אני גם מתגעגע.

מעניין אם הבנת חלק מהדברים....

מניח שחלק הבנתי..

גם על התקופה שאתה נמצא בה עכשיו אתה תכתוב שיר כזה ;)

ברור שחלק הבנת....

כתבת את הרגשות שלי🥲❤️‍🩹

שמח שאת מזדהה.

ולדעתי גם אפשר לחזור לשם עם חשבון נפש, עבודה, וכמה החלטות חשובות.

א', ברור שאפשר לחזור, השאיפה בסוף הקטע הייתה שאיפה מעשית לחלוטין. ב', כנראה זה לא יהיה אותו דבר בכל אופן (כדברי חנן: "ואין איך לפרסס כי התבגרת...."). לא שזה שלילי שזה לא יהיה אותו דבר בהכרח, יש דברים טובים בזה ודברים טובים בזה.

לכל תקופה בחיים יש מאפיינים משלה, יש תקופה של תמימות ילדותית, יש תקופה של מרץ נעורים ואידיאליזם וכן הלאה, יש תקופה של בגרות ומבט מאוזן יותר על החיים. לכן אני מעדיף פשוט לחיות את הרגע, מאשר לדמיין איך הדברים היו יכולים להיות טובים יותר בעתיד, או היו כאלה בעבר.

זה לוקח זמן לשחרר, אבל ככה אני רואה את זה. בכנות כרגע "אידיאלים" ו"שאיפה לחזור לטוהר ילדותי" מרגישים לי קיטש מנותק ובלתי־מציאותי לכן בכלל לא רלוונטי. לא שאני מתחרט עליו, היה טוב וטוב שהיה.

"אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה"

"חכמי ישראל הביעו בכמה מקומות רעיון שכלולה בו השקפת עולם שלמה: ״עיקר שכינה בתחתונים״ ״ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים (ומדמים שעליהם לבקש את ה׳ שם למעלה), מלעיגין אותן (לועגים להם המלאכים) וקורין אותן ׳רישא דחזרי׳⁠ ⁠״ (ספר חסידים יח, בסוף). ״המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: ׳מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!׳ (ובכך מראה שעבורו, לימוד החיים האנושיים ויופיים, כאשר חיים אותם לפי רצון ה׳, איננו עולה בחשיבותו על יופי הטבע), מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו״. מאמרים אלה והדומים להם, מורשה הם לנו מרוחו של יעקב. כשאדם נתון תחת השפעתה של תרבות יפת, הוא בורח מחייו הפרוזאיים היום־יומיים, ומוצא מפלט בצל ה״שירה״ היפה של הטבע. יורשי יעקב מוצאים את ה׳ ואת שכינתו, בראש ובראשונה בתוך הבית. בזה מונח ההבדל בין רוח היהדות לבין התרבות הלא־יהודית." [רש"ר הירש בראשית כ"ח]

קודם כל, ביהדות אפשר למצוא מקורות למה שכתבתי, כמו: "חדש ימינו כקדם", "השיבה שופטינו כבראשונה". זה גם העניין של אור הגנוז, שה' גילה אותו בהתחלה וגנז אותו לעתיד לבוא. בכוונה ה' הטביע בעולם בהתחלה מן מציאות של שלימות, שהאדם נמצא בנשמתו (והוא מרגיש את זה בנקודת הרצון, בשאיפה, בכיסופים) שם, כדי שהאדם ישאף לשם, ולא יישאר במציאות העכשווית ו"ייתקע" בה, ייהנה מהחום של הבִּיצה וישכח לאן הוא צריך לשאוף ולהגיע. תקופת החיים של האדם היא לא רק ההווה, היא כמו שכבות, וכל שכבה בנוייה על גבי השכבה הקודמת. כל קומה בנתה את האדם והיא מעצבת וחלק אינטגרלי מחייו ומעצמו. גם הילדות באה לעצב את אותה "רומנטיקה", את אותה שאיפה ורודה ואמונה תמימה, ונותנת לאדם כוח ואמונה בשעות משבר. אתה צודק שצריך לנתב את זה מ"הלוואי שהייתי ככה" לשאיפה מעשית, וזה בדיוק מה שעשיתי, כתבתי: "הלוואי ואהיה מבוגר ילדי". אם השאיפה הזאת לא רלוונטית, אז אין לה טעם.

מקבל את הדברים וניסחת יפה.

תודה, ברוך תהיה

אגב, מומלץ בהקשר זה לשמוע את השיר "קדם" של ביני לנדאו, ו"זה השער שלי לגן עדן" של גד אלבז.

ושנמצא בקרוב את התמימות גם בגרסא המשודרגת הזאת

אמן

מדהים

תודה

התרגשתי

קראתי והרגשתי איך הנשמה שלי זועקת להיות בפשטות, באותנטיות, בלי כל הקליפות, בלי המשחק. וזה כואב כל כך בעולם שמשחק. משחק במובן של הגנות אני חושב. מפחד להיות הוא בפשטות. אני רוצה לחבק באהבה גם את המשחק.

אין על מה

מעניין

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

אתה לא אמור להתלונן על הניצלוש,

אלא לשמוח שמישהו בכלל הגיב לך 🤣

אני מקווה שהספקת. אם לא אז חבל.

אין דבר, עוד שנה או שנתיים

יצמח הואדי, ינץ ניצן עולל,

והואדי שוב יפרח, אך בינתיים...

בינתיים הואדי שחור.

העצים שרופים, החיות נעלמו,

כאילו נכבה בו האור.

הכל נשרף, הקולות נדמו.

האויב אותו הצית, אותו ואת ההר.

נשכשך רגליים במעיין שחור

כי לא נורא, ואין דבר,

מחר נדליק שוב את האור.

אין לי מילים להסביר.

פשוט נגע

אהבתי.

@אני הנני כאינני 
גשם החול מטפטף בכבדות
והלב מתרונן בתקווה.
מירוץ מיש אל האין
מפיח בי חיים.

ולעיתים
בלילות נטולי אבקת כוכבים
או בזריחה מפסגת מרום הר
אנשום.

אתבונן לאחור
בפעימות של אמון
שירת נשמה
געגוע

נוסטלגיה.

@זכרושיצאנולרקוד התכוונת אליו או אלי?