אני לא קשורה לפורום מזה 8 שנים, אבל בדיוק שמעתי פודקאסט בנושא ביום שישי.

הוא לא מתמקד ספציפית בשאלה הזו, אבל כן מתייחס אליה בצורה מאוד מעניינת ומביא דוגמאות מרתקות במהלך הפודקאסט.

בכללי הוא מתייחס למיינדסט.

מצרפת קישור

101: ניב פרן - איך לעבור מתקיעות מחשבתית לצמיחה מתמדת

המסלול שהוא צריך לעבור.

אולי קשה יותר משל אחרים ואולי קל יותר, אבל זה המסלול שלו.

השיעורים שהוא צריך ללמוד, הכל ספציפי עבורו.

צריך אדם לומר בשבילי נברא העולם. בשביל המסלול הספציפי שלך, נברא כל העולם

אבל לסבל של הראשון יש פשר, הוא לא צריך לקנא ולפזול הצידה ולקנא בדברים שאחרים משיגים בקלות אלא להאמין שהעולם נברא בשבילו ושהסבל שלו חשוב כי בתהליכים שהוא יעבור הוא... לא יודע איך לקרוא לזה, אבל יגשים את ייעודו?

עכשיו כשאתה למטה אתה אומר למה אני סובל וכו וכו והעולם מרגיש לא הוגן. אבל לכולנו יש את המסלול שלנו.

במזרח אומרים שאם יש לך קשיים, תראה בזה מחמאה.

נכון קשה לנו כל מיני דברים. כל אחד בתחום שונה. אבל כולנו עוברים דרך במהלך החיים, אנחנו גדלים ומשתנים. גם פיזית גם נפשית, גם רוחנית. הכל לטובה.

כשלומדים לשחרר, לומדים לגדול, כל אחד מהקושי שלו. לומדים חמלה על עצמנו ועל אחרים. זה המסלול שלנו בחיים. אולי דווקא אלה שהכל קל להם, הם המסכנים...

1. איך לומדים לשחרר? כשאני משחרר לרוב מה שקורה לי זה שאני מסתגר. כשאני מתאמץ אני חוזר למסלול... אבל אני מניח שאת מתכוונת במילה "לשחרר" - להתרפא, או משהו כזה. אני טוען שחלק מהסיבוך של האנשים שנולדו לסבול זה הקושי לצאת מהפלונטר.

2. (זו התמיהה העיקרית) - עוד לא הבנתי את הפיתרון. את מתכוונת לשכר בעולם הבא? או שכל אדם צריך לשמוח בהצלחות שלו? אני כן שמח בהצלחות שלי, אבל כל כך סובל וכל כך צמא לדברים שבלעדיהם קשה לחיות, שלאחרים מגיעים ומרווים. לא דיברתי על מכוניות וכסף אלא על אהבה וחום ושייכות. עוד לא הבנתי איך אלה שקל להם הם מסכנים? זה רק בגלל שהם לא מעריכים את מה שיש להם? ובכלל - האם הם לא מעריכים את מה שיש להם? מה, זוגות נשואים עם אהבה עמוקה וחזקה הם מסכנים כי היה להם קל למצוא זה את זו? למה במזרח מחשיבים סבל למחמאה?

ילקוט שמעוני על נ"ך תתק״ח

גם אני. המרמור מרקיע שחקים ברגעים אלו

תודה על הפרספקטיבה

כל אחד מאיתנו עובר בדיוק מה שהוא צריך לעבור, כשקראתי את השרשור שלך עלה לי בראש בפשטות "גלגולים" כל אחד ומה שהוא צריך לעבור.

יש כאלו שבאו לתקן דברים קטנים ביותר ולכן אולי קל להם בכל מיני תחומים ונושאים, יש כאלו שחגגו גלגול קודם ומתוך *אהבת הבורא אליהם* במקום שיקבלו עונשם למעלה, מקבלים אותו פה בכל מיני מלבושים(עוני, נפש עדינה ורכה, זיווג מאוחר וכו' וכו'). אבל הכל בגזירת הבורא ואהבתו, גם אם בדעת הקטנה והמצומצת שלנו קשה לנו לתפוס ולהבין - אי אפשר לנו להבין את השם יתברך. "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה" בפשטות.

וגם לי יצא לחשוב לעומק על המון דברים בחיים שלי שלא הצלחתי להבין, ממש, למה ככה ולמה זה היה לי ככה ושם חוויתי עניין כזה, והייתי מסתבך עם עצמי בראש ממש נכנס לכל מיני תובנות ומחשבות והאמת עד היום ככה אבל הרבה פחות כי אתה מבין בסוף שככה זה וזה מה שקיבלת וזהו. תסתכל למעלה תבכה אם צריך, תגיד "תודה אבא אני לא מבין אותך ותודה על זה שאני לא מבין אותך" בהתחלה אתה תרגיש שקרן וכו' עד שבאמת תפנים את זה ותרגיש הקלה דודי ורעי אחי אהובי, תנסה את זה, אם לא יועיל לא יזיק.

לגבי החלק השני - אני יכול להיכנע אבל לא יכול להתבודד ולהודות, אין לי גנטיקה ברסלברית

הבעיה היא שאנשים חושבים שכל מי שמדבר עם השם הוא ברסלבר ועשו עוול די גדול לברסלב וזה נושא אחר אבל בלי קשר למה מי שמדבר עם השם לא יכול להיות פשוט יהודי? מה הנביאים והאבות לא היו מדברים אל השם? משה רבינו ? "ואתחנן אל השם בעת ההיא לאמר" מה זה אם לא דיבור ותפילה אל השם מהלב?

ולגבי תגובתך אחי אהובי, אני לא מתיימר להבין בגלגולי נשמות ולתת דגשים וציונים מה כל אחד בא לעשות ולתקן בהאי עלמא. אבל אני מבין שאם יש פה בן אדם והוא סובל אצטער ואתפלל בשבילו וכו', אבל עם כל הצער שבדבר יש סיבות לסבל שלו, כי אני לא יותר רחמן או חכם ח"ו מהשם יתברך שמכיר את הטבע והמציאות של כל אחד מאיתנו עוד בטרם היותנו למשך כל הגלגולים שבהם נבוא לעולם עד סוף כל הדורות ועד לתיקון השלם. זה הרבה פעמים מקל על הקושי, לשחרר את השכל של למה ככה ולמה ככה, ולזרוק פשוט ולהבין שאני לא יותר חכם מבורא עולם, שהוא אבא שלי ואוהב אותי, ואם הוא החליט ככה אז ככה הכי טוב בשבילי כי הוא באמת יודע יותר טוב ממני.

אם תפנים שהשם אוהב אותך גם בתוך כל הקושי והעניינים שאתה עובר, ושהוא עושה את הכל לטובתך עם כל הקושי שבדבר והדבר קשה אין ספק, יהיה לך יותר טוב. אני לא מנסה למכור לך אמונה, אמונה זה שריר שצריך לעבוד עליו, סך הכל נותן לך נק מבט וורודה יותר לכל הקושי מאשר נק מבט אפילה חשוכה וקודרת של באתי לסבול, הבחירה היא שלך דוד שלי.

ועוד נק' שעוזרת לי, הרבה פעמים התלוננתי בחיים על המון דברים, ושאלתי למה אין לי את זה ולמה זה חסר לי ולמה בנושא ההוא אני לא מאה, עד שנפלה לי מחשבה בראש, "בואנה אתה מושלם שאתה ככה מתלונן?" רוצה לומר, כבר קיימת את כל התורה כולה מ-א' ועד ת' שאתה מתחיל לבוא בדרישות ותלונות ? ונניח שגם אם קיימת את כל התורה כולה ועשית הכל ועדיין לא קיבלת, על מה אתה בא בתלונות? מישהו חייב לך משהו? הרי לכך נוצרת להיות עבד השם ולקיים את התורה. וזה נותן פרספקטיבה של בכלל להגיד תודה על מה שיש, כי עם כל כמה שאני חסר בעבודת השם ועוד בכלל זוכה לקבל ממנו, באמת לא מגיע לי ועוד אני בא בדרישות ותלונות.

כשאתה אומר ה' עושה הכי טוב בדיוק עבורך, אדם אמור לזהות שזה טוב? אני יכול בעצמי לראות שזה טוב? היעדים שהצגתי ברצון לזוגיות ולחיים עם משמעות ובהירות הם יעדים פסולים? אפשר לטבוע בתוך ים הצרות שלי ובכל זאת לדעת שה' אוהב אותי והכל מותאם עבורי?

טוב = משהו שנשגב מבינתי, ואולי אפילו עד סוף ימיי ירגיש רע, אבל באמת הוא טוב?

או שטוב = דומה לטוב שהאדם מזהה בעצמו (נניח אחרי שיחה טובה עם חבר) ששם יש הקלה ותחושת קיום...

מה אני יעשה, אני לא יודע איך עושים את זה ואיך פונים לה'.

אגב וואו, לגבי הפסקה השלישית - נשמע שאתה הרבה יותר קיצוני ממני בהנצחת הסבל, כי אפילו להתלונן אסור לך, וכל פעם שכואב לך אתה מזהה את זה כ"למה שיגיע לי בכלל". אני מרגיש שכן מגיע לי. לא ביקשתי מכוניות יוקרה ודולרים, אלא בריאות ושייכות

בכל מקרה תודה. אני שומע מה שאתה אומר ואקרא את זה שוב ואהרהר בזה 

אדם לא אמור לזהות שזה טוב, סתם אני אתן לך דוגמא..

אני מכיר יהודי יקר וצדיק שאיבד ילד ל"ע, וכמובן שבשעת המשבר הוא התפרק וכו' ואני בטוח שקשה לו עד היום. אבל היום הוא מדבר איתי ואומר לי, שמע אני מבין שהגיע לי, אני מבין שהשם סך הכל תיקן אותי פה, והביא לי נק מבט שלו ואמר לי ממש שהוא מבין שכנראה הוא היה צריך ללכת מהעולם בעקבות עבירה פלונית, והשם עשה איתו חסד עצום ולקח את הילד במקום, (עזוב שאחד הצדיקים שבדור אמר לו שהילד היה ניצוץ של צדיק שלא אגיד את שמו מחשש לזיהוי וזו חתיכת זכות שנפלה בחלקך בכלל להביא נשמה כזאת לעולם), אתה רוצה לקרוא לו "מנציח סבל"? שיהיה..

אני מעדיף לקרוא לו צדיק ועבד השם, הצליח לשמור על שפיות במצב הקשה הזה וצבע לו (וממשיך לצבוע) את החיים שלו בוורוד, והוא עובר עוד הרבה סבל מעבר לנ"ל, זה עצוב להגיד אבל מהכירות אישית איתו הנ"ל רק מעט מזעיר מהייסורים שהוא חווה..והוא דוגמא לאיך יהודי צריך לקבל ייסורים באהבה בעיניי.

האם במהלך הניסיון הוא זיהה שזה טוב? כנראה שלא, האם היום מבחינתו זה טוב? לא יודע, האם הוא התבטל להשם וקיבל את רצון הבורא? לעניות דעתי וודאי, האם השם יתברך מרוצה ממנו - ללא ספק.

עכשיו השאלה היא כזאת.

למה אתה חושב שבאנו לעולם? אם אתה מאמין שיש השם והוא מנהל פה הכל וכו' אז הנק מבט של אותו יהודי יקר וצדיק היא היא מה שהשם רוצה מאיתנו, השם לא מחפש לעשות רע לאף אחד ח"ו, זה שאנחנו בשכל הגשמי שלנו לא יודעים לפרש שמה שהשם עושה זה טוב כי תכלס כרגע יש קושי ורע ואנחנו קצת עיוורים לכל ה"הכל לטובה" וכו' זה לא אומר שזה רע. הגדרת הטוב שלנו והגדרת הטוב של השם ברוך הוא הן הגדרות שונות מאוד, עיין בראשית רבה פ"ט, גהינום הוא "טוב מאוד" לנו זה נשמע לא מובן לכאורה, איך מקום שבו שמענו שיש עונשים קשים מנשוא הוא "טוב מאוד" ועוד *מאוד*? אלא מאי? הגדרת הטוב שלי עם שכל מגושם ודעת מצומצת לא מתקרב בכלל להגדרת הטוב של השם יתברך. כנ"ל לגבי המוות, בעיני אבינו מלכנו זה מעולה, בעיננו זה דבר נוראי לאבד קרוב ח"ו, השם יודע שהוא הולך לעולם החיים, מבחינתינו הוא עזב את עולם החיים כביכול. הגדרות שונות שמעידות בפשטות "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה".

ואם אתה חושב שאנחנו פה בעולם בלי השם ח"ו, אז כן, אין טעם לסבל והוא סתמי כי אין תכלית.

אין עוד אופציה, רק ה2 הנ"ל.

ולשאלתך ידיד נפשי, אני לא מנציח את הסבל ח"ו, אף אחד לא אוהב לסבול, לא מכיר כאלו שכן, אבל פשוט ברגעים של קושי שמביאים אותי למצבי קיצון של חלילה דיכאון או קדרות כזו על המצב, אני מעדיף להבין שלא מגיע לי כלום ושהמצב שבא עליי הוא בחסדי שמים וברחמים עצומים ואהבת השם אליי - להגיד לך שתמיד אני מצליח? ממש לא, אבל בפעמים שכן זה מדהים. רוצה לקרוא לזה הנצחת הסבל? שלך דוד, אני רוצה לקרוא לזה עבודת השם של יהודי.

ועוד עניין דוד, "את אשר יאהב השם יוכיח" גם נק למחשבה.

אם אני מנסה לתמצת את ההסבר שלך ולהבין למה אני לא מצליח ליישם/לקבל אותו, אני רואה את זה ככה:

1. המושג "טוב" כמו שאני מבין אותו שונה מהמושג "טוב" כפי שה' מבין אותו. הדברים שטובים לי מצד ההרגשה שלי לא באמת מעידים על האם הדבר הוא טוב או לא באמת, רק ה' יודע מה טוב באמת.
2. האמונה שה' טוב תמיד מכריחה אותי להסתכל על הרע שבחיי בתור פתרונות שה' מצא בשביל לפתור את הבעיה (במקום שאני איענש על הקלקול הנורא שכנראה גרמתי - עליי להבין שה' הציל אותי ולקח את בני".
3. הסבל שאני מרגיש הוא מבחן עבורי לראות האם אני מקבל ייסורים באהבה או לא. גם אם אני לא שמח - אם הצלחתי לעבוד את ה' ולא לפרוק עול אז אני טוב.

יוצא שאתה כן סבור שיש אנשים שנולדו לסבול! כל הסבל שחבר שלך עבר הונדס בדיוק מופתי עבור הדרך שלו בחיים על ידי ה'. כלומר ה' יודע עבור החבר הזה שהכי טוב יהיה עבורו אם הוא יסבול. אולי באמת כל פעם שהחבר הזה קיבל ייסורים באהבה יצא בושם בעולמות העליונים, אבל מה שברור הוא שבעיניך ברור שיש אנשים שיורדים לעולם הזה בשביל לסבול! 
אני לא מצליח להבין את המושג "טוב" לפי זה. אני חוזר למושכלות לעיל:
1. ה' הוא הטוב עצמו, ולכן הוא לעולם לא יעשה לנו רע.
2. ה"טוב" שאני מרגיש בתור בשר ודם זה לא ה"טוב" שה' יודע מהו
3. כשחסר לי ה"טוב" שאני מבין ומזדהה איתו (אהבה, ילד קטן ומתוק שמת, זוגיות, חום, יחס וכו') אז אני סובל, כי אני רוצה את הטוב כפי שאני מבין אותו.
 

יש כאן איזו סתירה... 
בכל מקרה תודה רבה שהגבת... 

עריכה: היא אמרה שלא אז אני בטוח

אבל בכל זאת מרגיש שאין ביני לבינו שום קשר..ככה מרגיש לי..

מה טיבו?

יהודי יקר מנשוא היה לי קשר ממש טוב איתו עד לא מזמן אין מצב בחיים שהתכוונת אליו

אם כן אני לא יודע איפה לקבור את עצמי

תגיד פרט מזהה עליו. נגיד גיל?

אם התכוונתי אליו למה שתקבור את עצמך?(אולי כי זה אתה??)

אם אני לא טועה 22-23

אז תגיד פרט אחר, מה הבעיה?

נגיד מקום מגורים?

השאלה מה עושים מכאן? לאן אני שולח קורות חיים?

ממש ממש לא!

גם אם על מישהו נגזר שיעבור סבל-  גופני או נפשי, הידיעה שהכל מדויק לטובתו מאפשרת לו לחיות לא מתוך נחיתות שמאפשרת לו להשלים עם גורלו... כי הוא במצב הכי טוב עבורו, בידיים הכי טובות. הוא רגוע כדי לראות את היתרונות במצבו ואת הטוב שבו, כי ה' טוב ומיטיב לכל.

תפס אותי במה שכתבת: אם מאבדים את הריכוז - מגדל הקלפים מתפורר, ולך תיזכר איך בונים ולך תאמין שוב שאפשר...

נשמע שמושקע כאן הרבה מאמץ, ואני חושבת שהוא כבר מעל הנצרך. לא עליך המלאכה לגמור. 

אדם צריך להשלים עם מה שאין בידו לשנות, ולעשות מה שהוא יכול עם מה שניתן לשנות. 

בנוסף, אדם לא יודע מה גורלו וצריך להאמין תמיד שהכל פתוח, הכל יכול להתהפך ולהשתנות. תמיד צריך לצפות לישועה. הכל ביד ה'. והבוטח בה' חסד יסובבנו. 

צדיקים תחילתם ייסורים וסופם שלווה, תחשוב על אילו חיים עבר יוסף הצדיק, דוד המלך... 

יש אנשים שעוברים הרבה תלאות, אבל זה מותאם להם- לנשמתם, לייעודם, ולארגז הכלים שלהם. 

גם מכל אדם ה' מצפה לתוצאה אחרת.  צריך להזהר לא ליפול להשוואות ולצפות מעצמנו דברים גבוהים מדי, גם ברוחניות לא לקפוץ מעל הדרגה שלנו כי זו עצת היצר להפיל אותנו בסוף.

חוץ מזה שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו אז מה יש להתייאש פה?

צריך להתחזק באמונה ואז אותה מציאות יכולה להיראות אחרת לחלוטין.

בהצלחה!❤

אני לא מבין איך עובדים עם מה שאת מציירת.

אם אנחנו מסכימים על הבסיס:

א. שיש דברים נכספים (זוגיות, אהבה, כוחות נפשיים יציבים, חברה מיטיבה)

ב. שהדברים האלה הם לא רק העדפות אלא דברים שכל אדם צריך, שהם חלק מהטבע שלנו, שכשהם קיימים יש שמחה וכשהם נעדרים יש חיסרון ("לא טוב היות האדם לבדו")

ג. שיש אנשים שזה בא להם בטבעיות בתוך מסלול החיים הזה, ויש אנשים שמתייגעים להשיג את זה ולא מצליחים כי הם בנויים בצורה שפחות מותאמת לזה

אז את מתמודדת מול שאלת גורל הסבל לכיוון של

1. "הם לא נולדו לסבול, יכולים להיות ממש מאושרים ובטוב"

או

2. "אמנם יש להם סבל רב במסלול החיים שלהם שנחסך מאנשים אחרים, אבל יש לזה סיבה ואסור להתבכיין על זה אלא לעבוד בתוך זה"?

אם את מאמינה באפשרות (1) - אבל את מסכימה על סעיפים אבג למעלה, אז איך אפשר להכחיש את ההבנייה של הסבל בחיים שלנו? אם את אומרת: "נשמע שמושקע כאן הרבה מאמץ, ואני חושבת שהוא כבר מעל הנצרך" - את בעצם אומרת לי להרפות מהכמיהה לאהבה ורפואה. אבל אני מזהה שכשאני מפסיק להתאמץ אני מיד נופל ונסגר בחדר... תפילות לא עזרו לי עד עכשיו ואני מתקשה להאמין בזה אחרי המון פעמים שתליתי בהן תקוות... נראה לי שכל המסגור הזה מציג עד כמה הסבל וההעדר של היסודות האלה נוכח בחיי

אם את מאמינה באפשרות (2) - אז כמה דברים:

א) את התחלת וענית "ממש ממש לא!" אבל בעצם לא הצעת פיתרון איך להשיג את הדברים הנכספים המתוארים ב"אבג" למעלה. האם לדעתך אדם יכול להיות בודד כל החיים, רווק כל החיים, דחוי כל החיים, נופל ומאבד את עצמו כל החיים, נאבק מול הרצון להסתגר כל החיים - ולהיות שמח?

ב) צדיקים תחילתן בייסורים וסופם שלווה (שאגב, ציטוט יפה, לא הכרתי), יוסף הצדיק ודוד המלך - הם דוגמאות לאנשים שקיבלו ייסורים באהבה והזדככו במסלול חיים קשה, או דוגמה לאנשים שיצאו ממעגל הסבל? אני מתכוון - איזה עתיד את מדמיינת לאנשים שקראתי להם "נולדו לסבול"? של זיכוך על ידי ייסורים, או של שמחה והשגת המבוקש מחוץ למעגל הייסורים?

ג) איך אמונה מנחמת בהיבט הזה? אם לה' יש תוכניות שלעולם לא אדע, איך הידיעה שהן קיימות אמורה להפיג לי את הכאב? אני לא מרגיש שאמונה יכולה לדחות דברים חזקים וטבעיים כל כך כמו האושר שאחרי שיחה טובה עם חבר. אבל זה נדיר ורחוק. לדעתך אני מפספס משהו? וחשוב מכך - אני לא מדבר רק על עצמי אלא על תופעה של אנשים רבים עם בעיה דומה.

תודה

וואי סליחה תקשיב ממש הסתבכתי איכשהו עם ההודעה הזאת

יצא לי קצת ארוך מקווה שזה בסדר

מה שקשה לנו בחיים זה לא תמיד הסבל, אלא חוסר המשמעות שבו. ולכן, ברגע שנראה משמעות ונבין שהכל מסודר ומדויק חצי מהסבל ומהעול שמרגישים- יעלם פשוט.

הצבת משוואה: להרפות מהמאמץ= "להרפות מהכמיהה לאהבה ורפואה".

הגיוני.

באמת להכניס אמונה בתמונה זה להכיל מורכבות.

אבל בלי אמונה- אין תכלית.

אני לא רואה דרך להתמודד בלי אמונה. בלי אמונה זה אכן או פסימיות או מאמץ בלתי מרפה.

ואני רוצה להגיד שלבי אתך, יש מצבים קשים בחיים שבאמת צריך להתמודד מול כמה חזיתות במקביל וזה טירוף.

אבל מה חשוב לזכור? שאלוקים לא רוצה את התוצאות, הוא רוצה את המלחמה.

לפעמים זה גדול עלינו על אמת, אם אין לנו סיכוי אז למה לעשות משהו בכלל?! אבל מפרשים "אקרא לאלוקים עליון, לאל גומר עליי"- אתה עושה את הדבר הנכון, ה' גומר. 

זה יסוד חשוב לדעת שלנו אין כוח לעשות את הפעולות האלו באמת. לשחרר.

בהנחה השניה כתבת "כשהם קיימים יש שמחה וכשהם נעדרים יש חיסרון"

במקום המילה חיסרון תשים את המילה "התמודדות". כאן יש ניסיון, ויש בחירה.

איך מתמודדים עם היעדר של דברים נכספים?

זה מורכב משני דברים בו זמנית: תפילה מצד אחד, וביטחון מצד שני.

אלו אכן לא דברים שבאים ברגל... זו עבודה יומיומית.

וכמה מילים לגבי תפילה: 

אנחנו מבקשים שאם זה טוב לנו ה' יעשה את זה. אבל הבקשה היא לא כל מהות התפילה. המהות הרי היא הקשר, המפגש. בתפילה צריך להיות שם. להרגיש את נוכחותו... להקשיב מה הוא אומר לנו. אם רק שומעים את עצמנו, אז לא באמת נפגשנו עם ה', ולא באמת נרגיש את השלווה והאור שהנשמה מתמלאת בהם אחרי תפילה.

"יש אנשים שזה בא להם בטבעיות..."

וואי אני כל כך מבינה את המשפט הזה... זה נראה שיש אנשים שהכל הולך להם בקלות. זה נראה לא הוגן. אבל אני חושבת שעדיף להמנע מכיוון מחשבה כזה משתי סיבות: 

א. אנחנו באמת לא יודעים כלום. הרבה פעמים כשנכנסים לעומק מגלים שלכל אחד יש סיפור. וגם אם לא, זה הרבה עניין של תיקון וגלגולים וכו'.

ב. עצם הידיעה שסיפור החיים שלך נתפר במיוחד בשבילך, ושיש לך תפקיד ושאתה חשוב באמת. הופכת אנשים אחרים ללא רלווטים. כי יש לך חלק חשוב בדיוק כמו להם... מה זה משנה אם העבודה שלכם שונה? אם ה' מצפה ממכם דברים אחרים? 

אז עדיף להתמקד בזה, בלומר לעצמך כמה אתה חשוב, למנות דברים טובים בך, ושעשית, ושקרו לך. לשמוע שיעורים שמעצימים אותך.

הנשמה צריכה מזון... אם לא נתדלק אותה מאיפה יהיה לנו כוח לנסוע? הרי החיים האלה לא פשוטים.

אני רואה על עצמי, שכשעובר עליי זמן בלי תורה אני נהיית יותר עצובה, ואחרי שיעור תורה או תפילה או זמן עם עצמי, מצב הרוח שלי מרומם. כי הנשמה קיבלה את שלה.

רק צריך להתקדם צעד צעד, לקבל גם את המקום הנמוך שלנו לפעמים אבל לשאוף גבוה.

לגבי הדוגמאות של הצדיקים, אז אמנם בעולם הזה בהתחלה הם סבלו אבל אח"כ הרוויחו גם בעוה"ז. אבל האמת שאצל צדיקים כבר בעוה"ז הם חיים את העוה"ב כי יש להם אמונה ממש חזקה, שהם מקבלים הכל באהבה כי הם כל כך סמוכים ובטוחים על ה' שהוא עושה את הטוב עבורם. הם מאושרים בשמחה פנימית מעצם הדבקות בה'.

אבל גם רציתי להגיד בזה שאחרי שעומדים בניסיון, בד"כ מגיע טוב. 

לא צריך ללכת רחוק... רבנים בימינו. הרב מאיר אליהו לדוגמא? הוא סיפר שבתחילת החזרה בתשובה שלו הוא היה מתפלל לה' שיקח אותו, שהוא רוצה למות! (אגב הוא כותב בספר שלו סימוכין למה מותר לאדם מבחינה הלכתית להתפלל שהוא ימות. כי הוא יכול להתפלל אבל בסוף ה' יעשה מה שהוא רוצה. התפילה היא "על תנאי" שזה מה שטוב לי אז ה' יעשה את זה) 

זה שתבין כמה הוא סבל, ותראה איפה הוא היום ב"ה.

הרב שניר גואטה, בתחילת התשובה שלו- הוא ויתר על כל הקריירה שהוא הקדיש לה את החיים שלו והלך להיות אברך. הוא סיפר על איך הוא היה צריך למסור את האוטו וללכת כמעט שעה ברגל כל יום להגיע לכולל... הוא לא ידע מאיפה הוא יתפרנס ועוד קשיים שהיו לו. כבר היום רואים שהוא לא הפסיד מזה, וזה עוד בלי לדבר על עולם הבא.

"איך אמונה מנחמת?" זו שאלה חזקה. אני בטוחה שיש לה תשובות יותר טובות משלי, אבל זה לא רק הידיעה שזה לטובתי בעתיד... 

זה מנחם שיודעים שטוב עכשיו. שהמצב עכשיו הוא רצון ה', והוא תמיד רוצה את הכי טוב עבורי. 

אז כן... צריך להתאזר באורך רוח. להרחיב את המבט. ולהסתכל ביתרונות ועל מה שכן יש.

ותראה, אומרים שדווקא איפה שקשה לאדם שם העבודה שלו. אז לא לראות בחיסרון רק חיסרון, אלא אתגר אישי שבסופו של דבר יהפוך להיות המתנה הכי גדולה שלנו.

רק סבלנות בתהליך, והרבה אהבה ואמון. בידיים שלנו זה רק הכוונה הפנימית, השאר בידיים שלו.

אני לא אומרת את זה סתם מבחוץ כי גם אני מתמודדת עם הקשיים האלה וזה מאד נוגע בי המקום הזה של הסבל והיאוש וההתמודדות עם אמונה, בלי אמונה... אנחנו בדרך. זכינו לחיות בתקופה מטורפת... זאת באמת זכות.

היצר הרע משתמש עלינו הרבה בדמיונות. תמיד לזכור לחפש את הנקודה האמיתית ולהקדיש לה מקום. בעיניי אמת היא מפתח להכל. לענווה ומשם לכל המידות הטובות.

ה' יברך אותך ויאיר את דרכך תזכה לישועות ולאמונה לעבודתו בשמחה ובשלמות!

קודם כל ברצינות תודה רבה שישבת וכתבת. תגובה ממש טובה עם תשובות שיכולות להניח את הדעת והרבה בהירות.

אחשוב על זה ואולי אגיב / אשאל עוד בהמשך ואולי אלך עם זה...

יום טוב

שמחתי לשמוע

כל אחד נולד לתקן את הדברים שעליו לתקן. לא בהכרח במובן של תיקון המקולקל, אלא יותר במובן של בניה והתקדמות ביחס לעצמו וביחס לעולם. ממילא לכל אחד יש נקודת פתיחה שונה ונטיות שונות וכו'.

אם כי

לא סתם אדם לא הגיע לעולם עם רשימה של הדברים שעליו להתמקד בהם, או מהי תכלית חייו המיוחדת לו.

כנראה זה לא משהו שאמור להעסיק את האדם. בן אדם אמור לרצות ולהתפלל להיות טוב, לקדם את עצמו ואת העולם, להגיע לאושר, לעבוד על השמחה וכו'.

המחשבה של כנראה נולדתי לסבול היא מחשבה של קטנות, שגורמת לאדם להישאר תקוע במקום (במקרה הטוב), ולהטיל את האחריות על בורא העולם.

אגב מכיר את המעשה מחכם ותם? מומלץ מאוד!! סיפורי מעשיות ט׳

זה משתנה אצלי, ולרוב אני חוזר למחשבה הזו בימים קשים במיוחד או אחרי רצף כשלונות.

אני לא מבין מה זה "לעבוד על X", ושוב שואל את שאלת ההשוואה לאנשים שזה בא להם בקלות. אשמח להבין איך בעיניך, חוץ מהנימה הפסימית, זה לא ניסוח מדוייק.

אדם נולד עם חסרונות משמעותיים: רקע משפחתי רעוע וילדות לא מדהימה, פחדים וכאבים מוטבעים, מסלול חיים רווי פספוסים וחסרונות וירידה מדרך המלך. דפוסים נפשיים חזקים של תסכולים ונטייה להרס עצמי. נתוני פתיחה חלשים בשוק (מראה חיצוני ו0 כריזמה) שמקשים על היכולת למצוא זוגיות בקלות. המשפחה לא מועילה אלא רק מבלבלת, הנפש חלשה ולא יציבה, הכאבים והחשד והתקוות מתערבבים - והזמן מתקדם בקצב קבוע לעבר הרווקות המאוחרת.

קשה במסלול החיים הזה להתחזק באמונה, אבל ברור שזה עיקר העבודה. ובכל זאת קשה, והנפילות גורמות להתרחקות מעצמי ולייאוש.

לעומת זאת האנשים עם מסלול החיים הבריא, לא רק שיש להם מהלך נוח יחסית של כל מה שעבור האנשים מהסוג שעליו אני מדבר כרוך בעמל וריכוז וגבורה, אלא שגם האמונה שלהם לא נחלשת אלא רק מתחזקת, כי יש לה עדויות מציאותיות שהיא עובדת. אצלי האמונה הולכת ונעשית יותר מנותקת מהמציאות הקונקרטית. מנחמת אותי המחשבה שזה פשוט גלגול שבו נולדתי לסבול משום מה, אבל שלא אצליח למצוא אהבה. אבל אם גם מצופה ממני למצוא אהבה בתוך כל החושך הזה, ואם לא אמצא אז זה יהיה בגלל חוסר אמונה או קטנות, אז אין לי אפילו טענות לטעון, אלא רק חובה להמשיך לעבוד ולהתאמץ על דברים שהם קשים מדי.

מילא אם היה אפשר פשוט להפוך לאיזה קדוש שהחיים פירקו אותו והבדידות מעולם לא הורוותה אצלו, אבל לפחות הוא מלא אהבת ה' ומרגיע את כולם. אין לי סיכוי להגיע לשם, אני לא יודע איך עושים את זה...

מכיר את חכם ותם, היתה תקופה שניסיתי למצוא פיתרון בברסלב. אני רוצה שתראה לי ישועה עבור אנשים עם נפש מרוסקת... אני יותר כמו החכם (לא באמת...)

אבל חשוב שתבין שההסתכלות על החיים שלך היא במוח שלך ולכן זה הדבר העיקרי שאתה צריך לדאוג לו.

אולי הגיע הזמן להתחדשות. לעשות טיול קטן, לנקות את הראש, להרהר במה הדברים העיקריים שתוקעים אותך, במה זה תלוי, ולכתוב קצת מסקנות שיכולות להועיל לך.

יכול להיות שיעשה לך טוב לעבור דירה? לעבוד במשהו אחר? למצוא תחביבים שממלאים אותך? טיפול נפשי? (יכול לסדר לך את הראש ממש ולתת לך כלים)

אגב לא רק ברסלב הוא הפיתרון, הפיתרון הוא כל מקום שאתה מוצא את עצמך בו שיכול להתוות לך דרך. 

ולאו דוקא ספרים, אלא גם (ואולי אפילו בעיקר) רב חי, שאתה לומד ממנו דרך חיים ומרגיש בנוח להתייעץ איתו.

מכיוון שהדיון הזה הוא רק חצי שאלה תאורטית (וחצי מבוסס על חייו של איזה פלוני אלמוני קנולפ), אני לא רואה אם ענית על השאלה בדיון.
השאלה שואלת על גורל ידוע מראש של חיי סבל, שחלק מהאנשים זוכים לגורל הזה וסובלים בהכרח בחייהם, וחלק לא.
אתה ענית שהמסגור גרוע, שצריך לקרוא לזה עבודה וחיים של תיקון, שאדם צריך לברר לעצמו איך הוא מתקן, וכו'...
וגם ענית שלא צריך להתמקד ברשימה של מה חסר לי אלא בעבודה  על עצמו ("להתפלל להיות טוב, לקדם את עצמו ואת העולם, להגיע לאושר, לעבוד על השמחה).

אז לא ברור לי: 

היעד הוא להצליח להשיג את האושר שיש לאחרים? (כשאני אומר "שיש לאחרים" אני לא מתכוון לקנא בזולת, אלא לרצות את הדברים הטובים לאדם. אם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו", ואני לבדי, אז אני צריך להתאמץ על זה? ואם אחרים סביבי התחתנו בגילאים מוקדמים ואני רץ אל הרווקות המאוחרת,) האם עלי להניח לזה ולהתמקד במה שעושה לי טוב ומחבר אותי לטוב, או לתקן את זה? ואם אני לא אצליח להיות מספיק מרוכז בשביל לסדר את הראש או מספיק חזק בשביל להתמיד בטיפול - אז אני לא סובל...? 
עוד לא ברור לי. אני כל הזמן חושב שהדברים שחסרים לי גורמים לי לסבל כי הם חשובים, לא כי אני מקנא או לא שמח בחלקי. הבעיות הנפשיות וחוסר האיזון הרגשי והפחדים הם דברים מאוד חזקים שישנם אנשים שלא מצליחים לנצח ונשברים בלי סוף. זה אומר שהם לא נולדו לסבול? בפועל הם סובלים כי הקלפים שלהם גרועים ונורא קשה בלי היסודות האלה.

אני חושב שאולי חלק מהדברים ייסתדרו באיזה סיבוב אחד מוצלח, אבל נראה לי שאני יותר נוטה לחשוב שה' ברא אותי כדי שאסבול, ולכן הוא נתן לי את החסרונות האלה. 

יודע מה זה לחשוב שהדשא של השני ירוק יותר.

אני הקטן גדלתי בתחושה שאם היה לי את שלו, את שלה, את שלהם, הייתי מוצלח יותר.

אני הקטן עייפתי מלנסות ולרצות ולקוות יותר.

אני הקטן נוכחתי לראות כשהפסקתי להלחם ולשנות אלא לקבל ולהיות הכל נהיה טוב יותר.

אני הקטן עכשיו קצת גדול יותר.

יש אנשים שאוהבים אותך? יש אנשים שמחבקים אותך? יש אנשים שנמצאים איתך כשקשה לך ולא רק בשביל לעשות עמך חסד אלא כי אתה יקר להם? יש לך כוח לקום בבוקר? אתה מספיק חזק בשביל להיות הורה? אתה מצליח להתפרנס?
אני ממש שמח בשבילך שאתה גדול יותר ומצאת נחמה, אבל האם אתה לא תסבול בעולם הזה? אם תהיה רווק מאוחר אתה לא תסבול? בכל אירוע משפחתי שתגיע לא יכאב לך שלכולם יש ולך אין?

לצטט לך משפטים יפים ונכונים מפרקי אבות, ספרי אמונה וכו'. אך אתה מין הסתם מכיר אותם מגיל קטן.

זה נכון שיש לאחד כאב ולעומת זאת לאדם אחר  באותו עניין זה לא ישנה דבר ולהיפך  אך לדעתי לזה ולזה יש נק' מוצא אחת והיא היכן בורא עולם נמצא

מבחינתם במצבים שלהם, אם אתה מערב אותו לעניות דעתי ההסתכלות היא לגמרי אחרת, ובנקודה הזו הפכתי לגדול יותר

אני אומנם אותו קטן שהייתי אך כשצירפתי את בוראי או כשהשכלתי להבין שצריך לשתף את הבורא אז באה הגדלות מצידו.

תודה רבה על הדברים שכתבת וששיתפת, לא מובן מאליו.

כפי שביקשת אשתדל להביא זוית אחרת כדי להוסיף ולתת רושם מעט שונה בסך הכולל.

ההסתכלות שאתה מביא היא מפריזמה מאוד חברתית ומאוד לא אישית.

אישיות היא לא אוסף של תכונות או מעלות או חסרונות. השלם גדול מסך חלקיו.

האדם לא בא לעולם רק כדי לקבל ולקבל הוא בא גם כדי לתת.

ב"ה הקב"ה ברא אותנו חסרים וגם מלאים וכל אחד יכול לחפש איפה היתרון שלו והחסרון של הזולת ולמלא אותו.

פחות העיסוק אם קשה או קל, העיסוק בעיני האם אני עושה את מה שרצון ה' נתבע ממני, האם אני משתלם כל יום ומשתדל להשלים את החברה שסביבי.

אם זאת הממטרה, אז ממילא כבר התפיסה יותר שלימה ומרגישה יותר טוב ברמה האישית.

אין פה שום תחרות חברתית ואין מלכות נודעת במלכות חברתה כמלוא נימה.

גם בעבודת ה', המטרה היא לא להגיע למדרגה הכי גבוהה, אלא לפעול במדרגה בא אתה נמצא ובה ה' יתברך שם אותך. 

המדרגות עצמם, ה' יתברך מעלה את האדם בלי לשאול אותו והוא כל פעם צריך להתרגל למדרגה החדשה.

אגב, סתם ככה אני חושב על החברים שהתחתנו מוקדם במעגלים החברתיים שלי, ממש לא כולם היו עם הנתונים החברתיים הכי טובים.

השאלה המרכזית בעיני איך לבנות עולם עשיר ועצמאי שאינו תלוי בפידבק כזה או אחר של החברה.

לאדם יש זכות להגדיר את צעמו בעיני עצמו, כדאי שיהיה לו הקשבה מהחברה אבל לא בצורה שהוא כפוף ומשועבד אליה, אלא שיהיה לו לעזר ולסיוע למטרותיו הערכיות והאישיות.

שמח לשמוע

הנימוקים שהבאת, כפי שאני מבין אותם:
1. אחת מהסיבות שאני נוטה למחשבה העצובה שהעליתי בשרשור היא שהפריזמה היא חברתית ולא אישית. אם אני מבין נכון: חברתית = בהשוואה לאחרים, ואישית = בהשוואה לאדם מול עצמו. המשמעות של "אישית" היא שאני חלק מהעולם, ושאני צריך לראות את עצמי כמשלים את הסביבה שלי. כלומר הרצון לעזור (?) וגם החסרונות שלי (?) משלימים את החברה ואז אני יותר שמח עם עצמי.
2. לא בטוח שהבנתי את מה שאמרת על מדרגות בעבודת ה', אבל נראה לי שהתכוונת שיש אנשים שלא הולך להם טוב בעבודת ה' והם לא מצליחים להיות צדיקים, ובסופו של דבר ככה ה' ברא אותם והם צריכים להתאמץ בתוך המסגרת הזאת לעשות הכי טוב שהם יכולים (?)

3. מי שעובר מההסתכלות החברתית להסתכלות האישית יוכל גם לזכות לדברים שהוא מבקש (למשל חתונה מוקדמת).

קודם כל ההבדלה בין חברתי לאישי זו הבדלה מדהימה. לא הכרתי את זה בכלל. ואני כמעט מצליח להבין איך אתה מציג את זה... ברור לי שהאדם שאתה תיארת שמסור לרצון הטוב שלו ורוצה לעזור ולהיות טוב לזולת ולהבין שהחסרונות שלו הם השלמה עבור מישהו אחר יהיה פחות אומלל וירגיש פחות מוזנח.

אבל לא נראה לי שהתייחסת לשאלת הסבל האישית, שלא קשורה בהשוואה לזולת. אני דיברתי על דברים שאני רוצה... למשל זוגיות, שהייתי מאוד רוצה שתהיה לי; או עבודה שתיתן לי סיפוק ואצליח להתמיד בה לאורך זמן; או חברים טובים שאוכל להתקשר אליהם ולהרגיש פחות לבד. אחד המגיבים כאן בפוסט כתב על אדם שמת לו ילד, והייסורים עדיין לא נגמרו. האם לא היית אומר שאדם שקיבל את כל הקלפים הקשים שמחלישים באופן אישי (לא נראה לי שהאיש הנ"ל הולך למעגל חברים ואומר בליבו: "איזה פדיחה, לכולם הילד חי ורק שלי מת, מקווה שלא יעלו את זה בשיחה") יבין שעיקר חייו זה סבל?

אני חושב שהצעת רפואה לאנשים שעיקר החיים שלהם הוא סבל. כלומר אם קיבלת קלפים גרועים מה תוכל לעשות בשביל פחות לסבול. אבל זה לא מרגיש שזה סותר את השאלה - יש אנשים שקיבלו קלפים גרועים כי רצו שם במרום שהם ייסבלו בעולם הזה ולא יוכלו להשיג בטבעיות ובבריאות את מה שבא לאחרים בקלות

1. כן נראה שהבנת את מה שרציתי לומר. ברגע שאדם מתבונן על עצמו בלי להשוות לאחרים אז הוא יכול ליצור לעצמו סיפור מעצים ביחס להתמודדויות, המעלות, החסרונות, ההישגים, הכשלונות ובעצם ביחס לכל מסכת חייו. אחרי שהאדם יצר לעצמו סיפור ביחס לחייו אז הוא בא עם הסיפור האישי הזה אל החברה ואז הוא יכול להשתלב בה. מתי שבנאדם מתחיל לבנות את הסיפור שלו ע"פ הפרמטרים של החברה בלי לעשות גיבוש זהות בצורה אישית ועצמאית הוא נידון להיות נע ונד ח"ו. כל תגובה של הסביבה תוכל להעלות אותו או להוריד אותו בצורה קיצונית. הוא יוצר ככה תלות לא בריאה בסביבה. גם מתי שאדם קודם כל מגבש את הזהות שלו ואז מגיע את החברה החברה שמשפיעה עליו. והחברה כן לוקחת נפח בעיצוב הזהות האישית, רק כדאי לראות שזה בצורה מבוקרת ומעצימה.

2.  "כי שבע יפול צדיק וקם", הצדיק נופל ולא קצת פעמים, הוא נופל שבע פעמים. וההבדל בינו לבין הרשע הוא שהרשע גם נופל, אבל הוא לא קם אח"כ. כשהרמב"ם מדבר במשנה תורה על חופש הבחירה של האדם הוא טוען טענה מאוד "רדיקלית" - "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם". כל אדם. מה שאני בא לומר - צדיקות לא נמדדת על פי הישגים אלא על פי תנועה רוחנית. אדם שמתקדם בתנועה רוחנית הוא צדיק/עובד ה'. מפה גם אני לומד לשלימות אישית באופן כללי - שאדם יודע שהוא עשה את המוטל עליו, זה עוזר לו להיות שלם עם עצמו, גם במציאות שהיא מאוד קשה.

3. לזכות בדברים זה כבר משהו אחר. מתנות שמיים, חשבונות שמיים. לא נראה שיש אפשרות לדעת בצורה חותכת מי כן ומי לא. ומה שבאתי לומר - באמת באמת, זה גם לא כזה מעניין. הקב"ה מחלק את הפשע, הוא מקור כל הברכות כולם. נראה לי שלא נצליח להבין חשבונות שמיים גם בתחום הזה.

מה שבא בקלות, הולך בקלות. ממה שאני שומע אנשים צריכים לעבוד על זוגיות שלהם כדי שהיא תהיה טובה ומיטיבה. זה לא בא "טבעי" לאף אחד. כך גם תיקון המידות, זה לא בא טבעי. הרמחל כותב במסילת ישרים בפרק א' שהחיים הם מלחמה. "ואם יזכה יהיה לבן חיל". מידת הגבורה היא מידה שכולם צריכים להתשמש בה, אין משהו שהחיים שלו על מי מנוחות והכל בשלווה בלי צורך למאמץ או לעבודה קשה. ומה שבא בקלות - הולך בקלות.

זה לא סותר כמובן את זה שיש זוועות וטרגדיות במציאות, שלא פוגשות את כולם. יש קשיים מסויימים שחלקם מתמודדים איתם יותר, חלקם פחות, חלקם כלל וכלל לא.

כדאי גם להסתכל גם בעניין הקולקטיבי של עמ"י, שיהודי אחד בצרה, זה כמו איבר בגוף שסובל ובכך כל הגוף מרגיש את זה. בימי מלחמה אלו אנחנו ממש רואים את זה בינינו. 

סבל זה אנרגיה שמגיעה בצורה מסויימת לאדם. אפשר לראות הרבה אנשים כואבים שמנתבים את האנרגיות למקומות חיוביים. הרב תמיר גרנות לדוגמא, אב שכול, שבעקבות הכאב האישי שלו יוצא לעשייה בתחומים ציבוריים מסויימים. יש אין סוף דוגמאות. אנשים שחווים כואב מאוד גדול, גם יודעים מאין כמוהם להעריך את האושר ואת הטוב שבחיים. הלוואי שנזכה ללכת בדרכם. זה בהחלט הכיוון.

במקום לדבר בצורה שלילית - להפחית הסבל, כדאי לדבר ולחשוב בצורה חיובית - להגדיל את האושר.

הסבל הוא לא המוקד, האושר והחיים עצמם הם המוקד שלשמו התכנסנו.

להגיד שיש אנשים שלא עוברים דברים יותר מאחרים יהיה שקר..

יש אנשים שלא הולך להם בזוגיות ויש כאלה בעבודה ויש בבריאות ויש כאלה שגם וגם וכו.. וכו'..

ועדיין אדם צריך להאמין שגם אם הוא נמצא בתוך גהינום ה' איתו וזה הדבר הכי נכון עבורו

להגיד לך שזה קל? ברור שלא

אבל עדיין אדם צריך להבין שה' גאה בו ואוהב אותו ולא ירצה שהוא יסבול אלא שהוא יתוקן,הוא צריך ללמוד / וללמד אחרים מזה משהו ובנוסף לכל יסורים ולכל חולי יש תרופה לאדם עוד לפני שהביאו לו את החולי.

כלומר

ה' רוצה להביא לך שפע..מראש

אם אדם חושב שה' לא רוצה להביא לו .. הוא יחיה כמו מת.

וזה לא ממולץ

עוד עניין למדתי בדרך הקשה לא להשוות אחרים אלי

זה בהחלט עוזר להתמקד בך

זה בעולם הזה או רק אחרי המוות?

אם זה אחרי המוות אז נולדנו בשביל לסבול, וזה בסדר כי זה יישתלם בהמשך, 

אבל אם הייסורים נועדו לתת לנו אושר בעולם הזה ולעזור לנו ללמוד דברים ולתקן את החיים שלנו בפועל עד שלא נסבול, אז זה פשוט מאוד קשה. אני עוד לא מצאתי את הדרך איך יוצאים ממעגל הסבל.

תודה! 

יכול להיות שאתחיל את זה. קראתי את זה כשעוד האמנתי שאפשר להיות שמח ולהתרפא מהכאב וממש כעסתי על הויתור שלה על היכולת לאהוב את כל מה שרע. אבל אולי כדאי להיכנע... אני מודה שהיא מצליחה לתת לאנשים שעברו תופת הקלה בכאב, אבל אני שונא את זה שהיא מעודדת אנשים לאהוב את מה שגורם להם סבל. השלב הרביעי בעבודה מרגיש לי משפיל...

אבל שוב, אולי עדיף לזרום על זה ולא לסבול

אני מסכימה איתך שעד אנשים שהאתגרים בחיים שלהם נראים אובייקטיבית פחות  מאתגרים משל אחרים ובאמת יהיה להם יותר קל

אבל הקב"ה הוא טוב והוא מיטיב איתנו. ואין מישהו שנועד לסבול.

לא יודעת להסביר את זה מילולית מעבר למה שכתבתי אבל כשקראתי את השאלה ככה הרגיש לי

וב"ה אנחנו בדור שיש המון ידע טיפולי שיכול להביא לרווחה נפשית (יעוץ אבל לא רק, אפילו יוגה מיינדפולנס וכו')

אבל נראה לי שאת פשוט לא מוכנה לקבל את המסקנה "המתבקשת" שיש אנשים שנולדו לסבול.

אני גם חושב שה' הוא טוב ולא יכול להבין איך הוא לא טוב, אבל אני רואה כמה חלש ומבולבל הוא ברא אותי וכמה התכונות שלי גרמו לי לסבל ואיבוד דרך בחיים שלי, שנראה לי ברור שמה שקורה עכשיו וכל הסבל שאני עובר זה מכוון מאת ה', ולא טעות שלי שלא זיהיתי נכון משהו. כל מה שקורה עכשיו זה מאת רצונו ככל הנראה, ואני סובל מאוד...

תודה

אדם עם פתיל קצר עושה לעצמו המון צרות כשהוא כועס כל הזמן, לא?

אדם ביישן המון פעמים רוצה לקבל יחס אבל נשאר לבד...

אדם חלש נשבר כל פעם ומסתגר בחדר

אדם עם נטייה להתמכרויות (אני עוד מתלבט האם זה מושג אוביקטיבי) משמין ומזיק לעצמו

אדם עם נטייה לעצבות

וכו'... אתה שואל קונקרטית עלי או רעיונית מה הן תכונות שגורמות לסבל?

בכל מקרה אצלי יש חלק מהמתואר לעיל, וגם בעיות שקשורות בבריאות הנפש

למה אתה כזה? סיבות של עץ משפחה וסיבות של החיים שלך, אבל זה לא אומר שאתה חסר אונים מולן.

ברור שיש אנשים שיותר ייסבלו מאחרים, אבל ברור שכל אדם נולד להיות שמח ועם מספיק מאמץ מרוכז הוא יהיה שמח?

כל נושא שמציק לך ומייצר לך סבל ואתה עושה איתו עבודה, אותו נושא מספיק לייצר לך סבל ואתה נהנה יותר וסובל פחות. לא מסובך.

נקודת המוצא זה מה שבחר לך הבורא. גם את היעד הוא בחר בשבילך. אתה יכול לבחור איך לעבור את זה ולשאוף ולהתקדם לאן שצריך.

כשחזרתי בתשובה חשבתי שבאותו הרגע כל הסבל בעולם מתרכז אליי,

ממש כאילו רק יושבים ומקטרגים עליי.

ובאמת ככל שהתחזקתי באמונה ובקיום מצוות היה נראה שהצלחתי לבנות איזשהו מגדל קלפים יציב,

עד שלבסוף לצערי קרו דברים חמורים הרבה יותר מבחינת הסבל המדובר.

עם הזמן אימצתי לעצמי מחשבה שאותו הסבל הוא תיקון, ככל שאני סובלת יותר כך (אולי..) התיקון מתקדם לפי רצון ה'.

ופירוש מזה "סבל" הוא ברוב הדברים אישי (חוץ מדברים שמוסכמים בעולם כסבל),

אבל יש אנשים שנהנים מכל מיני דברים שלי נראים כסבל עצום.

ובכל הנסיונות שלי להפסיק את הסבל, נתקלתי בתורה בליקוטי מוהר"ן פ"ט בחלק א'-

ששם ר' נחמן עוסק בחסרונות ומה חסרון גורם..

[כפי שכתבת בהתחלה שכל אחד מגיע לעולם עם קלפים שונים וכו']

התורה:

"וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תְּהִלִּים ח) הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים וְזֶהוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ בְּוַדַּאי מְעַט מֵאֱלקִים הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן תְּעַטְּרֵהוּ בְּמחִין חֲדָשִׁים".

למדתי לא מעט פעמים את התורה הזו ממספר רבנים ופירושים והנה כמה סיכומים שכתבתי לעצמי.. מקווה בעז"ה שזה יוכל לעזור:

רש"י מפרש על הפסוק שה'אלוקים' שמוזכר בפסוק אלה השליחים של ה' שניתן בהם כוח לחולל ניסים.

"ותחסרהו מעט" (ראש השנה כא, ב; נדרים לח, א) וזה רומז לשכל העצום שהעניק ה' למשה באותה העת ומתוך חמישים שערי בינה שנבראו בעולם השיג את כולם חוץ מאחד שזה אותו חסרון, שמרוב שהקב"ה העלה אותו למדרגות נשגבות ההשגה האלוקית שלו הייתה חסרה רק מעט.

אך בליקוטי מוהר"ן ר' נחמן מפרש את 'אלוקים' כה' ית' בעצמו ורומז לשכינה הקדושה ומפרש את המילים "ותחסרהו מעט" כלפי מי הן נאמרות בצורה אחרת.

בעצם הוא אומר שהחסרון מורגש ברוחני ובגשמי של האדם וממש בבחינת "בכל צרתם צר לו" וכל חיסרון כזה שיש לאדם מורגש מיד ע"י השכינה.

[וגם האריז"ל עוסק בעניין זה בעניין זיווג פרצופי זעיר אנפין ומלכות וכו'].

ר' נחמן אומר שאותו חסרון שקיים לאדם (כנראה בגלל חטאים שעשה) וזה מה שגרם ל "שלילת השפע והברכה".

וברגע שאדם מבין את זה הוא נכנס לצער ועצבות וצריך האדם לשאול את עצמו "מה אני ומה חיי?"

אם הקב"ה מגלה לי את החיסרון הזה בשכינה הקדושה.. מה לתלונות שלי? מה לחסרונות שלי?

אך ברגע שנבין שאנחנו רק בני אדם ואם מלך מלכי המלכים משתף אותנו בצערו והשכינה עצמה מנחמת אותה על החיסרון שלו..

הכרה זאת תכניס שמחה גדולה וערך לכך ש*עצם חווית החיסרון שלי מעידה על כך שה' משתף אותי בחסרונו!*

[יש עוד המשך אבל לא רציתי להאריך יותר ממה שהארכתי..]

וקצת במילים שלי,

אני חושבת שאחרי העמקה מרובה בתורה הזאת של ר' נחמן.. משהו קצת מנחם בכל החסרונות והצער שאני לפחות מרגישה ברוחני ובגשמי שלי-

תחושה כזאת שאני לא לבד.. צרת רבים חצי נחמה:/

אולי זה מה שנגזר עלינו,

באמת לחוש את הצער הזה עד בניית בית המקדש וביאת משיח צדקנו במהרה בקרוב!

ועד אז, אשרינו שאנחנו זוכים לחוש את החסרון ובכל פעם להצליח להגיע לשמחה, כל אחד ע"פ מדרגתו.

תודה רבה.
למדתי בעבר את התורה הזו (לפני שהחיים התחילו להיות קשים במיוחד) ואני זוכר שאהבתי אותה אז. זה היה בערך בכיתה י'... אבל מעניין.

אם אני מבין נכון, את חד משמעית אומרת שיש אנשים שנולדו לסבול, אבל שהסבל הזה הוא מה שנקרא "צער השכינה". ויותר מכך, לאיזו קירבה מוזרה לקב"ה "מהדלת האחורית", כלומר לא לבוא כמו גבר וכמו צדיק אלא לבוא אל ה' וששנינו נכיר בחסרונות שלנו, והוא יעודד אותי לפצח את זה "בשבילו".

זה דווקא אפשרות מעניינת לקרבה לה' שלאחרונה נהייתי יותר רחוק ממנו. אחשוב על זה, אבל זה יפה.

אולי דווקא כל האירוע כאן הוא בבחינת:

"צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור".

במדרשות אוהבים להגיד שצדיק גמור ורשע גמור הם באותו מצב כביכול, לשניהם אין לאן להתפתח.

ואילו לכאן ולכאן כל אחד יכול לעשות את התשובה שהוא נצרך לה.

בעניין הסבל בחיים אפשר לקחת לכל כך הרבה רעיונות וכיוונים.. ורק לעיין בספר איוב ולהמשיך לצלול לזה.

בהרבה פעמים אני גם מתבוננת איך הסבל בא לידי ביטוי, בפיזי? רוחני? נפשי? הכל ביחד?

ואז להתחיל לחפש בכתבים מה הגורם המשפיע על זה.

לרב חיים קרמר יש ספר שלם שעוסק בזה (האנטומיה של הנשמה.. נראלי) ע"פ ר' נחמן, כי זה ממש בא ביחד ברוב הזמן.. אולי לא בהתחלה, אבל בהמשך בוודאות [מנסיון חח].

לבנתיים,

אני חושבת שמה שכתבת מאוד מלמד עליך זכות.. שאת זה קצת (הרבה!) קשה לנו לעשות כלפי עצמנו.

לכולנו יש דברים טובים בחיים ודברים רעים בחיים,

כולנו צריכים להתנהל מול אתגרים שונים,

האם יש אנשים עם אתגרים רבים יותר מאחרים?

כן.

למה?

אנחנו לא מבינים.

עם זאת,

לכולנו יש הרבה יותר טוב מרע,

יש כאלה שיש להם קושי פיזי לראות דברים וצריכים משקפיים,

יש כאלה שיש להם קושי נפשי לראות את הטוב וצריכים לעבוד על זה,

האם הם יכולים לעבוד על זה עצמאית או צריכים סיוע?

תלוי.

כמה המלצות לסיוע עצמאי בנושא:

1.לכתוב כל יום שני דברים טובים שיש ודבר אחד טוב שעשו לנו ודבר אחד טוב שעשינו,

לא לחזור על דברים שכתבנו באותו שבוע.

לשמור את מה שכתבנו ולהסתכל על זה אחרי שבועיים מדי פעם.

2. להוסיף משהו שאוהבים לעשות לפחות פעם בשבועיים.

3. לראות מי מבין החברים או המשפחה עוזר לנו לשמוח יותר ולמצוא זמן להיות מעט יותר בקשר איתם אבל בלי להעיק.

בהצלחה רבה

שזו מחשבה קורבנית

לפי התפיסה הזו שאתה כותב עליה, אני אמורה להיות במקום אחר לגמרי בחיים

אני לא משלימה עם המשפט של "נולדנו לסבול"

אני מאמינה בזה שיש לי אתגרים מסוימים שהמטרה שלהם היא להוציא ממני את הטוב שחבוי בי, והם חלק מהמסע שלי פה בעולם, אם אתייחס אליהם נכון

כמו שאני צריכה להתאמץ בשביל דברים כביכול פשוטים,גם אנשים אחרים צריכים להתאמץ עבור דברי שאצלי הם מתנת חינם. אז הם נועדו לסבול? כמה פוקוס נשים על האתגר? האם הוא צובע את כל הוויה שלי בצבעים קודרים לעומת אחרים?

וגם, אין מאמץ שלא מוליד פירות.

אם עשית מאמץ בכיוון לא נכון, יש לך כיוון אחד שאתה יודע שהוא לא מתאים עבורך והאופציות האחרות מצטמצמות. זה לא כזה שלילי, אני חיה ככה יכולה להעיד על עצמי שאני לומדת בעיקר דרך הדברים שלא נכונים לי וקשים לי, ,סוג של- מכלל לאו תשמע הן, וכן, הדרך שלי עוברת דרך מאמץ ויזע. אבל כל הישג הוא משמעותי, בונה אותי,ויציב גם, כי אני מגיעה אליו בקושי.

ומה את מבינה שאני לא מבין?

את מתארת את זה כאילו רמת *המאמץ* גבוהה, אבל רמת *הבלבול* קטנה. הסקת מסקנות זה הדבר הכי קשה בעולם, ואחרי שנופלים לוקח המון זמן להיזכר מה הבעיה ואיך חוזרים, וכשנשברים שוב ושוב קשה להיזכר מאיפה מביאים כוחות.

לפי השקפת העולם שלך אני לא מבין איך אפשר שלא להיות שיפוטיים כלפי הלוזרים של החיים. כל מי שנשבר, שלא הולך לו, שמתייאש, שנחלש, שקורס, שנהיה חולה - הוא אדם *לא רציני* שמוותר לעצמו. איך אפשר לא לזלזל בו?

בנוגע לזה שלכל אחד יש חסרונות - נכון, אבל חלק מהחסרונות גורמים לסבל וחלק לא. יש אנשים גאוותנים, לא קשובים וכו', שאמנם אלה חסרונות שפוגעים באחרים, אבל בגדול החיים שלהם מתפקדים בסבבה. יש חסרונות שלא מתאימים לעולם והם חיסרון שפוגע בקיום... אם יש אדם דיסלקט שיש לו ביטחון עצמי גבוה וכריזמה - הוא יכול בסבבה להודות שהוא דיסלקט ועדיין להרגיש בסדר. אבל אדם חלש עם ביטחון עצמי נמוך שמאכזב כל הזמן אחרים - קיבל חיסרון שדופק לו את החיים. אני מודה שבשבלונה שאני מצייר את הדברים זה מוגזם, וברור לי שהדיסלקט שתיארתי כן מתבייש כשמגלים שהוא דיסלקט, אבל הוא בסופו של דבר משתלב.

בכל מקרה, משתי הפסקאות שלך אני מבין שאת חושבת שאף אחד לא נולד לסבול: מי שסובל לא מפיק לקחים ולא מתאמץ לעמוד בניסיון, וכל אדם יכול לצאת ממעגל הסבל ולהיות יציב ובטוב.

אחשוב על זה, אבל כרגע זה לא מובן לי בכלל

הרבה אנשים סובלים

החיים מלאים בסבל

השאלה היא, מה מקורו, והאם יש בידיי לעשות משו כדי לשנות

ולא, אני לא חושבת שמי שסובל הוא לא עומד בניסיון. לפעמים הסבל הוא הכרחי כדי לעבור את הנסיון. וגם, אנשים שקשה להם, קורסים, חולים, מדוכאים, הם לא לוזרים. אני לא לוזרית ואני כל זה ביחד ועוד.

ביחס לבטחון עצמי - עברתי את הדרך הזו בעצמי.

וכן, רמת המאמץ גבוהה ורמת הבלבול קטנה. אבל זה מלמעלה, ממרחק של שנים של תהליך. בתוך התהליך, בטח שיש בלבול ואי וודאות ותחושת כשלון ותסכול. אבל תהליך נכון מביא לבהירות.

החיים הם לא שחור ולבן. יש הרבה (הרבה) אפור באמצע. האפור הזה נקרא חמלה. הבנה שאפשר להיות גם וגם וגם. שאני טובה בדיוק ככה. שזה שאחרים מעבירים עליי ביקורת ומרשים לעצמם להתאכזב, לא בהכרח אומר שאני מאכזבת, אלא שיש להם סטנדרטים אחרים משלי, או שהם לא רגישים ומעבירים ביקורת שזה דבר הרסני, או שזה רק בעיניים שלי האכזבה שלהם. תלוי סיטואציה. 

ושוב, אני חושבת שאתה שבוי בתפיסה קורבנית. אתה נמצא במעין מחשבה שכולאת אותך, אמונה מגבילה, שהסבל שלך (חוסר הבטחון) הוא הגדול מכולם ואין איך לצאת ממנו כי זה לופ של נפילות ובלבול. (לפחות מהכתיבה שלך) כי אתה כל הזמן מאכזב אחרים וזה דופק את החיים

פחד מביקורת הוא דבר טבעי. כשזה מנהל אותך ומפיל אותך לתהומות, זה כבר הרסני.

אני בכל אופן, כשרציתי להיפטר מזה, התחלתי לקבל את כל הטעויות שלי כלגיטימיות, גם אם הן היו מה זה מטומטמות. גם אם קיבלתי עליהן ביקורת. כי אני אנושית. כי זה בסדר לטעות. כי כולם טועים. כי אני יכולה לקחת אחריות על הטעויות שלי.

לדעתי זה מעגל של חוסר בטחון- ערך עצמי נמוך-פרפקציוניזם- פחד מביקורת. אני בכל אופן הייתי שם

וכן, אפשר להיות אדם יציב ולחיות בטוב למרות. צריך לעבור עם זה תהליך כאמור.

מקווה שההסבר פה היה יותר מובן

בעיקר את הפסקה האחרונה. חשבתי על זה בשבת עם המשפחה של אח שלי וראיתי שאני באמת לא מספיק מצליח להיות בצד של עצמי ומיד שופט את עצמי. אני לגמרי מסכים עם הציור של המעגל...

לאט לאט. אבל אני רואה שהודית שיש אנשים שנולדו לסבול, ויחד עם זאת יש להם סיכוי טוב לצאת מהמעגל אם הם יסכימו להשתנות ולגדול. בעזרת השם...

תודה

גדלתי במשפחה מסובכת וכל דבר בחיים הלך לי מסובך וחד משמעית נולדתי בשביל לסבול

אבל בסוף בחרתי בדרך אחרת ובגלל שבחרתי אחרת היום חוץ מזה שכל מי שמכיר אותי אומר לי שרואים שעברתי משהו בחיים אנשים כשאני מספר להם מה עברתי הם בשוק

היום אני מספר אחת בחברה מצליח שכלית נפשית אנשים מעריכים אותי וממש אין לי את כל הבעיות שהיו לי בתור ילד 

אמנם עד היום לא הולך לי קל בחיים אני מת להתחתן כבר 4 שנים וקשה אבל אני גם יודע להגיד שכל מה שהיה לי קשה זה היה מנוע צמיחה

אז נכון נולדתי לסבול בחיים אבל אני שמח על זה כי אם לא הייתי ככה הייתי בן אדם ממוצע ומטה ורוב הדברים שאני מוצלח בהם היום לא היה לי גישה אליהם

בקיצור הכול זה הסתכלות 

לא יודע אם יהיה לי מה לעזור לך אבל אם תרצה לדבר תפנה אלי באישי(יכול להיות שיקח לי כמה ימים לראות את זה) בהצלחה

20250511075835.docx

ויש כמה פארקים יפים שם.

בנוסף, יש את המרפסת של המדינה בפדואל, יש את נחל קנה.

משום מה כל אחד חושב הוא שם בדייט ..

איך שעות הלילה ללא חשש יחוד נשמה אתה בהתנחלות כן?

זה לא אשקלון או פתח תקווה או ירושלים

המקום מת

מה אתה מצפה גם לאוטובוס גם למקום נורמלי וגם לאור

אני בכללית ממליצה לנשים אם נפגשים באזורים כאלה אז לקראת השקיעה ולא לילה זה לא נעים 
 

רוצה לא חשש יחוד לך לבית קפה

זכור לי שיש שם איפה שלנדוור

הסתדרתי בחסדי ה'

דייט ראשון זה צעד קטן, זאת רק היכרות..

נראה לי לחיות במתח שאני אצא עם בחורה ו"ח"ו היא תרצה להפסיק" זה טיפה מוריד ולא יעיל.. תראצה להפסיק, לא חס ושלום.. יש מיליון כמוה ובסדר, תפגש כמה שצריך..

אני דווקא רואה במה שאתה מספר נורמליות מאוד גדולה.

כדי להיות רווק שמרגיש את החסור אין צורך להתבאס, אלא להיות באמת בתקווה בציפיה וגם להרגיש את הכאב של הבדידות..

לא נשמע שאתה כל כך מתמהמה, לפחות ממש שכתבת. 

לחץ שלילי הוא לא מקור טוב שכדאי לחפש אותו. 

וזה בכלל לא נראה לי מה נחשב זקן או לא.

משנה מה יעזור לך ויתן למוטיבציה, ועדיף מוטיבציה חיובית כי היא פשוט הרבה יותר יעילה למצב הזה.

התכוונתי למאמץ, המיקוד וההתמדה להקים בית.

תודה!

כלומר, עד עכשיו לא ממש רצית זוגיות. יותר קרוב ללא רצית בכלל. אולי יצאת לדייטים בשביל לרצות את הסביבה, אולי כי "כבר צריך", ו"אני כבר מבוגר", או ש"אפספס את הרכבת", אבל לא כי רצית את זה.

עכשיו, מכל מיני סיבות, מתחילים לצוץ ניצני רצון. קטנים, אבל ירוקים ורעננים. פתאום כבר מתחשק לך קצת. עד כאן ניתוח המצב.

איך להמשיך מכאן?

במקומך, הייתי משתעשעת ברעיון של להקים בית בישראל. מנסה לחשוב (כמו שדיברת על ציור מחודש) מי הטיפוס שאתה מחפש, טיפה להתייצב על הכיוון בחיים (דיברת על בחינה דתית, הגיוני שזה לא רק שם), והכי חשוב, לתת לזה טיפה להתבשל.

כשהרצון כבר מתחזק, אז הייתי מתחילה לבקש הצעות.

ב"הצלחה!

שאתה לגמרי נעול על זוגיות

רק שעדיין לא מצאת את האחת 

שתגרום לך להנעל עליה?

רוב השנה אפילו לא ביקשתי הצעות :/

אין פואנטה לאשכול האמת, סתם רציתי לשתף. עדיין מרגיש שמתעכב עם זה

יצאתי בארבע השנים האחרונות רק עם בת אחת, וגם זו הייתה סתם פגישה ידידותית.

אני מציע לך לחזור לכתוב ב"פרוזה וכתיבה חופשית", ואמנם לא בטוח שזה יעזור, אבל לפחות ינעים את זמננו.

לגופו של עניין, אני חושב שאם תעשה יותר מאמצים אקטיביים משמעותיים, זה גם יבוא יותר בקלות. ולא, שליש גן עדן לא נחשב. גם לא אלגו.

בברכה,

אני.

זה שאתה עשית משהו אחר, מה זה קשור אליו?

אתה מביא גישה פסימית אדישה, לא נראה לי שזאת דרך עידוד טובה ולמען האמת הצלחת לעצבן אותי אז הגבתי ;)

על איזה השלכות אתה מדבר?

מה כבר יכול לקרות מזה שאדם בוחר להיות חרדי לאומי נגיד..?

השאלה היא למה הוא עושה את זה, זה אם בקטע של רמה תורנית או שזה פשוט להרגיש שייכות למגזר החרדי.

ויכול להעיד בתור אחד שגדל במגזר הדתי לאומי, שאחד הדברים המאד יפים בו, זה שאת יכולה להיות מחוברת לכולם וללמוד מכולם כמאמר פרקי אבות: "איזהו החכם..."

ואז כשמגיעים לשלב של חיפוש זוגיות, השאלה אם זה בכלל תואם את מה שמחפשים, אני למשל מחפש בעיקר רק דתיות לאומיות כי זה המגזר שאני גדלתי בו אחרי הכל, וזה הכי טבעי שיש.

אז להגיד כאילו אני חרד"ל או על התפר במקום דתי לאומי ואז לפרט בהמשך למשל שמחובר לחרדים ושהם נשמעים לפעמים מעניינים למרות שפחות אוהב אותם, זה פשוט לסבך לבנות להבין אם זה מה שהן מחפשות וחבל.

אני נמצא למשל בשגרירים בלב, והשגרירה שלי מכירה טוב את המשפחה שלי, היא בעצמה לא מתחברת להגדרות למרות שהם דתיים לאומים, והיא רואה אותנו בתור משפחה חרדית בקטע הטוב למרות שאנחנו ממש לא כאלו, ובכל זאת כתבה כך כי ככה הבינה את זה (ואבי בעצמו אמר לא להשתמש בכלל במילה חרדי, כי אין לו שום קשר אליהם, היה בעבר חובש כיפה סרוגה ומאז עבר לשחורה כי רצה להשתייך, אבל הסגנון אותו סגנון).

מקווה שהבנת את הנקודה שנסיתי להסביר

אצלכם יש טעות בהגדרה מבחינה חיצונית לטענתך..?

אתה דתי לאומי מבחינתך? אז למה כיפה שחורה..?

היה פה דיון שפתחת על זה אם אני זוכרת נכון

לדעתי, מי שבוחר להיראות בצורה מסוימת צריך לקחת בחשבון שזה משפיע

אז השאלה שלך חוזרת אליך בעצם - למה אתה הולך עם כיפה שמייצגת מגזר חרדי אם זה מסבך אותך בפגישות? אם זה לא מייצג מה שאתה באמת הולך לפיו ומכיר כל חייך בהגדרה?

נכון, אכן פתחתי על זה כמה פעמים, פשוט כי המשפחה היה קטע כזה והרקע קצת מורכב, אז אני רגיל לזה...

ויש לזה גם קצת קטע של ניטרליות, כי להרבה חרדים יש קטע מוזר שהם כאילו סלחנים יותר כל עוד לא מדובר בכיפה סרוגה משום מה

שכל ניסיון להתחקות אחרי דפוסי החברה בשביל להישאר באזור הנוחות שלך, לא יביא לך כלום.

בקטע טוב, כן?

אם אתה מחפש להתקדם לאנשהו, לדעתי,  זה או להשלים עם הבחירה שלך ועם הפרשנות החיצונית שלה או לעבור לצד השני על מלא

בכל מקרה אחר זה קצת לטחון מים ולהיכנס לעמדה שפחות תקדם אותך

בחיים צריך להניח לצדק בצד הרבה פעמים, ולקבל מוסכמויות חברתיות פשוט. לא חייב להיצמד אליהן וזה בסדרשיהיה לך את הגוון שלך, אבל בתחושה שלי אתה מנסה לפצח פה את השיטה כביכול. ותכלס, בעיניי, עדיף פשןט לדייק את החיפוש וזהו . לא משנה איך תבחר להראות, ומה לקחת לחיים הרוחניים שלך, השם ישלח לך את מי שמיועדת ומתאימה לך. 

אבל זה דורש בעיקר ממך לעשות עבודה של דיוק מול עצמך. תרכז את האנרגיות לשם לדעתי. ברגע שיהיה ברור לך איך ומה אתה רוצה, תוכל להתמקד בזה.

ברגע שאתה מעורבב בפנים, זה פתח להרחבת היריעה בדברים שאינם נצרכים כשהפוקוס הוא כלפי חוץ ולא בפנים, ובעיניי זה מרחיק אותך מהמטרה

שמחה שעזרתי🙏

פשוט לבדוק כל פעם של מי הפרופיל ולוודא שזה הותיק.

ולנושא, פתחתי על זה לפני שנה עם תיאור יחסית מפורט:
שאלה קצת לא שגרתית לבנות - תבניות וסוגי כיפות - לקראת נישואין וזוגיות

כיום מסתובב עם כיפות בצבעים קצת שונים, לא סרוגות אבל (כרגע קטיפה כחולה למשל).
לבוש חרדי מלא זה באמת משהו שאני לא אסכים אליו כי אז יראו בי חרדי (כיום לפעמים אני נשאל אם אני אמריקאי, חוצניק, רקע חרדי או בן של חרדי, מתנחל וכל מיני קטעים).

אני יודע שבחיפוש אחרי אותה אחת, ייצוג נכון וברור יותר יכול להקל יותר במקום לאתגר, בהנחה שזה אכן מאתגר ברושם ראשוני (ויש מיליון סיבות לא קשורות לפסילה).

הפלאפון שלי פשוט איבד את זה. - צעירים מעל עשרים

@ארץ השוקולד נראה שמישהו מנסה להתחזות לך

נשמה של ברבור, הוא יודע שאני לא יתחזה אליו. יש לי גם תחושה שידו לא הייתה במעל..

ובכלל , אי אפשר להתחזות אליו כי הוא ניק מודגש באדום.. 

אז just boy... לך תכין חמוצים.

מכל הניקים שבחרתי להתחזות אליהם אתה ניצלת .. זה מעניין ..

אבל לא לעולם חוסן.. אפילו חתול מת בסוף.. נראלי..

פרשתי מפה עד יעבור זעם

אין לי כח לשטויות האלה.

עכשיו גם לכו תדעו כמה זמן יעבור עד שהזעם יעבור.. בעיה.

שוין, אז הולך עם ספודיק חביב וקפוטה. מה קרה. האישה והילדים בדיכאון קליני, אף־אחד לא מוכן להתחתן עם הילדים שלו כי אבא קצת גור אבל לא ממש גור, הבית בקריסה מוחלטת. ואז פתאום הוא מחליט להחליף לכיפה סרוגה וכולם שמחים ומאושרים וחוזר להם האור בעיניים.

לדעתי הסיפור מעיד פחות על מציאות אלא יותר על חיים מלודרמטיים שמחפשים לעשות ביג דיל.

נראה לי שלרוב האנשים יש הורים שהם לא בדיוק לפי הספר. קצת פחות דתיים, קצת יותר דתיים, עולים חדשים, עולים ישנים, כועסים / מקובעים / מתערבים כו' כו' כו'. שאלה בעיות הרבה יותר חמורות מאשר ללבוש ספודיק. ובסוף הוא חי את החיים שלו והילדים שלו צריכים ללמוד לחיות את החיים של עצמם, לבנות את עצמם לבד, וזה לא כזה מסובך אלא אם כן אתה בעצמך מחפש לעשות מדברים כאלה עניין, או לוקח ללב אנשים שמשום־מה זה נוגע בציפור נפשם.

– אני אישית מתלבש בסגנון קצת חרדי. נניח, מכנס חום + קפוטה + מגבעת בשבת, משהו בין חרדי לבין בלש בפילם נואר. שילוב מוזר אבל לאו דווקא לא־יפה. אף־אחד בעולם לא אמר לי כלום על הלבוש שלי, והפוך, הקהילה שלי, דתיים לאומיים, אוהבים אותי מאוד, ואני חושב שהם מבינים את הלבוש שלי בדיוק כמו שאני מבין אותו: שאני מחובר למגזר החרדי/חסידי מבלי להיות חרדי, אבל גם מספיק כדי לא להיות דתי־לאומי, ולהקריא מדף מסרים כזה או אחר.

– נראה לי שראיתי הרבה אנשים בחיי, חלקם עם כיפה שחורה וחולצה של טופאק, חלקם עם כיפה שקופה וציצית, חלקם עם כיפה סרוגה ומכופתרת, חלקם עם כיפה שחורה וחולצה לבנה בחוץ, ועוד כל־מיני קומבינציות שונות ומשונות, חלקם שייכים באופן מובהק למגזר מסוים, חלקם לא מגזריים בכלל, ורבים, רבים מאוד מהם, נשואים. ובאמת שאין לי מושג עד כמה לנשים שלהם אכפת מזה. ברור שבנישת השדכנים והאתרים וכו' כו' אנשים מנסים לעשות כל־מיני "סינונים" ו"בדיקות" וכל־מיני שטויות אבל נראה שיש גם "עולם אמיתי" מעבר לזה.

אז איך אפשר לדעת אם אתה דתי לאומי במבט מהיר? חחחח

מעניין אותי

אני מתלבש איך שאני רוצה ונחמד לי ואני רואה לנכון.

אם למישהו מציק, הוא מוזמן להתלבש אחרת.

בינתיים לאף־אחד מסביבי זה לא מפריע, והפוך, אני חושב שזה מוסיף לדמות שלי.

והאמת שללבוש רק בשבת זה הרבה פחות בעיה.
אני אישית בשבת לובש עם חליפה, וזה לא חריג בכלל בציבור הדתי לאומי, הדבר היחיד שאולי אולי יוצא דופן זאת כיפה קטיפה שחורה עם סרט

אני פרפר חופשי ומאושר.

שאני לא מושלם. וגם את לא. ונדיר ששני אנשים מתאימים אחד לשני בול.

זו לא בושה לנסות לשפר את עצמך, להתקדם, להתאים לשני. כל עוד זה מגיע ממקום בריא והדדי. 

אני לא אוהבת את התרבות הזאת שמוכרים לבנות שהן מושלמות וכולם פשוט צריכים לקבל כל דבר הזוי שהן עושות כי זאת "האנרגיה הנשית" שלהן או מה שזה יהיה.

מצד שני הדרך להשתחרר מזה היא לקבל שבאמת יש הבדלים בין גברים לנשים ושניהם צריכים לעשות עבודת המידות ולשפר את התקשורת בניהם.

דיברנו על זה שלא תמיד יש צורך בעבודה

לפעמים זה הצד השני שפשוט לא מתאים

ולך בראש ובראושנה לא מתאים בחור שישנה את מי שאת..

אני מושלמת לא יודעת מה לגבייך (;

זה נכון

בקשר זוגי ארוך טווח, תמיד צריך לעשות התאמות ושינויים. כי אנחנו משתנים כל הזמן. ויש כל מיני התנגשויות  אז כדאי לקחת את זה בחשבון

זה חלק חשוב מהזוגיות וזה נשען על תקשורת בריאה שמביאה לשולחן את הלב שלנו ואת מה שחשוב לנו וזה מה שמשמר זוגיות, היכולת לבוא לקראת השני בכל מיני דברים כי קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו. וזה נכון ל2 הצדדים בזוגיות לדעתי.

מי שנשאר בשלו כי הוא מושלם, ותקבלו אותי ככה, למרות קושי של בן הזוג ומצפה לא לעשות כלום עם זה ושיקבלו אותו ככה, לרוב ימצא את עצמו בודד.

אז האמירה שלך נכונה בבחינת קשר בהרבה מובנים, אבל לתוך הקשר זה כבר קו דק בין קשר לא בריא לבין האגנדה החדשה של הפרוגרס שאומרת שאל תזיזו לי את הגבינה, לא משנה מה, וזהיכול מאוד לחבל בקשר

כמובן שהכל צריך להיות בצורה בריאה ובשום שכל ואיזון הוא שם המשחק, בין להרגיש שמקטינים אותי, לבין קריאה אליי לגדול לתוך משו אחר, אבל לצחוק אחד על החסרונות של השני ביחד למשל, זה דווקא מעיד על פתיחות יפה בעיני. והומור בריא (ואפילו שחור) זה חשוב מאוד בזוגיות בעיניי. להקליל. וזה שאני מרגישה פתוחה מספיק עם בן הזוג שלי כדי להביע פגיעות ולומר לו מפריע לי x ואני רוצה שתשנה, והפוך, זה בריא בעיניי. אחרת נשארים ממורמרים ומרוחקים

אז צריך לדעת מתי זה לא מתאים כי אנחנו רק בהתחלה וגם תלוי במה מדובר, ומתי זה הכרחי בשביל לשמור על  הבית שלי. 

לפעמים אחד הצדדים לוקח על עצמו יותר מדי, מוותר או מתכווץ כדי להתאים למישהו שפשוט לא ידע להכיל אותו כמו שהוא. וזה קורה הרבה גם בשלב של חיפוש קשר – במקום לשאול מה מתאים לי, אנחנו שואלות מה לא בסדר בי. למה אני ככה. אולי אני צריכה לשנות.

רגע, נשמה יקרה ! מי אמר שאת צריכה להשתנות? מי קבע שאת מידי?!

תקשורת זה חשוב, וגם לגדול יחד, אבל לא ממקום שמוחק אותך. אדם צריך לדעת מה מאפיין אותו ולעוף על זה. לא כל אחד יתאים לעוצמות/ לצבע שלך .וזה לא אומר שאת לא ראויה לאהבה בדיוק כמו שאת. קשר טוב מרגיש כמו בית. לא כמו טסט.

וצריך לעשות הבחנה בין דייטים ששם זה עוד יותר בולט ..

כל כך הרבה נשים מלקות את עצמם מרוב שהן רוצות זוגיות , רגע מה אני אשפר?

מה הבחור האחרון לא אהב בי כדי שהאחר יאהב?

אז ביג לא!!! את לא מידי

את לא שלו (:

יבוא האחד שיהיה לך בית .

סתם ..

ברור זה ממש לא קשור 

אני סבוך בדייטים ואין מוצא. הרב שאל מה הדרישות שלך?

אז הוא אמר אני נפגש עם מידי חרדיות, מידי לייטיות, מידי שטותניקיות, מידי טיפשיות, מידי רזות, מידי אקדמיות, מידי פטפטניות, מידי עצובות יותר, מידי רכות, מידי פחדניות, מידי גבריות, מידי יצירתיות, מידי קנאיות.

הרב הסתכל הרים את הידיים וציטט לו: "ואין 'מידי' מציל". אתה אבוד.

זה חזק ברמות, אפעם לא חשבתי על זה ככה