בגדול - את הקצב קבעתי לפי הימים החלשים שלי, זה עזר לי לא להיתקע.

אחרי שנתקעתי, כוח הרצון שהייתי צריך כדי לחזור היה כמו זה שהייתי צריך כדי להתחיל. עדיף לא להיתקע.

במשנה מועד הכי קל, ברובו (עירובין יחסית קשה), אבל נשים הכי קצר, באופן משמעותי.

בהצלחה!

לגבי הלכה, פשוט סדר במהלך היום של למשל 2 סימנים בעיון( מינימום), אם יש לך יותר זמן בנוסף לשאר הלימוד אז בד"כ הייתי מוסיף, ובעיקר בעיקר בשבת פשוט לשבת וללמוד, אם להיות כנה את רוב הסדרים שזכיתי לסיים (חוץ ממה שזכיתי לסיים בש"ס), היו בעיקר מהלימוד של שבת.

ולגבי הש"ס, לי באופן אישי הרבה יותר קל ללמוד עם חברותא, ומה שזכינו לסיים היה מסדרי בוקר בעיקר עם כמות לימוד שהקצבנו לשבוע- ושוב, אם עקפנו אותה מה טוב, במידה ולא הגענו אליה אז היינו נפגשים גם בערב, זה בעיקר התמדה.

ולגבי מצבים שנתקעתי, אז כשזה לימוד לבד צריך למצוא כוחות, אני מתאפס בשבתות בעיקר, מתי שיש לך ראש שקט. אבל עם מישהו זה הרבה יותר קל כי שניכם דוחפים.

עריכה: עכשיו אני חושב שוב ואני מבין שבשביל לא להגיע למצב של "תקיעות" אולי באמת נכון להציב יעד מסוים ליום, אבל מצד שני גם אם לא עמדתי בו, אז ללמוד משהו, אפילו סעיף או שורה ולא חייב מהסדר שקבעתי אם אין לי כל כך ראש מאיזושהי סיבה, וככה אולי יעזור להימנע ממצב של כמה ימים בלי או משהו כזה.

ממליץ על פרק ביום, בלי מפרשים (כשאפשר). אם מפספסים יום או אפילו יותר לא קרה כלום, אף אחד לא מכריח אותך להשלים. אפשר להחליט גם נניח שבשבתות לא מתאים לך ללמוד
 

את רוב נביאים ראשונים אפשר להבין בקריאה יחפה, בלי מפרשים. כשלא מבינים פסוק כלשהו אפשר לפתוח את האתר של 929, יש שם את הפירוש של שטיינזלץ. בנביאים אחרונים בדרך כלל כדאי לפתוח מראש את שטיינזלץ, כי לפעמים יש פרקים מלאים שקשה להבין
 

(למה קריאה יחפה? כי בפרשנות התנך אין הירככיה. "מותר" לחלוק על ראשונים. למה דווקא שטיינזלץ? כי הוא המצודות של דורנו. ברור שלא תמיד תסכים איתו, וזה בסדר גמור. גם עם המצודות לא תמיד תסכים. דעת מקרא כבד מדי ללימוד עקבי, ואם כבר רשי - מקובל שהמקבילה שלו בנך זה רדק. כשאני למדתי לא היה שטיינזלץ, אז כל פעם שנתקעתי קראתי את הפרשנים עד שמצאתי פירוש שמיישב את ליבי והמשכתי הלאה. בפרקים של המקדש במלכים ויחזקאל השתמשתי בדעת מקרא כי זה מה שהיה)
 

ממליץ להתחיל מיהושע ולהמשיך משם לפי הסדר. גם כי נביאים ראשונים קלים יותר ולרוב כבר מכירים אותם, וגם כי אז קל לעקוב. תוך שנתיים בערך מסיימים את הנך. את התורה לומדים בשניים מקרא אחד תרגום...

ותודה רבה!

תנ"ך, פירושים מודרניים על התנ״ך, ביאור שטיינזלץ | ספריא

(תוכו אכל קליפתו זרק וזה)

ובשמחה רבה

את 929.

דתיים כבר בקיאים ב5 חומשי תורה, אז שיילמדו נ"ך בפרוייקט.

חילונים עדיף שיילמדו חמישה חומשים, ואחר כך נדבר על נ"ך

ורק עם רשי.

כל המסכתות שסיימתי לבד הרגיש לי מדיי יבש.

הלכה העדפתי ללמוד לבד אבל לא בדרך המקובלת, הייתי לומד שו"ע כפשוטו בלי מפרשים כנל לגבי היד החזקה.

תנך גם כן לא עשיתי בדרך המקובלת כי למדתי עם כל המפרשים. הייתי עובר פסוק פסוק ורואה את כל הפירושים, הכי התחברתי לרד"ק/ מלבים.

איוב הרגיש לי הכי קשה.

יודע שיש שמתחברים לפירוש של הרב שטיינזלץבתנך אבל אני פחות התחברתי

כנל בגמרא.

כן מאד התחברתי לפירוש תניא שלו

לפעמים היה נח שיעור ולפעמים בחברותא ולפעמים לבד,

תלוי מה.

למדתי בעיקר בחברותא ולבד.

ביחס לגמרא, היה שאיפה לכמה שיותר, המינימום היה דף ביום והיו ימים של מעל חמש.

ביחס לשולחן ערוך, שאיפת הקצב היה שלוש סימנים ביום, לא תמיד הצלחתי בזה אבל אחרי כשנתיים הצלחתי. (יש מהדורות עם חלוקה לשנה)

במשניות, המינימום היה פרק יומי.

תנך, ממליץ על לבד וכשקשה להסתכל על פרשן תמציתי יחסית, כגון רשי/רדק/מצודות.

אין צורך ללמוד עם ליווי פרשן קבוע (כמפורש בהלכות תלמוד תורה בשולחן ערוך שיש זמן מוקצה ללימוד תנך בלי מפרשים ויש זמן ללימוד עם מפרשים)

לא חושב שכדאי פרשן ארוך תמיד כי זה יקח הרבה יותר זמן וחשוב ההספק.

מה הכוונה שנתקעים?

זה בסדר שלא תמיד מצליחים לעמוד בקצב, מנסים כמה שאפשר ובסוף מצליחים.

אצטט את מדרש רבה בנושא:

"זש"ה (משלי כד, ז): "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ". מהו "ראמות לאויל חכמות"?
א"ר תנחומא: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד, והוא אינו יודע מה הן אומרין - הוא מתבייש, שנאמר: "בשער לא יפתח פיהו", ואין שער אלא סנהדרין, דכתיב (דברים כה, ז): "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים".
ד"א רבנן אמרי: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, ורואה אותן עוסקים בתורה, והוא אומר להן: היאך אדם למד תורה תחלה? אומרים לו: תחלה קורא במגילה, ואח"כ בספר, ואח"כ בנביאים, ואח"כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח"כ בהלכות, ואח"כ באגדות. כיון ששומע כך אומר בלבו: אימתי אני למד כל זאת?! וחוזר מן השער, הוי "בשער לא יפתח פיהו".
א"ר ינאי: למה"ד? לככר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר: מי יוכל להביאו? ופקח אומר: לא אחד תלה אותו, מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה: "לא נפלאת היא", ואם נפלאת היא "ממך" שאין אתה עסוק בה, הוי "כי המצוה הזאת"." (דברים רבה, ח, ג)
 

חשוב יותר כבסיס לדעתי ללמוד את התנך משס, אחר כך משניות אחר כך גמרא, זה יבוא.

בשביל הסיפוק חשוב לחגוג סיומים בדרך

יש המון זמן לכך בישיבה,

מציע לוותר על זמן מוגדר של לימוד העיון ואז יש המון זמן

ולהספיק לימוד ספרים בסיסיים.

החזון איש הלין על לימוד עיון לפני סיום שס,

הארחות צדיקים הלין שמשקיעים זמן בפלפול ולכן לא יוצאים גדולי תורה.

הרב משולם ראטה כתב חוברת בשם לעמלים בתורה שערך הרב צפניה דרורי שמתאר סדר לימוד מבחינת ספרים וגילאים.

ובכלל, בהלכות תלמוד תורה (לא היה מזיק אם תלמידים בישיבה היו לומדים הלכות תלמוד תורה כדי שילמדו נכון כמו שלומדים הלכות חגים לקראת החגים) נפסק שמשקיעים שלישי מהזמן בפשט תנ"ך, שליש במשנה שזה אומר משנה ופירושים על התנ"ך ושליש בתלמוד שזה כולל שקלא וטריא.

כך שראוי ללמוד כמו שנפסק להלכה ולא לסמוך על קולא של רבינו תם כנגד גמרא מפורשת.

(בעיקר כאשר הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך פסקו כמו הגמרא, הרמ"א הביא את דעת רבינו תם)

אצטט פוסק לא מוכר - השולחן ערוך:

"חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):" (שולחן ערוך טור יורה דעה סימן רמו סעיף ד)

ועוד פוסק - הרמב"ם:

"וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא." (הלכות תלמוד תורה פרק א, הלכה יא)

ועוד - הטור:

"וחייב לשלש לימודו, שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד. פירוש בתורה - תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים. משנה הוא תורה שבעל פה, ופירוש התורה שבכתב הוא בכלל זה. ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה בדברים שלמד מפי השמועה." (טור יורה דעה, סימן רמו)

מפרשי השולחן ערוך - הש"ך, הט"ז והבאר היטב העירו על השולחן ערוך שמי שאין לו הרבה זמן עדיף שילמד הלכה מגפ"ת. יוצא מכך שעם שאר דבריו הסכימו.

לא ראיתי שמישהו מישיבות או פוסקים בדורות האחרונים פסק למעשה שלומדים שליש יום תנך בישיבה, אולי לא פסקו בפועל כפסק הזה, או שיוצא שבפועל כן לומדים שליש כולל הדרשות על הפסוקים בגמרא, או שבמהלך חייו של אגם בממוצע הוא לומד שליש תנך מכיוון שביסודי לומדים הרבה חמישה חומשי תורה ונ"ך.

מה גם שהמון מהגמרא עוסקת בדרשות פסוקים.

לזכרוני התוספות כבר כתבו שהגמרא בלוחה עם משניות ופסוקים, ולכן מי שלומד גמרא יוצא ידי חובת שליש תנך (כמובן צריך להקדיש לפחות חצי שעה בישיבה ביום ללימוד נ"ך על הסדר, ועל חמישה חומשי תורה אין צורך להרחיב פה על חשיבות לימודם).

לגבי לימוד עיון, אני יודע שבישיבה של הרב דרורי לומדים לפחות סדר בוקר שלם של עיון

אבל רבים מהפוסקים פסקו אחרת.

יש נימוקים מדוע הישיבות נוהגות אחרת, אבל יש לזה מחיר ברמת הידע בתורה של התלמידים והבוגרים.

והישיבות אכן מקלות כדעת התוספות, אבל זה קולא כנגד רבים מהפוסקים.

גם ללמוד גמרא מתוך הכתב זה קולא אגב

ולא שלא לומדים.

ברגע שכתבו אין מניעה להמשיך לכתוב

מדובר בעשיית איסור לשם צורך,

אבל ברגע שכתבו, מותר להמשיך לכתוב.

בכל מקרה ברור שמה שאנו עושים 1800 שנה זה בדיעבד גמור

אתה מוזמן לחפש פוסק שאוסר לכתוב תורה שבעל פה.

כך שזה לכתחילה אחרי שרבי כתב.

כאן, כפי שהראיתי לך, פוסקים משמעותיים מאוד במסורת פסקו כיצד צריך ללמוד.

עולם הישיבות החליט ללמוד אחרת מסיבות שונות.

להבנתי משתי סיבות עיקריות:

1. הישיבות הולכות כרשב"י ככלל, יש לזה ביטויים שונים בדרך, אבל זה נגד כללי הפסיקה.

2. אם ילמדו בקיאות ברוב הזמן זה יהיה קשה להרבה ופחות ילכו לישיבות וחשוב יותר לישיבות שיותר יהיו שם מכך שיצמחו גדולי תורה.

כל מצבינו הוא בדיעבד, ובתוכו ניגשים לכתחילה.

בסוף גם הראשונים עסקו בעיון לעומק ובהבנת הסברות

= עם הארץ על כל התורה

הרי ההלכה היא זמן שקול לשלושתם.

(וכמו שכתב השולחן ערוך, לימוד מפרשים לתנך נחשב כלימוד משנה)

מה גם שפעם לימוד מקרא נראה לי היה כולל קריאת המקרא ודרשתו בדרשות. מה שכיום אנו לא לומדים כך.  כך שאין להשוות את שיטת הלימוד בימי התנאים לימינו, הם היו פותחים ספר תורה ומתחילים לדרוש דרשות

אבל לא כך פסקו:

הרמב"ם, הטור, השולחן ערוך ונושאי כליו.

ברור שלא, אם תקרא שוב את הסעיף בשולחן ערוך שציטטתי תראה שהוא מחלק במפורש בין תנך בלי פירוש לתנך עם פירוש.

ומה קשור הלימוד בזמן התנאים, אני מצטט לך פוסקים מהראשונים והאחרונים.

אצטט לך עכשיו, אם הייתי מביא גם וגם לא היית קורא כמו שלא קראת את הרמב"ם, טור ושולחן ערוך שציטטתי מקודם

1. מי שאין לו הרבה זמן ללמוד, שילמד הלכה ולא גפ"ת (גמרא, רש"י ותוספות).

2. לחכות עם לימודי חול וקבלה עד שמסיימים שס ופוסקים. (וגיל 40 לקבלה בחלק מהמפרשים)

(ש"ך, ט"ז ובאר היטב)

"חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):"

(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמו סעיף ד)

לגבי הרב הזה שאמר לך,

תפתח את הבית יוסף ותסתכל.

הלכה רק מהשו"ע זה לא לעניין.

לא סתם מי שלומד רבנות, מתחיל מהטור, לומד בית יוסף, ורק אחר כך שו"ע ונושאי כלים. למרות שתמיד הנושאי כלים מביאים את הבית יוסף אם הוא השמיט משהו בשו"ע

כאן המפרשים לא הביאו, חוץ מהרמ"א

אבל ייתכן שהוא מרחיב בבית יוסף ואומר שלאו דווקא שליש יומו אלא אולי גם שליש חייו וכו'.

מן הסתם הט"ז והש"ך יביאו את זה גם.

אבל לא בטוח בזה, רק אומר שלא לעניין ללמוד רק שו"ע וזהו ולפסוק ישר על פיו

ציטטתי לך את פסיקתו שם.

ברור שהוא לא יאמר שליש בשנים, כי הגמרא שוללת את ההבנה הזו והבית יוסף לא נוהג לחלוק על גמרות מפורשות.

כפי שאמרתי לך, השך והטז לא ציינו דבר כזה על השולחן ערוך, אבל אתה מחליט גם לא להאמין למה שאני כותב וגם מסרב לפתוח ספר ולבדוק את דבריי.

חבל פשוט

אלא אם כן אתה וונצפן כמו יש"ע🙂

ולא רק להסתמך על שאלת רב,

האם בהלכות שבת אתה לא לומד הלכות שבת?

אז למה בישיבה אתה לא לומד איך ראוי ללמוד תורה?

אתה כרגע מכריע נגד גדולי עולם באי לימוד תנך שליש מהיום.

גם ללמוד טור עד ימינו (החומר למבחנים ברבנות למשל) ולזכור זאת ברמה שיוכל לפסוק ביום יום לפי זה, זה לא פשוט לכל אדם. ולא בטוח שרב שלא עוסק ביום יום בפסיקה לקהילה או ישיבה זוכר הכל

אבל כך מקובל מימים ימימה בישראל, לשאול רב וללכת על פיו ולא רק על פי הטור וכו'.

וזאת לפנים בישראל על התורה ועל התעודה לקיים כל דבר.

בני דורינו שאני הולך לפיהם.

אם רבך אמר לך אחרת, לך לפיו

האם מישהו מהם ברמה דומה לרמ"א, ש"ך, ט"ז, שולחן ערוך, רשב"א?

למרות שכיום יש לנו יותר שעות ביום שניתן ללמוד בגלל החשמל, יש פחות טרדות מצד אויבים מציקים, ורובם לא עובדים לפרנסתם לעומת רבים מגדולי הפוסקים בעבר.

כך שלמרות כל הזמן הנוסף שיש להם ללמוד הם לא מצליחים, למה?

אדם עד גיל 30 בדרך כלל לא סיים את גיל ההתבגרות הפסיכולוגי-חברתי.

פעם אנשים התחתנו בגיל 15 עם עול פרנסה ואחריות ואדם היה יודע שיכול למות כל יום ובהתאם לכך התעצבה אישיותו.

לגבי יכולת היקף זכרון ואיי קיו, מן הסתם יש לך ינוקות גאונים גם בגיל 18 (מר שושני נחשב?)

יש תלמידי חכמים מרשימים גם צעירים שרואים עליהם שעתידם לפניהם.

א. ללמד את כל התורה בהבנה רצינית לא במרדף יומי ושלושה סימנים ושני פרקי משנה ושלושה תנ"ך דורש שנים רבת ולכן עד גילאים בן 40 ל60 אפשר להיות בולט אבל עדין לא יודעים בכל מקום.

ב. זקני ת"ח דעתם מתישבת עליהם וממילא ההכרעות שלהם טובות יותר גם עם לרב צעיר כבר יש ידע.

ג. כנראה יש גם ירידת הדורות ולכן גדולי הדור הקודם נחשבים יותר והצעירים מקבלים דעת והכרעותיהם.

יש יכולת לימודית וזמן ביום,

עיון בהגדרה לא משפר קצב עם הזמן לעומת בקיאות, אני גם מביא טענה שאמרו רבנים חשובים

יצרה אופי היררכי מאוד אצל "גדולי הדור", וכנראה שהצ"ד העתיקה קצת מהחרדים עם מועצות גדולי התורה שלהם.  בכל מקרה לא תמיד הגיל משפיע, הרב עובדיה חלק על הבן איש חי בגיל 30 כמדומני, והרב טאו חלק עם רב אברום שהיה בן 80 ומעלה , בגי ל 50 אם אני לא טועה. (מעניין שחלק מההתנגדות לפסיקה הנועזת של הרב מלמד היתה בנימוק של גילו הצעיר, האם זה מוצדק? לא יודע)

זה לא נכתב בלעג ח"ו, אלא בחביבות.

מקווה שלא הבנת את המסר לא נכון

לא הבנתי אם אתה וונצפן או לא, כי אם כן אז כבר לא היה מה לדון.

יכול להיות שהאמת אצלך, פשןט לא ראיתי שרוב החכמים הורו כך

"ומ"ש וחייב לשלש לימודו שליש בתורה כו' מימרא דרב ספרא פ"ק דקידושין [ל.]:

ומ"ש תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים וכו' עד לפי רוחב לבו וישוב דעתו הכל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ת"ת:

ומ"ש שר"ת פי' שאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין תלמוד בבלי בלול במקרא וכו' כ"כ התוס' בשמו פ"ק דקידושין: ב"ה וכתב רבינו ירוחם יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא דוקא לתינוק שעדיין לא קרא מקרא כל צרכו אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שליש ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד ורמ"ה כ' דלא אמרו זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח ודי להם למשנה ולתלמוד שני שלישי ימיהם אבל לדידן למקרא בגירסא דינקותא והלואי יספיק שאר ימותינו למשנה ותלמוד עכ"ל:"

(בית יוסף על הטור שפסק בדיוק כמו הרמב"ם,

אבל בשולחן ערוך כמו שראית הוא פסק כמו הטור והרמב"ם)

ברמב"ם כתוב לעשות כן בתחילת תלמודו (לא בדקתי אבל כנראה גם השו"ע מעתיק אותו) אבל אח"כ יעסק בעיקר בתלמוד אז אולי כשהיה ילד למד כך ודאי לא כל החיים. 

מעבר לזה כדאי לבדק באיזה אופן מצליחים היום להגיע להישגים טובים, לא אדם אחד אלא רבים ואז כדאי לנסות להצטרף לתכנית וכד'.

כדאי גם לברר באיזה דברים יותר חשוב להתקדם וגם מה יותר מתאים לך. לפעמים זה לא אותו דבר ואז צריך להחליט

ואכן, העניין הוא שצריך בסיס ראוי.

כדאי שאדם יראה מה הלימוד שמתאים לו.

אבל הבחירה להעדיף את העיון על הבקיאות ככלל פוגעת מאוד ברמת הידע שקיים בציבור (זה משפיע על הכפיפות הציבורית בין השאר

האם הבנתך שזה השתנה מאפשר לנהוג אחרת מגמרא מפורשת שנפסקה בפוסקים?

אמרת שחיים לפחות 60 שנה,

נדמה לי שמסיימים תיכון בגיל 18 ולא 20.

כמה שנים יש בבית ספר?

שעות הלימוד של אדם בחייו.

נגיד לדתי ממוצע ביסודי ותיכונית חצי משעות הלימוד. 12 שנה.  

ובהסדר/גבוהה כמה שנים שיוצא לו.

הזמן שהוא קובע עיתים כסטודנט/עובד.

שבתות.

פנסיה.

היא אומרת שמשלשים בימים,

עיקר הפוסקים פסקו שזה שעות ביום 

ויודע מה נפסק ורואה את המחיר הגדול בכך שכיום עם צורת הלימוד המנוגדת להלכה לא יקומו גדולי תורה שגם מעורבים בחיי המעשה כי לומדים באופן לא יעיל.

אבל זה רק פותר את אחת הבעיות בלימוד בישיבות כיום.

אסביר כאן למה זה חשוב לי, יש שתי פגמים מאוד גדולים שנוצרים מצורת הלימוד המקובלת בישיבות:

א. חלק מאוד גדול מבוגרי הישיבות צריכים לשאול רב בהרבה שאלות הלכתיות יחסית פשוטות שהם יכלו לדעת.

זה לא רק בהלכה, זה גם בקיאות פחותה בתנ"ך ובחז"ל.

ב. מצד גדולי התורה שהיינו רוצים להצמיח, תבחר כל ישיבה שתרצה, למשל הר המור, מרכז, מיר, חברון, פוניבז', הר עציון ותעשה סקר בשיעור טו (אצל חרדים הם יהיו לרוב כבר בישיבות לאברכים שאני לא מכיר בשם, אבל אותו רעיון)

כמה מתוכם הקיפו אפילו פעם אחת את השולחן ערוך?

כמה מתוכם למדו את כל התנ"ך, ש"ס משניות וש"ס בבלי? (וכמה פעמים)

כעת, אחרי שראינו שזה נדיר מאוד עולה השאלה:

אתה מניח שגדולי ישראל הקיפו את כל הספרים הללו פעמים רבות, מתי הם הספיקו אם בצורת הלימוד בישיבות הנחשבות אפילו בשיעור טו הרוב לא הספיקו?

כנראה התשובה היא שהגדולים למדו באופן אחר מהמקובל בישיבה, אז בואו נבנה ישיבה באופן שיוכל להצמיח גדולים.

לא נחשב עבודה? להיות רב עיר או מנהיג העוזר לפוליטיקאים לא נחשב עבודה? לתת הרצאות לא נחשב עבודה? ומה אם להיות רב קהילה (שזה בעצם להיות גם עובד סוציאלי/פסיכולוג/מגשר וכו בפועל כחלק מהמשרה הרבה פעמים...)

כיום אנחנו בעידן מודרני שכל אדם מתמקצע בתחומו. לכן פוסק שיהיה גם סנדלר כמו בימים הטובים של פעם לא כל כך מסתדר היום

הרמ"א גם היה רב עיר,

אחר המחילה מכל רבני ישראל כיום, אין מה להשוות בין גדולת הרמ"א בתורה לגדולת הרבנים כיום.

הרמ"א נפטר בגיל צעיר מהם משמעותית והיה לו תקופות בעייתיות עם אויבים ומגפה והיה בלי חשמל כך שבפועל היו לו פחות שעות ביממה לעבוד וללמוד,

למה כיום לא מצליחים להצמיח גדולים כמוהו?

או שפעם אדם התחתן בגיל 15 ונפטר ב40, אז 33 היה נחשב מבוגר.

כיום גיל ההתבגרות הפסיכולוגי-חברתי מתארך הרבה מעבר ל18

בעיקר כי בתחומים אחרים אנשים גדלו במאות השנים האחרונות.

מבוגר מהצד של הזמן בחיים,

רב בן 33 כיום יכל להספיק ללמוד יותר מרב בן 33 פעם כי המצב היום מבחינת חשמל וצרות מאפשר הרבה יותר

באיזה דרך מזה יש לך גדולים ברמה של השולחן ערוך/רמ"א/רש"י/רמב"ם/ט"ז?

שכל של תורה אמור להיות מושפע מכלל התורה,

אם לומדים רק גמרא אז לא קונים את השכל של תורה המתקבל מלימוד תנ"ך או משנה.

רק שאלה - אתה חושב שרוב חכמי דורינו לא מכירים את השאלות הללו?

הרב משולם ראטה,

הארחות צדיקים

אבל מהדורות האחרונים יש גם לרב מימון ספר בנושא בו הוא מוכיח שבקיאות עדיפה על פלפול,

"הנותן בים דרך" בהוצאת מוסד הרב קוק

שסובר כך, אולי זה אומר שזה לא מתאים לדורינו? כמובן אם אדם נמשך לשיטה הזאת אז שיילמד כך כי אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, אני מדבר על הנחיה כללית לדור.

(לא יודע, אולי יש בימינו גדולים כאלה, רק שואל)

הרב משולם ראטה הציע תוכנית שמעולם לא הצליחה (חוץ מאצלו עצמו) גם הרב מאיר שפירא שהקים את ישיבת יח"ל והוא בקש מהרב ראטה לכתוב לו הצעה לתכנית למודים, לא קבל אותה, ללמדך שגאון כמו הרב ראטה לא תמיד אפשר ליישם את תכניותיו ולא תמיד מודע לפער בינו לתלמידים. ולכן זה טפשי לנפנף בהצאה של רב ענק שמעולם חבריו לא קבלו אותה. 

כדאי להכיר את מה שכתב כדי להבין מי הוא היה.

מצבנו כיום טוב בהרבה,

אנחנו פשוט מתקשים להעמיד גדולי תורה בסדר גודל דומה או קרוב כי לא לומדים באופן המתאים לגדול בישיבות.

(כך למשל מלין הרב משולם ראטה בחוברת "לעמלים בתורה", מוזמן לחפש)

יותר נוטה לכך שכיום לומדים פחות טוב ופחות מצליחים,

בעיקר כי כך אמרו רבנים חשובים (הרב ראטה, הארחות צדיקים בשער התורה הלין על פלפול בעניין זה)

לגבי יכולות שכליות, אין לי דרך למדוד זאת.

תתחיל מסקר על ספרי יסוד,

תנ"ך, ש"סים, ספרי פסיקה בסיסיים.

בשיעורים הנמוכים עיון חזק, ואחר כך התמקצעו בבקיאות של כל התורה שתכשיר אותם לפוסקים

הרי"ף, הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך, לכן הם כתבו ספר שכל אחד מישראל ידע מה ההלכות.

הרמ"א כנראה הסכים גם כי הוא גם כתב ספרים כאלה והגיב עליהם עם הערותיו.

המהרש"ל בפירוש כתב כך בהקדמתו לחולין אם אני זוכר נכון, רק שהוא סבר שאדם אמור לפסוק מתוך לימוד הסוגיה ולא מתוך ספר אחד.

אני אפילו לא מבקש שתהיה קיצוני כמו הפוסקים הללו, אלא רק שבן אדם ידע הלכות פשוטות בבית ולא יצטרך לשאול כל דבר

וגם אם כן, יש הבדל בין לדעת הלכות בכללי כדי שאדע מה לעשות, לבין לשאול רב כשיש ספק.  ברור שכל אחד צריך ללמוד משנה ברורה/ילקוט יוסף/כף החיים/פניני הלכה וכו' , אבל כשיש ספק שואלים רב. 

בכל מקרה זה לא בא המקום לשאול רב קהילה הלכות (מה גם שלעיתים רבנים מחמירים בספר אבל בעל פה לכל מקרה לגופו הם מקילים. שמעתי שהרב מרדכי אליהו כתב בספרו שאסור להזמין חילונים לשבת אם יבואו ברכב, אבל כששאלו אותו מקרה חריג בעל פה הוא אמר שבמקרה הזה מותר. פשוט כי רב לא יכול לכתוב את כל המקרים החריגים בספר).

אין קשר בין ללמוד את כל המשנה ברורה וכו' לבין להיות בקיא ברמת רבנות

אני מדבר על הלכות פשוטות, לא על מקרים חריגים, אדם לא אמור להזדקק לשאול רב מה קורה אם הוא שכח רצה או מה צריך לעשות בתנור או מיקרו ביחס לבשרי או חלבי.

מאמר מרב מסויים שלא זוכר את שמו

שאמר שבגדול כל אחד מכיר את עצמו ואת הקצב/סגנון שלו

ישנם אנשים שיעשה להם טוב להקציב זמן ויעד כמו לסיים את כל המשניות לצורך העניין

וישנם שזה רק ילחיץ ויוריד אותם ולהם אין בזה שום טעם, לכן דע מי מהם אתה לפני הכל.

ממליץ על בשמחה על משניות מבוארות של מכון מאור חיים, עוד מעט אסיים את כל המשניות וזו לא תהיה פעם ראשונה

או נ"ך 2 פרקים ליום ותסיים במשך שנה גם כן.

במידה ואתה מפספס יום אפשר להוסיף פרק ליום שלאחר מכן ועוד פרק ליום שלמחרת וככה אתה מתקזז בכל פעם מבלי להכביד על עצמך(:

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

הרבנות הראשית הוציאה הוראת שעה - אפשר לקיים חתונות בספירת העומר - עד ר"ח אייר

מתפרסת גם ביום שאפשר להשתמש בו בחשמל ולסוע ברכב

ברגע שיש חול המועד. האווירה -קדושה וחגיגית ושמחה בנפש

אין עבודה וזה

ואווירה כללית כזאת חג אבל לא ממש חגיגיות

כאילו אני מרגיש שאני בפסח בלי כל ה"shabang" של יום טוב

לא לאהבת היהודי הפרטי את ה' או אהבתו אותו. כי אהבת יהודי פרטי את ה' זה כמו אהבת בן את אביו (או בת את אביה במקרה של יהודיה), אהבה שיש איתה יראה. ואהבת ה' אותו זה כמו אב שאוהב את בנו.                                בעוד האהבה בשיר השירים זה אהבה שאין איתה יראה, אהבה של רעיה לדוד, אהבה של *כלל* האומה היהודית לה', ואהבת ה' את כלל האומה היהודית.

אז אשה שטעמה אהבת איש, יודעת איך כלל האומה היהודית אוהבת את ה'. ואיש שטעם אהבת אשה, יודע איך ה' אוהב את כלל האומה היהודית. אבל באופן כללי גם הפוך, איש שטעם אהבת אשה יודע מה זה אהבה זוגית ויכול לדעת איך כל האומה היהודית אוהבת את ה'. והוא האינדבדואל חלק ממנה. וחוץ מזה לכל האהבות יש אותו שורש. את גם מי שטעם אהבה זוגית טוטלית, יודע מה זה אהבת בן את אביו (או בת את אביה) טוטלית.                                                                                                                                                                                                                                   ב. מן הסתם. הרי אהבה זוגית ללא מימד פיסי חסרה. והתיאורים בשיר השירים הם פיסיים בין השאר. מה גם שאהבת ה' צריכה לעורר אותנו לעשות מצוות גשמיות פיסיות.  

ג. נכון. לכן ב.                                                                                                                                                                                                                                                                                 ד. גם כתוב "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה בלא טובה בלא שמחה". כל דבר ניתן לקחת לייאוש והסכנות בכל מימרא של חז"ל נמצאות. השאלה איך ניגשים באופן כללי לעבודת ה', ומה המצב הנפשי של האדם באופן כללי. אחרת על כל הלכה וכל קוץ בץורה הוא ייקח את זה לסם מות, בגישה לא נכונה ובמצב נפשי לא מאוזן.

ה. התסכול מרווקות הוא מעצם הרווקות. לא נראה לי עניין של טלית ומימרות חז"ל יוסיף או ייגרע לזה. אבל רווק אשכנזי שזה עושה לו טוב בנפש ללבוש טלית - שישאל רב

… של יהודים יקרים בני 40 ומעלה שקראו להם לתורה עם קידומת " הבחור" , בגלל לחץ חברתי לא התעטפו בטלית וליבי ליבי אליהם.

אני אישית התחתנתי בגיל 40 אבל בעוונותי התחזקתי רק בגיל יותר מאוחר וגם אני לא אשכנזי ולכן לא נגע לי העניין הזה אבל רבנים צריכים אולי להבין שמנהג ולימוד כזה יכולים לגרום עגמת נפש לאנשים נורמליים.

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

התורה: אמרו לכם X, אל תעשו X-1 או X+1

הפרשנות המאוחרת: אפשר לעקור ולעקר את הכתובים, אפשר לעשות טריקים ושטיקים, ולכול זה נקרא בשם 'דעת תורה'.

על־פני בני האור או וואטאבר כת כזאת או אחרת.

מגילת מלחמת בני אור בבני חושך – ויקיפדיה

תאמת חונכתי לחשוב שמוזיאונים זה דבר משעמם אני עדיין לא יודעת מה דעתי האובייקטיבית על מקומות כאלה (כפי שאתה אוהב להגיד חחח)

ידע זה כוח.

כשיוצאים לטיול ויש לך אפשרות: מסלול בטבע, לונה פארק או מוזיאון- הוא יהיה אפשרות אחרונה🤷‍♀️ ככה אצלנו

אם אסור לך לסור ממה שהשופטים יגידו לך אזי המשמעות היא שעליך לשמוע להם גם אם נראה לך שזה צריך להיות הפוך. יש כאן למעשה את הניסוח (הראשון כנראה) של רעיון שלטון החוק. וכמו שהרב מיכי אברהם אומר שמדובר בסמכות פורמלית ולאו דווקא מהותית.

האם אני מאמין באופן קשירת הציצית? כן. האם אני מאמין ש"עם לבן גרתי" = "תרי"ג מ צוות שמרתי"? לא, מדובר בפרשנות אנאכרוניסטית. 

הידע המדעי שלהם היה זהה לזה של הסביבה (ולכן בגמרא יש המון טענות שהמדע המודרני הפריך), הם האמינו ברוחות ושדים בהשפעת הסביבה (גלות בבל), והעיקר, במישור הרעיוני הם לעיתים קרובות ירו חץ ואז ציירו מסביבו מטרה.

בעיניי, ה"כוונות" של הרב דב קוק במהלך שתיית קפה משתוות לדרשות חז"ל. המתודולוגיה היא אותה מתודולוגיה: טוענים טענה ומנסים להלביש אותה בכוח על פסוקים/שברי פסוקים. נרצה להוכיח שיעקב אבינו קיים תרי"ג מצוות? הופה, יש את גימטריה. נרצה להפוך את דוד המלך ממצביא לגדול הדור שעוסק בענייני טהרת נשים? נמציא אגדה כלשהי. יהושע בן נון לא סתם ישן, אלא "לן בעומקה של הלכה"? הכול הולך, אלא שאין זה קשור לאמת ההיסטורית.

לגבי האגדות, חזור לדברי הרמבם. ואל תשכח ששלילה של הכל גם היא דוגמטיות.

כמובן, כאלה שמוטים כלפי האמונה שלהם. קרי, מדובר בשיטה פרשנית רווחת שהייתה נחלתן של קבוצות רבות: יש ספר מקודש, מסביב לגיבורי הספר נוצרות סיפורים ואגדות, לאגדות ניתנים תימוכין בעזרת חיפוש "רמזים" באותה הספרים המקודשים. מי שמחפש, לעולם ימצא, בין אם מדובר ב"רמזים", "קודים", "אל תקרי", גימטריות וכד'.

כפי שאמרתי הרמבם כבר דן בנושא האגדות, עיינת פעם שם? הקדמה לפרק חלק אם אני זוכר נכון.
 

אני לא יודע איזו מין ראיה זו השומרונים כאשר הם ביודעין ובוודאות שינו את התורה הכתובה, בעוד שאצלנו לא רק שהמסורת הייתה נוקשה מאוד בשיטת ההעברה וגם המחקר אישר את הישמרות הטקסט.

למען האמת בעבר נטיתי לחשוב ככה עד ששיניתי בהדרגה את דעתי.

ראשית כידוע לצד התורה שבכתב ניתן גם הפירוש שלה אחרת לא היינו יודעים איך לעשות שום־דבר. הפירוש הזה כולל גם פן מעשי וגם פן רעיוני שאלה השקפות היהדות החל מהבסיסיות כלה ברעיונות עמוקים יותר.

התורה שבעל־פה, כשמה כן הייתה, בעל־פה. המון העם היה מגיע לשמוע בעיקר הלכות (כמו שכתוב במסכת שבת שעדיף ללמוד הלכות מאשר נביאים) ובעיקר בזה התעסקו החכמים דאז וגם מוסד הישיבה הידוע מאז. זה גם אומר שהרעיונות הותאמו לשומעים ולקונטקסט ונאמרו כמובן בנימה מסוימת וכן הלאה. היו דברים שהופצו ברבים והיו דברים שנשמרו בתוך בית המדרש או רק בין תלמידים מסוימים. למרבה הצער החלק הזה אבד לנו, או לפחות צריך להתייגע מאוד כדי להבין מה העניין.

לצורך העניין, מדרש רבה מורכב מטלאים של דרשות בז'אנרים שונים – יש דרשות שנאמרו לקהל מסוים (בני אושא בשיר השירים רבה), יש פתיחתות, שהרעיון שלהן הוא למצוא פסוק שמבטא את הרעיון המרכזי בפרשה ו"חורז" אותה לכדי מהלך אחיד ורציף, יש מדרשי פליאה שהמטרה שלהם היא לעורר את התלמידים או לעורר מחשבה וכן הלאה (כמו שהפיוטים הקדמונים היו מספרים את האגדתות בדרך המיוחדת שלהם, לאיזה צורך? אפשר להעלות שלל השערות).

יוצא אפוא שכקוראים, אנחנו ניגשים לטקסטים ערוכים במידת האפשר אבל בסופו־של־דבר מעורבבים, מדורות שונים, בלי התחלה וסוף ברורים (במיוחד בגמרא), בלי הקדמות או הסברים למתודולוגיה / שיטות שונות במדרש / קונטקסט תרבותי / כנגד מה הדברים נאמרו. אז ברור שזה ירגיש מאוד מוזר. וזה כעין מה שהרמב"ם כותב, שבכלל החכמות, צריך הרבה הקדמות כדי להבין שלב מסוים באותה חכמה. וגם, אם היינו רוצים לחקור ברצינות טקסט יווני או רומאי או סנסקריט מלפני מיליון שנה, זה היה מסובך מאוד לעשות את זה בלי קונטקסט והבנה של התרבות / צורת התבטאות / הלוגיקה שהייתה נפוצה וכן הלאה.

לכן לומר "אה המדרש של עם לבן גרתי תרי"ג מצוות שמרתי הוא אנכרוניסטי ולא אמיתי" בעיני זה קצת ילדותי כי יש פה אפס מאמץ לנסות להבין מה העניין. איזה אינטרס יש לחז"ל לומר דברים מטופשים? אז בסדר, כמו בסרטון שהבאת, תמיד יש מוזרים בשולי החברה. אבל נראה לי שבסוף ההיסטוריה והמיינסטרים "מנפים" את מה שקיטש ואת מה שלא.

לכן לצורך העניין המדרש הספציפי הזה בוודאי אין הכוונה ששמר תרי"ג מצוות הרי הוא לא היה כהן (ואם כן אז לא התחייב בפדיון הבן...), הוא לא קיים מצוות גירושין או ייבום... זה ברור שהכוונה היא שהוא שמר את הרעיון הכללי של התורה למרות הקשיים שבגלות. ודווקא בגלל שהוא "גר" (מגורים זמניים) ולא נטמע. לכן ניתן לשמור על הזהות היהודית בגלות, בתנאי שמבינים שאנחנו שם רק זמנית. אין לי מושג איזה דופי תיאולוגי אתה מוצא ברעיון הזה.

וכך גם שאר הרעיונות, גם הדרשות ה"רחוקות" יותר כמו "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם".

"גם פירוש זה ודרש זה נראה זר מאוד, מה שלא נמצא כך בכל דברי חכמים; הן מצד הענין, שאין שייך דבר זה במקום שהכתוב מדבר מה שכבש סיחון את חשבון. ומכל שכן דרש המלות, שהם רחוקים מאוד מאוד מפשוטו. ועתה דע, כי כאשר יש חכמה לחכמים בכתוב, אף על גב שלא נמשך אליו כל הפסוקים בפירוש פשוט, לא הקפידו בזה, כי בודאי נמשך כל הכתוב לאותו הענין שנגלה בכתוב. ואף אם הוא נמשך אחריו בדרך רחוק, אין להקפיד בזה." כלומר בדרשות מהסוג הזה העיקר הוא המסר. וגם לא ברור מה הטעם בהתעקשות שאין הפירוש מתאים לפשט הכתובים, כאילו דה. כל הרעיון שזה "מתחכם" קצת כדרך הדרשות.

///

לגבי כמה תגובות אחרות שלך, למה אתה חושב שהאבות היו כאלה שלוחים חסרי־דעת? האנושות באותה תקופה לא היו אנשי מערות הדברים ידועים. האם לא הייתה שירה ואומנות וספרות ופילוסופיה לפני 2400 שנה בימי אפלטון? אם כן מה היה ההבדל המהותי בין יוון של לפני 2400 שנה לבין אכד ש־1000 שנה לפני־כן? אף־אחד לא ידע קרוא וכתוב? אנשים לא ידעו מה זה שירה? מופרך לחשוב שבן־אדם אחד מיני אינספור כן התעניין במהות העולם ועל־ידי־כך ייסד קבוצה אתנית־לאומית?

ולגבי דוד שעסק בטהרות – נכון שאיך שחז"ל מטהרים את זה נשמע קצת על דרך הגוזמא. אבל האם דיני טומאה וטהרה אינם חלק מהתורה שבכתב? וההבדל בין דם מכה לדם הנובע מהמקור אינו הגיוני? וכי אין זה הגיוני שמלך שאהב את התורה, עסק גם "בין דין לדין" וגם "בין דם לדם ובין נגע לנגע"? האם זה יותר מופרך ממה שהוא כתב ספר שירי תפילה? מניין לך מה אנשים עושים בזמנם הפנוי? אמנם, גם אני איני אומר שדברי חז"ל חייבים להיות בדווקא על כל דבר. העיקר הוא להעביר מסר. ובסופו־של־דבר, אני לא יודע מה הבעיה במסרים של חז"ל. לדעת יותר טוב את חוקי ה'? להיות קרוב אליו? לתמוך בעניים? להיות אדם צנוע ישר וטוב? כל־כך מוזר הדבר?

///

בכל־מקרה, לא יודע אם קראת את באר הגולה אבל אם לא אז זה הזמן לשבת בנחת ולנסות להבין את הספר הזה, אחרת לא הייתי קורא לזה יושרה אינטלקטואלית ראויה לשמה.

המילה "לגור" משמעותה בצורה שהייה זמנית ולא קבע. יעקב אמר שהוא מעולם לא השתקע אצל לבן אלא זו הייתה תחנה, וכל השנים האלה הוא היה גר, כלומר הזהות שלו נשארה מובדלת. ומהי הזהות הזו? האמונה שאותה קיבל מיצחק ומאברהם, ואת "צדקה ומשפט" שהרב"ה ידע שאברהם אבינו יצווה את בניו.

שמספר על חיבוטי הנפש שלו. כשקוראים את התורה, רואים אנשים די פשוטים, לא מורכבים במיוחד, שהדת שלהם דאז הסתכמה במצווה או שתיים (ברית מילה, הקמת מזבחות אקראיים ואיסור להתחתן עם בנות כנען). אבל די ברור רש"י ראה בכל הדרשות הנ"ל אמת לאמיתה.

למילים בתנך יש משמעות והיא עולה יפה במחקר עם קונקורדנציה. וגם בהקבלה לשפות האחיות האזוריות של אותה התקופה.
 

"לגור" בתנך זה תמיד במשמעות של ארעיות. האם יעקב התכוון לומר ללבן את מה שהוא ידע לבד? שיעקב לא נשאר שם לנצח? האם הוא בא לגלות לעשיו איפה הוא התחבא כל הזמן הזה? ברור שלא, הרי כמה פרקים קודם נאמר במפורש שעשיו ידע לאן יעקב הלך (ולכן לקח את מחלת בת ישמעאל לאישה). ולפי הכעס של עשיו בדרכו אל יעקב ברור גם שהוא לא שכח את גניבת הברכה מיצחק. ממילא יש מוטיבציה והיגיון לקרוא את הפסוק בצורה שמכבדת את האינטלקט *שלנו* לכל הפחות.

או להתפזר (פיזית או נפשית)

לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים

פסח (התשפ"ג) - מצה, מיצוי, התמצאות ומציאות