 18 שאני בנויה מבחינת קשר. היום אני רואה שזה כל כך לא נכון!

כל כך הרבה דברים נבנו בי והשתנו. 

קיצר אני מבינה את הרצון שלך, רצון הכי טבעי שיש... אבל לדעתי את מפסידה פה המון.

והחיים שלך יכולים להראות הרבה יותר טוב אם תתחתני בזמן שהוא באמת מתאים לך מבחינה אישיותית.
אחרי שתתפתחי קצת, תיבנה בך השקפה אמיתית (ולא של ההורים והמורים!!) , הביטחון בעצמך יגדל, תדעי יותר מה את רוצה, תדעי במה את טובה ופחות טובה. 

זהו. שיהיה לך בהצלחה!

נ.ב. גם הקטע של קבלת החלטה- פעם קיבלת החלטה ממש גדולה בחיים חוץ מלעבור הקבצה, לבחור אולפנה? לא מזלזלת... פשוט זה משהו שכל כך צריך ללמוד איך מקבלים החלטה. וגם מקבלים החלטה אחרי הכרות טובה שלך עם עצמך. מרגישה שאת מספיק מכירה את עצמך בשביל להחליט להתחתן עם מישהו? (במחשבה שהחתונה תהייה לכל החיים)

בהצלחה!

היי, את באמת נשמעת בוגרת מאוד. 

אני לא חושבת שאני לא צודקת. כמו שאת כתבת.. רובן המוחלט של הבנות חיות ב-אולפנה-בית או משהו כזה.

לא תארתי מציאות קיצונית. גם מי שלא למדה בפנימייה בגיל תיכון רוב הבנות לא בשלות לנישואין. 

למרות שיש הבדל בן בנות פנימייה לבנות בלי פנימייה. וגם כאלה שגרות בעיר/ישוב.

אני אישית ראיתי שבת שלמדה בתיכון בלי פנימייה בעיר יש בה משהו יותר בוגר. כי היא רואה עולם. ובדר"כ גם עובדת אח"צ.

אבל ככלל תיכון זה פשוט לא גיל שמתאים לזה! אפילו פיזית עד גיל 18 המח עדיין לא מפותח עד הסוף!

אז איך את יכולה בגיל 16 לרצות להתחתן כשאת יודעת שמשהו בתודעה שלך לא שלם? המח שלך פיזית לא בשיא שלו! יש לו עוד לגדול!

אני חושבת שזה פשוט אסור לך להתחתן בגיל כזה.

18  זה משהו אחר... אבל לעניות דעתי זה גם קצת בעייתי..     למרות שכאן יש יוצאים/ות מהכלל.

תודה על התגובה הארוכה רואים שהשקעת.. כתבת יפה. וכל הכבוד לך על המסלול חיים שאת בונה לעצמך. שה' ישלח לך הרבה כוחות עם כל מה שעברת.

שאני יבין את גם מתלבטת אם להתחתן בגיל כזה?

מאחלת לך הרבה בהצלחה! בעז"ה נשמעת בוגרת מאוד לפי מה שכתבת... בעז"ה שיהיה בניין עדי עד.

 בנחת ובשמחה

מהיכרות עם זוגות, אין פרופורציה אפילו בין האתגרים בזוגיות של "חבר-חברה" לבין נישואין. זה אפילו לא קרוב. חבר טוב מאוד שלי יצא עם אשתו שנה (כשהיה בן 20 וקצת כן? לא תיכוניסט) והם היו זוג יונים. התחתנו - פתאום זה כמעט הגיע לגירושין... למה? כי זה משא רציני מאוד מאוד. 

https://www.yeshiva.org.il/midrash/24637

לא יודע מה הגיל שלך אבל אם זה בסדר מבחינת המדינה להתחתן בגיל שלך אז אל תקשיבי לכל הקשקושים האלה מה אם פרנסה והסכלה ותואר פשוט תתחתני והקב''ה שלוח פרנסה אחרי הנישואין וגם אחרי שבאים הילדים לעולם אז יש עוד יותר ברכה בפרנסה  אני התחתנתי ככה שלא היה לי לא פרנסה ולא הסכלה כמובן ששני בני הזוג צריכים לעבוד עבודות רגילות

הרגשתי בשל לחתונה מגיל 16 בערך, ומגיל 17 זה כבר ממש בער לי. כן, שמעתי את כל הדרשות בעולם על כמה שזה מעלה את הסיכוי לגירושים וכו'...

התחתנתי קצת לפני גיל 19, ואני רוצה לומר שטוב לי. מאוד. (אני נשוי כ3 שנים, אב לילד ב"ה)

ככלל - אם זה בוער לך, תנסי לעשות כל מה שאת יכולה עכשיו כדי לדאוג שתהיי באמת מוכנה כמה שיותר מהר. תפעלי לרכישת מקצוע, תלמדי על נישואין מה שצריך (על זוגיות, על אישות ועוד), תתבגרי, תשקיעי את הזמן שלך בדברים טובים ומקדמים, ואל תעשי שירות לאומי ושנת מדרשה ושנת חיפוש עצמי ושנת פסיכומטרי וכמה קורסים מרתקים בצילום ואפיה.

זו דעתי,

מזהיר שאני בטוח שלא לכולם זה מתאים, ואני לא לוקח אחריות על טעויות.

בהצלחה,

השאלה אם את באמת מוכנה

עם אדם שיודע להעמיק ולבחון את הרצון הזה ואם לא עולה משהו חריג אז בהחלט אפשר ללכת בכיוון

אוקי, אז אני בגיל שלך, ובכ"ז יש לי קצת מה לומר...

אם את כבר בקשר או בכיוון (אמרת שמישו שאל עלייך, אנא עארף) אל תמרחי! או לחתוך או להתחתן.

מכירה כמה וכמה זוגות שהתחתנו בגילאים כאלה, בד"כ החתונה מגיעה מתוך הקשר (לדוג' איזה חמוד שביקש מאחותו - חברה שלי - לסדר לו מישהי, ורק אז גילה שהיא בת 15, אבל כבר היה ברור שהם מתחתנים...) ולא מתוך בל"חיות, סליחה על הציניות...

בגדול זה כאילו אם פתאום תקלטי תעצמך עם מישהו שאת רוצה שיהיה האבא של הילדים שלך, בטוחה בעצמך, שלמה, ואז תיזכרי שאת צעירה מידי - אל תשימי על זה (על כל המדינה וזה אפשר להתגבר...). אבל לתכנן את עצמך לזה בצורה מלאכותית זה נראלי פחות אמיתי.

קיצער, חזקי ואמצי! בכל מקרה לא להתייחס יותר מידי ברצינות למבוגרים, מה הם כבר מבינים? 

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

יש את אסף זולדן הוא תותח

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

אחד של ההורים

השני של הסבא וסבתא שגרו צמוד ממש

הדתדלתי לקחת את הטוב שראיתי משניהם.

מההורים שלי למדתי בעיקר מה לא

מהסבא וסבתא קיבלתי המון.

אבל קצת עיוות לי את המושג זוגיות כי סבא שלי היה בעל מהסרטים באמת.עשה הכל או כמעט לגמרי הכל ופינק את סבתא שלי ממש בלי סוף וממש נהנה מזה.

היא היתה ממש נסיכה שלו.

בעיקר בהתנהלות בתוך קשר,

בסוף, זה מה שראיתי בבית. על בסיס זה, אני יכול לעצב את איך אני רוצה שהזוגיות שלי תראה.

אני לא חושבת שמודלי זוגיות מכל סוג שהוא היו משפיעים על מה שאני מחפשת.

מה שהכי נגע בי היה לראות כמה הוא השקיע בסבתא שלי בהקשבה בעדינות וביחס המכבד שנתן לה.

ואצל ההורים התחברתי במיוחד לזה שהם תמיד ביחד גם כשהם לא מסכימים הם עדיין מחייכים אחד לשנייה ויש ביניהם חום יציבות ציניות הומור בעיניי יש בזה משהו ממש קסום.

מההורים שלו במערכות יחסים שלו (ובכלל בחיים)

מי שחושב שהוא לא, עדיין לא גילה את זה.

מודל הזוגיות השפיע בעיקר אחרי החתונה

לא חושבת שנכח כמעט לפני

לא הייתי חושש מזה לשניה

במקומי; שיר או סיפור וכו'. חוששת שהוא יעשה זאת טוב יותר.

ולזה אני לא מוכנה. באמת רוצה להאמין שאף פעם לא

יוכל להחליף את האדם, את היצירתיות האנושית.

אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?

מהסיבה הפשוטה שאיני אוהב לנהל שיחות.

הרימו כוס לחייו ואמרו: "ומה עלינו לספר למלך על אודותיך, זנון?".

"לא כלום", השיב להם, "מלבד שישנו איש זקן באתונה שיכול לשתוק בשעת משתה".

"על הפטפטנות", פלוטרכוס.