לא ברור מתי בדיוק התחיל המנהג לומר "אלוקים" והיכן התחיל,

אבל כן ראינו כתבים ישנים שכך כתוב בהם כנראה כדי למנוע בעיות עם מחיקת שם ה' / ביזויו ואולי משם זה התפתח.

הרעיון הוא לא לומר את שם ה' כדי לא לשאת אותו לשווא או באופן לא ראוי, אכן זה אחד משבעה שמות שאינם נמחקים (הוי"ה, אדנ"י, א"ל ועוד)

אם כי לא ברור עד כמה זה מוסיף או גורע

בשלב מסוים זה נהפך לנורמה בערך כמו שכותבים בס"ד

וגם כשכותבים...

כנראה זה נחשב רק אם זאת מילה בפני עצמה

שו"ע יו"ד רע"ו ס"י

"כתב א־ל מא־להים. י־ה מהשם. או שכתב שם י־ה אינו נמחק אבל שד מש־די וצב מצ־באות נמחקים:"

כמובן לא רלוונטי כשכותבים מילה שאין לה קשר לשם ה' כמו "צבאות האויב" או "בוא נילס בוא נעוף אל האור ואל התכלת"

זה לא אותו דבר. במקרה שהבאת מדובר שהוא רצה לכתוב א-לוהים, ובסוף הספיק לכתוב רק חלק ולא כתב את ההמשך (כגון שנגמר לו הדיו וכו'.....). אבל אני מדבר על אדם שהמשיך לכתוב שם א-לוהים ולא עצר באמצע, ולכן ברור שהוא לא כיוון שהא-ל יהיה שם, וממילא זה כמו שאמרתי. ברור לדוגמא שאם אדם כתב אלו מתוך המילה א-לוהים, זה לא מקבל קדושה, ורק אם זה שם בפני עצמו יש פה חידוש מיוחד שזה מקבל קדושה (צריך לעיין בזה יותר באמת....תסתכל לדוגמא ט"ז על אתר: "וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אף על גב דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש" וכן פתחי תשובה: "(טו) וצב מצבאות כתב בספר בני יונה דלאו דוקא צב מצבאות או א"ה מאהיה שנמחק אלא אפילו כתב כולו חוץ מאות אחת מגמרו של שם אפשר דרשאין למחקו כיון שאין כיוצא בו שם במקום אחר ואפילו באד"נ מאדני יש להסתפק לדעת המתירין").

אם הוא כתב את כל השם ולא עצר באמצע אז ממילא השם קדוש מצד עצמו

אם הוא עצר באמצע זה איך שהבנתי את מה שכתבת "לכן, כשאני כותב את המילה א-ל כחלק מהשם א-לוהים, אני לא מתכוון באותיות האל לשם ה'"

לגבי "אלו" מ"א־להים" הסברה הראשונה שלי היא שמיגו שהתקדש כבר "א־ל" אז גם האות הנוספת קדושה

כי אם זה מצד הכוונה אז גם כאן וגם כאן הוא התכוון לכתוב שם קדוש אחר

אז כבר בשתי האותיות הראשונות המעשה נעשה וזה שהוא מוסיף לא אמור לגרוע את הראשונות

אלא־אם־כן כיוון בכלל למילה אחרת כמו אלו ואלו נשרפין

לא, הוא המשיך לכתוב, אבל כתב עם ק': "אלוקים".

ראה ציטטתי פה פוסק (פתחי תשובה) שכתב שזה רק אם נשאר שם בפני עצמו, אך אם המשיך, אין הדין כך, בבחינת: "כל המוסיף גורע". הסיבה שהשם קדוש היא רק משום שמצינו שם כזה, לעומת אם אין שם כזה, אז אין קדושה (אין מיגו כי זה תלוי מתי הוא עצר לכתוב, האם נגמר לו הדיו בא-ל, או באלו, וגם אם עצר והשם הראשון התקדש, אין סיבה שאות נוספת שאינה חלק משם ה' תתקדש). נכון, יש פה משהו קצת לא מובן, יש פה דין שעל אף שברוב המקרים הולכים אחרי הכוונה, כאן לא הולכים אחרי הכוונה. אולי אפשר לומר סברה קצת להסביר שיש בדעת אדם שאם ייגמר לו הדיו אז הוא יתרצה כבר בשם האחר שיצא לו. המעשה לא נעשה כי הוא לא סיים לכתוב. זה כמו ההבדל בין אכילת חלב בהעלם אחד לאכילת חלב בשני העלמות.

צריך לומר א-לקים או א-להים?

ואיפה שם ה' נמצא, בא-ל כמו שחשבתי, נכון?

זה רק לגבי כתיבה, יש שתי אפשרויות, או לכתוב עם ה"א ולהפריד: "א-לוהים", או לכתוב "אלוקים" בלי מקף. אפשר להחמיר ולהגיד אלוקים כדי שגם בכתיבה לא יעברו על זה, או כי לא רוצים להזכיר את שם ה' (ויש בזה גם צד של קולא, כתבתי על זה מאמר, אם תרצי אשלח לך. המאמר בעיקר בא לתת כיוון ומראה מקורות, לא ממש באתי להכריע הלכתית שם).

לא, השם לא נמצא בא-ל. כשאדם כותב את המילה א-לוהים, אז המילה אל לבדה אינה קודש, ויש דין מיוחד (שניסיתי לתת לו טעם, עייני בשרשור) שאם כתב והפסיק בדיוק במילה א-ל (ולא המשיך וכתב את כל המילה), אז זה כן מתקדש, אבל אם המשיך וכתב את כל המילה, כגון שכתב אלוקים, אין בכך בעיה, ולא צריך להפריד כשכותבים אלוקים.

תודה🙏

בחצי שנה האחרונה יצא לי ללמוד את הנושא הזה ומתברר שנוצר עיוות שלא לקרוא בשם א-לוהים. 

המקורות שלמדתי מהם זה "זרע שמשון" ו"שער החצר" (גם ברמבם מובא העניין של שינוי שמו של הקב"ה שרבים טועים בו ואינם אלא שוטים)

קלאסית, לא?

אני נזהר מלומר עבודה זרה...

ציור של יהודי זקן מחזיק ספר תורה

אבל אולי אתה צודק...

זה לא נובע מא-ל אלא א-להים זה שם בפני עצמו כמו שכתוב ברמב"ם

החכם יעבץ כותב בשו"ת יעבץ שהעניין הזה של א-ל קים התחיל ממלמדי תינוקות ביהדות אשכנז ש"הצתדקו".

ולימדו את הילדים לברך ולהגיד א-לוקנו במקום עם ה'.

וזה למעשה קילקול שהשתרש עם השנים.

אין באמת מקור בכל התורה כולה עד הדורות האחרונים שמותר להגיד א-לוקים. אלא להיפך. יש דרשות שאומרות שכל המשנה אות 1 בשם השם זה כמחרף ומגדף.

אז נכון.. אסור להגיד שם השם לשווא. אז לא חייב להגיד א-לוקים יש עוד הרבה וריאציות להגיד. למשל כמו השם והקב"ה.

לסיכום- להגיד א-לוקים נובע מטעות שהשתרשה.

הבן איש חי רושם בשו"ת תורה לשמה בשאלה תצ"ו- שכל מילה שיש בחול?אפשר להגיד בקודש. כמו שלום.. שהוא שם השם אבל יש מילה בחול. אז אפשר להגיד. אז גם דיינים נקראים א-להים. כך שאין בעיה להגיד את זה אך לא לשווא ולא לריק. זה צריך להיות בפסוק או בלימוד.

כדי לצאת מכל הספקות אפשר להגיד פשוט. השם, הקב"ה, ריבונו של עולם.. וזה פותר הכל.

אני))

אני)))

אני))))

האני הראשון זאת לא אני

האני השני נחסם לי ולכן פתחתי את האני השלישי.

@אני 

@אני77 

@פשוטאני 

@רקאני 

@אני)))) 

אז אני היה תפוס כבר, ונדמה לי (זה היה מזמן, אני לא באמת זוכר) שגם אני1, אני2 היו תפוסים. אז בחרתי לי מספר

היום הזה ממש אני שואל את אלקים. כך מקובל. אחד השמות שאינם נמחקים. אז אומרים אלקים. 

נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.

דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה 

...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.

מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם

אבל כילוד אשה נופל בדיבור  או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של

שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.

כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.

לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.

יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
 

מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)

…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין

דיבור בתפילה?

מחילה אם השתמע אחרת

(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)

אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת 
 

(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )

..

…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.

כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.

חילוק יפה

… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.

זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.

'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,

לא סרטן אנכי,

רק צבת לוהט אדמוני.

ומה על הגבעה שם,

חרש ציד אדוני, והוא קם'.
 

(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)

במדור מדרשיר

כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי

בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)

אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים

עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית

א': האם תחילת זמן או סוף זמן?

ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש

תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
 

ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון

א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה

ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד

עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות

והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)

"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש

א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?

וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.

ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.

עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.

אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו

זרה רק מתפללים לקב"ה ומזכירים את נשמות המתים.

אגב המנהג הזה קיים עד עצם היום הזה, ביתר שאת במדינות המזרח (סין יפן הודו) אבל גם ראיתי אותו במו־עיניי בתרבויות מזרח אירופה כדרך להזכיר מתים או משהו כזה ש"נותנים" להם מאכלים סמליים או משהו בסגנון.

עילוי נשמתו. אבל הפרקי תהילים כן לתועלת הנפטר.
 

המנהג האלילי לתת מתנות ואוכל למת היה קיים בעבר בכל התרבויות האליליות בעולם, וקיים גם עד היום במקסיקו אצל כל הנוצרים כשריד לאלילות האינדיאנית.

הבעיה בלתת אוכל למת זה לא רק כי זה מעיין ע"ז.

אלא גם כי זה משמר מחשבה מוטעת שהאדם כפוף תמיד לאוכל ולטבע הגשמי, והנשמה לא יכולה להמלט משלטון הגשמיות והטבע