כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל - מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה נטבחו ונשחטו למרות שהתפללו.

עשרות מיליוני ילדים יהודים נפטרו צעירים מאוד, למרות שהוריהם התפללו שיצליחו לשרוד.

או כמו שאמר אבא של נחשון וקסמן הי"ד לאחר נפילת בנו, כששאלו אותו איך זה שבנו נהרג אם היו תפילות המוניות בכותל כדי שישוחרר בריא ושלם - "לאבא מותר להגיד לא".

רק לא מזמן קראנו בבית הכנסת את מה שהקב"ה אמר למשה בהקשר הזה (מתקשר גם לשאלת צדיק ורע לו ולעוד הרבה שאלות באמונה): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.