ז"א נראה לי שהיא רק מידה רעה שהרגלתי את עצמי אליה, לא? 🙈

יש גם לפעמים חוסר מוטיבציה ורצון לברוח מממטלות מסויימות, אבל חשבתי שהסיבה לחוסר מוטיבציה היא העצלות, ולא להיפך.. (; 

זה טבעי וברור שאין הרבה אנשים שקופצים משמחה כשצריך לעשות דברים לא כיפיים — בין אם זה משימות שגרתיות, מטלות בבית, או דברים שדורשים מאמץ מנטלי או פיזי בלי תגמול מיידי.

אספקת המים זורמת בצינורות, ויוצאים מהברז בקיר… ולא צריך לטרוח קשה כדי להשיג  מים לצרכים הכי בסיסיים שלנו.  

מדוע זה קורה?  

מדוע יש חידושים והמצאות ללא הרף, ואנחנו לא מסתפקים במה שיש?

השאיפה לעשות דברים מעניינים ולא משעממים היא חלק עמוק מהטבע האנושי, והיא נובעת מכמה מקורות פסיכולוגיים וביולוגיים:

1. חיפוש אחר משמעות וגירוי

המוח שלנו מתוכנת לחפש גירויים – זה עוזר לנו ללמוד, לשרוד ולהתפתח. כשאנחנו עושים משהו מעניין, המוח מפריש חומרים כמו דופמין, שנותנים לנו תחושת הנאה וסיפוק. לעומת זאת, שעמום נחשב לסוג של “חוסר גירוי”, והמוח מנסה להימנע ממנו.

2. סקרנות טבעית

לבני אדם יש סקרנות מולדת – אנחנו רוצים להבין איך דברים עובדים, לגלות מקומות חדשים, רעיונות חדשים, חוויות חדשות. הרצון לעשות דברים מעניינים הוא ביטוי של אותה סקרנות.

3. זהות עצמית ומשמעות

הרבה פעמים אנחנו לא מחפשים רק הנאה רגעית – אלא משהו שמרגיש שיש לו ערך, שמחבר אותנו למי שאנחנו רוצים להיות. כשאנחנו עושים משהו מעניין, זה מחזק את תחושת הזהות שלנו ואת המשמעות שאנחנו מייחסים לחיים.

4. בריחה משעמום = בריחה מהקיום הריק

שעמום עמוק, במיוחד כזה שמלווה בתחושת ריקנות, יכול לעורר תחושות לא נעימות או אפילו חרדה קיומית. הרצון למלא את הזמן בדברים מעניינים הוא גם דרך להימנע מהמחשבות האלה.

5. חברות והשפעה סביבתית

אנחנו גדלים בחברה שמעריכה יצירתיות, הצלחה, ייחודיות, ואנחנו לומדים ש”לעשות דברים מעניינים” זה סימן לחיים טובים, מצליחים או משמעותיים. לפעמים הרצון הזה גם מגיע מצורך להרשים, להשתייך או לקבל הערכה.

ואפשר להרחיב עוד עוד בנושא, על פי תורות פסיכולוגיות ופסיכולוגיות….

רק הגאווה היא שורש, שורש כל המידות הרעות. וענווה היא שורש נגדי או הופכי כל שאר המידות הטובות והרעות הן ענפים.
לגבי העצה, מידות הן לא טוב או רע אלא רק כוח ואנשים שחלשים מכדי להשתמש בו.
הסבר: מידה רעה היא כוח חיובי שהלך לאיבוד, כוח חיובי שהגאווה השלילית הטתה אותו מהמסלול הטבעי לו. ולכן, אחת הדרכים לתקן כל מידה (כולל עצלות) זה לחפש את השורש החיובי של המידה, להבין למה אלוקים נטה אותה בך, מה אתה מרוויח ממנה, איזה "כוח" מסתתר בתוכה ולכוון את הכוח הזה למקום חיובי בזמן שאתה מקלף את הקליפות התועות.
קל לייעץ, קשה ליישם...
אופציה נוספת היא להוריד את הדברים לשטח, לא מספיק רצון טוב צריך גם תוכנית טובה, ברגע שיש תוכנית ויש רצון קל יותר ליישם אותו, זה רק ללחוץ "הפעל".

אבל האירו את עיני כאן שאולי זה נובע מתכנון לא נכון (; 

האמת, נשמע רעיון טוב!

אנסה (:

תודה 🙏

"...מי שטיפש אומר - "מי יכול ללמוד את התורה?! נזיקין ל' פרקים כלים ל' פרקים! מי שפיקח מהו אומר? - הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר- עד שאני שונה את כל התורה כולה..."

(ויקרא רבה, יט, ב)

ככה בלימוד תורה וככה בהרגלים ובמידות טובות. קובעים דברים קטנים שבוחרים לעמוד בהם. מראש מנסים לכוון שיהיה כמה שיותר נוח לעמוד בהם - לקבוע זמן קבוע, מרחב נוח לעשייה וכהנה וכהנה.. ולא לקבוע משהו גדול מדי אלא דברים קטנים ואם מצליחים קביעות בדבר הקטן אז אפשר להוסיף עוד קצת

אני חושבת שהעניין של - לקבוע דברים קטנים, בצורה שיהיה כמה שיותר נוח לעמוד בהם, נכונה מאוד.

ואולי זה יכול להסביר את הקושי בלשמור על עקביות- לפחות ממה שאני רואה על עצמי 🙈 -

מתוך התלהבות (וגם קצת גאווה שלי מול עצמי) אני לוקחת יעד שהוא טיפה גדול מידי -› אני לא מספיק מאומנת, ולכן בימים הראשונים מצליחה, אבל בימים הבאים זה כבר הופך למעיק ומכביד -› אני לא מצליחה להשיג את היעדים הקטנים -› נשארת עם תחושה של כישלון -› ואז טועה לחשוב שאני לא מסוגלת להשיג את המטרה..

אז נראה שיש הרבה אומנות וחכמה בעצם הצבת המטרה ולא רק בהשגה שלה (:

תודה! 

קודם כל, יישר כוח על השאלה!

עצם העובדה שאת לא ב"הסתרה שבתוך ההסתרה", את מודעת לכך שאת בהסתרה, שאת לא באידיאל, ורוצה להשתפר ולצאת מהמצב הזה, זו כבר התקדמות! התקדמות משמעותית וחשובה מאוד.

נשמע מדברייך שאת מדברת לא רק על מידת העצלות, אלא בכללי על בניין המידות, אלא שבעצלות יש לך התמודדות עוד יותר קשה.

עצה ראשונה כללית לכל בניין המידות (שמעתי אותה כמדומני מפי הרב זלמן מלמד שליט"א): תחשבי כאילו את ה"פסיכולוג" של עצמך. מה ברור שהיית אומרת? היית מחזקת את השואלת על ההתקדמות שלה, והיית אומרת לה להתקדם לאט לאט, כל פעם לקחת איזו התמודדות ולהתחזק בה במיוחד, ללמוד עליה, לתרגל אותה, לדבר עם חברה טובה ולספר לה על ההתקדמות שלך וכו'. לקחת את הדברים בפרופורציה, ולזכור שה' לא מצפה מאיתנו מה שאנחנו לא יכולים, ושהדברים עלולים לקחת זמן. "אין ביכולתינו להבין את אשר אין ביכולתינו, אך יש בכוחנו לתקן את אשר יש בכוחנו, מעולם לא נדרש מאיתנו יותר מהשתדלותנו, לעשות את הדבר הנכון" (ביני לנדאו, מסע). "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה" (מסכת אבות).

ספיציפית על עצלות:

עצלות עלולה לנבוע משתי סיבות לענ"ד:

סיבה ראשונה, חוסר לקיחת אחריות. האדם זורם עם החיים, לא מכיר בכך שיש משמעות למעשיו, תמיד מאשים אחרים במעשיו ולא מבין שהוא אמור להוביל את החיים של עצמו! הוא אמור להנהיג, ליזום! האדם חושב שהוא בא להעביר את הזמן. שיר שמאוד עוזר להבין את העניין הוא "חמש שניות" של אודי דוידי שבו אותו אחד אמר לעמנואל מורנו שאם היו נותרות לו חמש שניות, הוא פשוט היה מחכה שהן ייגמרו, נהנה קצת כמה שהוא יכול. וזהו. לא משהו משמעותי. כשהאדם מאבד את התקווה למשמעות, לעשייה אמיתית, לתיקון, לשינוי, לפעול, אז הוא מגיע לשכרות, לתאוות העולם הזה שמשכיחות אותו מאחריות, מדאגה, מנתינה, "אכול ושתו כי מחר נמות". כשהאדם מבין שהוא בא בשביל תכלית מסויימת, הוא בא לפעול, לעשות, יש משמעות למעשים שלו, הוא לא סתם בר-חלוף חסר תקווה ומשמעות, פירור מהקוסמוס הגדול ללא תכלית ותקווה, אז הוא מתחיל להתמלא בחיים באמת! ברעננות! בכוחות לפעול ולשנות! יש לו פתאום כוחות לקום בבוקר! הוא עם אנרגיה וחיוּת, אסרטביות, מרץ, זריזות, בלא בדחף. כמו ילד שיודע שיש מחר טיול, משהו שהוא אוהב אותו, הוא פתאום קם מוקדם בלי בעיות.

סיבה שנייה, הפחד מהמוות. הסיבה השנייה קשורה לסיבה הראשונה, אבל קצת שונה. יש פסקה של הרב קוק זצ"ל שמסבירה את זה, הרב קוק אומר שאדם שלא חי לפי מה שהוא נועד להיות, לא מצא את המשמעות האמיתית לחיים שלו (שהיא דווקא בעבודת ה' ולא בחיי החילון), אז בהכרח שהוא יפחד מהמוות. במובן הכי פשוט, כי החיים הגשמיים הם הדבר היחיד בשבילו, תפיסת העולם שלו היא חומרנית, וגם אם הוא מכיר שכלית בכך שיש עולם הבא, שיש חיי רוח, הוא לא חי את זה באמת, ועל כן עיקר נקודת המשען שלו ואפשר לומר המשמעות שלו זה בחיים הגשמיים, ולכן הוא כ"כ פוחד לאבד אותם. אבל במובן היותר עמוק, אדם שבאמת חי בצורה משמעותית וחי בצורה אידיאלית שיש מה להתגאות בה, שבאמת השתמש בחיים בצורה טובה ותכליתית ועשה את מה שהוא היה אמור לעשות, אז גם אם הוא ימות, לא נורא, הוא עשה את מה שהיה צריך. אבל אדם שסתם בזבז את החיים, ואז מת, מה הוא יאמר לעצמו? איך הוא נתן לחיים לחלוף ולעבור בלי שניצל אותם? כל עוד הוא לא מת, יש תקווה, הוא יוכל להשתנות, לחזור בתשובה (אפילו במובן האנושי, לחזור אל הטבע), לתקן דרכיו. אבל ברגע שמת, זהו, נגמרה האפשרות הזאת. במובן הזה אדם שלא ניצל מספיק את החיים שלו לטובה הוא מפחד מהמוות, ולכן הוא מתעצל. חושש לפעול ולעשות, כי כל פעולה חיובית יכולה לסכן אותו, ו"שב ואל תעשה עדיף". אם הוא יהיה חיוני ואסרטיבי, הוא עוד עלול לעשות דברים שיסכנו את חייו, הוא עוד עלול ללכת לצבא, לפעול, ללחום, או סתם ללכת לטיול, ולא עלינו למות. הוא מעדיף להישאר בבית, במקום הבטוח.

העבודה על שתי הנקודות האלו, החיבור למשמעות (מבחינה מחשבתית יותר) ובפועל עשייה משמעותית (לפי אותו אידיאל), שניהם מרחיקים את העצלות וגורמים לאדם לקבל כוחות.

שנזכה

ותודה רבה רבה על התשובה המפורטת.

באמת חיזקת (:

מעניין לגבי הסיבה השניה, הייתי מצפה שההבנה שאנחנו לא רוצים למות בלי לנצל את החיים שלנו, דווקא תניע אותנו לפעול 🤔

וההסתכלות על פעולות כדבר שמסכן חיים, מה לגבי פעולות שהם בהחלט משמעותיות אבל לא מכניסות את האדם לכלל סכנה? 

בשמחה

שמח מאוד שחיזקתי....

האמת אחרי שכתבת את דברייך אני חוזר בי מאיך שכתבתי את הדברים. אכן אם האדם יודע בדיוק מה משמעותו, אלא רק לא מוציא אותה אל הפועל, ברגע שמדברים איתו על המוות, הוא מתעורר לפעול ולעשות ואף מסתכן יותר (יש על זה גם מחקרים, ואכמ"ל).

אלא שהנקודה השנייה היא ממש המשך של הנקודה הראשונה. כשאדם לא יודע מה המשמעות שלו, אז הוא נמנע מלפעול. כי כל עוד הוא לא מצא את המשמעות שלו, הוא יכול למות מבלי שיוכל להתחיל לפעול ולעשות את מה שנועד לעשות. רק אם הוא יודע, אז באמת הדיבור על המוות מעורר אותו ופשוט לפעול את מה שהוא סובר לפחות שזו המשמעות שלו בחיים.

תודה רבה על החידוד!!

הועיל לקרוא את הכתוב

יישר כח!

אורות הקודש כרך ב' שער חכמת הקודש מאמר שני – החיות העולמית פסקה מא (פסקה שמקורה בשמונה קבצים, כרגיל).

ברוך תהיה

או שיתוק ריגשי- כי הפירוק לפעולות בדרך למטרה רבות? ואולי עדיף לא להתחיל כי ייקח לזה הרבה זמן?

ואני חושבת שגם אם התשובה היא שיתוק רגשי,

עדיין זה עצלות.

אם יש לנו פחד או רתיעה ממשהו ואנחנו נמנעים בגלל זה מלעשות את הדבר, זה סוג של עצלות, עצלות להתמודד.. 

אז אם רלוונטי לעוד מישהו.. (;

באגרות הראיה הוא כותב ככה:

"וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמונה בגודל הטוב שעושים"

הוא אמנם כותב את זה בהקשר ישיר לעיסוק בתורה, אבל אני חושבת שזה שייך בכל תחום - העצלות נובעת מחוסר הבנה/ זכירה של הערך של המעשים שלנו, והחשיבות הרבה שלהם.

אם נגדיל את הערך של העניינים שלנו בעינינו, נרגיש טוב יותר כשאנחנו עושים אותם, וממילא לא נתעצל, וגם נהיה מלאים במשמעות.  

לי זה עזר, לא יכולה לומר שעקרתי מתוכי את העצלות עדיין, אבל חושבת שההבנה הזאת כבר הובילה אצלי לשינוי משמעותי 🙂

העצלות בעצם מפריעה לכל תהליך שאדם רוצה לעבור, ובייחוד גם לתהליך של התגברות על העצלות..

אולי כדאי להתחיל בקטן, משהו קטן קטן שבו מתגברים על העצלות, אבל בעקביות. כל יום.

ואחרי שזה משתרש אפשר להתקדם ולבחור עוד משהו, וכן הלאה עד שזוכים להתגבר לגמרי בע"ה.

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)