אני לא קשורה לפורום מזה 8 שנים, אבל בדיוק שמעתי פודקאסט בנושא ביום שישי.

הוא לא מתמקד ספציפית בשאלה הזו, אבל כן מתייחס אליה בצורה מאוד מעניינת ומביא דוגמאות מרתקות במהלך הפודקאסט.

בכללי הוא מתייחס למיינדסט.

מצרפת קישור

101: ניב פרן - איך לעבור מתקיעות מחשבתית לצמיחה מתמדת

המסלול שהוא צריך לעבור.

אולי קשה יותר משל אחרים ואולי קל יותר, אבל זה המסלול שלו.

השיעורים שהוא צריך ללמוד, הכל ספציפי עבורו.

צריך אדם לומר בשבילי נברא העולם. בשביל המסלול הספציפי שלך, נברא כל העולם

אבל לסבל של הראשון יש פשר, הוא לא צריך לקנא ולפזול הצידה ולקנא בדברים שאחרים משיגים בקלות אלא להאמין שהעולם נברא בשבילו ושהסבל שלו חשוב כי בתהליכים שהוא יעבור הוא... לא יודע איך לקרוא לזה, אבל יגשים את ייעודו?

עכשיו כשאתה למטה אתה אומר למה אני סובל וכו וכו והעולם מרגיש לא הוגן. אבל לכולנו יש את המסלול שלנו.

במזרח אומרים שאם יש לך קשיים, תראה בזה מחמאה.

נכון קשה לנו כל מיני דברים. כל אחד בתחום שונה. אבל כולנו עוברים דרך במהלך החיים, אנחנו גדלים ומשתנים. גם פיזית גם נפשית, גם רוחנית. הכל לטובה.

כשלומדים לשחרר, לומדים לגדול, כל אחד מהקושי שלו. לומדים חמלה על עצמנו ועל אחרים. זה המסלול שלנו בחיים. אולי דווקא אלה שהכל קל להם, הם המסכנים...

1. איך לומדים לשחרר? כשאני משחרר לרוב מה שקורה לי זה שאני מסתגר. כשאני מתאמץ אני חוזר למסלול... אבל אני מניח שאת מתכוונת במילה "לשחרר" - להתרפא, או משהו כזה. אני טוען שחלק מהסיבוך של האנשים שנולדו לסבול זה הקושי לצאת מהפלונטר.

2. (זו התמיהה העיקרית) - עוד לא הבנתי את הפיתרון. את מתכוונת לשכר בעולם הבא? או שכל אדם צריך לשמוח בהצלחות שלו? אני כן שמח בהצלחות שלי, אבל כל כך סובל וכל כך צמא לדברים שבלעדיהם קשה לחיות, שלאחרים מגיעים ומרווים. לא דיברתי על מכוניות וכסף אלא על אהבה וחום ושייכות. עוד לא הבנתי איך אלה שקל להם הם מסכנים? זה רק בגלל שהם לא מעריכים את מה שיש להם? ובכלל - האם הם לא מעריכים את מה שיש להם? מה, זוגות נשואים עם אהבה עמוקה וחזקה הם מסכנים כי היה להם קל למצוא זה את זו? למה במזרח מחשיבים סבל למחמאה?

ילקוט שמעוני על נ"ך תתק״ח

גם אני. המרמור מרקיע שחקים ברגעים אלו

תודה על הפרספקטיבה

כל אחד מאיתנו עובר בדיוק מה שהוא צריך לעבור, כשקראתי את השרשור שלך עלה לי בראש בפשטות "גלגולים" כל אחד ומה שהוא צריך לעבור.

יש כאלו שבאו לתקן דברים קטנים ביותר ולכן אולי קל להם בכל מיני תחומים ונושאים, יש כאלו שחגגו גלגול קודם ומתוך *אהבת הבורא אליהם* במקום שיקבלו עונשם למעלה, מקבלים אותו פה בכל מיני מלבושים(עוני, נפש עדינה ורכה, זיווג מאוחר וכו' וכו'). אבל הכל בגזירת הבורא ואהבתו, גם אם בדעת הקטנה והמצומצת שלנו קשה לנו לתפוס ולהבין - אי אפשר לנו להבין את השם יתברך. "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה" בפשטות.

וגם לי יצא לחשוב לעומק על המון דברים בחיים שלי שלא הצלחתי להבין, ממש, למה ככה ולמה זה היה לי ככה ושם חוויתי עניין כזה, והייתי מסתבך עם עצמי בראש ממש נכנס לכל מיני תובנות ומחשבות והאמת עד היום ככה אבל הרבה פחות כי אתה מבין בסוף שככה זה וזה מה שקיבלת וזהו. תסתכל למעלה תבכה אם צריך, תגיד "תודה אבא אני לא מבין אותך ותודה על זה שאני לא מבין אותך" בהתחלה אתה תרגיש שקרן וכו' עד שבאמת תפנים את זה ותרגיש הקלה דודי ורעי אחי אהובי, תנסה את זה, אם לא יועיל לא יזיק.

לגבי החלק השני - אני יכול להיכנע אבל לא יכול להתבודד ולהודות, אין לי גנטיקה ברסלברית

הבעיה היא שאנשים חושבים שכל מי שמדבר עם השם הוא ברסלבר ועשו עוול די גדול לברסלב וזה נושא אחר אבל בלי קשר למה מי שמדבר עם השם לא יכול להיות פשוט יהודי? מה הנביאים והאבות לא היו מדברים אל השם? משה רבינו ? "ואתחנן אל השם בעת ההיא לאמר" מה זה אם לא דיבור ותפילה אל השם מהלב?

ולגבי תגובתך אחי אהובי, אני לא מתיימר להבין בגלגולי נשמות ולתת דגשים וציונים מה כל אחד בא לעשות ולתקן בהאי עלמא. אבל אני מבין שאם יש פה בן אדם והוא סובל אצטער ואתפלל בשבילו וכו', אבל עם כל הצער שבדבר יש סיבות לסבל שלו, כי אני לא יותר רחמן או חכם ח"ו מהשם יתברך שמכיר את הטבע והמציאות של כל אחד מאיתנו עוד בטרם היותנו למשך כל הגלגולים שבהם נבוא לעולם עד סוף כל הדורות ועד לתיקון השלם. זה הרבה פעמים מקל על הקושי, לשחרר את השכל של למה ככה ולמה ככה, ולזרוק פשוט ולהבין שאני לא יותר חכם מבורא עולם, שהוא אבא שלי ואוהב אותי, ואם הוא החליט ככה אז ככה הכי טוב בשבילי כי הוא באמת יודע יותר טוב ממני.

אם תפנים שהשם אוהב אותך גם בתוך כל הקושי והעניינים שאתה עובר, ושהוא עושה את הכל לטובתך עם כל הקושי שבדבר והדבר קשה אין ספק, יהיה לך יותר טוב. אני לא מנסה למכור לך אמונה, אמונה זה שריר שצריך לעבוד עליו, סך הכל נותן לך נק מבט וורודה יותר לכל הקושי מאשר נק מבט אפילה חשוכה וקודרת של באתי לסבול, הבחירה היא שלך דוד שלי.

ועוד נק' שעוזרת לי, הרבה פעמים התלוננתי בחיים על המון דברים, ושאלתי למה אין לי את זה ולמה זה חסר לי ולמה בנושא ההוא אני לא מאה, עד שנפלה לי מחשבה בראש, "בואנה אתה מושלם שאתה ככה מתלונן?" רוצה לומר, כבר קיימת את כל התורה כולה מ-א' ועד ת' שאתה מתחיל לבוא בדרישות ותלונות ? ונניח שגם אם קיימת את כל התורה כולה ועשית הכל ועדיין לא קיבלת, על מה אתה בא בתלונות? מישהו חייב לך משהו? הרי לכך נוצרת להיות עבד השם ולקיים את התורה. וזה נותן פרספקטיבה של בכלל להגיד תודה על מה שיש, כי עם כל כמה שאני חסר בעבודת השם ועוד בכלל זוכה לקבל ממנו, באמת לא מגיע לי ועוד אני בא בדרישות ותלונות.

כשאתה אומר ה' עושה הכי טוב בדיוק עבורך, אדם אמור לזהות שזה טוב? אני יכול בעצמי לראות שזה טוב? היעדים שהצגתי ברצון לזוגיות ולחיים עם משמעות ובהירות הם יעדים פסולים? אפשר לטבוע בתוך ים הצרות שלי ובכל זאת לדעת שה' אוהב אותי והכל מותאם עבורי?

טוב = משהו שנשגב מבינתי, ואולי אפילו עד סוף ימיי ירגיש רע, אבל באמת הוא טוב?

או שטוב = דומה לטוב שהאדם מזהה בעצמו (נניח אחרי שיחה טובה עם חבר) ששם יש הקלה ותחושת קיום...

מה אני יעשה, אני לא יודע איך עושים את זה ואיך פונים לה'.

אגב וואו, לגבי הפסקה השלישית - נשמע שאתה הרבה יותר קיצוני ממני בהנצחת הסבל, כי אפילו להתלונן אסור לך, וכל פעם שכואב לך אתה מזהה את זה כ"למה שיגיע לי בכלל". אני מרגיש שכן מגיע לי. לא ביקשתי מכוניות יוקרה ודולרים, אלא בריאות ושייכות

בכל מקרה תודה. אני שומע מה שאתה אומר ואקרא את זה שוב ואהרהר בזה 

אדם לא אמור לזהות שזה טוב, סתם אני אתן לך דוגמא..

אני מכיר יהודי יקר וצדיק שאיבד ילד ל"ע, וכמובן שבשעת המשבר הוא התפרק וכו' ואני בטוח שקשה לו עד היום. אבל היום הוא מדבר איתי ואומר לי, שמע אני מבין שהגיע לי, אני מבין שהשם סך הכל תיקן אותי פה, והביא לי נק מבט שלו ואמר לי ממש שהוא מבין שכנראה הוא היה צריך ללכת מהעולם בעקבות עבירה פלונית, והשם עשה איתו חסד עצום ולקח את הילד במקום, (עזוב שאחד הצדיקים שבדור אמר לו שהילד היה ניצוץ של צדיק שלא אגיד את שמו מחשש לזיהוי וזו חתיכת זכות שנפלה בחלקך בכלל להביא נשמה כזאת לעולם), אתה רוצה לקרוא לו "מנציח סבל"? שיהיה..

אני מעדיף לקרוא לו צדיק ועבד השם, הצליח לשמור על שפיות במצב הקשה הזה וצבע לו (וממשיך לצבוע) את החיים שלו בוורוד, והוא עובר עוד הרבה סבל מעבר לנ"ל, זה עצוב להגיד אבל מהכירות אישית איתו הנ"ל רק מעט מזעיר מהייסורים שהוא חווה..והוא דוגמא לאיך יהודי צריך לקבל ייסורים באהבה בעיניי.

האם במהלך הניסיון הוא זיהה שזה טוב? כנראה שלא, האם היום מבחינתו זה טוב? לא יודע, האם הוא התבטל להשם וקיבל את רצון הבורא? לעניות דעתי וודאי, האם השם יתברך מרוצה ממנו - ללא ספק.

עכשיו השאלה היא כזאת.

למה אתה חושב שבאנו לעולם? אם אתה מאמין שיש השם והוא מנהל פה הכל וכו' אז הנק מבט של אותו יהודי יקר וצדיק היא היא מה שהשם רוצה מאיתנו, השם לא מחפש לעשות רע לאף אחד ח"ו, זה שאנחנו בשכל הגשמי שלנו לא יודעים לפרש שמה שהשם עושה זה טוב כי תכלס כרגע יש קושי ורע ואנחנו קצת עיוורים לכל ה"הכל לטובה" וכו' זה לא אומר שזה רע. הגדרת הטוב שלנו והגדרת הטוב של השם ברוך הוא הן הגדרות שונות מאוד, עיין בראשית רבה פ"ט, גהינום הוא "טוב מאוד" לנו זה נשמע לא מובן לכאורה, איך מקום שבו שמענו שיש עונשים קשים מנשוא הוא "טוב מאוד" ועוד *מאוד*? אלא מאי? הגדרת הטוב שלי עם שכל מגושם ודעת מצומצת לא מתקרב בכלל להגדרת הטוב של השם יתברך. כנ"ל לגבי המוות, בעיני אבינו מלכנו זה מעולה, בעיננו זה דבר נוראי לאבד קרוב ח"ו, השם יודע שהוא הולך לעולם החיים, מבחינתינו הוא עזב את עולם החיים כביכול. הגדרות שונות שמעידות בפשטות "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה".

ואם אתה חושב שאנחנו פה בעולם בלי השם ח"ו, אז כן, אין טעם לסבל והוא סתמי כי אין תכלית.

אין עוד אופציה, רק ה2 הנ"ל.

ולשאלתך ידיד נפשי, אני לא מנציח את הסבל ח"ו, אף אחד לא אוהב לסבול, לא מכיר כאלו שכן, אבל פשוט ברגעים של קושי שמביאים אותי למצבי קיצון של חלילה דיכאון או קדרות כזו על המצב, אני מעדיף להבין שלא מגיע לי כלום ושהמצב שבא עליי הוא בחסדי שמים וברחמים עצומים ואהבת השם אליי - להגיד לך שתמיד אני מצליח? ממש לא, אבל בפעמים שכן זה מדהים. רוצה לקרוא לזה הנצחת הסבל? שלך דוד, אני רוצה לקרוא לזה עבודת השם של יהודי.

ועוד עניין דוד, "את אשר יאהב השם יוכיח" גם נק למחשבה.

אם אני מנסה לתמצת את ההסבר שלך ולהבין למה אני לא מצליח ליישם/לקבל אותו, אני רואה את זה ככה:

1. המושג "טוב" כמו שאני מבין אותו שונה מהמושג "טוב" כפי שה' מבין אותו. הדברים שטובים לי מצד ההרגשה שלי לא באמת מעידים על האם הדבר הוא טוב או לא באמת, רק ה' יודע מה טוב באמת.
2. האמונה שה' טוב תמיד מכריחה אותי להסתכל על הרע שבחיי בתור פתרונות שה' מצא בשביל לפתור את הבעיה (במקום שאני איענש על הקלקול הנורא שכנראה גרמתי - עליי להבין שה' הציל אותי ולקח את בני".
3. הסבל שאני מרגיש הוא מבחן עבורי לראות האם אני מקבל ייסורים באהבה או לא. גם אם אני לא שמח - אם הצלחתי לעבוד את ה' ולא לפרוק עול אז אני טוב.

יוצא שאתה כן סבור שיש אנשים שנולדו לסבול! כל הסבל שחבר שלך עבר הונדס בדיוק מופתי עבור הדרך שלו בחיים על ידי ה'. כלומר ה' יודע עבור החבר הזה שהכי טוב יהיה עבורו אם הוא יסבול. אולי באמת כל פעם שהחבר הזה קיבל ייסורים באהבה יצא בושם בעולמות העליונים, אבל מה שברור הוא שבעיניך ברור שיש אנשים שיורדים לעולם הזה בשביל לסבול! 
אני לא מצליח להבין את המושג "טוב" לפי זה. אני חוזר למושכלות לעיל:
1. ה' הוא הטוב עצמו, ולכן הוא לעולם לא יעשה לנו רע.
2. ה"טוב" שאני מרגיש בתור בשר ודם זה לא ה"טוב" שה' יודע מהו
3. כשחסר לי ה"טוב" שאני מבין ומזדהה איתו (אהבה, ילד קטן ומתוק שמת, זוגיות, חום, יחס וכו') אז אני סובל, כי אני רוצה את הטוב כפי שאני מבין אותו.
 

יש כאן איזו סתירה... 
בכל מקרה תודה רבה שהגבת... 

עריכה: היא אמרה שלא אז אני בטוח

אבל בכל זאת מרגיש שאין ביני לבינו שום קשר..ככה מרגיש לי..

מה טיבו?

יהודי יקר מנשוא היה לי קשר ממש טוב איתו עד לא מזמן אין מצב בחיים שהתכוונת אליו

אם כן אני לא יודע איפה לקבור את עצמי

תגיד פרט מזהה עליו. נגיד גיל?

אם התכוונתי אליו למה שתקבור את עצמך?(אולי כי זה אתה??)

אם אני לא טועה 22-23

אז תגיד פרט אחר, מה הבעיה?

נגיד מקום מגורים?

השאלה מה עושים מכאן? לאן אני שולח קורות חיים?

ממש ממש לא!

גם אם על מישהו נגזר שיעבור סבל-  גופני או נפשי, הידיעה שהכל מדויק לטובתו מאפשרת לו לחיות לא מתוך נחיתות שמאפשרת לו להשלים עם גורלו... כי הוא במצב הכי טוב עבורו, בידיים הכי טובות. הוא רגוע כדי לראות את היתרונות במצבו ואת הטוב שבו, כי ה' טוב ומיטיב לכל.

תפס אותי במה שכתבת: אם מאבדים את הריכוז - מגדל הקלפים מתפורר, ולך תיזכר איך בונים ולך תאמין שוב שאפשר...

נשמע שמושקע כאן הרבה מאמץ, ואני חושבת שהוא כבר מעל הנצרך. לא עליך המלאכה לגמור. 

אדם צריך להשלים עם מה שאין בידו לשנות, ולעשות מה שהוא יכול עם מה שניתן לשנות. 

בנוסף, אדם לא יודע מה גורלו וצריך להאמין תמיד שהכל פתוח, הכל יכול להתהפך ולהשתנות. תמיד צריך לצפות לישועה. הכל ביד ה'. והבוטח בה' חסד יסובבנו. 

צדיקים תחילתם ייסורים וסופם שלווה, תחשוב על אילו חיים עבר יוסף הצדיק, דוד המלך... 

יש אנשים שעוברים הרבה תלאות, אבל זה מותאם להם- לנשמתם, לייעודם, ולארגז הכלים שלהם. 

גם מכל אדם ה' מצפה לתוצאה אחרת.  צריך להזהר לא ליפול להשוואות ולצפות מעצמנו דברים גבוהים מדי, גם ברוחניות לא לקפוץ מעל הדרגה שלנו כי זו עצת היצר להפיל אותנו בסוף.

חוץ מזה שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו אז מה יש להתייאש פה?

צריך להתחזק באמונה ואז אותה מציאות יכולה להיראות אחרת לחלוטין.

בהצלחה!❤

אני לא מבין איך עובדים עם מה שאת מציירת.

אם אנחנו מסכימים על הבסיס:

א. שיש דברים נכספים (זוגיות, אהבה, כוחות נפשיים יציבים, חברה מיטיבה)

ב. שהדברים האלה הם לא רק העדפות אלא דברים שכל אדם צריך, שהם חלק מהטבע שלנו, שכשהם קיימים יש שמחה וכשהם נעדרים יש חיסרון ("לא טוב היות האדם לבדו")

ג. שיש אנשים שזה בא להם בטבעיות בתוך מסלול החיים הזה, ויש אנשים שמתייגעים להשיג את זה ולא מצליחים כי הם בנויים בצורה שפחות מותאמת לזה

אז את מתמודדת מול שאלת גורל הסבל לכיוון של

1. "הם לא נולדו לסבול, יכולים להיות ממש מאושרים ובטוב"

או

2. "אמנם יש להם סבל רב במסלול החיים שלהם שנחסך מאנשים אחרים, אבל יש לזה סיבה ואסור להתבכיין על זה אלא לעבוד בתוך זה"?

אם את מאמינה באפשרות (1) - אבל את מסכימה על סעיפים אבג למעלה, אז איך אפשר להכחיש את ההבנייה של הסבל בחיים שלנו? אם את אומרת: "נשמע שמושקע כאן הרבה מאמץ, ואני חושבת שהוא כבר מעל הנצרך" - את בעצם אומרת לי להרפות מהכמיהה לאהבה ורפואה. אבל אני מזהה שכשאני מפסיק להתאמץ אני מיד נופל ונסגר בחדר... תפילות לא עזרו לי עד עכשיו ואני מתקשה להאמין בזה אחרי המון פעמים שתליתי בהן תקוות... נראה לי שכל המסגור הזה מציג עד כמה הסבל וההעדר של היסודות האלה נוכח בחיי

אם את מאמינה באפשרות (2) - אז כמה דברים:

א) את התחלת וענית "ממש ממש לא!" אבל בעצם לא הצעת פיתרון איך להשיג את הדברים הנכספים המתוארים ב"אבג" למעלה. האם לדעתך אדם יכול להיות בודד כל החיים, רווק כל החיים, דחוי כל החיים, נופל ומאבד את עצמו כל החיים, נאבק מול הרצון להסתגר כל החיים - ולהיות שמח?

ב) צדיקים תחילתן בייסורים וסופם שלווה (שאגב, ציטוט יפה, לא הכרתי), יוסף הצדיק ודוד המלך - הם דוגמאות לאנשים שקיבלו ייסורים באהבה והזדככו במסלול חיים קשה, או דוגמה לאנשים שיצאו ממעגל הסבל? אני מתכוון - איזה עתיד את מדמיינת לאנשים שקראתי להם "נולדו לסבול"? של זיכוך על ידי ייסורים, או של שמחה והשגת המבוקש מחוץ למעגל הייסורים?

ג) איך אמונה מנחמת בהיבט הזה? אם לה' יש תוכניות שלעולם לא אדע, איך הידיעה שהן קיימות אמורה להפיג לי את הכאב? אני לא מרגיש שאמונה יכולה לדחות דברים חזקים וטבעיים כל כך כמו האושר שאחרי שיחה טובה עם חבר. אבל זה נדיר ורחוק. לדעתך אני מפספס משהו? וחשוב מכך - אני לא מדבר רק על עצמי אלא על תופעה של אנשים רבים עם בעיה דומה.

תודה

וואי סליחה תקשיב ממש הסתבכתי איכשהו עם ההודעה הזאת

יצא לי קצת ארוך מקווה שזה בסדר

מה שקשה לנו בחיים זה לא תמיד הסבל, אלא חוסר המשמעות שבו. ולכן, ברגע שנראה משמעות ונבין שהכל מסודר ומדויק חצי מהסבל ומהעול שמרגישים- יעלם פשוט.

הצבת משוואה: להרפות מהמאמץ= "להרפות מהכמיהה לאהבה ורפואה".

הגיוני.

באמת להכניס אמונה בתמונה זה להכיל מורכבות.

אבל בלי אמונה- אין תכלית.

אני לא רואה דרך להתמודד בלי אמונה. בלי אמונה זה אכן או פסימיות או מאמץ בלתי מרפה.

ואני רוצה להגיד שלבי אתך, יש מצבים קשים בחיים שבאמת צריך להתמודד מול כמה חזיתות במקביל וזה טירוף.

אבל מה חשוב לזכור? שאלוקים לא רוצה את התוצאות, הוא רוצה את המלחמה.

לפעמים זה גדול עלינו על אמת, אם אין לנו סיכוי אז למה לעשות משהו בכלל?! אבל מפרשים "אקרא לאלוקים עליון, לאל גומר עליי"- אתה עושה את הדבר הנכון, ה' גומר. 

זה יסוד חשוב לדעת שלנו אין כוח לעשות את הפעולות האלו באמת. לשחרר.

בהנחה השניה כתבת "כשהם קיימים יש שמחה וכשהם נעדרים יש חיסרון"

במקום המילה חיסרון תשים את המילה "התמודדות". כאן יש ניסיון, ויש בחירה.

איך מתמודדים עם היעדר של דברים נכספים?

זה מורכב משני דברים בו זמנית: תפילה מצד אחד, וביטחון מצד שני.

אלו אכן לא דברים שבאים ברגל... זו עבודה יומיומית.

וכמה מילים לגבי תפילה: 

אנחנו מבקשים שאם זה טוב לנו ה' יעשה את זה. אבל הבקשה היא לא כל מהות התפילה. המהות הרי היא הקשר, המפגש. בתפילה צריך להיות שם. להרגיש את נוכחותו... להקשיב מה הוא אומר לנו. אם רק שומעים את עצמנו, אז לא באמת נפגשנו עם ה', ולא באמת נרגיש את השלווה והאור שהנשמה מתמלאת בהם אחרי תפילה.

"יש אנשים שזה בא להם בטבעיות..."

וואי אני כל כך מבינה את המשפט הזה... זה נראה שיש אנשים שהכל הולך להם בקלות. זה נראה לא הוגן. אבל אני חושבת שעדיף להמנע מכיוון מחשבה כזה משתי סיבות: 

א. אנחנו באמת לא יודעים כלום. הרבה פעמים כשנכנסים לעומק מגלים שלכל אחד יש סיפור. וגם אם לא, זה הרבה עניין של תיקון וגלגולים וכו'.

ב. עצם הידיעה שסיפור החיים שלך נתפר במיוחד בשבילך, ושיש לך תפקיד ושאתה חשוב באמת. הופכת אנשים אחרים ללא רלווטים. כי יש לך חלק חשוב בדיוק כמו להם... מה זה משנה אם העבודה שלכם שונה? אם ה' מצפה ממכם דברים אחרים? 

אז עדיף להתמקד בזה, בלומר לעצמך כמה אתה חשוב, למנות דברים טובים בך, ושעשית, ושקרו לך. לשמוע שיעורים שמעצימים אותך.

הנשמה צריכה מזון... אם לא נתדלק אותה מאיפה יהיה לנו כוח לנסוע? הרי החיים האלה לא פשוטים.

אני רואה על עצמי, שכשעובר עליי זמן בלי תורה אני נהיית יותר עצובה, ואחרי שיעור תורה או תפילה או זמן עם עצמי, מצב הרוח שלי מרומם. כי הנשמה קיבלה את שלה.

רק צריך להתקדם צעד צעד, לקבל גם את המקום הנמוך שלנו לפעמים אבל לשאוף גבוה.

לגבי הדוגמאות של הצדיקים, אז אמנם בעולם הזה בהתחלה הם סבלו אבל אח"כ הרוויחו גם בעוה"ז. אבל האמת שאצל צדיקים כבר בעוה"ז הם חיים את העוה"ב כי יש להם אמונה ממש חזקה, שהם מקבלים הכל באהבה כי הם כל כך סמוכים ובטוחים על ה' שהוא עושה את הטוב עבורם. הם מאושרים בשמחה פנימית מעצם הדבקות בה'.

אבל גם רציתי להגיד בזה שאחרי שעומדים בניסיון, בד"כ מגיע טוב. 

לא צריך ללכת רחוק... רבנים בימינו. הרב מאיר אליהו לדוגמא? הוא סיפר שבתחילת החזרה בתשובה שלו הוא היה מתפלל לה' שיקח אותו, שהוא רוצה למות! (אגב הוא כותב בספר שלו סימוכין למה מותר לאדם מבחינה הלכתית להתפלל שהוא ימות. כי הוא יכול להתפלל אבל בסוף ה' יעשה מה שהוא רוצה. התפילה היא "על תנאי" שזה מה שטוב לי אז ה' יעשה את זה) 

זה שתבין כמה הוא סבל, ותראה איפה הוא היום ב"ה.

הרב שניר גואטה, בתחילת התשובה שלו- הוא ויתר על כל הקריירה שהוא הקדיש לה את החיים שלו והלך להיות אברך. הוא סיפר על איך הוא היה צריך למסור את האוטו וללכת כמעט שעה ברגל כל יום להגיע לכולל... הוא לא ידע מאיפה הוא יתפרנס ועוד קשיים שהיו לו. כבר היום רואים שהוא לא הפסיד מזה, וזה עוד בלי לדבר על עולם הבא.

"איך אמונה מנחמת?" זו שאלה חזקה. אני בטוחה שיש לה תשובות יותר טובות משלי, אבל זה לא רק הידיעה שזה לטובתי בעתיד... 

זה מנחם שיודעים שטוב עכשיו. שהמצב עכשיו הוא רצון ה', והוא תמיד רוצה את הכי טוב עבורי. 

אז כן... צריך להתאזר באורך רוח. להרחיב את המבט. ולהסתכל ביתרונות ועל מה שכן יש.

ותראה, אומרים שדווקא איפה שקשה לאדם שם העבודה שלו. אז לא לראות בחיסרון רק חיסרון, אלא אתגר אישי שבסופו של דבר יהפוך להיות המתנה הכי גדולה שלנו.

רק סבלנות בתהליך, והרבה אהבה ואמון. בידיים שלנו זה רק הכוונה הפנימית, השאר בידיים שלו.

אני לא אומרת את זה סתם מבחוץ כי גם אני מתמודדת עם הקשיים האלה וזה מאד נוגע בי המקום הזה של הסבל והיאוש וההתמודדות עם אמונה, בלי אמונה... אנחנו בדרך. זכינו לחיות בתקופה מטורפת... זאת באמת זכות.

היצר הרע משתמש עלינו הרבה בדמיונות. תמיד לזכור לחפש את הנקודה האמיתית ולהקדיש לה מקום. בעיניי אמת היא מפתח להכל. לענווה ומשם לכל המידות הטובות.

ה' יברך אותך ויאיר את דרכך תזכה לישועות ולאמונה לעבודתו בשמחה ובשלמות!

קודם כל ברצינות תודה רבה שישבת וכתבת. תגובה ממש טובה עם תשובות שיכולות להניח את הדעת והרבה בהירות.

אחשוב על זה ואולי אגיב / אשאל עוד בהמשך ואולי אלך עם זה...

יום טוב

שמחתי לשמוע

כל אחד נולד לתקן את הדברים שעליו לתקן. לא בהכרח במובן של תיקון המקולקל, אלא יותר במובן של בניה והתקדמות ביחס לעצמו וביחס לעולם. ממילא לכל אחד יש נקודת פתיחה שונה ונטיות שונות וכו'.

אם כי

לא סתם אדם לא הגיע לעולם עם רשימה של הדברים שעליו להתמקד בהם, או מהי תכלית חייו המיוחדת לו.

כנראה זה לא משהו שאמור להעסיק את האדם. בן אדם אמור לרצות ולהתפלל להיות טוב, לקדם את עצמו ואת העולם, להגיע לאושר, לעבוד על השמחה וכו'.

המחשבה של כנראה נולדתי לסבול היא מחשבה של קטנות, שגורמת לאדם להישאר תקוע במקום (במקרה הטוב), ולהטיל את האחריות על בורא העולם.

אגב מכיר את המעשה מחכם ותם? מומלץ מאוד!! סיפורי מעשיות ט׳

זה משתנה אצלי, ולרוב אני חוזר למחשבה הזו בימים קשים במיוחד או אחרי רצף כשלונות.

אני לא מבין מה זה "לעבוד על X", ושוב שואל את שאלת ההשוואה לאנשים שזה בא להם בקלות. אשמח להבין איך בעיניך, חוץ מהנימה הפסימית, זה לא ניסוח מדוייק.

אדם נולד עם חסרונות משמעותיים: רקע משפחתי רעוע וילדות לא מדהימה, פחדים וכאבים מוטבעים, מסלול חיים רווי פספוסים וחסרונות וירידה מדרך המלך. דפוסים נפשיים חזקים של תסכולים ונטייה להרס עצמי. נתוני פתיחה חלשים בשוק (מראה חיצוני ו0 כריזמה) שמקשים על היכולת למצוא זוגיות בקלות. המשפחה לא מועילה אלא רק מבלבלת, הנפש חלשה ולא יציבה, הכאבים והחשד והתקוות מתערבבים - והזמן מתקדם בקצב קבוע לעבר הרווקות המאוחרת.

קשה במסלול החיים הזה להתחזק באמונה, אבל ברור שזה עיקר העבודה. ובכל זאת קשה, והנפילות גורמות להתרחקות מעצמי ולייאוש.

לעומת זאת האנשים עם מסלול החיים הבריא, לא רק שיש להם מהלך נוח יחסית של כל מה שעבור האנשים מהסוג שעליו אני מדבר כרוך בעמל וריכוז וגבורה, אלא שגם האמונה שלהם לא נחלשת אלא רק מתחזקת, כי יש לה עדויות מציאותיות שהיא עובדת. אצלי האמונה הולכת ונעשית יותר מנותקת מהמציאות הקונקרטית. מנחמת אותי המחשבה שזה פשוט גלגול שבו נולדתי לסבול משום מה, אבל שלא אצליח למצוא אהבה. אבל אם גם מצופה ממני למצוא אהבה בתוך כל החושך הזה, ואם לא אמצא אז זה יהיה בגלל חוסר אמונה או קטנות, אז אין לי אפילו טענות לטעון, אלא רק חובה להמשיך לעבוד ולהתאמץ על דברים שהם קשים מדי.

מילא אם היה אפשר פשוט להפוך לאיזה קדוש שהחיים פירקו אותו והבדידות מעולם לא הורוותה אצלו, אבל לפחות הוא מלא אהבת ה' ומרגיע את כולם. אין לי סיכוי להגיע לשם, אני לא יודע איך עושים את זה...

מכיר את חכם ותם, היתה תקופה שניסיתי למצוא פיתרון בברסלב. אני רוצה שתראה לי ישועה עבור אנשים עם נפש מרוסקת... אני יותר כמו החכם (לא באמת...)

אבל חשוב שתבין שההסתכלות על החיים שלך היא במוח שלך ולכן זה הדבר העיקרי שאתה צריך לדאוג לו.

אולי הגיע הזמן להתחדשות. לעשות טיול קטן, לנקות את הראש, להרהר במה הדברים העיקריים שתוקעים אותך, במה זה תלוי, ולכתוב קצת מסקנות שיכולות להועיל לך.

יכול להיות שיעשה לך טוב לעבור דירה? לעבוד במשהו אחר? למצוא תחביבים שממלאים אותך? טיפול נפשי? (יכול לסדר לך את הראש ממש ולתת לך כלים)

אגב לא רק ברסלב הוא הפיתרון, הפיתרון הוא כל מקום שאתה מוצא את עצמך בו שיכול להתוות לך דרך. 

ולאו דוקא ספרים, אלא גם (ואולי אפילו בעיקר) רב חי, שאתה לומד ממנו דרך חיים ומרגיש בנוח להתייעץ איתו.

מכיוון שהדיון הזה הוא רק חצי שאלה תאורטית (וחצי מבוסס על חייו של איזה פלוני אלמוני קנולפ), אני לא רואה אם ענית על השאלה בדיון.
השאלה שואלת על גורל ידוע מראש של חיי סבל, שחלק מהאנשים זוכים לגורל הזה וסובלים בהכרח בחייהם, וחלק לא.
אתה ענית שהמסגור גרוע, שצריך לקרוא לזה עבודה וחיים של תיקון, שאדם צריך לברר לעצמו איך הוא מתקן, וכו'...
וגם ענית שלא צריך להתמקד ברשימה של מה חסר לי אלא בעבודה  על עצמו ("להתפלל להיות טוב, לקדם את עצמו ואת העולם, להגיע לאושר, לעבוד על השמחה).

אז לא ברור לי: 

היעד הוא להצליח להשיג את האושר שיש לאחרים? (כשאני אומר "שיש לאחרים" אני לא מתכוון לקנא בזולת, אלא לרצות את הדברים הטובים לאדם. אם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו", ואני לבדי, אז אני צריך להתאמץ על זה? ואם אחרים סביבי התחתנו בגילאים מוקדמים ואני רץ אל הרווקות המאוחרת,) האם עלי להניח לזה ולהתמקד במה שעושה לי טוב ומחבר אותי לטוב, או לתקן את זה? ואם אני לא אצליח להיות מספיק מרוכז בשביל לסדר את הראש או מספיק חזק בשביל להתמיד בטיפול - אז אני לא סובל...? 
עוד לא ברור לי. אני כל הזמן חושב שהדברים שחסרים לי גורמים לי לסבל כי הם חשובים, לא כי אני מקנא או לא שמח בחלקי. הבעיות הנפשיות וחוסר האיזון הרגשי והפחדים הם דברים מאוד חזקים שישנם אנשים שלא מצליחים לנצח ונשברים בלי סוף. זה אומר שהם לא נולדו לסבול? בפועל הם סובלים כי הקלפים שלהם גרועים ונורא קשה בלי היסודות האלה.

אני חושב שאולי חלק מהדברים ייסתדרו באיזה סיבוב אחד מוצלח, אבל נראה לי שאני יותר נוטה לחשוב שה' ברא אותי כדי שאסבול, ולכן הוא נתן לי את החסרונות האלה. 

יודע מה זה לחשוב שהדשא של השני ירוק יותר.

אני הקטן גדלתי בתחושה שאם היה לי את שלו, את שלה, את שלהם, הייתי מוצלח יותר.

אני הקטן עייפתי מלנסות ולרצות ולקוות יותר.

אני הקטן נוכחתי לראות כשהפסקתי להלחם ולשנות אלא לקבל ולהיות הכל נהיה טוב יותר.

אני הקטן עכשיו קצת גדול יותר.

יש אנשים שאוהבים אותך? יש אנשים שמחבקים אותך? יש אנשים שנמצאים איתך כשקשה לך ולא רק בשביל לעשות עמך חסד אלא כי אתה יקר להם? יש לך כוח לקום בבוקר? אתה מספיק חזק בשביל להיות הורה? אתה מצליח להתפרנס?
אני ממש שמח בשבילך שאתה גדול יותר ומצאת נחמה, אבל האם אתה לא תסבול בעולם הזה? אם תהיה רווק מאוחר אתה לא תסבול? בכל אירוע משפחתי שתגיע לא יכאב לך שלכולם יש ולך אין?

תודה רבה על הדברים שכתבת וששיתפת, לא מובן מאליו.

כפי שביקשת אשתדל להביא זוית אחרת כדי להוסיף ולתת רושם מעט שונה בסך הכולל.

ההסתכלות שאתה מביא היא מפריזמה מאוד חברתית ומאוד לא אישית.

אישיות היא לא אוסף של תכונות או מעלות או חסרונות. השלם גדול מסך חלקיו.

האדם לא בא לעולם רק כדי לקבל ולקבל הוא בא גם כדי לתת.

ב"ה הקב"ה ברא אותנו חסרים וגם מלאים וכל אחד יכול לחפש איפה היתרון שלו והחסרון של הזולת ולמלא אותו.

פחות העיסוק אם קשה או קל, העיסוק בעיני האם אני עושה את מה שרצון ה' נתבע ממני, האם אני משתלם כל יום ומשתדל להשלים את החברה שסביבי.

אם זאת הממטרה, אז ממילא כבר התפיסה יותר שלימה ומרגישה יותר טוב ברמה האישית.

אין פה שום תחרות חברתית ואין מלכות נודעת במלכות חברתה כמלוא נימה.

גם בעבודת ה', המטרה היא לא להגיע למדרגה הכי גבוהה, אלא לפעול במדרגה בא אתה נמצא ובה ה' יתברך שם אותך. 

המדרגות עצמם, ה' יתברך מעלה את האדם בלי לשאול אותו והוא כל פעם צריך להתרגל למדרגה החדשה.

אגב, סתם ככה אני חושב על החברים שהתחתנו מוקדם במעגלים החברתיים שלי, ממש לא כולם היו עם הנתונים החברתיים הכי טובים.

השאלה המרכזית בעיני איך לבנות עולם עשיר ועצמאי שאינו תלוי בפידבק כזה או אחר של החברה.

לאדם יש זכות להגדיר את צעמו בעיני עצמו, כדאי שיהיה לו הקשבה מהחברה אבל לא בצורה שהוא כפוף ומשועבד אליה, אלא שיהיה לו לעזר ולסיוע למטרותיו הערכיות והאישיות.

שמח לשמוע

הנימוקים שהבאת, כפי שאני מבין אותם:
1. אחת מהסיבות שאני נוטה למחשבה העצובה שהעליתי בשרשור היא שהפריזמה היא חברתית ולא אישית. אם אני מבין נכון: חברתית = בהשוואה לאחרים, ואישית = בהשוואה לאדם מול עצמו. המשמעות של "אישית" היא שאני חלק מהעולם, ושאני צריך לראות את עצמי כמשלים את הסביבה שלי. כלומר הרצון לעזור (?) וגם החסרונות שלי (?) משלימים את החברה ואז אני יותר שמח עם עצמי.
2. לא בטוח שהבנתי את מה שאמרת על מדרגות בעבודת ה', אבל נראה לי שהתכוונת שיש אנשים שלא הולך להם טוב בעבודת ה' והם לא מצליחים להיות צדיקים, ובסופו של דבר ככה ה' ברא אותם והם צריכים להתאמץ בתוך המסגרת הזאת לעשות הכי טוב שהם יכולים (?)

3. מי שעובר מההסתכלות החברתית להסתכלות האישית יוכל גם לזכות לדברים שהוא מבקש (למשל חתונה מוקדמת).

קודם כל ההבדלה בין חברתי לאישי זו הבדלה מדהימה. לא הכרתי את זה בכלל. ואני כמעט מצליח להבין איך אתה מציג את זה... ברור לי שהאדם שאתה תיארת שמסור לרצון הטוב שלו ורוצה לעזור ולהיות טוב לזולת ולהבין שהחסרונות שלו הם השלמה עבור מישהו אחר יהיה פחות אומלל וירגיש פחות מוזנח.

אבל לא נראה לי שהתייחסת לשאלת הסבל האישית, שלא קשורה בהשוואה לזולת. אני דיברתי על דברים שאני רוצה... למשל זוגיות, שהייתי מאוד רוצה שתהיה לי; או עבודה שתיתן לי סיפוק ואצליח להתמיד בה לאורך זמן; או חברים טובים שאוכל להתקשר אליהם ולהרגיש פחות לבד. אחד המגיבים כאן בפוסט כתב על אדם שמת לו ילד, והייסורים עדיין לא נגמרו. האם לא היית אומר שאדם שקיבל את כל הקלפים הקשים שמחלישים באופן אישי (לא נראה לי שהאיש הנ"ל הולך למעגל חברים ואומר בליבו: "איזה פדיחה, לכולם הילד חי ורק שלי מת, מקווה שלא יעלו את זה בשיחה") יבין שעיקר חייו זה סבל?

אני חושב שהצעת רפואה לאנשים שעיקר החיים שלהם הוא סבל. כלומר אם קיבלת קלפים גרועים מה תוכל לעשות בשביל פחות לסבול. אבל זה לא מרגיש שזה סותר את השאלה - יש אנשים שקיבלו קלפים גרועים כי רצו שם במרום שהם ייסבלו בעולם הזה ולא יוכלו להשיג בטבעיות ובבריאות את מה שבא לאחרים בקלות

1. כן נראה שהבנת את מה שרציתי לומר. ברגע שאדם מתבונן על עצמו בלי להשוות לאחרים אז הוא יכול ליצור לעצמו סיפור מעצים ביחס להתמודדויות, המעלות, החסרונות, ההישגים, הכשלונות ובעצם ביחס לכל מסכת חייו. אחרי שהאדם יצר לעצמו סיפור ביחס לחייו אז הוא בא עם הסיפור האישי הזה אל החברה ואז הוא יכול להשתלב בה. מתי שבנאדם מתחיל לבנות את הסיפור שלו ע"פ הפרמטרים של החברה בלי לעשות גיבוש זהות בצורה אישית ועצמאית הוא נידון להיות נע ונד ח"ו. כל תגובה של הסביבה תוכל להעלות אותו או להוריד אותו בצורה קיצונית. הוא יוצר ככה תלות לא בריאה בסביבה. גם מתי שאדם קודם כל מגבש את הזהות שלו ואז מגיע את החברה החברה שמשפיעה עליו. והחברה כן לוקחת נפח בעיצוב הזהות האישית, רק כדאי לראות שזה בצורה מבוקרת ומעצימה.

2.  "כי שבע יפול צדיק וקם", הצדיק נופל ולא קצת פעמים, הוא נופל שבע פעמים. וההבדל בינו לבין הרשע הוא שהרשע גם נופל, אבל הוא לא קם אח"כ. כשהרמב"ם מדבר במשנה תורה על חופש הבחירה של האדם הוא טוען טענה מאוד "רדיקלית" - "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם". כל אדם. מה שאני בא לומר - צדיקות לא נמדדת על פי הישגים אלא על פי תנועה רוחנית. אדם שמתקדם בתנועה רוחנית הוא צדיק/עובד ה'. מפה גם אני לומד לשלימות אישית באופן כללי - שאדם יודע שהוא עשה את המוטל עליו, זה עוזר לו להיות שלם עם עצמו, גם במציאות שהיא מאוד קשה.

3. לזכות בדברים זה כבר משהו אחר. מתנות שמיים, חשבונות שמיים. לא נראה שיש אפשרות לדעת בצורה חותכת מי כן ומי לא. ומה שבאתי לומר - באמת באמת, זה גם לא כזה מעניין. הקב"ה מחלק את הפשע, הוא מקור כל הברכות כולם. נראה לי שלא נצליח להבין חשבונות שמיים גם בתחום הזה.

מה שבא בקלות, הולך בקלות. ממה שאני שומע אנשים צריכים לעבוד על זוגיות שלהם כדי שהיא תהיה טובה ומיטיבה. זה לא בא "טבעי" לאף אחד. כך גם תיקון המידות, זה לא בא טבעי. הרמחל כותב במסילת ישרים בפרק א' שהחיים הם מלחמה. "ואם יזכה יהיה לבן חיל". מידת הגבורה היא מידה שכולם צריכים להתשמש בה, אין משהו שהחיים שלו על מי מנוחות והכל בשלווה בלי צורך למאמץ או לעבודה קשה. ומה שבא בקלות - הולך בקלות.

זה לא סותר כמובן את זה שיש זוועות וטרגדיות במציאות, שלא פוגשות את כולם. יש קשיים מסויימים שחלקם מתמודדים איתם יותר, חלקם פחות, חלקם כלל וכלל לא.

כדאי גם להסתכל גם בעניין הקולקטיבי של עמ"י, שיהודי אחד בצרה, זה כמו איבר בגוף שסובל ובכך כל הגוף מרגיש את זה. בימי מלחמה אלו אנחנו ממש רואים את זה בינינו. 

סבל זה אנרגיה שמגיעה בצורה מסויימת לאדם. אפשר לראות הרבה אנשים כואבים שמנתבים את האנרגיות למקומות חיוביים. הרב תמיר גרנות לדוגמא, אב שכול, שבעקבות הכאב האישי שלו יוצא לעשייה בתחומים ציבוריים מסויימים. יש אין סוף דוגמאות. אנשים שחווים כואב מאוד גדול, גם יודעים מאין כמוהם להעריך את האושר ואת הטוב שבחיים. הלוואי שנזכה ללכת בדרכם. זה בהחלט הכיוון.

במקום לדבר בצורה שלילית - להפחית הסבל, כדאי לדבר ולחשוב בצורה חיובית - להגדיל את האושר.

הסבל הוא לא המוקד, האושר והחיים עצמם הם המוקד שלשמו התכנסנו.

להגיד שיש אנשים שלא עוברים דברים יותר מאחרים יהיה שקר..

יש אנשים שלא הולך להם בזוגיות ויש כאלה בעבודה ויש בבריאות ויש כאלה שגם וגם וכו.. וכו'..

ועדיין אדם צריך להאמין שגם אם הוא נמצא בתוך גהינום ה' איתו וזה הדבר הכי נכון עבורו

להגיד לך שזה קל? ברור שלא

אבל עדיין אדם צריך להבין שה' גאה בו ואוהב אותו ולא ירצה שהוא יסבול אלא שהוא יתוקן,הוא צריך ללמוד / וללמד אחרים מזה משהו ובנוסף לכל יסורים ולכל חולי יש תרופה לאדם עוד לפני שהביאו לו את החולי.

כלומר

ה' רוצה להביא לך שפע..מראש

אם אדם חושב שה' לא רוצה להביא לו .. הוא יחיה כמו מת.

וזה לא ממולץ

עוד עניין למדתי בדרך הקשה לא להשוות אחרים אלי

זה בהחלט עוזר להתמקד בך

זה בעולם הזה או רק אחרי המוות?

אם זה אחרי המוות אז נולדנו בשביל לסבול, וזה בסדר כי זה יישתלם בהמשך, 

אבל אם הייסורים נועדו לתת לנו אושר בעולם הזה ולעזור לנו ללמוד דברים ולתקן את החיים שלנו בפועל עד שלא נסבול, אז זה פשוט מאוד קשה. אני עוד לא מצאתי את הדרך איך יוצאים ממעגל הסבל.

תודה! 

יכול להיות שאתחיל את זה. קראתי את זה כשעוד האמנתי שאפשר להיות שמח ולהתרפא מהכאב וממש כעסתי על הויתור שלה על היכולת לאהוב את כל מה שרע. אבל אולי כדאי להיכנע... אני מודה שהיא מצליחה לתת לאנשים שעברו תופת הקלה בכאב, אבל אני שונא את זה שהיא מעודדת אנשים לאהוב את מה שגורם להם סבל. השלב הרביעי בעבודה מרגיש לי משפיל...

אבל שוב, אולי עדיף לזרום על זה ולא לסבול

אני מסכימה איתך שעד אנשים שהאתגרים בחיים שלהם נראים אובייקטיבית פחות  מאתגרים משל אחרים ובאמת יהיה להם יותר קל

אבל הקב"ה הוא טוב והוא מיטיב איתנו. ואין מישהו שנועד לסבול.

לא יודעת להסביר את זה מילולית מעבר למה שכתבתי אבל כשקראתי את השאלה ככה הרגיש לי

וב"ה אנחנו בדור שיש המון ידע טיפולי שיכול להביא לרווחה נפשית (יעוץ אבל לא רק, אפילו יוגה מיינדפולנס וכו')

אבל נראה לי שאת פשוט לא מוכנה לקבל את המסקנה "המתבקשת" שיש אנשים שנולדו לסבול.

אני גם חושב שה' הוא טוב ולא יכול להבין איך הוא לא טוב, אבל אני רואה כמה חלש ומבולבל הוא ברא אותי וכמה התכונות שלי גרמו לי לסבל ואיבוד דרך בחיים שלי, שנראה לי ברור שמה שקורה עכשיו וכל הסבל שאני עובר זה מכוון מאת ה', ולא טעות שלי שלא זיהיתי נכון משהו. כל מה שקורה עכשיו זה מאת רצונו ככל הנראה, ואני סובל מאוד...

תודה

אדם עם פתיל קצר עושה לעצמו המון צרות כשהוא כועס כל הזמן, לא?

אדם ביישן המון פעמים רוצה לקבל יחס אבל נשאר לבד...

אדם חלש נשבר כל פעם ומסתגר בחדר

אדם עם נטייה להתמכרויות (אני עוד מתלבט האם זה מושג אוביקטיבי) משמין ומזיק לעצמו

אדם עם נטייה לעצבות

וכו'... אתה שואל קונקרטית עלי או רעיונית מה הן תכונות שגורמות לסבל?

בכל מקרה אצלי יש חלק מהמתואר לעיל, וגם בעיות שקשורות בבריאות הנפש

למה אתה כזה? סיבות של עץ משפחה וסיבות של החיים שלך, אבל זה לא אומר שאתה חסר אונים מולן.

ברור שיש אנשים שיותר ייסבלו מאחרים, אבל ברור שכל אדם נולד להיות שמח ועם מספיק מאמץ מרוכז הוא יהיה שמח?

כל נושא שמציק לך ומייצר לך סבל ואתה עושה איתו עבודה, אותו נושא מספיק לייצר לך סבל ואתה נהנה יותר וסובל פחות. לא מסובך.

נקודת המוצא זה מה שבחר לך הבורא. גם את היעד הוא בחר בשבילך. אתה יכול לבחור איך לעבור את זה ולשאוף ולהתקדם לאן שצריך.

כשחזרתי בתשובה חשבתי שבאותו הרגע כל הסבל בעולם מתרכז אליי,

ממש כאילו רק יושבים ומקטרגים עליי.

ובאמת ככל שהתחזקתי באמונה ובקיום מצוות היה נראה שהצלחתי לבנות איזשהו מגדל קלפים יציב,

עד שלבסוף לצערי קרו דברים חמורים הרבה יותר מבחינת הסבל המדובר.

עם הזמן אימצתי לעצמי מחשבה שאותו הסבל הוא תיקון, ככל שאני סובלת יותר כך (אולי..) התיקון מתקדם לפי רצון ה'.

ופירוש מזה "סבל" הוא ברוב הדברים אישי (חוץ מדברים שמוסכמים בעולם כסבל),

אבל יש אנשים שנהנים מכל מיני דברים שלי נראים כסבל עצום.

ובכל הנסיונות שלי להפסיק את הסבל, נתקלתי בתורה בליקוטי מוהר"ן פ"ט בחלק א'-

ששם ר' נחמן עוסק בחסרונות ומה חסרון גורם..

[כפי שכתבת בהתחלה שכל אחד מגיע לעולם עם קלפים שונים וכו']

התורה:

"וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תְּהִלִּים ח) הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים וְזֶהוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ בְּוַדַּאי מְעַט מֵאֱלקִים הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן תְּעַטְּרֵהוּ בְּמחִין חֲדָשִׁים".

למדתי לא מעט פעמים את התורה הזו ממספר רבנים ופירושים והנה כמה סיכומים שכתבתי לעצמי.. מקווה בעז"ה שזה יוכל לעזור:

רש"י מפרש על הפסוק שה'אלוקים' שמוזכר בפסוק אלה השליחים של ה' שניתן בהם כוח לחולל ניסים.

"ותחסרהו מעט" (ראש השנה כא, ב; נדרים לח, א) וזה רומז לשכל העצום שהעניק ה' למשה באותה העת ומתוך חמישים שערי בינה שנבראו בעולם השיג את כולם חוץ מאחד שזה אותו חסרון, שמרוב שהקב"ה העלה אותו למדרגות נשגבות ההשגה האלוקית שלו הייתה חסרה רק מעט.

אך בליקוטי מוהר"ן ר' נחמן מפרש את 'אלוקים' כה' ית' בעצמו ורומז לשכינה הקדושה ומפרש את המילים "ותחסרהו מעט" כלפי מי הן נאמרות בצורה אחרת.

בעצם הוא אומר שהחסרון מורגש ברוחני ובגשמי של האדם וממש בבחינת "בכל צרתם צר לו" וכל חיסרון כזה שיש לאדם מורגש מיד ע"י השכינה.

[וגם האריז"ל עוסק בעניין זה בעניין זיווג פרצופי זעיר אנפין ומלכות וכו'].

ר' נחמן אומר שאותו חסרון שקיים לאדם (כנראה בגלל חטאים שעשה) וזה מה שגרם ל "שלילת השפע והברכה".

וברגע שאדם מבין את זה הוא נכנס לצער ועצבות וצריך האדם לשאול את עצמו "מה אני ומה חיי?"

אם הקב"ה מגלה לי את החיסרון הזה בשכינה הקדושה.. מה לתלונות שלי? מה לחסרונות שלי?

אך ברגע שנבין שאנחנו רק בני אדם ואם מלך מלכי המלכים משתף אותנו בצערו והשכינה עצמה מנחמת אותה על החיסרון שלו..

הכרה זאת תכניס שמחה גדולה וערך לכך ש*עצם חווית החיסרון שלי מעידה על כך שה' משתף אותי בחסרונו!*

[יש עוד המשך אבל לא רציתי להאריך יותר ממה שהארכתי..]

וקצת במילים שלי,

אני חושבת שאחרי העמקה מרובה בתורה הזאת של ר' נחמן.. משהו קצת מנחם בכל החסרונות והצער שאני לפחות מרגישה ברוחני ובגשמי שלי-

תחושה כזאת שאני לא לבד.. צרת רבים חצי נחמה:/

אולי זה מה שנגזר עלינו,

באמת לחוש את הצער הזה עד בניית בית המקדש וביאת משיח צדקנו במהרה בקרוב!

ועד אז, אשרינו שאנחנו זוכים לחוש את החסרון ובכל פעם להצליח להגיע לשמחה, כל אחד ע"פ מדרגתו.

תודה רבה.
למדתי בעבר את התורה הזו (לפני שהחיים התחילו להיות קשים במיוחד) ואני זוכר שאהבתי אותה אז. זה היה בערך בכיתה י'... אבל מעניין.

אם אני מבין נכון, את חד משמעית אומרת שיש אנשים שנולדו לסבול, אבל שהסבל הזה הוא מה שנקרא "צער השכינה". ויותר מכך, לאיזו קירבה מוזרה לקב"ה "מהדלת האחורית", כלומר לא לבוא כמו גבר וכמו צדיק אלא לבוא אל ה' וששנינו נכיר בחסרונות שלנו, והוא יעודד אותי לפצח את זה "בשבילו".

זה דווקא אפשרות מעניינת לקרבה לה' שלאחרונה נהייתי יותר רחוק ממנו. אחשוב על זה, אבל זה יפה.

אולי דווקא כל האירוע כאן הוא בבחינת:

"צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור".

במדרשות אוהבים להגיד שצדיק גמור ורשע גמור הם באותו מצב כביכול, לשניהם אין לאן להתפתח.

ואילו לכאן ולכאן כל אחד יכול לעשות את התשובה שהוא נצרך לה.

בעניין הסבל בחיים אפשר לקחת לכל כך הרבה רעיונות וכיוונים.. ורק לעיין בספר איוב ולהמשיך לצלול לזה.

בהרבה פעמים אני גם מתבוננת איך הסבל בא לידי ביטוי, בפיזי? רוחני? נפשי? הכל ביחד?

ואז להתחיל לחפש בכתבים מה הגורם המשפיע על זה.

לרב חיים קרמר יש ספר שלם שעוסק בזה (האנטומיה של הנשמה.. נראלי) ע"פ ר' נחמן, כי זה ממש בא ביחד ברוב הזמן.. אולי לא בהתחלה, אבל בהמשך בוודאות [מנסיון חח].

לבנתיים,

אני חושבת שמה שכתבת מאוד מלמד עליך זכות.. שאת זה קצת (הרבה!) קשה לנו לעשות כלפי עצמנו.

לכולנו יש דברים טובים בחיים ודברים רעים בחיים,

כולנו צריכים להתנהל מול אתגרים שונים,

האם יש אנשים עם אתגרים רבים יותר מאחרים?

כן.

למה?

אנחנו לא מבינים.

עם זאת,

לכולנו יש הרבה יותר טוב מרע,

יש כאלה שיש להם קושי פיזי לראות דברים וצריכים משקפיים,

יש כאלה שיש להם קושי נפשי לראות את הטוב וצריכים לעבוד על זה,

האם הם יכולים לעבוד על זה עצמאית או צריכים סיוע?

תלוי.

כמה המלצות לסיוע עצמאי בנושא:

1.לכתוב כל יום שני דברים טובים שיש ודבר אחד טוב שעשו לנו ודבר אחד טוב שעשינו,

לא לחזור על דברים שכתבנו באותו שבוע.

לשמור את מה שכתבנו ולהסתכל על זה אחרי שבועיים מדי פעם.

2. להוסיף משהו שאוהבים לעשות לפחות פעם בשבועיים.

3. לראות מי מבין החברים או המשפחה עוזר לנו לשמוח יותר ולמצוא זמן להיות מעט יותר בקשר איתם אבל בלי להעיק.

בהצלחה רבה

שזו מחשבה קורבנית

לפי התפיסה הזו שאתה כותב עליה, אני אמורה להיות במקום אחר לגמרי בחיים

אני לא משלימה עם המשפט של "נולדנו לסבול"

אני מאמינה בזה שיש לי אתגרים מסוימים שהמטרה שלהם היא להוציא ממני את הטוב שחבוי בי, והם חלק מהמסע שלי פה בעולם, אם אתייחס אליהם נכון

כמו שאני צריכה להתאמץ בשביל דברים כביכול פשוטים,גם אנשים אחרים צריכים להתאמץ עבור דברי שאצלי הם מתנת חינם. אז הם נועדו לסבול? כמה פוקוס נשים על האתגר? האם הוא צובע את כל הוויה שלי בצבעים קודרים לעומת אחרים?

וגם, אין מאמץ שלא מוליד פירות.

אם עשית מאמץ בכיוון לא נכון, יש לך כיוון אחד שאתה יודע שהוא לא מתאים עבורך והאופציות האחרות מצטמצמות. זה לא כזה שלילי, אני חיה ככה יכולה להעיד על עצמי שאני לומדת בעיקר דרך הדברים שלא נכונים לי וקשים לי, ,סוג של- מכלל לאו תשמע הן, וכן, הדרך שלי עוברת דרך מאמץ ויזע. אבל כל הישג הוא משמעותי, בונה אותי,ויציב גם, כי אני מגיעה אליו בקושי.

ומה את מבינה שאני לא מבין?

את מתארת את זה כאילו רמת *המאמץ* גבוהה, אבל רמת *הבלבול* קטנה. הסקת מסקנות זה הדבר הכי קשה בעולם, ואחרי שנופלים לוקח המון זמן להיזכר מה הבעיה ואיך חוזרים, וכשנשברים שוב ושוב קשה להיזכר מאיפה מביאים כוחות.

לפי השקפת העולם שלך אני לא מבין איך אפשר שלא להיות שיפוטיים כלפי הלוזרים של החיים. כל מי שנשבר, שלא הולך לו, שמתייאש, שנחלש, שקורס, שנהיה חולה - הוא אדם *לא רציני* שמוותר לעצמו. איך אפשר לא לזלזל בו?

בנוגע לזה שלכל אחד יש חסרונות - נכון, אבל חלק מהחסרונות גורמים לסבל וחלק לא. יש אנשים גאוותנים, לא קשובים וכו', שאמנם אלה חסרונות שפוגעים באחרים, אבל בגדול החיים שלהם מתפקדים בסבבה. יש חסרונות שלא מתאימים לעולם והם חיסרון שפוגע בקיום... אם יש אדם דיסלקט שיש לו ביטחון עצמי גבוה וכריזמה - הוא יכול בסבבה להודות שהוא דיסלקט ועדיין להרגיש בסדר. אבל אדם חלש עם ביטחון עצמי נמוך שמאכזב כל הזמן אחרים - קיבל חיסרון שדופק לו את החיים. אני מודה שבשבלונה שאני מצייר את הדברים זה מוגזם, וברור לי שהדיסלקט שתיארתי כן מתבייש כשמגלים שהוא דיסלקט, אבל הוא בסופו של דבר משתלב.

בכל מקרה, משתי הפסקאות שלך אני מבין שאת חושבת שאף אחד לא נולד לסבול: מי שסובל לא מפיק לקחים ולא מתאמץ לעמוד בניסיון, וכל אדם יכול לצאת ממעגל הסבל ולהיות יציב ובטוב.

אחשוב על זה, אבל כרגע זה לא מובן לי בכלל

הרבה אנשים סובלים

החיים מלאים בסבל

השאלה היא, מה מקורו, והאם יש בידיי לעשות משו כדי לשנות

ולא, אני לא חושבת שמי שסובל הוא לא עומד בניסיון. לפעמים הסבל הוא הכרחי כדי לעבור את הנסיון. וגם, אנשים שקשה להם, קורסים, חולים, מדוכאים, הם לא לוזרים. אני לא לוזרית ואני כל זה ביחד ועוד.

ביחס לבטחון עצמי - עברתי את הדרך הזו בעצמי.

וכן, רמת המאמץ גבוהה ורמת הבלבול קטנה. אבל זה מלמעלה, ממרחק של שנים של תהליך. בתוך התהליך, בטח שיש בלבול ואי וודאות ותחושת כשלון ותסכול. אבל תהליך נכון מביא לבהירות.

החיים הם לא שחור ולבן. יש הרבה (הרבה) אפור באמצע. האפור הזה נקרא חמלה. הבנה שאפשר להיות גם וגם וגם. שאני טובה בדיוק ככה. שזה שאחרים מעבירים עליי ביקורת ומרשים לעצמם להתאכזב, לא בהכרח אומר שאני מאכזבת, אלא שיש להם סטנדרטים אחרים משלי, או שהם לא רגישים ומעבירים ביקורת שזה דבר הרסני, או שזה רק בעיניים שלי האכזבה שלהם. תלוי סיטואציה. 

ושוב, אני חושבת שאתה שבוי בתפיסה קורבנית. אתה נמצא במעין מחשבה שכולאת אותך, אמונה מגבילה, שהסבל שלך (חוסר הבטחון) הוא הגדול מכולם ואין איך לצאת ממנו כי זה לופ של נפילות ובלבול. (לפחות מהכתיבה שלך) כי אתה כל הזמן מאכזב אחרים וזה דופק את החיים

פחד מביקורת הוא דבר טבעי. כשזה מנהל אותך ומפיל אותך לתהומות, זה כבר הרסני.

אני בכל אופן, כשרציתי להיפטר מזה, התחלתי לקבל את כל הטעויות שלי כלגיטימיות, גם אם הן היו מה זה מטומטמות. גם אם קיבלתי עליהן ביקורת. כי אני אנושית. כי זה בסדר לטעות. כי כולם טועים. כי אני יכולה לקחת אחריות על הטעויות שלי.

לדעתי זה מעגל של חוסר בטחון- ערך עצמי נמוך-פרפקציוניזם- פחד מביקורת. אני בכל אופן הייתי שם

וכן, אפשר להיות אדם יציב ולחיות בטוב למרות. צריך לעבור עם זה תהליך כאמור.

מקווה שההסבר פה היה יותר מובן

בעיקר את הפסקה האחרונה. חשבתי על זה בשבת עם המשפחה של אח שלי וראיתי שאני באמת לא מספיק מצליח להיות בצד של עצמי ומיד שופט את עצמי. אני לגמרי מסכים עם הציור של המעגל...

לאט לאט. אבל אני רואה שהודית שיש אנשים שנולדו לסבול, ויחד עם זאת יש להם סיכוי טוב לצאת מהמעגל אם הם יסכימו להשתנות ולגדול. בעזרת השם...

תודה

גדלתי במשפחה מסובכת וכל דבר בחיים הלך לי מסובך וחד משמעית נולדתי בשביל לסבול

אבל בסוף בחרתי בדרך אחרת ובגלל שבחרתי אחרת היום חוץ מזה שכל מי שמכיר אותי אומר לי שרואים שעברתי משהו בחיים אנשים כשאני מספר להם מה עברתי הם בשוק

היום אני מספר אחת בחברה מצליח שכלית נפשית אנשים מעריכים אותי וממש אין לי את כל הבעיות שהיו לי בתור ילד 

אמנם עד היום לא הולך לי קל בחיים אני מת להתחתן כבר 4 שנים וקשה אבל אני גם יודע להגיד שכל מה שהיה לי קשה זה היה מנוע צמיחה

אז נכון נולדתי לסבול בחיים אבל אני שמח על זה כי אם לא הייתי ככה הייתי בן אדם ממוצע ומטה ורוב הדברים שאני מוצלח בהם היום לא היה לי גישה אליהם

בקיצור הכול זה הסתכלות 

לא יודע אם יהיה לי מה לעזור לך אבל אם תרצה לדבר תפנה אלי באישי(יכול להיות שיקח לי כמה ימים לראות את זה) בהצלחה

20250511075835.docx

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה