לא ברור מתי בדיוק התחיל המנהג לומר "אלוקים" והיכן התחיל,

אבל כן ראינו כתבים ישנים שכך כתוב בהם כנראה כדי למנוע בעיות עם מחיקת שם ה' / ביזויו ואולי משם זה התפתח.

הרעיון הוא לא לומר את שם ה' כדי לא לשאת אותו לשווא או באופן לא ראוי, אכן זה אחד משבעה שמות שאינם נמחקים (הוי"ה, אדנ"י, א"ל ועוד)

אם כי לא ברור עד כמה זה מוסיף או גורע

בשלב מסוים זה נהפך לנורמה בערך כמו שכותבים בס"ד

וגם כשכותבים...

כנראה זה נחשב רק אם זאת מילה בפני עצמה

שו"ע יו"ד רע"ו ס"י

"כתב א־ל מא־להים. י־ה מהשם. או שכתב שם י־ה אינו נמחק אבל שד מש־די וצב מצ־באות נמחקים:"

כמובן לא רלוונטי כשכותבים מילה שאין לה קשר לשם ה' כמו "צבאות האויב" או "בוא נילס בוא נעוף אל האור ואל התכלת"

זה לא אותו דבר. במקרה שהבאת מדובר שהוא רצה לכתוב א-לוהים, ובסוף הספיק לכתוב רק חלק ולא כתב את ההמשך (כגון שנגמר לו הדיו וכו'.....). אבל אני מדבר על אדם שהמשיך לכתוב שם א-לוהים ולא עצר באמצע, ולכן ברור שהוא לא כיוון שהא-ל יהיה שם, וממילא זה כמו שאמרתי. ברור לדוגמא שאם אדם כתב אלו מתוך המילה א-לוהים, זה לא מקבל קדושה, ורק אם זה שם בפני עצמו יש פה חידוש מיוחד שזה מקבל קדושה (צריך לעיין בזה יותר באמת....תסתכל לדוגמא ט"ז על אתר: "וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אף על גב דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש" וכן פתחי תשובה: "(טו) וצב מצבאות כתב בספר בני יונה דלאו דוקא צב מצבאות או א"ה מאהיה שנמחק אלא אפילו כתב כולו חוץ מאות אחת מגמרו של שם אפשר דרשאין למחקו כיון שאין כיוצא בו שם במקום אחר ואפילו באד"נ מאדני יש להסתפק לדעת המתירין").

אם הוא כתב את כל השם ולא עצר באמצע אז ממילא השם קדוש מצד עצמו

אם הוא עצר באמצע זה איך שהבנתי את מה שכתבת "לכן, כשאני כותב את המילה א-ל כחלק מהשם א-לוהים, אני לא מתכוון באותיות האל לשם ה'"

לגבי "אלו" מ"א־להים" הסברה הראשונה שלי היא שמיגו שהתקדש כבר "א־ל" אז גם האות הנוספת קדושה

כי אם זה מצד הכוונה אז גם כאן וגם כאן הוא התכוון לכתוב שם קדוש אחר

אז כבר בשתי האותיות הראשונות המעשה נעשה וזה שהוא מוסיף לא אמור לגרוע את הראשונות

אלא־אם־כן כיוון בכלל למילה אחרת כמו אלו ואלו נשרפין

לא, הוא המשיך לכתוב, אבל כתב עם ק': "אלוקים".

ראה ציטטתי פה פוסק (פתחי תשובה) שכתב שזה רק אם נשאר שם בפני עצמו, אך אם המשיך, אין הדין כך, בבחינת: "כל המוסיף גורע". הסיבה שהשם קדוש היא רק משום שמצינו שם כזה, לעומת אם אין שם כזה, אז אין קדושה (אין מיגו כי זה תלוי מתי הוא עצר לכתוב, האם נגמר לו הדיו בא-ל, או באלו, וגם אם עצר והשם הראשון התקדש, אין סיבה שאות נוספת שאינה חלק משם ה' תתקדש). נכון, יש פה משהו קצת לא מובן, יש פה דין שעל אף שברוב המקרים הולכים אחרי הכוונה, כאן לא הולכים אחרי הכוונה. אולי אפשר לומר סברה קצת להסביר שיש בדעת אדם שאם ייגמר לו הדיו אז הוא יתרצה כבר בשם האחר שיצא לו. המעשה לא נעשה כי הוא לא סיים לכתוב. זה כמו ההבדל בין אכילת חלב בהעלם אחד לאכילת חלב בשני העלמות.

צריך לומר א-לקים או א-להים?

ואיפה שם ה' נמצא, בא-ל כמו שחשבתי, נכון?

זה רק לגבי כתיבה, יש שתי אפשרויות, או לכתוב עם ה"א ולהפריד: "א-לוהים", או לכתוב "אלוקים" בלי מקף. אפשר להחמיר ולהגיד אלוקים כדי שגם בכתיבה לא יעברו על זה, או כי לא רוצים להזכיר את שם ה' (ויש בזה גם צד של קולא, כתבתי על זה מאמר, אם תרצי אשלח לך. המאמר בעיקר בא לתת כיוון ומראה מקורות, לא ממש באתי להכריע הלכתית שם).

לא, השם לא נמצא בא-ל. כשאדם כותב את המילה א-לוהים, אז המילה אל לבדה אינה קודש, ויש דין מיוחד (שניסיתי לתת לו טעם, עייני בשרשור) שאם כתב והפסיק בדיוק במילה א-ל (ולא המשיך וכתב את כל המילה), אז זה כן מתקדש, אבל אם המשיך וכתב את כל המילה, כגון שכתב אלוקים, אין בכך בעיה, ולא צריך להפריד כשכותבים אלוקים.

תודה🙏

בחצי שנה האחרונה יצא לי ללמוד את הנושא הזה ומתברר שנוצר עיוות שלא לקרוא בשם א-לוהים. 

המקורות שלמדתי מהם זה "זרע שמשון" ו"שער החצר" (גם ברמבם מובא העניין של שינוי שמו של הקב"ה שרבים טועים בו ואינם אלא שוטים)

קלאסית, לא?

אני נזהר מלומר עבודה זרה...

ציור של יהודי זקן מחזיק ספר תורה

אבל אולי אתה צודק...

זה לא נובע מא-ל אלא א-להים זה שם בפני עצמו כמו שכתוב ברמב"ם

החכם יעבץ כותב בשו"ת יעבץ שהעניין הזה של א-ל קים התחיל ממלמדי תינוקות ביהדות אשכנז ש"הצתדקו".

ולימדו את הילדים לברך ולהגיד א-לוקנו במקום עם ה'.

וזה למעשה קילקול שהשתרש עם השנים.

אין באמת מקור בכל התורה כולה עד הדורות האחרונים שמותר להגיד א-לוקים. אלא להיפך. יש דרשות שאומרות שכל המשנה אות 1 בשם השם זה כמחרף ומגדף.

אז נכון.. אסור להגיד שם השם לשווא. אז לא חייב להגיד א-לוקים יש עוד הרבה וריאציות להגיד. למשל כמו השם והקב"ה.

לסיכום- להגיד א-לוקים נובע מטעות שהשתרשה.

הבן איש חי רושם בשו"ת תורה לשמה בשאלה תצ"ו- שכל מילה שיש בחול?אפשר להגיד בקודש. כמו שלום.. שהוא שם השם אבל יש מילה בחול. אז אפשר להגיד. אז גם דיינים נקראים א-להים. כך שאין בעיה להגיד את זה אך לא לשווא ולא לריק. זה צריך להיות בפסוק או בלימוד.

כדי לצאת מכל הספקות אפשר להגיד פשוט. השם, הקב"ה, ריבונו של עולם.. וזה פותר הכל.

אני))

אני)))

אני))))

האני הראשון זאת לא אני

האני השני נחסם לי ולכן פתחתי את האני השלישי.

@אני 

@אני77 

@פשוטאני 

@רקאני 

@אני)))) 

אז אני היה תפוס כבר, ונדמה לי (זה היה מזמן, אני לא באמת זוכר) שגם אני1, אני2 היו תפוסים. אז בחרתי לי מספר

היום הזה ממש אני שואל את אלקים. כך מקובל. אחד השמות שאינם נמחקים. אז אומרים אלקים. 

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!