בעקבות קריאה בשירי ביאליק (ופסקה י"ט בישראל ותחיתו כרקע כללי ולא ישיר), בנימה מעט פסימית כמסר חלקי:

---------

לִדְמוּתוֹ של מְשׁוֹרֵר:

עַפְעַפֵּי עֵינָיו רַכִּים יוֹתֵר,

וְכִיסָיו עֲמֻקִּים יוֹתֵר,

וּלְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה יוֹתֵר,

וְלִבּוֹ עָגֹל יוֹתֵר

הַצּוּרוֹת הַשְּׁגוּרוֹת לָאָדָם מוּזָרוֹת לוֹ

וְצַר, אַלְלַי, הָעוֹלָם.

רוּחוֹ שׁוֹלֵחַ קְנוֹקְנוֹת עִוְּרוֹת,

בּוֹחֵן אֶת הָעוֹלָם בְּעֵינַיִם כְּווּצוֹת

בְּלִבּוֹ קוֹדַחַת אֵשׁ לְבָנָה מִן הֶחָלָל הַחִיצוֹן

וְיֻהֲרָה שַׁבְרִירִית מְכַסָּה כְּדֹק אֶת רְצוֹנוֹ

בְּפִיו בְּשׂוֹרָה, מִלּוֹתָיו שְׁנִינַת-חִצִּים

הַנִּבְרָרִים מֵהָאַשְׁפָּה הָעוֹלָמִית

בְּעֶלְבּוֹן הוּא יוֹדֵעַ:

סוֹד גָּדוֹל בָּעוֹלָם, וְהָאֲנָשִׁים גֵּאִים בְּמַהֲלָכָם

אִם אַךְ אֵדַע אוֹתוֹ

אִם אַךְ אֶקְרָא בִּשְׁמוֹ

אִם אַךְ אֶצְלֹב אוֹתוֹ

יוּסַר הַלּוֹט

יֵדְעוּ כֻּלָּם

חוֹרֵט בְּמַחְבַּרְתּוֹ וְשׁוֹנֵּן מְלִיצוֹת

הִדְהוּדֵי מִלִּים שֶׁהָפְכוּ לָאֲמִתּוֹת מוּצָקוֹת

תָּנָ"ךְ חָדָשׁ יְהַדְהֵד בָּעוֹלָם

מִלּוֹתַי כְּאֵבַי הַשָּׂגָתִי:

סוֹד גָּדוֹל בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים

סוֹד גָּדוֹל בְּלִבּוֹת הָאֲנָשִׁים

סוֹד גָּדוֹל מִקְּצֵה הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ

אֲנִי אֵדַע אוֹתוֹ אֲנִי אֶצְעַק אוֹתוֹ מִכָּתְלֵי בְּדִידוּת קִיּוּמִי

גַּבּוֹתָיו הַמְּכֻוָּצוֹת נִתְקַבְּעוּ, מִצְחוֹ נִסְדַּק מִקּוֹמֵט,

לִבּוֹ מְדַדֶּה וּפוֹעֵם, שְׂפָתָיו הַחֲשׁוּקוֹת נִנְקְעוּ

צִפָּרְנָיו חוֹצְבוֹת בְּכַפָּיו בְּתוֹךְ כִּיסָיו הָעֲמֻקִּים

נְתִיבִים עֲגוּלִּים אֲדוּמִים

הוֹלֵךְ הַמְּשׁוֹרֵר הַדּוֹרֵשׁ אֱלֹהִים

בְּצִדְקַת דַּרְכּוֹ

בְּאַמִּיתַת בַּקָּשָׁתוֹ

בְּלַהַט בְּרַק לְבָבוֹ

וְכָמוֹהוּ, פְּזוּרִים בָּעוֹלָם, יְחִידִים

יְחִידִים יְחִידִים יְחִידִים

בּוֹעֲרִים בּוֹדְדִים

חוֹרְשֵׁי שׁוּרוֹת בַּמַּחְבֶּרֶת

בּוֹעֲרֵי לְבָבוֹת כְּבֵדִים כַּעוֹפֶרֶת

נַוָּדִים הוֹזִים בּוֹזִים כָּל תִּפְאֶרֶת

נוֹתְצֵי פְּסִילִים לוֹעֲגֵי אֱלִילִים

מְבַקְּשֵׁי אֱלֹהִים

נַעֲשֶׂה עִמָּם חֶסֶד,

יֻהֲרָתָם הַדַּקָּה הָעִוֶּרֶת

נַשְׁקִיט הַסַּעַר הַמְּיֻתָּר, בִּטְחָתָם הַמְּטֹרֶפֶת

נָשִׂים יָד תַּקִּיפָה עַל פִּיהֶם הַקּוֹדֵחַ

שְׂמִיכָה עַל מוֹחָם הָרוֹקֵם עֲלִילוֹת

נוֹצִיאֵם לַהוֹרֵג

הַשְׁקֵט הַמְּשׁוֹרֵר

שֶׁתָּעָה כְּמוֹ כּוּלָם בְּחֶשְׁכַת עוֹלָמוֹ

(מְאוֹרוֹת דַּקִּים כָּבִים בִּמְסִלּוֹתָם)

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.