בגדול - את הקצב קבעתי לפי הימים החלשים שלי, זה עזר לי לא להיתקע.

אחרי שנתקעתי, כוח הרצון שהייתי צריך כדי לחזור היה כמו זה שהייתי צריך כדי להתחיל. עדיף לא להיתקע.

במשנה מועד הכי קל, ברובו (עירובין יחסית קשה), אבל נשים הכי קצר, באופן משמעותי.

בהצלחה!

לגבי הלכה, פשוט סדר במהלך היום של למשל 2 סימנים בעיון( מינימום), אם יש לך יותר זמן בנוסף לשאר הלימוד אז בד"כ הייתי מוסיף, ובעיקר בעיקר בשבת פשוט לשבת וללמוד, אם להיות כנה את רוב הסדרים שזכיתי לסיים (חוץ ממה שזכיתי לסיים בש"ס), היו בעיקר מהלימוד של שבת.

ולגבי הש"ס, לי באופן אישי הרבה יותר קל ללמוד עם חברותא, ומה שזכינו לסיים היה מסדרי בוקר בעיקר עם כמות לימוד שהקצבנו לשבוע- ושוב, אם עקפנו אותה מה טוב, במידה ולא הגענו אליה אז היינו נפגשים גם בערב, זה בעיקר התמדה.

ולגבי מצבים שנתקעתי, אז כשזה לימוד לבד צריך למצוא כוחות, אני מתאפס בשבתות בעיקר, מתי שיש לך ראש שקט. אבל עם מישהו זה הרבה יותר קל כי שניכם דוחפים.

עריכה: עכשיו אני חושב שוב ואני מבין שבשביל לא להגיע למצב של "תקיעות" אולי באמת נכון להציב יעד מסוים ליום, אבל מצד שני גם אם לא עמדתי בו, אז ללמוד משהו, אפילו סעיף או שורה ולא חייב מהסדר שקבעתי אם אין לי כל כך ראש מאיזושהי סיבה, וככה אולי יעזור להימנע ממצב של כמה ימים בלי או משהו כזה.

ממליץ על פרק ביום, בלי מפרשים (כשאפשר). אם מפספסים יום או אפילו יותר לא קרה כלום, אף אחד לא מכריח אותך להשלים. אפשר להחליט גם נניח שבשבתות לא מתאים לך ללמוד
 

את רוב נביאים ראשונים אפשר להבין בקריאה יחפה, בלי מפרשים. כשלא מבינים פסוק כלשהו אפשר לפתוח את האתר של 929, יש שם את הפירוש של שטיינזלץ. בנביאים אחרונים בדרך כלל כדאי לפתוח מראש את שטיינזלץ, כי לפעמים יש פרקים מלאים שקשה להבין
 

(למה קריאה יחפה? כי בפרשנות התנך אין הירככיה. "מותר" לחלוק על ראשונים. למה דווקא שטיינזלץ? כי הוא המצודות של דורנו. ברור שלא תמיד תסכים איתו, וזה בסדר גמור. גם עם המצודות לא תמיד תסכים. דעת מקרא כבד מדי ללימוד עקבי, ואם כבר רשי - מקובל שהמקבילה שלו בנך זה רדק. כשאני למדתי לא היה שטיינזלץ, אז כל פעם שנתקעתי קראתי את הפרשנים עד שמצאתי פירוש שמיישב את ליבי והמשכתי הלאה. בפרקים של המקדש במלכים ויחזקאל השתמשתי בדעת מקרא כי זה מה שהיה)
 

ממליץ להתחיל מיהושע ולהמשיך משם לפי הסדר. גם כי נביאים ראשונים קלים יותר ולרוב כבר מכירים אותם, וגם כי אז קל לעקוב. תוך שנתיים בערך מסיימים את הנך. את התורה לומדים בשניים מקרא אחד תרגום...

ותודה רבה!

תנ"ך, פירושים מודרניים על התנ״ך, ביאור שטיינזלץ | ספריא

(תוכו אכל קליפתו זרק וזה)

ובשמחה רבה

את 929.

דתיים כבר בקיאים ב5 חומשי תורה, אז שיילמדו נ"ך בפרוייקט.

חילונים עדיף שיילמדו חמישה חומשים, ואחר כך נדבר על נ"ך

ורק עם רשי.

כל המסכתות שסיימתי לבד הרגיש לי מדיי יבש.

הלכה העדפתי ללמוד לבד אבל לא בדרך המקובלת, הייתי לומד שו"ע כפשוטו בלי מפרשים כנל לגבי היד החזקה.

תנך גם כן לא עשיתי בדרך המקובלת כי למדתי עם כל המפרשים. הייתי עובר פסוק פסוק ורואה את כל הפירושים, הכי התחברתי לרד"ק/ מלבים.

איוב הרגיש לי הכי קשה.

יודע שיש שמתחברים לפירוש של הרב שטיינזלץבתנך אבל אני פחות התחברתי

כנל בגמרא.

כן מאד התחברתי לפירוש תניא שלו

לפעמים היה נח שיעור ולפעמים בחברותא ולפעמים לבד,

תלוי מה.

למדתי בעיקר בחברותא ולבד.

ביחס לגמרא, היה שאיפה לכמה שיותר, המינימום היה דף ביום והיו ימים של מעל חמש.

ביחס לשולחן ערוך, שאיפת הקצב היה שלוש סימנים ביום, לא תמיד הצלחתי בזה אבל אחרי כשנתיים הצלחתי. (יש מהדורות עם חלוקה לשנה)

במשניות, המינימום היה פרק יומי.

תנך, ממליץ על לבד וכשקשה להסתכל על פרשן תמציתי יחסית, כגון רשי/רדק/מצודות.

אין צורך ללמוד עם ליווי פרשן קבוע (כמפורש בהלכות תלמוד תורה בשולחן ערוך שיש זמן מוקצה ללימוד תנך בלי מפרשים ויש זמן ללימוד עם מפרשים)

לא חושב שכדאי פרשן ארוך תמיד כי זה יקח הרבה יותר זמן וחשוב ההספק.

מה הכוונה שנתקעים?

זה בסדר שלא תמיד מצליחים לעמוד בקצב, מנסים כמה שאפשר ובסוף מצליחים.

אצטט את מדרש רבה בנושא:

"זש"ה (משלי כד, ז): "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ". מהו "ראמות לאויל חכמות"?
א"ר תנחומא: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד, והוא אינו יודע מה הן אומרין - הוא מתבייש, שנאמר: "בשער לא יפתח פיהו", ואין שער אלא סנהדרין, דכתיב (דברים כה, ז): "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים".
ד"א רבנן אמרי: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, ורואה אותן עוסקים בתורה, והוא אומר להן: היאך אדם למד תורה תחלה? אומרים לו: תחלה קורא במגילה, ואח"כ בספר, ואח"כ בנביאים, ואח"כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח"כ בהלכות, ואח"כ באגדות. כיון ששומע כך אומר בלבו: אימתי אני למד כל זאת?! וחוזר מן השער, הוי "בשער לא יפתח פיהו".
א"ר ינאי: למה"ד? לככר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר: מי יוכל להביאו? ופקח אומר: לא אחד תלה אותו, מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה: "לא נפלאת היא", ואם נפלאת היא "ממך" שאין אתה עסוק בה, הוי "כי המצוה הזאת"." (דברים רבה, ח, ג)
 

חשוב יותר כבסיס לדעתי ללמוד את התנך משס, אחר כך משניות אחר כך גמרא, זה יבוא.

בשביל הסיפוק חשוב לחגוג סיומים בדרך

יש המון זמן לכך בישיבה,

מציע לוותר על זמן מוגדר של לימוד העיון ואז יש המון זמן

ולהספיק לימוד ספרים בסיסיים.

החזון איש הלין על לימוד עיון לפני סיום שס,

הארחות צדיקים הלין שמשקיעים זמן בפלפול ולכן לא יוצאים גדולי תורה.

הרב משולם ראטה כתב חוברת בשם לעמלים בתורה שערך הרב צפניה דרורי שמתאר סדר לימוד מבחינת ספרים וגילאים.

ובכלל, בהלכות תלמוד תורה (לא היה מזיק אם תלמידים בישיבה היו לומדים הלכות תלמוד תורה כדי שילמדו נכון כמו שלומדים הלכות חגים לקראת החגים) נפסק שמשקיעים שלישי מהזמן בפשט תנ"ך, שליש במשנה שזה אומר משנה ופירושים על התנ"ך ושליש בתלמוד שזה כולל שקלא וטריא.

כך שראוי ללמוד כמו שנפסק להלכה ולא לסמוך על קולא של רבינו תם כנגד גמרא מפורשת.

(בעיקר כאשר הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך פסקו כמו הגמרא, הרמ"א הביא את דעת רבינו תם)

אצטט פוסק לא מוכר - השולחן ערוך:

"חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):" (שולחן ערוך טור יורה דעה סימן רמו סעיף ד)

ועוד פוסק - הרמב"ם:

"וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא." (הלכות תלמוד תורה פרק א, הלכה יא)

ועוד - הטור:

"וחייב לשלש לימודו, שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד. פירוש בתורה - תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים. משנה הוא תורה שבעל פה, ופירוש התורה שבכתב הוא בכלל זה. ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה בדברים שלמד מפי השמועה." (טור יורה דעה, סימן רמו)

מפרשי השולחן ערוך - הש"ך, הט"ז והבאר היטב העירו על השולחן ערוך שמי שאין לו הרבה זמן עדיף שילמד הלכה מגפ"ת. יוצא מכך שעם שאר דבריו הסכימו.

לא ראיתי שמישהו מישיבות או פוסקים בדורות האחרונים פסק למעשה שלומדים שליש יום תנך בישיבה, אולי לא פסקו בפועל כפסק הזה, או שיוצא שבפועל כן לומדים שליש כולל הדרשות על הפסוקים בגמרא, או שבמהלך חייו של אגם בממוצע הוא לומד שליש תנך מכיוון שביסודי לומדים הרבה חמישה חומשי תורה ונ"ך.

מה גם שהמון מהגמרא עוסקת בדרשות פסוקים.

לזכרוני התוספות כבר כתבו שהגמרא בלוחה עם משניות ופסוקים, ולכן מי שלומד גמרא יוצא ידי חובת שליש תנך (כמובן צריך להקדיש לפחות חצי שעה בישיבה ביום ללימוד נ"ך על הסדר, ועל חמישה חומשי תורה אין צורך להרחיב פה על חשיבות לימודם).

לגבי לימוד עיון, אני יודע שבישיבה של הרב דרורי לומדים לפחות סדר בוקר שלם של עיון

אבל רבים מהפוסקים פסקו אחרת.

יש נימוקים מדוע הישיבות נוהגות אחרת, אבל יש לזה מחיר ברמת הידע בתורה של התלמידים והבוגרים.

והישיבות אכן מקלות כדעת התוספות, אבל זה קולא כנגד רבים מהפוסקים.

גם ללמוד גמרא מתוך הכתב זה קולא אגב

ולא שלא לומדים.

ברגע שכתבו אין מניעה להמשיך לכתוב

מדובר בעשיית איסור לשם צורך,

אבל ברגע שכתבו, מותר להמשיך לכתוב.

בכל מקרה ברור שמה שאנו עושים 1800 שנה זה בדיעבד גמור

אתה מוזמן לחפש פוסק שאוסר לכתוב תורה שבעל פה.

כך שזה לכתחילה אחרי שרבי כתב.

כאן, כפי שהראיתי לך, פוסקים משמעותיים מאוד במסורת פסקו כיצד צריך ללמוד.

עולם הישיבות החליט ללמוד אחרת מסיבות שונות.

להבנתי משתי סיבות עיקריות:

1. הישיבות הולכות כרשב"י ככלל, יש לזה ביטויים שונים בדרך, אבל זה נגד כללי הפסיקה.

2. אם ילמדו בקיאות ברוב הזמן זה יהיה קשה להרבה ופחות ילכו לישיבות וחשוב יותר לישיבות שיותר יהיו שם מכך שיצמחו גדולי תורה.

כל מצבינו הוא בדיעבד, ובתוכו ניגשים לכתחילה.

בסוף גם הראשונים עסקו בעיון לעומק ובהבנת הסברות

= עם הארץ על כל התורה

הרי ההלכה היא זמן שקול לשלושתם.

(וכמו שכתב השולחן ערוך, לימוד מפרשים לתנך נחשב כלימוד משנה)

מה גם שפעם לימוד מקרא נראה לי היה כולל קריאת המקרא ודרשתו בדרשות. מה שכיום אנו לא לומדים כך.  כך שאין להשוות את שיטת הלימוד בימי התנאים לימינו, הם היו פותחים ספר תורה ומתחילים לדרוש דרשות

אבל לא כך פסקו:

הרמב"ם, הטור, השולחן ערוך ונושאי כליו.

ברור שלא, אם תקרא שוב את הסעיף בשולחן ערוך שציטטתי תראה שהוא מחלק במפורש בין תנך בלי פירוש לתנך עם פירוש.

ומה קשור הלימוד בזמן התנאים, אני מצטט לך פוסקים מהראשונים והאחרונים.

אצטט לך עכשיו, אם הייתי מביא גם וגם לא היית קורא כמו שלא קראת את הרמב"ם, טור ושולחן ערוך שציטטתי מקודם

1. מי שאין לו הרבה זמן ללמוד, שילמד הלכה ולא גפ"ת (גמרא, רש"י ותוספות).

2. לחכות עם לימודי חול וקבלה עד שמסיימים שס ופוסקים. (וגיל 40 לקבלה בחלק מהמפרשים)

(ש"ך, ט"ז ובאר היטב)

"חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):"

(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמו סעיף ד)

לגבי הרב הזה שאמר לך,

תפתח את הבית יוסף ותסתכל.

הלכה רק מהשו"ע זה לא לעניין.

לא סתם מי שלומד רבנות, מתחיל מהטור, לומד בית יוסף, ורק אחר כך שו"ע ונושאי כלים. למרות שתמיד הנושאי כלים מביאים את הבית יוסף אם הוא השמיט משהו בשו"ע

כאן המפרשים לא הביאו, חוץ מהרמ"א

אבל ייתכן שהוא מרחיב בבית יוסף ואומר שלאו דווקא שליש יומו אלא אולי גם שליש חייו וכו'.

מן הסתם הט"ז והש"ך יביאו את זה גם.

אבל לא בטוח בזה, רק אומר שלא לעניין ללמוד רק שו"ע וזהו ולפסוק ישר על פיו

ציטטתי לך את פסיקתו שם.

ברור שהוא לא יאמר שליש בשנים, כי הגמרא שוללת את ההבנה הזו והבית יוסף לא נוהג לחלוק על גמרות מפורשות.

כפי שאמרתי לך, השך והטז לא ציינו דבר כזה על השולחן ערוך, אבל אתה מחליט גם לא להאמין למה שאני כותב וגם מסרב לפתוח ספר ולבדוק את דבריי.

חבל פשוט

אלא אם כן אתה וונצפן כמו יש"ע🙂

ולא רק להסתמך על שאלת רב,

האם בהלכות שבת אתה לא לומד הלכות שבת?

אז למה בישיבה אתה לא לומד איך ראוי ללמוד תורה?

אתה כרגע מכריע נגד גדולי עולם באי לימוד תנך שליש מהיום.

גם ללמוד טור עד ימינו (החומר למבחנים ברבנות למשל) ולזכור זאת ברמה שיוכל לפסוק ביום יום לפי זה, זה לא פשוט לכל אדם. ולא בטוח שרב שלא עוסק ביום יום בפסיקה לקהילה או ישיבה זוכר הכל

אבל כך מקובל מימים ימימה בישראל, לשאול רב וללכת על פיו ולא רק על פי הטור וכו'.

וזאת לפנים בישראל על התורה ועל התעודה לקיים כל דבר.

בני דורינו שאני הולך לפיהם.

אם רבך אמר לך אחרת, לך לפיו

האם מישהו מהם ברמה דומה לרמ"א, ש"ך, ט"ז, שולחן ערוך, רשב"א?

למרות שכיום יש לנו יותר שעות ביום שניתן ללמוד בגלל החשמל, יש פחות טרדות מצד אויבים מציקים, ורובם לא עובדים לפרנסתם לעומת רבים מגדולי הפוסקים בעבר.

כך שלמרות כל הזמן הנוסף שיש להם ללמוד הם לא מצליחים, למה?

אדם עד גיל 30 בדרך כלל לא סיים את גיל ההתבגרות הפסיכולוגי-חברתי.

פעם אנשים התחתנו בגיל 15 עם עול פרנסה ואחריות ואדם היה יודע שיכול למות כל יום ובהתאם לכך התעצבה אישיותו.

לגבי יכולת היקף זכרון ואיי קיו, מן הסתם יש לך ינוקות גאונים גם בגיל 18 (מר שושני נחשב?)

יש תלמידי חכמים מרשימים גם צעירים שרואים עליהם שעתידם לפניהם.

א. ללמד את כל התורה בהבנה רצינית לא במרדף יומי ושלושה סימנים ושני פרקי משנה ושלושה תנ"ך דורש שנים רבת ולכן עד גילאים בן 40 ל60 אפשר להיות בולט אבל עדין לא יודעים בכל מקום.

ב. זקני ת"ח דעתם מתישבת עליהם וממילא ההכרעות שלהם טובות יותר גם עם לרב צעיר כבר יש ידע.

ג. כנראה יש גם ירידת הדורות ולכן גדולי הדור הקודם נחשבים יותר והצעירים מקבלים דעת והכרעותיהם.

יש יכולת לימודית וזמן ביום,

עיון בהגדרה לא משפר קצב עם הזמן לעומת בקיאות, אני גם מביא טענה שאמרו רבנים חשובים

יצרה אופי היררכי מאוד אצל "גדולי הדור", וכנראה שהצ"ד העתיקה קצת מהחרדים עם מועצות גדולי התורה שלהם.  בכל מקרה לא תמיד הגיל משפיע, הרב עובדיה חלק על הבן איש חי בגיל 30 כמדומני, והרב טאו חלק עם רב אברום שהיה בן 80 ומעלה , בגי ל 50 אם אני לא טועה. (מעניין שחלק מההתנגדות לפסיקה הנועזת של הרב מלמד היתה בנימוק של גילו הצעיר, האם זה מוצדק? לא יודע)

זה לא נכתב בלעג ח"ו, אלא בחביבות.

מקווה שלא הבנת את המסר לא נכון

לא הבנתי אם אתה וונצפן או לא, כי אם כן אז כבר לא היה מה לדון.

יכול להיות שהאמת אצלך, פשןט לא ראיתי שרוב החכמים הורו כך

"ומ"ש וחייב לשלש לימודו שליש בתורה כו' מימרא דרב ספרא פ"ק דקידושין [ל.]:

ומ"ש תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים וכו' עד לפי רוחב לבו וישוב דעתו הכל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ת"ת:

ומ"ש שר"ת פי' שאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין תלמוד בבלי בלול במקרא וכו' כ"כ התוס' בשמו פ"ק דקידושין: ב"ה וכתב רבינו ירוחם יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא דוקא לתינוק שעדיין לא קרא מקרא כל צרכו אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שליש ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד ורמ"ה כ' דלא אמרו זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח ודי להם למשנה ולתלמוד שני שלישי ימיהם אבל לדידן למקרא בגירסא דינקותא והלואי יספיק שאר ימותינו למשנה ותלמוד עכ"ל:"

(בית יוסף על הטור שפסק בדיוק כמו הרמב"ם,

אבל בשולחן ערוך כמו שראית הוא פסק כמו הטור והרמב"ם)

ברמב"ם כתוב לעשות כן בתחילת תלמודו (לא בדקתי אבל כנראה גם השו"ע מעתיק אותו) אבל אח"כ יעסק בעיקר בתלמוד אז אולי כשהיה ילד למד כך ודאי לא כל החיים. 

מעבר לזה כדאי לבדק באיזה אופן מצליחים היום להגיע להישגים טובים, לא אדם אחד אלא רבים ואז כדאי לנסות להצטרף לתכנית וכד'.

כדאי גם לברר באיזה דברים יותר חשוב להתקדם וגם מה יותר מתאים לך. לפעמים זה לא אותו דבר ואז צריך להחליט

ואכן, העניין הוא שצריך בסיס ראוי.

כדאי שאדם יראה מה הלימוד שמתאים לו.

אבל הבחירה להעדיף את העיון על הבקיאות ככלל פוגעת מאוד ברמת הידע שקיים בציבור (זה משפיע על הכפיפות הציבורית בין השאר

האם הבנתך שזה השתנה מאפשר לנהוג אחרת מגמרא מפורשת שנפסקה בפוסקים?

אמרת שחיים לפחות 60 שנה,

נדמה לי שמסיימים תיכון בגיל 18 ולא 20.

כמה שנים יש בבית ספר?

שעות הלימוד של אדם בחייו.

נגיד לדתי ממוצע ביסודי ותיכונית חצי משעות הלימוד. 12 שנה.  

ובהסדר/גבוהה כמה שנים שיוצא לו.

הזמן שהוא קובע עיתים כסטודנט/עובד.

שבתות.

פנסיה.

היא אומרת שמשלשים בימים,

עיקר הפוסקים פסקו שזה שעות ביום 

ויודע מה נפסק ורואה את המחיר הגדול בכך שכיום עם צורת הלימוד המנוגדת להלכה לא יקומו גדולי תורה שגם מעורבים בחיי המעשה כי לומדים באופן לא יעיל.

אבל זה רק פותר את אחת הבעיות בלימוד בישיבות כיום.

אסביר כאן למה זה חשוב לי, יש שתי פגמים מאוד גדולים שנוצרים מצורת הלימוד המקובלת בישיבות:

א. חלק מאוד גדול מבוגרי הישיבות צריכים לשאול רב בהרבה שאלות הלכתיות יחסית פשוטות שהם יכלו לדעת.

זה לא רק בהלכה, זה גם בקיאות פחותה בתנ"ך ובחז"ל.

ב. מצד גדולי התורה שהיינו רוצים להצמיח, תבחר כל ישיבה שתרצה, למשל הר המור, מרכז, מיר, חברון, פוניבז', הר עציון ותעשה סקר בשיעור טו (אצל חרדים הם יהיו לרוב כבר בישיבות לאברכים שאני לא מכיר בשם, אבל אותו רעיון)

כמה מתוכם הקיפו אפילו פעם אחת את השולחן ערוך?

כמה מתוכם למדו את כל התנ"ך, ש"ס משניות וש"ס בבלי? (וכמה פעמים)

כעת, אחרי שראינו שזה נדיר מאוד עולה השאלה:

אתה מניח שגדולי ישראל הקיפו את כל הספרים הללו פעמים רבות, מתי הם הספיקו אם בצורת הלימוד בישיבות הנחשבות אפילו בשיעור טו הרוב לא הספיקו?

כנראה התשובה היא שהגדולים למדו באופן אחר מהמקובל בישיבה, אז בואו נבנה ישיבה באופן שיוכל להצמיח גדולים.

לא נחשב עבודה? להיות רב עיר או מנהיג העוזר לפוליטיקאים לא נחשב עבודה? לתת הרצאות לא נחשב עבודה? ומה אם להיות רב קהילה (שזה בעצם להיות גם עובד סוציאלי/פסיכולוג/מגשר וכו בפועל כחלק מהמשרה הרבה פעמים...)

כיום אנחנו בעידן מודרני שכל אדם מתמקצע בתחומו. לכן פוסק שיהיה גם סנדלר כמו בימים הטובים של פעם לא כל כך מסתדר היום

הרמ"א גם היה רב עיר,

אחר המחילה מכל רבני ישראל כיום, אין מה להשוות בין גדולת הרמ"א בתורה לגדולת הרבנים כיום.

הרמ"א נפטר בגיל צעיר מהם משמעותית והיה לו תקופות בעייתיות עם אויבים ומגפה והיה בלי חשמל כך שבפועל היו לו פחות שעות ביממה לעבוד וללמוד,

למה כיום לא מצליחים להצמיח גדולים כמוהו?

או שפעם אדם התחתן בגיל 15 ונפטר ב40, אז 33 היה נחשב מבוגר.

כיום גיל ההתבגרות הפסיכולוגי-חברתי מתארך הרבה מעבר ל18

בעיקר כי בתחומים אחרים אנשים גדלו במאות השנים האחרונות.

מבוגר מהצד של הזמן בחיים,

רב בן 33 כיום יכל להספיק ללמוד יותר מרב בן 33 פעם כי המצב היום מבחינת חשמל וצרות מאפשר הרבה יותר

באיזה דרך מזה יש לך גדולים ברמה של השולחן ערוך/רמ"א/רש"י/רמב"ם/ט"ז?

שכל של תורה אמור להיות מושפע מכלל התורה,

אם לומדים רק גמרא אז לא קונים את השכל של תורה המתקבל מלימוד תנ"ך או משנה.

רק שאלה - אתה חושב שרוב חכמי דורינו לא מכירים את השאלות הללו?

הרב משולם ראטה,

הארחות צדיקים

אבל מהדורות האחרונים יש גם לרב מימון ספר בנושא בו הוא מוכיח שבקיאות עדיפה על פלפול,

"הנותן בים דרך" בהוצאת מוסד הרב קוק

שסובר כך, אולי זה אומר שזה לא מתאים לדורינו? כמובן אם אדם נמשך לשיטה הזאת אז שיילמד כך כי אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, אני מדבר על הנחיה כללית לדור.

(לא יודע, אולי יש בימינו גדולים כאלה, רק שואל)

הרב משולם ראטה הציע תוכנית שמעולם לא הצליחה (חוץ מאצלו עצמו) גם הרב מאיר שפירא שהקים את ישיבת יח"ל והוא בקש מהרב ראטה לכתוב לו הצעה לתכנית למודים, לא קבל אותה, ללמדך שגאון כמו הרב ראטה לא תמיד אפשר ליישם את תכניותיו ולא תמיד מודע לפער בינו לתלמידים. ולכן זה טפשי לנפנף בהצאה של רב ענק שמעולם חבריו לא קבלו אותה. 

כדאי להכיר את מה שכתב כדי להבין מי הוא היה.

מצבנו כיום טוב בהרבה,

אנחנו פשוט מתקשים להעמיד גדולי תורה בסדר גודל דומה או קרוב כי לא לומדים באופן המתאים לגדול בישיבות.

(כך למשל מלין הרב משולם ראטה בחוברת "לעמלים בתורה", מוזמן לחפש)

יותר נוטה לכך שכיום לומדים פחות טוב ופחות מצליחים,

בעיקר כי כך אמרו רבנים חשובים (הרב ראטה, הארחות צדיקים בשער התורה הלין על פלפול בעניין זה)

לגבי יכולות שכליות, אין לי דרך למדוד זאת.

תתחיל מסקר על ספרי יסוד,

תנ"ך, ש"סים, ספרי פסיקה בסיסיים.

בשיעורים הנמוכים עיון חזק, ואחר כך התמקצעו בבקיאות של כל התורה שתכשיר אותם לפוסקים

הרי"ף, הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך, לכן הם כתבו ספר שכל אחד מישראל ידע מה ההלכות.

הרמ"א כנראה הסכים גם כי הוא גם כתב ספרים כאלה והגיב עליהם עם הערותיו.

המהרש"ל בפירוש כתב כך בהקדמתו לחולין אם אני זוכר נכון, רק שהוא סבר שאדם אמור לפסוק מתוך לימוד הסוגיה ולא מתוך ספר אחד.

אני אפילו לא מבקש שתהיה קיצוני כמו הפוסקים הללו, אלא רק שבן אדם ידע הלכות פשוטות בבית ולא יצטרך לשאול כל דבר

וגם אם כן, יש הבדל בין לדעת הלכות בכללי כדי שאדע מה לעשות, לבין לשאול רב כשיש ספק.  ברור שכל אחד צריך ללמוד משנה ברורה/ילקוט יוסף/כף החיים/פניני הלכה וכו' , אבל כשיש ספק שואלים רב. 

בכל מקרה זה לא בא המקום לשאול רב קהילה הלכות (מה גם שלעיתים רבנים מחמירים בספר אבל בעל פה לכל מקרה לגופו הם מקילים. שמעתי שהרב מרדכי אליהו כתב בספרו שאסור להזמין חילונים לשבת אם יבואו ברכב, אבל כששאלו אותו מקרה חריג בעל פה הוא אמר שבמקרה הזה מותר. פשוט כי רב לא יכול לכתוב את כל המקרים החריגים בספר).

אין קשר בין ללמוד את כל המשנה ברורה וכו' לבין להיות בקיא ברמת רבנות

אני מדבר על הלכות פשוטות, לא על מקרים חריגים, אדם לא אמור להזדקק לשאול רב מה קורה אם הוא שכח רצה או מה צריך לעשות בתנור או מיקרו ביחס לבשרי או חלבי.

מאמר מרב מסויים שלא זוכר את שמו

שאמר שבגדול כל אחד מכיר את עצמו ואת הקצב/סגנון שלו

ישנם אנשים שיעשה להם טוב להקציב זמן ויעד כמו לסיים את כל המשניות לצורך העניין

וישנם שזה רק ילחיץ ויוריד אותם ולהם אין בזה שום טעם, לכן דע מי מהם אתה לפני הכל.

ממליץ על בשמחה על משניות מבוארות של מכון מאור חיים, עוד מעט אסיים את כל המשניות וזו לא תהיה פעם ראשונה

או נ"ך 2 פרקים ליום ותסיים במשך שנה גם כן.

במידה ואתה מפספס יום אפשר להוסיף פרק ליום שלאחר מכן ועוד פרק ליום שלמחרת וככה אתה מתקזז בכל פעם מבלי להכביד על עצמך(:

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).

החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור

ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.

הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.

 להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.

בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.

"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*"  השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.

התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...

העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר   ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.

בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.

ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,

 כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-

גם הליצנות תקרר אותו 

וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.

שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה) 

לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.

על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.

ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה

אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום

להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".

אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).

אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).

מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו,  רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
 

לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות

רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב

עוד תוספת מעניינת , זה שבשאר ההיסטוריה זה די הפוך - רוב השבטים מתפלגים מיהודה ונאספים סביב יוסף, בחלוקה בין יהודה לישראל (למעט שמעון ולוי. כך שזה חצי קושיא חצי חיזוק, שהרי ההארד קור של בני לאה זה 4 הראשונים, וראובן לא מצטרף או כי הוא בעד יוסף או כי יש קשר בין ראובן ליוסף שהרי שניהם בכורים, או כי ראובן שבט שלא מקבל מרות(כמו אצל דתן ואבירם או פלגות ראובן). וגם יששכר וזבולון יש בהם משהו קצת רחלי, שהרי נולדו בזכות מכירת רחל ללאה את התור. ומה אם גד ואשר בני שפחת לאה?) 

אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע

יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.

לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.

השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.

עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך  בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)

וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)

השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.

בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.

גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית. 

כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.

יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.

הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.

הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.

דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות

תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).

שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.

יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).

המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.

לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף.  ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.

רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".

לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.

ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.

כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.

ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".

כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.

אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים

א. שנאת האחים את יוסף

ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל

ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).

ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף