ז"א נראה לי שהיא רק מידה רעה שהרגלתי את עצמי אליה, לא? 🙈

יש גם לפעמים חוסר מוטיבציה ורצון לברוח מממטלות מסויימות, אבל חשבתי שהסיבה לחוסר מוטיבציה היא העצלות, ולא להיפך.. (; 

זה טבעי וברור שאין הרבה אנשים שקופצים משמחה כשצריך לעשות דברים לא כיפיים — בין אם זה משימות שגרתיות, מטלות בבית, או דברים שדורשים מאמץ מנטלי או פיזי בלי תגמול מיידי.

אספקת המים זורמת בצינורות, ויוצאים מהברז בקיר… ולא צריך לטרוח קשה כדי להשיג  מים לצרכים הכי בסיסיים שלנו.  

מדוע זה קורה?  

מדוע יש חידושים והמצאות ללא הרף, ואנחנו לא מסתפקים במה שיש?

השאיפה לעשות דברים מעניינים ולא משעממים היא חלק עמוק מהטבע האנושי, והיא נובעת מכמה מקורות פסיכולוגיים וביולוגיים:

1. חיפוש אחר משמעות וגירוי

המוח שלנו מתוכנת לחפש גירויים – זה עוזר לנו ללמוד, לשרוד ולהתפתח. כשאנחנו עושים משהו מעניין, המוח מפריש חומרים כמו דופמין, שנותנים לנו תחושת הנאה וסיפוק. לעומת זאת, שעמום נחשב לסוג של “חוסר גירוי”, והמוח מנסה להימנע ממנו.

2. סקרנות טבעית

לבני אדם יש סקרנות מולדת – אנחנו רוצים להבין איך דברים עובדים, לגלות מקומות חדשים, רעיונות חדשים, חוויות חדשות. הרצון לעשות דברים מעניינים הוא ביטוי של אותה סקרנות.

3. זהות עצמית ומשמעות

הרבה פעמים אנחנו לא מחפשים רק הנאה רגעית – אלא משהו שמרגיש שיש לו ערך, שמחבר אותנו למי שאנחנו רוצים להיות. כשאנחנו עושים משהו מעניין, זה מחזק את תחושת הזהות שלנו ואת המשמעות שאנחנו מייחסים לחיים.

4. בריחה משעמום = בריחה מהקיום הריק

שעמום עמוק, במיוחד כזה שמלווה בתחושת ריקנות, יכול לעורר תחושות לא נעימות או אפילו חרדה קיומית. הרצון למלא את הזמן בדברים מעניינים הוא גם דרך להימנע מהמחשבות האלה.

5. חברות והשפעה סביבתית

אנחנו גדלים בחברה שמעריכה יצירתיות, הצלחה, ייחודיות, ואנחנו לומדים ש”לעשות דברים מעניינים” זה סימן לחיים טובים, מצליחים או משמעותיים. לפעמים הרצון הזה גם מגיע מצורך להרשים, להשתייך או לקבל הערכה.

ואפשר להרחיב עוד עוד בנושא, על פי תורות פסיכולוגיות ופסיכולוגיות….

רק הגאווה היא שורש, שורש כל המידות הרעות. וענווה היא שורש נגדי או הופכי כל שאר המידות הטובות והרעות הן ענפים.
לגבי העצה, מידות הן לא טוב או רע אלא רק כוח ואנשים שחלשים מכדי להשתמש בו.
הסבר: מידה רעה היא כוח חיובי שהלך לאיבוד, כוח חיובי שהגאווה השלילית הטתה אותו מהמסלול הטבעי לו. ולכן, אחת הדרכים לתקן כל מידה (כולל עצלות) זה לחפש את השורש החיובי של המידה, להבין למה אלוקים נטה אותה בך, מה אתה מרוויח ממנה, איזה "כוח" מסתתר בתוכה ולכוון את הכוח הזה למקום חיובי בזמן שאתה מקלף את הקליפות התועות.
קל לייעץ, קשה ליישם...
אופציה נוספת היא להוריד את הדברים לשטח, לא מספיק רצון טוב צריך גם תוכנית טובה, ברגע שיש תוכנית ויש רצון קל יותר ליישם אותו, זה רק ללחוץ "הפעל".

אבל האירו את עיני כאן שאולי זה נובע מתכנון לא נכון (; 

האמת, נשמע רעיון טוב!

אנסה (:

תודה 🙏

"...מי שטיפש אומר - "מי יכול ללמוד את התורה?! נזיקין ל' פרקים כלים ל' פרקים! מי שפיקח מהו אומר? - הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר- עד שאני שונה את כל התורה כולה..."

(ויקרא רבה, יט, ב)

ככה בלימוד תורה וככה בהרגלים ובמידות טובות. קובעים דברים קטנים שבוחרים לעמוד בהם. מראש מנסים לכוון שיהיה כמה שיותר נוח לעמוד בהם - לקבוע זמן קבוע, מרחב נוח לעשייה וכהנה וכהנה.. ולא לקבוע משהו גדול מדי אלא דברים קטנים ואם מצליחים קביעות בדבר הקטן אז אפשר להוסיף עוד קצת

אני חושבת שהעניין של - לקבוע דברים קטנים, בצורה שיהיה כמה שיותר נוח לעמוד בהם, נכונה מאוד.

ואולי זה יכול להסביר את הקושי בלשמור על עקביות- לפחות ממה שאני רואה על עצמי 🙈 -

מתוך התלהבות (וגם קצת גאווה שלי מול עצמי) אני לוקחת יעד שהוא טיפה גדול מידי -› אני לא מספיק מאומנת, ולכן בימים הראשונים מצליחה, אבל בימים הבאים זה כבר הופך למעיק ומכביד -› אני לא מצליחה להשיג את היעדים הקטנים -› נשארת עם תחושה של כישלון -› ואז טועה לחשוב שאני לא מסוגלת להשיג את המטרה..

אז נראה שיש הרבה אומנות וחכמה בעצם הצבת המטרה ולא רק בהשגה שלה (:

תודה! 

קודם כל, יישר כוח על השאלה!

עצם העובדה שאת לא ב"הסתרה שבתוך ההסתרה", את מודעת לכך שאת בהסתרה, שאת לא באידיאל, ורוצה להשתפר ולצאת מהמצב הזה, זו כבר התקדמות! התקדמות משמעותית וחשובה מאוד.

נשמע מדברייך שאת מדברת לא רק על מידת העצלות, אלא בכללי על בניין המידות, אלא שבעצלות יש לך התמודדות עוד יותר קשה.

עצה ראשונה כללית לכל בניין המידות (שמעתי אותה כמדומני מפי הרב זלמן מלמד שליט"א): תחשבי כאילו את ה"פסיכולוג" של עצמך. מה ברור שהיית אומרת? היית מחזקת את השואלת על ההתקדמות שלה, והיית אומרת לה להתקדם לאט לאט, כל פעם לקחת איזו התמודדות ולהתחזק בה במיוחד, ללמוד עליה, לתרגל אותה, לדבר עם חברה טובה ולספר לה על ההתקדמות שלך וכו'. לקחת את הדברים בפרופורציה, ולזכור שה' לא מצפה מאיתנו מה שאנחנו לא יכולים, ושהדברים עלולים לקחת זמן. "אין ביכולתינו להבין את אשר אין ביכולתינו, אך יש בכוחנו לתקן את אשר יש בכוחנו, מעולם לא נדרש מאיתנו יותר מהשתדלותנו, לעשות את הדבר הנכון" (ביני לנדאו, מסע). "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה" (מסכת אבות).

ספיציפית על עצלות:

עצלות עלולה לנבוע משתי סיבות לענ"ד:

סיבה ראשונה, חוסר לקיחת אחריות. האדם זורם עם החיים, לא מכיר בכך שיש משמעות למעשיו, תמיד מאשים אחרים במעשיו ולא מבין שהוא אמור להוביל את החיים של עצמו! הוא אמור להנהיג, ליזום! האדם חושב שהוא בא להעביר את הזמן. שיר שמאוד עוזר להבין את העניין הוא "חמש שניות" של אודי דוידי שבו אותו אחד אמר לעמנואל מורנו שאם היו נותרות לו חמש שניות, הוא פשוט היה מחכה שהן ייגמרו, נהנה קצת כמה שהוא יכול. וזהו. לא משהו משמעותי. כשהאדם מאבד את התקווה למשמעות, לעשייה אמיתית, לתיקון, לשינוי, לפעול, אז הוא מגיע לשכרות, לתאוות העולם הזה שמשכיחות אותו מאחריות, מדאגה, מנתינה, "אכול ושתו כי מחר נמות". כשהאדם מבין שהוא בא בשביל תכלית מסויימת, הוא בא לפעול, לעשות, יש משמעות למעשים שלו, הוא לא סתם בר-חלוף חסר תקווה ומשמעות, פירור מהקוסמוס הגדול ללא תכלית ותקווה, אז הוא מתחיל להתמלא בחיים באמת! ברעננות! בכוחות לפעול ולשנות! יש לו פתאום כוחות לקום בבוקר! הוא עם אנרגיה וחיוּת, אסרטביות, מרץ, זריזות, בלא בדחף. כמו ילד שיודע שיש מחר טיול, משהו שהוא אוהב אותו, הוא פתאום קם מוקדם בלי בעיות.

סיבה שנייה, הפחד מהמוות. הסיבה השנייה קשורה לסיבה הראשונה, אבל קצת שונה. יש פסקה של הרב קוק זצ"ל שמסבירה את זה, הרב קוק אומר שאדם שלא חי לפי מה שהוא נועד להיות, לא מצא את המשמעות האמיתית לחיים שלו (שהיא דווקא בעבודת ה' ולא בחיי החילון), אז בהכרח שהוא יפחד מהמוות. במובן הכי פשוט, כי החיים הגשמיים הם הדבר היחיד בשבילו, תפיסת העולם שלו היא חומרנית, וגם אם הוא מכיר שכלית בכך שיש עולם הבא, שיש חיי רוח, הוא לא חי את זה באמת, ועל כן עיקר נקודת המשען שלו ואפשר לומר המשמעות שלו זה בחיים הגשמיים, ולכן הוא כ"כ פוחד לאבד אותם. אבל במובן היותר עמוק, אדם שבאמת חי בצורה משמעותית וחי בצורה אידיאלית שיש מה להתגאות בה, שבאמת השתמש בחיים בצורה טובה ותכליתית ועשה את מה שהוא היה אמור לעשות, אז גם אם הוא ימות, לא נורא, הוא עשה את מה שהיה צריך. אבל אדם שסתם בזבז את החיים, ואז מת, מה הוא יאמר לעצמו? איך הוא נתן לחיים לחלוף ולעבור בלי שניצל אותם? כל עוד הוא לא מת, יש תקווה, הוא יוכל להשתנות, לחזור בתשובה (אפילו במובן האנושי, לחזור אל הטבע), לתקן דרכיו. אבל ברגע שמת, זהו, נגמרה האפשרות הזאת. במובן הזה אדם שלא ניצל מספיק את החיים שלו לטובה הוא מפחד מהמוות, ולכן הוא מתעצל. חושש לפעול ולעשות, כי כל פעולה חיובית יכולה לסכן אותו, ו"שב ואל תעשה עדיף". אם הוא יהיה חיוני ואסרטיבי, הוא עוד עלול לעשות דברים שיסכנו את חייו, הוא עוד עלול ללכת לצבא, לפעול, ללחום, או סתם ללכת לטיול, ולא עלינו למות. הוא מעדיף להישאר בבית, במקום הבטוח.

העבודה על שתי הנקודות האלו, החיבור למשמעות (מבחינה מחשבתית יותר) ובפועל עשייה משמעותית (לפי אותו אידיאל), שניהם מרחיקים את העצלות וגורמים לאדם לקבל כוחות.

שנזכה

ותודה רבה רבה על התשובה המפורטת.

באמת חיזקת (:

מעניין לגבי הסיבה השניה, הייתי מצפה שההבנה שאנחנו לא רוצים למות בלי לנצל את החיים שלנו, דווקא תניע אותנו לפעול 🤔

וההסתכלות על פעולות כדבר שמסכן חיים, מה לגבי פעולות שהם בהחלט משמעותיות אבל לא מכניסות את האדם לכלל סכנה? 

בשמחה

שמח מאוד שחיזקתי....

האמת אחרי שכתבת את דברייך אני חוזר בי מאיך שכתבתי את הדברים. אכן אם האדם יודע בדיוק מה משמעותו, אלא רק לא מוציא אותה אל הפועל, ברגע שמדברים איתו על המוות, הוא מתעורר לפעול ולעשות ואף מסתכן יותר (יש על זה גם מחקרים, ואכמ"ל).

אלא שהנקודה השנייה היא ממש המשך של הנקודה הראשונה. כשאדם לא יודע מה המשמעות שלו, אז הוא נמנע מלפעול. כי כל עוד הוא לא מצא את המשמעות שלו, הוא יכול למות מבלי שיוכל להתחיל לפעול ולעשות את מה שנועד לעשות. רק אם הוא יודע, אז באמת הדיבור על המוות מעורר אותו ופשוט לפעול את מה שהוא סובר לפחות שזו המשמעות שלו בחיים.

תודה רבה על החידוד!!

הועיל לקרוא את הכתוב

יישר כח!

אורות הקודש כרך ב' שער חכמת הקודש מאמר שני – החיות העולמית פסקה מא (פסקה שמקורה בשמונה קבצים, כרגיל).

ברוך תהיה

או שיתוק ריגשי- כי הפירוק לפעולות בדרך למטרה רבות? ואולי עדיף לא להתחיל כי ייקח לזה הרבה זמן?

ואני חושבת שגם אם התשובה היא שיתוק רגשי,

עדיין זה עצלות.

אם יש לנו פחד או רתיעה ממשהו ואנחנו נמנעים בגלל זה מלעשות את הדבר, זה סוג של עצלות, עצלות להתמודד.. 

אז אם רלוונטי לעוד מישהו.. (;

באגרות הראיה הוא כותב ככה:

"וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמונה בגודל הטוב שעושים"

הוא אמנם כותב את זה בהקשר ישיר לעיסוק בתורה, אבל אני חושבת שזה שייך בכל תחום - העצלות נובעת מחוסר הבנה/ זכירה של הערך של המעשים שלנו, והחשיבות הרבה שלהם.

אם נגדיל את הערך של העניינים שלנו בעינינו, נרגיש טוב יותר כשאנחנו עושים אותם, וממילא לא נתעצל, וגם נהיה מלאים במשמעות.  

לי זה עזר, לא יכולה לומר שעקרתי מתוכי את העצלות עדיין, אבל חושבת שההבנה הזאת כבר הובילה אצלי לשינוי משמעותי 🙂

העצלות בעצם מפריעה לכל תהליך שאדם רוצה לעבור, ובייחוד גם לתהליך של התגברות על העצלות..

אולי כדאי להתחיל בקטן, משהו קטן קטן שבו מתגברים על העצלות, אבל בעקביות. כל יום.

ואחרי שזה משתרש אפשר להתקדם ולבחור עוד משהו, וכן הלאה עד שזוכים להתגבר לגמרי בע"ה.

ללמוד לפסח, הלכות והכנת הלב

אני לא על זה בכלל לצערי

אתה צריך להיות מדריך באיזה מוסד גמילה או משהו שאנשים עוברים שם התפתחות אישית וצריכים את המוטיבציה והצעדים המעשיים

אם היית בגיל המתאים גם מדריך בתיכון היה יכול להיות טוב

הדפוס התעניינות הזה מתאים יותר למדריך ולא לשאלה כללית בפורום..

תודה על האכפתיות אבל לא התכוונתי לדווח פה

נקודות שעלולות להחמיץ ולשים לב אליהם ולטפל בהם. מעשית. הכי מעשית שיש.

שחוסר הכרות הטוב נמשלה לחמץ, שהיא גם תופחת כמו בצק.

שמשהו קצת יכול להעיב על הכל.

ובאמת כתבתי את זה מהמקום שלי.

אויל זה גם מתקשר לפסח ביחס לשירת הים.

שכאמור בחזל חזקיה היה אמור להיות משיח והוא לא היה כי לא אמר שירה.

תודה זיויק על החיזוק העצמי בשרשור הזה!

🤭

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.

הרגעים הנעימים הם נקודות שצובעות כל שאר הזמן.

לכן הם חשובים, ועוד יותר - לכן חשוב להבחין בהם!

העלית בי געגועים

עוד משהו שעורר בי געגועים לאחרונה:

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.

בהצלחה חבר יקר!!!

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

שהכותרת שלו היא

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

הגישה הנכונה ללימוד תורה ולא פחות חשוב מזה הגישה הלא נכונה ללימוד תורה.

אני רוצה לנסות להסביר: אני מכיר כל מיני כיוונים, אני למקד את עצמי מתוך החוכמה של החוויה שלכם דברים שנגעו בכם (משהו שאין ל-AI). אני מחפש רעיונות מפותחים ומתפתחים בנושא למשל על בסיס: "שלא ברכו בתורה תחילה"/ "לא זכה נעשית לו סם"/ "הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידם" ועוד.

מקווה שהשאלה וההקשר מובנים תודה.

"משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!"

ברכות ס"א עמוד ב' - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%94%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D
 - התלות בלימוד התורה, זה עניין מאוד יסודי בעיני. זה לא רק צ'ופר, אלא זה זה החיים. גישה לא נכונה ללhמוד תורה מוצאת "אלטרנטיבות" אחרות או פשוט לא מבינה את ההכרחיות של לימוד תורה.

יש עוד פסקה של הרב קוק בשמונה קבצים שחזיקה אותי ביחס ללימוד שלא לשמה, פסרמתי אותה פה פעם אחת, לא מוצאת כעת. העתיק אותה לכשאמצא.

על הכיוון. באמת חשוב לי החיבור הישיר למדרשים ולמקורות (לא מאמרים מודרנים שונים של ד"ר מנותקים אלא משהו רציני) אבל כמו שאמרתי אני רוצה למקד את עצמי לפי היכרות של רעיונות יותר מפותחים - מהרעיון אל המקור, במקביל למה שאני אישית מתייגע בחיפוש עצמי מהמקור לפירוש.

יש שמחה על ההתקרבות לה'. בזמן שאתה בצער אתה מקיים מצוות תשובה, וממילא אתה דבוק אז בה'.

"מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלהים אלי אתה א‍שחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך".

על אותו משקל, תיקח את הרגשת הכאב על החטא להרגשה כאב כללית ויסודית על הריחוק מה' כשאין השראת שכינה ומקדש. תרגיש כאב על זה שה' נסתר.

אולי יעזור לך ללמוד קצת את הפרק שבו הרב קוק מדבר על ייסורי התשובה ועל הטוב שצומח מהם(נראלי אזור פרק ט)

אבל זה שלב שצריך לעבור כדי להתקדם הלאה

צער ועצבות הם עצת היצר, לדרדר את האדם להמשיך לחטוא...

עיקר התשובה הוא ההתקדמות, אחרי החרטה כמובן.

לא לשכוח עם ישראל חטאו בעגלה, סמוך למעמד הר סיני והנה כולנו כאן. אז קל וחומר שאפשר לעשות תשובה על רוב החטאים רנדומליים ולהתקדם