בגדול - את הקצב קבעתי לפי הימים החלשים שלי, זה עזר לי לא להיתקע.

אחרי שנתקעתי, כוח הרצון שהייתי צריך כדי לחזור היה כמו זה שהייתי צריך כדי להתחיל. עדיף לא להיתקע.

במשנה מועד הכי קל, ברובו (עירובין יחסית קשה), אבל נשים הכי קצר, באופן משמעותי.

בהצלחה!

לגבי הלכה, פשוט סדר במהלך היום של למשל 2 סימנים בעיון( מינימום), אם יש לך יותר זמן בנוסף לשאר הלימוד אז בד"כ הייתי מוסיף, ובעיקר בעיקר בשבת פשוט לשבת וללמוד, אם להיות כנה את רוב הסדרים שזכיתי לסיים (חוץ ממה שזכיתי לסיים בש"ס), היו בעיקר מהלימוד של שבת.

ולגבי הש"ס, לי באופן אישי הרבה יותר קל ללמוד עם חברותא, ומה שזכינו לסיים היה מסדרי בוקר בעיקר עם כמות לימוד שהקצבנו לשבוע- ושוב, אם עקפנו אותה מה טוב, במידה ולא הגענו אליה אז היינו נפגשים גם בערב, זה בעיקר התמדה.

ולגבי מצבים שנתקעתי, אז כשזה לימוד לבד צריך למצוא כוחות, אני מתאפס בשבתות בעיקר, מתי שיש לך ראש שקט. אבל עם מישהו זה הרבה יותר קל כי שניכם דוחפים.

עריכה: עכשיו אני חושב שוב ואני מבין שבשביל לא להגיע למצב של "תקיעות" אולי באמת נכון להציב יעד מסוים ליום, אבל מצד שני גם אם לא עמדתי בו, אז ללמוד משהו, אפילו סעיף או שורה ולא חייב מהסדר שקבעתי אם אין לי כל כך ראש מאיזושהי סיבה, וככה אולי יעזור להימנע ממצב של כמה ימים בלי או משהו כזה.

ממליץ על פרק ביום, בלי מפרשים (כשאפשר). אם מפספסים יום או אפילו יותר לא קרה כלום, אף אחד לא מכריח אותך להשלים. אפשר להחליט גם נניח שבשבתות לא מתאים לך ללמוד
 

את רוב נביאים ראשונים אפשר להבין בקריאה יחפה, בלי מפרשים. כשלא מבינים פסוק כלשהו אפשר לפתוח את האתר של 929, יש שם את הפירוש של שטיינזלץ. בנביאים אחרונים בדרך כלל כדאי לפתוח מראש את שטיינזלץ, כי לפעמים יש פרקים מלאים שקשה להבין
 

(למה קריאה יחפה? כי בפרשנות התנך אין הירככיה. "מותר" לחלוק על ראשונים. למה דווקא שטיינזלץ? כי הוא המצודות של דורנו. ברור שלא תמיד תסכים איתו, וזה בסדר גמור. גם עם המצודות לא תמיד תסכים. דעת מקרא כבד מדי ללימוד עקבי, ואם כבר רשי - מקובל שהמקבילה שלו בנך זה רדק. כשאני למדתי לא היה שטיינזלץ, אז כל פעם שנתקעתי קראתי את הפרשנים עד שמצאתי פירוש שמיישב את ליבי והמשכתי הלאה. בפרקים של המקדש במלכים ויחזקאל השתמשתי בדעת מקרא כי זה מה שהיה)
 

ממליץ להתחיל מיהושע ולהמשיך משם לפי הסדר. גם כי נביאים ראשונים קלים יותר ולרוב כבר מכירים אותם, וגם כי אז קל לעקוב. תוך שנתיים בערך מסיימים את הנך. את התורה לומדים בשניים מקרא אחד תרגום...

ותודה רבה!

תנ"ך, פירושים מודרניים על התנ״ך, ביאור שטיינזלץ | ספריא

(תוכו אכל קליפתו זרק וזה)

ובשמחה רבה

את 929.

דתיים כבר בקיאים ב5 חומשי תורה, אז שיילמדו נ"ך בפרוייקט.

חילונים עדיף שיילמדו חמישה חומשים, ואחר כך נדבר על נ"ך

ורק עם רשי.

כל המסכתות שסיימתי לבד הרגיש לי מדיי יבש.

הלכה העדפתי ללמוד לבד אבל לא בדרך המקובלת, הייתי לומד שו"ע כפשוטו בלי מפרשים כנל לגבי היד החזקה.

תנך גם כן לא עשיתי בדרך המקובלת כי למדתי עם כל המפרשים. הייתי עובר פסוק פסוק ורואה את כל הפירושים, הכי התחברתי לרד"ק/ מלבים.

איוב הרגיש לי הכי קשה.

יודע שיש שמתחברים לפירוש של הרב שטיינזלץבתנך אבל אני פחות התחברתי

כנל בגמרא.

כן מאד התחברתי לפירוש תניא שלו

לפעמים היה נח שיעור ולפעמים בחברותא ולפעמים לבד,

תלוי מה.

למדתי בעיקר בחברותא ולבד.

ביחס לגמרא, היה שאיפה לכמה שיותר, המינימום היה דף ביום והיו ימים של מעל חמש.

ביחס לשולחן ערוך, שאיפת הקצב היה שלוש סימנים ביום, לא תמיד הצלחתי בזה אבל אחרי כשנתיים הצלחתי. (יש מהדורות עם חלוקה לשנה)

במשניות, המינימום היה פרק יומי.

תנך, ממליץ על לבד וכשקשה להסתכל על פרשן תמציתי יחסית, כגון רשי/רדק/מצודות.

אין צורך ללמוד עם ליווי פרשן קבוע (כמפורש בהלכות תלמוד תורה בשולחן ערוך שיש זמן מוקצה ללימוד תנך בלי מפרשים ויש זמן ללימוד עם מפרשים)

לא חושב שכדאי פרשן ארוך תמיד כי זה יקח הרבה יותר זמן וחשוב ההספק.

מה הכוונה שנתקעים?

זה בסדר שלא תמיד מצליחים לעמוד בקצב, מנסים כמה שאפשר ובסוף מצליחים.

אצטט את מדרש רבה בנושא:

"זש"ה (משלי כד, ז): "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ". מהו "ראמות לאויל חכמות"?
א"ר תנחומא: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד, והוא אינו יודע מה הן אומרין - הוא מתבייש, שנאמר: "בשער לא יפתח פיהו", ואין שער אלא סנהדרין, דכתיב (דברים כה, ז): "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים".
ד"א רבנן אמרי: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, ורואה אותן עוסקים בתורה, והוא אומר להן: היאך אדם למד תורה תחלה? אומרים לו: תחלה קורא במגילה, ואח"כ בספר, ואח"כ בנביאים, ואח"כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח"כ בהלכות, ואח"כ באגדות. כיון ששומע כך אומר בלבו: אימתי אני למד כל זאת?! וחוזר מן השער, הוי "בשער לא יפתח פיהו".
א"ר ינאי: למה"ד? לככר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר: מי יוכל להביאו? ופקח אומר: לא אחד תלה אותו, מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה: "לא נפלאת היא", ואם נפלאת היא "ממך" שאין אתה עסוק בה, הוי "כי המצוה הזאת"." (דברים רבה, ח, ג)
 

חשוב יותר כבסיס לדעתי ללמוד את התנך משס, אחר כך משניות אחר כך גמרא, זה יבוא.

בשביל הסיפוק חשוב לחגוג סיומים בדרך

יש המון זמן לכך בישיבה,

מציע לוותר על זמן מוגדר של לימוד העיון ואז יש המון זמן

ולהספיק לימוד ספרים בסיסיים.

החזון איש הלין על לימוד עיון לפני סיום שס,

הארחות צדיקים הלין שמשקיעים זמן בפלפול ולכן לא יוצאים גדולי תורה.

הרב משולם ראטה כתב חוברת בשם לעמלים בתורה שערך הרב צפניה דרורי שמתאר סדר לימוד מבחינת ספרים וגילאים.

ובכלל, בהלכות תלמוד תורה (לא היה מזיק אם תלמידים בישיבה היו לומדים הלכות תלמוד תורה כדי שילמדו נכון כמו שלומדים הלכות חגים לקראת החגים) נפסק שמשקיעים שלישי מהזמן בפשט תנ"ך, שליש במשנה שזה אומר משנה ופירושים על התנ"ך ושליש בתלמוד שזה כולל שקלא וטריא.

כך שראוי ללמוד כמו שנפסק להלכה ולא לסמוך על קולא של רבינו תם כנגד גמרא מפורשת.

(בעיקר כאשר הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך פסקו כמו הגמרא, הרמ"א הביא את דעת רבינו תם)

אצטט פוסק לא מוכר - השולחן ערוך:

"חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):" (שולחן ערוך טור יורה דעה סימן רמו סעיף ד)

ועוד פוסק - הרמב"ם:

"וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא." (הלכות תלמוד תורה פרק א, הלכה יא)

ועוד - הטור:

"וחייב לשלש לימודו, שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד. פירוש בתורה - תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים. משנה הוא תורה שבעל פה, ופירוש התורה שבכתב הוא בכלל זה. ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה בדברים שלמד מפי השמועה." (טור יורה דעה, סימן רמו)

מפרשי השולחן ערוך - הש"ך, הט"ז והבאר היטב העירו על השולחן ערוך שמי שאין לו הרבה זמן עדיף שילמד הלכה מגפ"ת. יוצא מכך שעם שאר דבריו הסכימו.

לא ראיתי שמישהו מישיבות או פוסקים בדורות האחרונים פסק למעשה שלומדים שליש יום תנך בישיבה, אולי לא פסקו בפועל כפסק הזה, או שיוצא שבפועל כן לומדים שליש כולל הדרשות על הפסוקים בגמרא, או שבמהלך חייו של אגם בממוצע הוא לומד שליש תנך מכיוון שביסודי לומדים הרבה חמישה חומשי תורה ונ"ך.

מה גם שהמון מהגמרא עוסקת בדרשות פסוקים.

לזכרוני התוספות כבר כתבו שהגמרא בלוחה עם משניות ופסוקים, ולכן מי שלומד גמרא יוצא ידי חובת שליש תנך (כמובן צריך להקדיש לפחות חצי שעה בישיבה ביום ללימוד נ"ך על הסדר, ועל חמישה חומשי תורה אין צורך להרחיב פה על חשיבות לימודם).

לגבי לימוד עיון, אני יודע שבישיבה של הרב דרורי לומדים לפחות סדר בוקר שלם של עיון

אבל רבים מהפוסקים פסקו אחרת.

יש נימוקים מדוע הישיבות נוהגות אחרת, אבל יש לזה מחיר ברמת הידע בתורה של התלמידים והבוגרים.

והישיבות אכן מקלות כדעת התוספות, אבל זה קולא כנגד רבים מהפוסקים.

גם ללמוד גמרא מתוך הכתב זה קולא אגב

ולא שלא לומדים.

ברגע שכתבו אין מניעה להמשיך לכתוב

מדובר בעשיית איסור לשם צורך,

אבל ברגע שכתבו, מותר להמשיך לכתוב.

בכל מקרה ברור שמה שאנו עושים 1800 שנה זה בדיעבד גמור

אתה מוזמן לחפש פוסק שאוסר לכתוב תורה שבעל פה.

כך שזה לכתחילה אחרי שרבי כתב.

כאן, כפי שהראיתי לך, פוסקים משמעותיים מאוד במסורת פסקו כיצד צריך ללמוד.

עולם הישיבות החליט ללמוד אחרת מסיבות שונות.

להבנתי משתי סיבות עיקריות:

1. הישיבות הולכות כרשב"י ככלל, יש לזה ביטויים שונים בדרך, אבל זה נגד כללי הפסיקה.

2. אם ילמדו בקיאות ברוב הזמן זה יהיה קשה להרבה ופחות ילכו לישיבות וחשוב יותר לישיבות שיותר יהיו שם מכך שיצמחו גדולי תורה.

כל מצבינו הוא בדיעבד, ובתוכו ניגשים לכתחילה.

בסוף גם הראשונים עסקו בעיון לעומק ובהבנת הסברות

= עם הארץ על כל התורה

הרי ההלכה היא זמן שקול לשלושתם.

(וכמו שכתב השולחן ערוך, לימוד מפרשים לתנך נחשב כלימוד משנה)

מה גם שפעם לימוד מקרא נראה לי היה כולל קריאת המקרא ודרשתו בדרשות. מה שכיום אנו לא לומדים כך.  כך שאין להשוות את שיטת הלימוד בימי התנאים לימינו, הם היו פותחים ספר תורה ומתחילים לדרוש דרשות

אבל לא כך פסקו:

הרמב"ם, הטור, השולחן ערוך ונושאי כליו.

ברור שלא, אם תקרא שוב את הסעיף בשולחן ערוך שציטטתי תראה שהוא מחלק במפורש בין תנך בלי פירוש לתנך עם פירוש.

ומה קשור הלימוד בזמן התנאים, אני מצטט לך פוסקים מהראשונים והאחרונים.

אצטט לך עכשיו, אם הייתי מביא גם וגם לא היית קורא כמו שלא קראת את הרמב"ם, טור ושולחן ערוך שציטטתי מקודם

1. מי שאין לו הרבה זמן ללמוד, שילמד הלכה ולא גפ"ת (גמרא, רש"י ותוספות).

2. לחכות עם לימודי חול וקבלה עד שמסיימים שס ופוסקים. (וגיל 40 לקבלה בחלק מהמפרשים)

(ש"ך, ט"ז ובאר היטב)

"חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):"

(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמו סעיף ד)

לגבי הרב הזה שאמר לך,

תפתח את הבית יוסף ותסתכל.

הלכה רק מהשו"ע זה לא לעניין.

לא סתם מי שלומד רבנות, מתחיל מהטור, לומד בית יוסף, ורק אחר כך שו"ע ונושאי כלים. למרות שתמיד הנושאי כלים מביאים את הבית יוסף אם הוא השמיט משהו בשו"ע

כאן המפרשים לא הביאו, חוץ מהרמ"א

אבל ייתכן שהוא מרחיב בבית יוסף ואומר שלאו דווקא שליש יומו אלא אולי גם שליש חייו וכו'.

מן הסתם הט"ז והש"ך יביאו את זה גם.

אבל לא בטוח בזה, רק אומר שלא לעניין ללמוד רק שו"ע וזהו ולפסוק ישר על פיו

ציטטתי לך את פסיקתו שם.

ברור שהוא לא יאמר שליש בשנים, כי הגמרא שוללת את ההבנה הזו והבית יוסף לא נוהג לחלוק על גמרות מפורשות.

כפי שאמרתי לך, השך והטז לא ציינו דבר כזה על השולחן ערוך, אבל אתה מחליט גם לא להאמין למה שאני כותב וגם מסרב לפתוח ספר ולבדוק את דבריי.

חבל פשוט

אלא אם כן אתה וונצפן כמו יש"ע🙂

ולא רק להסתמך על שאלת רב,

האם בהלכות שבת אתה לא לומד הלכות שבת?

אז למה בישיבה אתה לא לומד איך ראוי ללמוד תורה?

אתה כרגע מכריע נגד גדולי עולם באי לימוד תנך שליש מהיום.

גם ללמוד טור עד ימינו (החומר למבחנים ברבנות למשל) ולזכור זאת ברמה שיוכל לפסוק ביום יום לפי זה, זה לא פשוט לכל אדם. ולא בטוח שרב שלא עוסק ביום יום בפסיקה לקהילה או ישיבה זוכר הכל

אבל כך מקובל מימים ימימה בישראל, לשאול רב וללכת על פיו ולא רק על פי הטור וכו'.

וזאת לפנים בישראל על התורה ועל התעודה לקיים כל דבר.

בני דורינו שאני הולך לפיהם.

אם רבך אמר לך אחרת, לך לפיו

האם מישהו מהם ברמה דומה לרמ"א, ש"ך, ט"ז, שולחן ערוך, רשב"א?

למרות שכיום יש לנו יותר שעות ביום שניתן ללמוד בגלל החשמל, יש פחות טרדות מצד אויבים מציקים, ורובם לא עובדים לפרנסתם לעומת רבים מגדולי הפוסקים בעבר.

כך שלמרות כל הזמן הנוסף שיש להם ללמוד הם לא מצליחים, למה?

אדם עד גיל 30 בדרך כלל לא סיים את גיל ההתבגרות הפסיכולוגי-חברתי.

פעם אנשים התחתנו בגיל 15 עם עול פרנסה ואחריות ואדם היה יודע שיכול למות כל יום ובהתאם לכך התעצבה אישיותו.

לגבי יכולת היקף זכרון ואיי קיו, מן הסתם יש לך ינוקות גאונים גם בגיל 18 (מר שושני נחשב?)

יש תלמידי חכמים מרשימים גם צעירים שרואים עליהם שעתידם לפניהם.

א. ללמד את כל התורה בהבנה רצינית לא במרדף יומי ושלושה סימנים ושני פרקי משנה ושלושה תנ"ך דורש שנים רבת ולכן עד גילאים בן 40 ל60 אפשר להיות בולט אבל עדין לא יודעים בכל מקום.

ב. זקני ת"ח דעתם מתישבת עליהם וממילא ההכרעות שלהם טובות יותר גם עם לרב צעיר כבר יש ידע.

ג. כנראה יש גם ירידת הדורות ולכן גדולי הדור הקודם נחשבים יותר והצעירים מקבלים דעת והכרעותיהם.

יש יכולת לימודית וזמן ביום,

עיון בהגדרה לא משפר קצב עם הזמן לעומת בקיאות, אני גם מביא טענה שאמרו רבנים חשובים

יצרה אופי היררכי מאוד אצל "גדולי הדור", וכנראה שהצ"ד העתיקה קצת מהחרדים עם מועצות גדולי התורה שלהם.  בכל מקרה לא תמיד הגיל משפיע, הרב עובדיה חלק על הבן איש חי בגיל 30 כמדומני, והרב טאו חלק עם רב אברום שהיה בן 80 ומעלה , בגי ל 50 אם אני לא טועה. (מעניין שחלק מההתנגדות לפסיקה הנועזת של הרב מלמד היתה בנימוק של גילו הצעיר, האם זה מוצדק? לא יודע)

זה לא נכתב בלעג ח"ו, אלא בחביבות.

מקווה שלא הבנת את המסר לא נכון

לא הבנתי אם אתה וונצפן או לא, כי אם כן אז כבר לא היה מה לדון.

יכול להיות שהאמת אצלך, פשןט לא ראיתי שרוב החכמים הורו כך

"ומ"ש וחייב לשלש לימודו שליש בתורה כו' מימרא דרב ספרא פ"ק דקידושין [ל.]:

ומ"ש תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים וכו' עד לפי רוחב לבו וישוב דעתו הכל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ת"ת:

ומ"ש שר"ת פי' שאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין תלמוד בבלי בלול במקרא וכו' כ"כ התוס' בשמו פ"ק דקידושין: ב"ה וכתב רבינו ירוחם יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא דוקא לתינוק שעדיין לא קרא מקרא כל צרכו אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שליש ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד ורמ"ה כ' דלא אמרו זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח ודי להם למשנה ולתלמוד שני שלישי ימיהם אבל לדידן למקרא בגירסא דינקותא והלואי יספיק שאר ימותינו למשנה ותלמוד עכ"ל:"

(בית יוסף על הטור שפסק בדיוק כמו הרמב"ם,

אבל בשולחן ערוך כמו שראית הוא פסק כמו הטור והרמב"ם)

ברמב"ם כתוב לעשות כן בתחילת תלמודו (לא בדקתי אבל כנראה גם השו"ע מעתיק אותו) אבל אח"כ יעסק בעיקר בתלמוד אז אולי כשהיה ילד למד כך ודאי לא כל החיים. 

מעבר לזה כדאי לבדק באיזה אופן מצליחים היום להגיע להישגים טובים, לא אדם אחד אלא רבים ואז כדאי לנסות להצטרף לתכנית וכד'.

כדאי גם לברר באיזה דברים יותר חשוב להתקדם וגם מה יותר מתאים לך. לפעמים זה לא אותו דבר ואז צריך להחליט

ואכן, העניין הוא שצריך בסיס ראוי.

כדאי שאדם יראה מה הלימוד שמתאים לו.

אבל הבחירה להעדיף את העיון על הבקיאות ככלל פוגעת מאוד ברמת הידע שקיים בציבור (זה משפיע על הכפיפות הציבורית בין השאר

האם הבנתך שזה השתנה מאפשר לנהוג אחרת מגמרא מפורשת שנפסקה בפוסקים?

אמרת שחיים לפחות 60 שנה,

נדמה לי שמסיימים תיכון בגיל 18 ולא 20.

כמה שנים יש בבית ספר?

שעות הלימוד של אדם בחייו.

נגיד לדתי ממוצע ביסודי ותיכונית חצי משעות הלימוד. 12 שנה.  

ובהסדר/גבוהה כמה שנים שיוצא לו.

הזמן שהוא קובע עיתים כסטודנט/עובד.

שבתות.

פנסיה.

היא אומרת שמשלשים בימים,

עיקר הפוסקים פסקו שזה שעות ביום 

ויודע מה נפסק ורואה את המחיר הגדול בכך שכיום עם צורת הלימוד המנוגדת להלכה לא יקומו גדולי תורה שגם מעורבים בחיי המעשה כי לומדים באופן לא יעיל.

אבל זה רק פותר את אחת הבעיות בלימוד בישיבות כיום.

אסביר כאן למה זה חשוב לי, יש שתי פגמים מאוד גדולים שנוצרים מצורת הלימוד המקובלת בישיבות:

א. חלק מאוד גדול מבוגרי הישיבות צריכים לשאול רב בהרבה שאלות הלכתיות יחסית פשוטות שהם יכלו לדעת.

זה לא רק בהלכה, זה גם בקיאות פחותה בתנ"ך ובחז"ל.

ב. מצד גדולי התורה שהיינו רוצים להצמיח, תבחר כל ישיבה שתרצה, למשל הר המור, מרכז, מיר, חברון, פוניבז', הר עציון ותעשה סקר בשיעור טו (אצל חרדים הם יהיו לרוב כבר בישיבות לאברכים שאני לא מכיר בשם, אבל אותו רעיון)

כמה מתוכם הקיפו אפילו פעם אחת את השולחן ערוך?

כמה מתוכם למדו את כל התנ"ך, ש"ס משניות וש"ס בבלי? (וכמה פעמים)

כעת, אחרי שראינו שזה נדיר מאוד עולה השאלה:

אתה מניח שגדולי ישראל הקיפו את כל הספרים הללו פעמים רבות, מתי הם הספיקו אם בצורת הלימוד בישיבות הנחשבות אפילו בשיעור טו הרוב לא הספיקו?

כנראה התשובה היא שהגדולים למדו באופן אחר מהמקובל בישיבה, אז בואו נבנה ישיבה באופן שיוכל להצמיח גדולים.

לא נחשב עבודה? להיות רב עיר או מנהיג העוזר לפוליטיקאים לא נחשב עבודה? לתת הרצאות לא נחשב עבודה? ומה אם להיות רב קהילה (שזה בעצם להיות גם עובד סוציאלי/פסיכולוג/מגשר וכו בפועל כחלק מהמשרה הרבה פעמים...)

כיום אנחנו בעידן מודרני שכל אדם מתמקצע בתחומו. לכן פוסק שיהיה גם סנדלר כמו בימים הטובים של פעם לא כל כך מסתדר היום

הרמ"א גם היה רב עיר,

אחר המחילה מכל רבני ישראל כיום, אין מה להשוות בין גדולת הרמ"א בתורה לגדולת הרבנים כיום.

הרמ"א נפטר בגיל צעיר מהם משמעותית והיה לו תקופות בעייתיות עם אויבים ומגפה והיה בלי חשמל כך שבפועל היו לו פחות שעות ביממה לעבוד וללמוד,

למה כיום לא מצליחים להצמיח גדולים כמוהו?

או שפעם אדם התחתן בגיל 15 ונפטר ב40, אז 33 היה נחשב מבוגר.

כיום גיל ההתבגרות הפסיכולוגי-חברתי מתארך הרבה מעבר ל18

בעיקר כי בתחומים אחרים אנשים גדלו במאות השנים האחרונות.

מבוגר מהצד של הזמן בחיים,

רב בן 33 כיום יכל להספיק ללמוד יותר מרב בן 33 פעם כי המצב היום מבחינת חשמל וצרות מאפשר הרבה יותר

באיזה דרך מזה יש לך גדולים ברמה של השולחן ערוך/רמ"א/רש"י/רמב"ם/ט"ז?

שכל של תורה אמור להיות מושפע מכלל התורה,

אם לומדים רק גמרא אז לא קונים את השכל של תורה המתקבל מלימוד תנ"ך או משנה.

רק שאלה - אתה חושב שרוב חכמי דורינו לא מכירים את השאלות הללו?

הרב משולם ראטה,

הארחות צדיקים

אבל מהדורות האחרונים יש גם לרב מימון ספר בנושא בו הוא מוכיח שבקיאות עדיפה על פלפול,

"הנותן בים דרך" בהוצאת מוסד הרב קוק

שסובר כך, אולי זה אומר שזה לא מתאים לדורינו? כמובן אם אדם נמשך לשיטה הזאת אז שיילמד כך כי אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, אני מדבר על הנחיה כללית לדור.

(לא יודע, אולי יש בימינו גדולים כאלה, רק שואל)

הרב משולם ראטה הציע תוכנית שמעולם לא הצליחה (חוץ מאצלו עצמו) גם הרב מאיר שפירא שהקים את ישיבת יח"ל והוא בקש מהרב ראטה לכתוב לו הצעה לתכנית למודים, לא קבל אותה, ללמדך שגאון כמו הרב ראטה לא תמיד אפשר ליישם את תכניותיו ולא תמיד מודע לפער בינו לתלמידים. ולכן זה טפשי לנפנף בהצאה של רב ענק שמעולם חבריו לא קבלו אותה. 

כדאי להכיר את מה שכתב כדי להבין מי הוא היה.

מצבנו כיום טוב בהרבה,

אנחנו פשוט מתקשים להעמיד גדולי תורה בסדר גודל דומה או קרוב כי לא לומדים באופן המתאים לגדול בישיבות.

(כך למשל מלין הרב משולם ראטה בחוברת "לעמלים בתורה", מוזמן לחפש)

יותר נוטה לכך שכיום לומדים פחות טוב ופחות מצליחים,

בעיקר כי כך אמרו רבנים חשובים (הרב ראטה, הארחות צדיקים בשער התורה הלין על פלפול בעניין זה)

לגבי יכולות שכליות, אין לי דרך למדוד זאת.

תתחיל מסקר על ספרי יסוד,

תנ"ך, ש"סים, ספרי פסיקה בסיסיים.

בשיעורים הנמוכים עיון חזק, ואחר כך התמקצעו בבקיאות של כל התורה שתכשיר אותם לפוסקים

הרי"ף, הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך, לכן הם כתבו ספר שכל אחד מישראל ידע מה ההלכות.

הרמ"א כנראה הסכים גם כי הוא גם כתב ספרים כאלה והגיב עליהם עם הערותיו.

המהרש"ל בפירוש כתב כך בהקדמתו לחולין אם אני זוכר נכון, רק שהוא סבר שאדם אמור לפסוק מתוך לימוד הסוגיה ולא מתוך ספר אחד.

אני אפילו לא מבקש שתהיה קיצוני כמו הפוסקים הללו, אלא רק שבן אדם ידע הלכות פשוטות בבית ולא יצטרך לשאול כל דבר

וגם אם כן, יש הבדל בין לדעת הלכות בכללי כדי שאדע מה לעשות, לבין לשאול רב כשיש ספק.  ברור שכל אחד צריך ללמוד משנה ברורה/ילקוט יוסף/כף החיים/פניני הלכה וכו' , אבל כשיש ספק שואלים רב. 

בכל מקרה זה לא בא המקום לשאול רב קהילה הלכות (מה גם שלעיתים רבנים מחמירים בספר אבל בעל פה לכל מקרה לגופו הם מקילים. שמעתי שהרב מרדכי אליהו כתב בספרו שאסור להזמין חילונים לשבת אם יבואו ברכב, אבל כששאלו אותו מקרה חריג בעל פה הוא אמר שבמקרה הזה מותר. פשוט כי רב לא יכול לכתוב את כל המקרים החריגים בספר).

אין קשר בין ללמוד את כל המשנה ברורה וכו' לבין להיות בקיא ברמת רבנות

אני מדבר על הלכות פשוטות, לא על מקרים חריגים, אדם לא אמור להזדקק לשאול רב מה קורה אם הוא שכח רצה או מה צריך לעשות בתנור או מיקרו ביחס לבשרי או חלבי.

מאמר מרב מסויים שלא זוכר את שמו

שאמר שבגדול כל אחד מכיר את עצמו ואת הקצב/סגנון שלו

ישנם אנשים שיעשה להם טוב להקציב זמן ויעד כמו לסיים את כל המשניות לצורך העניין

וישנם שזה רק ילחיץ ויוריד אותם ולהם אין בזה שום טעם, לכן דע מי מהם אתה לפני הכל.

ממליץ על בשמחה על משניות מבוארות של מכון מאור חיים, עוד מעט אסיים את כל המשניות וזו לא תהיה פעם ראשונה

או נ"ך 2 פרקים ליום ותסיים במשך שנה גם כן.

במידה ואתה מפספס יום אפשר להוסיף פרק ליום שלאחר מכן ועוד פרק ליום שלמחרת וככה אתה מתקזז בכל פעם מבלי להכביד על עצמך(:

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא