בגדול - את הקצב קבעתי לפי הימים החלשים שלי, זה עזר לי לא להיתקע.

אחרי שנתקעתי, כוח הרצון שהייתי צריך כדי לחזור היה כמו זה שהייתי צריך כדי להתחיל. עדיף לא להיתקע.

במשנה מועד הכי קל, ברובו (עירובין יחסית קשה), אבל נשים הכי קצר, באופן משמעותי.

בהצלחה!

לגבי הלכה, פשוט סדר במהלך היום של למשל 2 סימנים בעיון( מינימום), אם יש לך יותר זמן בנוסף לשאר הלימוד אז בד"כ הייתי מוסיף, ובעיקר בעיקר בשבת פשוט לשבת וללמוד, אם להיות כנה את רוב הסדרים שזכיתי לסיים (חוץ ממה שזכיתי לסיים בש"ס), היו בעיקר מהלימוד של שבת.

ולגבי הש"ס, לי באופן אישי הרבה יותר קל ללמוד עם חברותא, ומה שזכינו לסיים היה מסדרי בוקר בעיקר עם כמות לימוד שהקצבנו לשבוע- ושוב, אם עקפנו אותה מה טוב, במידה ולא הגענו אליה אז היינו נפגשים גם בערב, זה בעיקר התמדה.

ולגבי מצבים שנתקעתי, אז כשזה לימוד לבד צריך למצוא כוחות, אני מתאפס בשבתות בעיקר, מתי שיש לך ראש שקט. אבל עם מישהו זה הרבה יותר קל כי שניכם דוחפים.

עריכה: עכשיו אני חושב שוב ואני מבין שבשביל לא להגיע למצב של "תקיעות" אולי באמת נכון להציב יעד מסוים ליום, אבל מצד שני גם אם לא עמדתי בו, אז ללמוד משהו, אפילו סעיף או שורה ולא חייב מהסדר שקבעתי אם אין לי כל כך ראש מאיזושהי סיבה, וככה אולי יעזור להימנע ממצב של כמה ימים בלי או משהו כזה.

ממליץ על פרק ביום, בלי מפרשים (כשאפשר). אם מפספסים יום או אפילו יותר לא קרה כלום, אף אחד לא מכריח אותך להשלים. אפשר להחליט גם נניח שבשבתות לא מתאים לך ללמוד
 

את רוב נביאים ראשונים אפשר להבין בקריאה יחפה, בלי מפרשים. כשלא מבינים פסוק כלשהו אפשר לפתוח את האתר של 929, יש שם את הפירוש של שטיינזלץ. בנביאים אחרונים בדרך כלל כדאי לפתוח מראש את שטיינזלץ, כי לפעמים יש פרקים מלאים שקשה להבין
 

(למה קריאה יחפה? כי בפרשנות התנך אין הירככיה. "מותר" לחלוק על ראשונים. למה דווקא שטיינזלץ? כי הוא המצודות של דורנו. ברור שלא תמיד תסכים איתו, וזה בסדר גמור. גם עם המצודות לא תמיד תסכים. דעת מקרא כבד מדי ללימוד עקבי, ואם כבר רשי - מקובל שהמקבילה שלו בנך זה רדק. כשאני למדתי לא היה שטיינזלץ, אז כל פעם שנתקעתי קראתי את הפרשנים עד שמצאתי פירוש שמיישב את ליבי והמשכתי הלאה. בפרקים של המקדש במלכים ויחזקאל השתמשתי בדעת מקרא כי זה מה שהיה)
 

ממליץ להתחיל מיהושע ולהמשיך משם לפי הסדר. גם כי נביאים ראשונים קלים יותר ולרוב כבר מכירים אותם, וגם כי אז קל לעקוב. תוך שנתיים בערך מסיימים את הנך. את התורה לומדים בשניים מקרא אחד תרגום...

ותודה רבה!

תנ"ך, פירושים מודרניים על התנ״ך, ביאור שטיינזלץ | ספריא

(תוכו אכל קליפתו זרק וזה)

ובשמחה רבה

את 929.

דתיים כבר בקיאים ב5 חומשי תורה, אז שיילמדו נ"ך בפרוייקט.

חילונים עדיף שיילמדו חמישה חומשים, ואחר כך נדבר על נ"ך

ורק עם רשי.

כל המסכתות שסיימתי לבד הרגיש לי מדיי יבש.

הלכה העדפתי ללמוד לבד אבל לא בדרך המקובלת, הייתי לומד שו"ע כפשוטו בלי מפרשים כנל לגבי היד החזקה.

תנך גם כן לא עשיתי בדרך המקובלת כי למדתי עם כל המפרשים. הייתי עובר פסוק פסוק ורואה את כל הפירושים, הכי התחברתי לרד"ק/ מלבים.

איוב הרגיש לי הכי קשה.

יודע שיש שמתחברים לפירוש של הרב שטיינזלץבתנך אבל אני פחות התחברתי

כנל בגמרא.

כן מאד התחברתי לפירוש תניא שלו

לפעמים היה נח שיעור ולפעמים בחברותא ולפעמים לבד,

תלוי מה.

למדתי בעיקר בחברותא ולבד.

ביחס לגמרא, היה שאיפה לכמה שיותר, המינימום היה דף ביום והיו ימים של מעל חמש.

ביחס לשולחן ערוך, שאיפת הקצב היה שלוש סימנים ביום, לא תמיד הצלחתי בזה אבל אחרי כשנתיים הצלחתי. (יש מהדורות עם חלוקה לשנה)

במשניות, המינימום היה פרק יומי.

תנך, ממליץ על לבד וכשקשה להסתכל על פרשן תמציתי יחסית, כגון רשי/רדק/מצודות.

אין צורך ללמוד עם ליווי פרשן קבוע (כמפורש בהלכות תלמוד תורה בשולחן ערוך שיש זמן מוקצה ללימוד תנך בלי מפרשים ויש זמן ללימוד עם מפרשים)

לא חושב שכדאי פרשן ארוך תמיד כי זה יקח הרבה יותר זמן וחשוב ההספק.

מה הכוונה שנתקעים?

זה בסדר שלא תמיד מצליחים לעמוד בקצב, מנסים כמה שאפשר ובסוף מצליחים.

אצטט את מדרש רבה בנושא:

"זש"ה (משלי כד, ז): "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ". מהו "ראמות לאויל חכמות"?
א"ר תנחומא: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד, והוא אינו יודע מה הן אומרין - הוא מתבייש, שנאמר: "בשער לא יפתח פיהו", ואין שער אלא סנהדרין, דכתיב (דברים כה, ז): "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים".
ד"א רבנן אמרי: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, ורואה אותן עוסקים בתורה, והוא אומר להן: היאך אדם למד תורה תחלה? אומרים לו: תחלה קורא במגילה, ואח"כ בספר, ואח"כ בנביאים, ואח"כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח"כ בהלכות, ואח"כ באגדות. כיון ששומע כך אומר בלבו: אימתי אני למד כל זאת?! וחוזר מן השער, הוי "בשער לא יפתח פיהו".
א"ר ינאי: למה"ד? לככר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר: מי יוכל להביאו? ופקח אומר: לא אחד תלה אותו, מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה: "לא נפלאת היא", ואם נפלאת היא "ממך" שאין אתה עסוק בה, הוי "כי המצוה הזאת"." (דברים רבה, ח, ג)
 

חשוב יותר כבסיס לדעתי ללמוד את התנך משס, אחר כך משניות אחר כך גמרא, זה יבוא.

בשביל הסיפוק חשוב לחגוג סיומים בדרך

יש המון זמן לכך בישיבה,

מציע לוותר על זמן מוגדר של לימוד העיון ואז יש המון זמן

ולהספיק לימוד ספרים בסיסיים.

החזון איש הלין על לימוד עיון לפני סיום שס,

הארחות צדיקים הלין שמשקיעים זמן בפלפול ולכן לא יוצאים גדולי תורה.

הרב משולם ראטה כתב חוברת בשם לעמלים בתורה שערך הרב צפניה דרורי שמתאר סדר לימוד מבחינת ספרים וגילאים.

ובכלל, בהלכות תלמוד תורה (לא היה מזיק אם תלמידים בישיבה היו לומדים הלכות תלמוד תורה כדי שילמדו נכון כמו שלומדים הלכות חגים לקראת החגים) נפסק שמשקיעים שלישי מהזמן בפשט תנ"ך, שליש במשנה שזה אומר משנה ופירושים על התנ"ך ושליש בתלמוד שזה כולל שקלא וטריא.

כך שראוי ללמוד כמו שנפסק להלכה ולא לסמוך על קולא של רבינו תם כנגד גמרא מפורשת.

(בעיקר כאשר הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך פסקו כמו הגמרא, הרמ"א הביא את דעת רבינו תם)

אצטט פוסק לא מוכר - השולחן ערוך:

"חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):" (שולחן ערוך טור יורה דעה סימן רמו סעיף ד)

ועוד פוסק - הרמב"ם:

"וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא." (הלכות תלמוד תורה פרק א, הלכה יא)

ועוד - הטור:

"וחייב לשלש לימודו, שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד. פירוש בתורה - תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים. משנה הוא תורה שבעל פה, ופירוש התורה שבכתב הוא בכלל זה. ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה בדברים שלמד מפי השמועה." (טור יורה דעה, סימן רמו)

מפרשי השולחן ערוך - הש"ך, הט"ז והבאר היטב העירו על השולחן ערוך שמי שאין לו הרבה זמן עדיף שילמד הלכה מגפ"ת. יוצא מכך שעם שאר דבריו הסכימו.

לא ראיתי שמישהו מישיבות או פוסקים בדורות האחרונים פסק למעשה שלומדים שליש יום תנך בישיבה, אולי לא פסקו בפועל כפסק הזה, או שיוצא שבפועל כן לומדים שליש כולל הדרשות על הפסוקים בגמרא, או שבמהלך חייו של אגם בממוצע הוא לומד שליש תנך מכיוון שביסודי לומדים הרבה חמישה חומשי תורה ונ"ך.

מה גם שהמון מהגמרא עוסקת בדרשות פסוקים.

לזכרוני התוספות כבר כתבו שהגמרא בלוחה עם משניות ופסוקים, ולכן מי שלומד גמרא יוצא ידי חובת שליש תנך (כמובן צריך להקדיש לפחות חצי שעה בישיבה ביום ללימוד נ"ך על הסדר, ועל חמישה חומשי תורה אין צורך להרחיב פה על חשיבות לימודם).

לגבי לימוד עיון, אני יודע שבישיבה של הרב דרורי לומדים לפחות סדר בוקר שלם של עיון

אבל רבים מהפוסקים פסקו אחרת.

יש נימוקים מדוע הישיבות נוהגות אחרת, אבל יש לזה מחיר ברמת הידע בתורה של התלמידים והבוגרים.

והישיבות אכן מקלות כדעת התוספות, אבל זה קולא כנגד רבים מהפוסקים.

גם ללמוד גמרא מתוך הכתב זה קולא אגב

ולא שלא לומדים.

ברגע שכתבו אין מניעה להמשיך לכתוב

מדובר בעשיית איסור לשם צורך,

אבל ברגע שכתבו, מותר להמשיך לכתוב.

בכל מקרה ברור שמה שאנו עושים 1800 שנה זה בדיעבד גמור

אתה מוזמן לחפש פוסק שאוסר לכתוב תורה שבעל פה.

כך שזה לכתחילה אחרי שרבי כתב.

כאן, כפי שהראיתי לך, פוסקים משמעותיים מאוד במסורת פסקו כיצד צריך ללמוד.

עולם הישיבות החליט ללמוד אחרת מסיבות שונות.

להבנתי משתי סיבות עיקריות:

1. הישיבות הולכות כרשב"י ככלל, יש לזה ביטויים שונים בדרך, אבל זה נגד כללי הפסיקה.

2. אם ילמדו בקיאות ברוב הזמן זה יהיה קשה להרבה ופחות ילכו לישיבות וחשוב יותר לישיבות שיותר יהיו שם מכך שיצמחו גדולי תורה.

כל מצבינו הוא בדיעבד, ובתוכו ניגשים לכתחילה.

בסוף גם הראשונים עסקו בעיון לעומק ובהבנת הסברות

= עם הארץ על כל התורה

הרי ההלכה היא זמן שקול לשלושתם.

(וכמו שכתב השולחן ערוך, לימוד מפרשים לתנך נחשב כלימוד משנה)

מה גם שפעם לימוד מקרא נראה לי היה כולל קריאת המקרא ודרשתו בדרשות. מה שכיום אנו לא לומדים כך.  כך שאין להשוות את שיטת הלימוד בימי התנאים לימינו, הם היו פותחים ספר תורה ומתחילים לדרוש דרשות

אבל לא כך פסקו:

הרמב"ם, הטור, השולחן ערוך ונושאי כליו.

ברור שלא, אם תקרא שוב את הסעיף בשולחן ערוך שציטטתי תראה שהוא מחלק במפורש בין תנך בלי פירוש לתנך עם פירוש.

ומה קשור הלימוד בזמן התנאים, אני מצטט לך פוסקים מהראשונים והאחרונים.

אצטט לך עכשיו, אם הייתי מביא גם וגם לא היית קורא כמו שלא קראת את הרמב"ם, טור ושולחן ערוך שציטטתי מקודם

1. מי שאין לו הרבה זמן ללמוד, שילמד הלכה ולא גפ"ת (גמרא, רש"י ותוספות).

2. לחכות עם לימודי חול וקבלה עד שמסיימים שס ופוסקים. (וגיל 40 לקבלה בחלק מהמפרשים)

(ש"ך, ט"ז ובאר היטב)

"חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):"

(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמו סעיף ד)

לגבי הרב הזה שאמר לך,

תפתח את הבית יוסף ותסתכל.

הלכה רק מהשו"ע זה לא לעניין.

לא סתם מי שלומד רבנות, מתחיל מהטור, לומד בית יוסף, ורק אחר כך שו"ע ונושאי כלים. למרות שתמיד הנושאי כלים מביאים את הבית יוסף אם הוא השמיט משהו בשו"ע

כאן המפרשים לא הביאו, חוץ מהרמ"א

אבל ייתכן שהוא מרחיב בבית יוסף ואומר שלאו דווקא שליש יומו אלא אולי גם שליש חייו וכו'.

מן הסתם הט"ז והש"ך יביאו את זה גם.

אבל לא בטוח בזה, רק אומר שלא לעניין ללמוד רק שו"ע וזהו ולפסוק ישר על פיו

ציטטתי לך את פסיקתו שם.

ברור שהוא לא יאמר שליש בשנים, כי הגמרא שוללת את ההבנה הזו והבית יוסף לא נוהג לחלוק על גמרות מפורשות.

כפי שאמרתי לך, השך והטז לא ציינו דבר כזה על השולחן ערוך, אבל אתה מחליט גם לא להאמין למה שאני כותב וגם מסרב לפתוח ספר ולבדוק את דבריי.

חבל פשוט

אלא אם כן אתה וונצפן כמו יש"ע🙂

ולא רק להסתמך על שאלת רב,

האם בהלכות שבת אתה לא לומד הלכות שבת?

אז למה בישיבה אתה לא לומד איך ראוי ללמוד תורה?

אתה כרגע מכריע נגד גדולי עולם באי לימוד תנך שליש מהיום.

גם ללמוד טור עד ימינו (החומר למבחנים ברבנות למשל) ולזכור זאת ברמה שיוכל לפסוק ביום יום לפי זה, זה לא פשוט לכל אדם. ולא בטוח שרב שלא עוסק ביום יום בפסיקה לקהילה או ישיבה זוכר הכל

אבל כך מקובל מימים ימימה בישראל, לשאול רב וללכת על פיו ולא רק על פי הטור וכו'.

וזאת לפנים בישראל על התורה ועל התעודה לקיים כל דבר.

בני דורינו שאני הולך לפיהם.

אם רבך אמר לך אחרת, לך לפיו

האם מישהו מהם ברמה דומה לרמ"א, ש"ך, ט"ז, שולחן ערוך, רשב"א?

למרות שכיום יש לנו יותר שעות ביום שניתן ללמוד בגלל החשמל, יש פחות טרדות מצד אויבים מציקים, ורובם לא עובדים לפרנסתם לעומת רבים מגדולי הפוסקים בעבר.

כך שלמרות כל הזמן הנוסף שיש להם ללמוד הם לא מצליחים, למה?

אדם עד גיל 30 בדרך כלל לא סיים את גיל ההתבגרות הפסיכולוגי-חברתי.

פעם אנשים התחתנו בגיל 15 עם עול פרנסה ואחריות ואדם היה יודע שיכול למות כל יום ובהתאם לכך התעצבה אישיותו.

לגבי יכולת היקף זכרון ואיי קיו, מן הסתם יש לך ינוקות גאונים גם בגיל 18 (מר שושני נחשב?)

יש תלמידי חכמים מרשימים גם צעירים שרואים עליהם שעתידם לפניהם.

א. ללמד את כל התורה בהבנה רצינית לא במרדף יומי ושלושה סימנים ושני פרקי משנה ושלושה תנ"ך דורש שנים רבת ולכן עד גילאים בן 40 ל60 אפשר להיות בולט אבל עדין לא יודעים בכל מקום.

ב. זקני ת"ח דעתם מתישבת עליהם וממילא ההכרעות שלהם טובות יותר גם עם לרב צעיר כבר יש ידע.

ג. כנראה יש גם ירידת הדורות ולכן גדולי הדור הקודם נחשבים יותר והצעירים מקבלים דעת והכרעותיהם.

יש יכולת לימודית וזמן ביום,

עיון בהגדרה לא משפר קצב עם הזמן לעומת בקיאות, אני גם מביא טענה שאמרו רבנים חשובים

יצרה אופי היררכי מאוד אצל "גדולי הדור", וכנראה שהצ"ד העתיקה קצת מהחרדים עם מועצות גדולי התורה שלהם.  בכל מקרה לא תמיד הגיל משפיע, הרב עובדיה חלק על הבן איש חי בגיל 30 כמדומני, והרב טאו חלק עם רב אברום שהיה בן 80 ומעלה , בגי ל 50 אם אני לא טועה. (מעניין שחלק מההתנגדות לפסיקה הנועזת של הרב מלמד היתה בנימוק של גילו הצעיר, האם זה מוצדק? לא יודע)

זה לא נכתב בלעג ח"ו, אלא בחביבות.

מקווה שלא הבנת את המסר לא נכון

לא הבנתי אם אתה וונצפן או לא, כי אם כן אז כבר לא היה מה לדון.

יכול להיות שהאמת אצלך, פשןט לא ראיתי שרוב החכמים הורו כך

"ומ"ש וחייב לשלש לימודו שליש בתורה כו' מימרא דרב ספרא פ"ק דקידושין [ל.]:

ומ"ש תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים וכו' עד לפי רוחב לבו וישוב דעתו הכל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ת"ת:

ומ"ש שר"ת פי' שאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין תלמוד בבלי בלול במקרא וכו' כ"כ התוס' בשמו פ"ק דקידושין: ב"ה וכתב רבינו ירוחם יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא דוקא לתינוק שעדיין לא קרא מקרא כל צרכו אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שליש ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד ורמ"ה כ' דלא אמרו זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח ודי להם למשנה ולתלמוד שני שלישי ימיהם אבל לדידן למקרא בגירסא דינקותא והלואי יספיק שאר ימותינו למשנה ותלמוד עכ"ל:"

(בית יוסף על הטור שפסק בדיוק כמו הרמב"ם,

אבל בשולחן ערוך כמו שראית הוא פסק כמו הטור והרמב"ם)

ברמב"ם כתוב לעשות כן בתחילת תלמודו (לא בדקתי אבל כנראה גם השו"ע מעתיק אותו) אבל אח"כ יעסק בעיקר בתלמוד אז אולי כשהיה ילד למד כך ודאי לא כל החיים. 

מעבר לזה כדאי לבדק באיזה אופן מצליחים היום להגיע להישגים טובים, לא אדם אחד אלא רבים ואז כדאי לנסות להצטרף לתכנית וכד'.

כדאי גם לברר באיזה דברים יותר חשוב להתקדם וגם מה יותר מתאים לך. לפעמים זה לא אותו דבר ואז צריך להחליט

ואכן, העניין הוא שצריך בסיס ראוי.

כדאי שאדם יראה מה הלימוד שמתאים לו.

אבל הבחירה להעדיף את העיון על הבקיאות ככלל פוגעת מאוד ברמת הידע שקיים בציבור (זה משפיע על הכפיפות הציבורית בין השאר

האם הבנתך שזה השתנה מאפשר לנהוג אחרת מגמרא מפורשת שנפסקה בפוסקים?

אמרת שחיים לפחות 60 שנה,

נדמה לי שמסיימים תיכון בגיל 18 ולא 20.

כמה שנים יש בבית ספר?

שעות הלימוד של אדם בחייו.

נגיד לדתי ממוצע ביסודי ותיכונית חצי משעות הלימוד. 12 שנה.  

ובהסדר/גבוהה כמה שנים שיוצא לו.

הזמן שהוא קובע עיתים כסטודנט/עובד.

שבתות.

פנסיה.

היא אומרת שמשלשים בימים,

עיקר הפוסקים פסקו שזה שעות ביום 

ויודע מה נפסק ורואה את המחיר הגדול בכך שכיום עם צורת הלימוד המנוגדת להלכה לא יקומו גדולי תורה שגם מעורבים בחיי המעשה כי לומדים באופן לא יעיל.

אבל זה רק פותר את אחת הבעיות בלימוד בישיבות כיום.

אסביר כאן למה זה חשוב לי, יש שתי פגמים מאוד גדולים שנוצרים מצורת הלימוד המקובלת בישיבות:

א. חלק מאוד גדול מבוגרי הישיבות צריכים לשאול רב בהרבה שאלות הלכתיות יחסית פשוטות שהם יכלו לדעת.

זה לא רק בהלכה, זה גם בקיאות פחותה בתנ"ך ובחז"ל.

ב. מצד גדולי התורה שהיינו רוצים להצמיח, תבחר כל ישיבה שתרצה, למשל הר המור, מרכז, מיר, חברון, פוניבז', הר עציון ותעשה סקר בשיעור טו (אצל חרדים הם יהיו לרוב כבר בישיבות לאברכים שאני לא מכיר בשם, אבל אותו רעיון)

כמה מתוכם הקיפו אפילו פעם אחת את השולחן ערוך?

כמה מתוכם למדו את כל התנ"ך, ש"ס משניות וש"ס בבלי? (וכמה פעמים)

כעת, אחרי שראינו שזה נדיר מאוד עולה השאלה:

אתה מניח שגדולי ישראל הקיפו את כל הספרים הללו פעמים רבות, מתי הם הספיקו אם בצורת הלימוד בישיבות הנחשבות אפילו בשיעור טו הרוב לא הספיקו?

כנראה התשובה היא שהגדולים למדו באופן אחר מהמקובל בישיבה, אז בואו נבנה ישיבה באופן שיוכל להצמיח גדולים.

לא נחשב עבודה? להיות רב עיר או מנהיג העוזר לפוליטיקאים לא נחשב עבודה? לתת הרצאות לא נחשב עבודה? ומה אם להיות רב קהילה (שזה בעצם להיות גם עובד סוציאלי/פסיכולוג/מגשר וכו בפועל כחלק מהמשרה הרבה פעמים...)

כיום אנחנו בעידן מודרני שכל אדם מתמקצע בתחומו. לכן פוסק שיהיה גם סנדלר כמו בימים הטובים של פעם לא כל כך מסתדר היום

הרמ"א גם היה רב עיר,

אחר המחילה מכל רבני ישראל כיום, אין מה להשוות בין גדולת הרמ"א בתורה לגדולת הרבנים כיום.

הרמ"א נפטר בגיל צעיר מהם משמעותית והיה לו תקופות בעייתיות עם אויבים ומגפה והיה בלי חשמל כך שבפועל היו לו פחות שעות ביממה לעבוד וללמוד,

למה כיום לא מצליחים להצמיח גדולים כמוהו?

או שפעם אדם התחתן בגיל 15 ונפטר ב40, אז 33 היה נחשב מבוגר.

כיום גיל ההתבגרות הפסיכולוגי-חברתי מתארך הרבה מעבר ל18

בעיקר כי בתחומים אחרים אנשים גדלו במאות השנים האחרונות.

מבוגר מהצד של הזמן בחיים,

רב בן 33 כיום יכל להספיק ללמוד יותר מרב בן 33 פעם כי המצב היום מבחינת חשמל וצרות מאפשר הרבה יותר

באיזה דרך מזה יש לך גדולים ברמה של השולחן ערוך/רמ"א/רש"י/רמב"ם/ט"ז?

שכל של תורה אמור להיות מושפע מכלל התורה,

אם לומדים רק גמרא אז לא קונים את השכל של תורה המתקבל מלימוד תנ"ך או משנה.

רק שאלה - אתה חושב שרוב חכמי דורינו לא מכירים את השאלות הללו?

הרב משולם ראטה,

הארחות צדיקים

אבל מהדורות האחרונים יש גם לרב מימון ספר בנושא בו הוא מוכיח שבקיאות עדיפה על פלפול,

"הנותן בים דרך" בהוצאת מוסד הרב קוק

שסובר כך, אולי זה אומר שזה לא מתאים לדורינו? כמובן אם אדם נמשך לשיטה הזאת אז שיילמד כך כי אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, אני מדבר על הנחיה כללית לדור.

(לא יודע, אולי יש בימינו גדולים כאלה, רק שואל)

הרב משולם ראטה הציע תוכנית שמעולם לא הצליחה (חוץ מאצלו עצמו) גם הרב מאיר שפירא שהקים את ישיבת יח"ל והוא בקש מהרב ראטה לכתוב לו הצעה לתכנית למודים, לא קבל אותה, ללמדך שגאון כמו הרב ראטה לא תמיד אפשר ליישם את תכניותיו ולא תמיד מודע לפער בינו לתלמידים. ולכן זה טפשי לנפנף בהצאה של רב ענק שמעולם חבריו לא קבלו אותה. 

כדאי להכיר את מה שכתב כדי להבין מי הוא היה.

מצבנו כיום טוב בהרבה,

אנחנו פשוט מתקשים להעמיד גדולי תורה בסדר גודל דומה או קרוב כי לא לומדים באופן המתאים לגדול בישיבות.

(כך למשל מלין הרב משולם ראטה בחוברת "לעמלים בתורה", מוזמן לחפש)

יותר נוטה לכך שכיום לומדים פחות טוב ופחות מצליחים,

בעיקר כי כך אמרו רבנים חשובים (הרב ראטה, הארחות צדיקים בשער התורה הלין על פלפול בעניין זה)

לגבי יכולות שכליות, אין לי דרך למדוד זאת.

תתחיל מסקר על ספרי יסוד,

תנ"ך, ש"סים, ספרי פסיקה בסיסיים.

בשיעורים הנמוכים עיון חזק, ואחר כך התמקצעו בבקיאות של כל התורה שתכשיר אותם לפוסקים

הרי"ף, הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך, לכן הם כתבו ספר שכל אחד מישראל ידע מה ההלכות.

הרמ"א כנראה הסכים גם כי הוא גם כתב ספרים כאלה והגיב עליהם עם הערותיו.

המהרש"ל בפירוש כתב כך בהקדמתו לחולין אם אני זוכר נכון, רק שהוא סבר שאדם אמור לפסוק מתוך לימוד הסוגיה ולא מתוך ספר אחד.

אני אפילו לא מבקש שתהיה קיצוני כמו הפוסקים הללו, אלא רק שבן אדם ידע הלכות פשוטות בבית ולא יצטרך לשאול כל דבר

וגם אם כן, יש הבדל בין לדעת הלכות בכללי כדי שאדע מה לעשות, לבין לשאול רב כשיש ספק.  ברור שכל אחד צריך ללמוד משנה ברורה/ילקוט יוסף/כף החיים/פניני הלכה וכו' , אבל כשיש ספק שואלים רב. 

בכל מקרה זה לא בא המקום לשאול רב קהילה הלכות (מה גם שלעיתים רבנים מחמירים בספר אבל בעל פה לכל מקרה לגופו הם מקילים. שמעתי שהרב מרדכי אליהו כתב בספרו שאסור להזמין חילונים לשבת אם יבואו ברכב, אבל כששאלו אותו מקרה חריג בעל פה הוא אמר שבמקרה הזה מותר. פשוט כי רב לא יכול לכתוב את כל המקרים החריגים בספר).

אין קשר בין ללמוד את כל המשנה ברורה וכו' לבין להיות בקיא ברמת רבנות

אני מדבר על הלכות פשוטות, לא על מקרים חריגים, אדם לא אמור להזדקק לשאול רב מה קורה אם הוא שכח רצה או מה צריך לעשות בתנור או מיקרו ביחס לבשרי או חלבי.

מאמר מרב מסויים שלא זוכר את שמו

שאמר שבגדול כל אחד מכיר את עצמו ואת הקצב/סגנון שלו

ישנם אנשים שיעשה להם טוב להקציב זמן ויעד כמו לסיים את כל המשניות לצורך העניין

וישנם שזה רק ילחיץ ויוריד אותם ולהם אין בזה שום טעם, לכן דע מי מהם אתה לפני הכל.

ממליץ על בשמחה על משניות מבוארות של מכון מאור חיים, עוד מעט אסיים את כל המשניות וזו לא תהיה פעם ראשונה

או נ"ך 2 פרקים ליום ותסיים במשך שנה גם כן.

במידה ואתה מפספס יום אפשר להוסיף פרק ליום שלאחר מכן ועוד פרק ליום שלמחרת וככה אתה מתקזז בכל פעם מבלי להכביד על עצמך(:

האמת מעולם לא ניסיתי מצות רכות קנויות (בסדר הזה בע"ה פעם ראשונה),

אבל יצא לי לאפות מצות רכות, ובכן, צריך לשמרן בהקפאה ולשומן על הפלטה לחימום מעט לפני שאוכלים אותן ואז טעימות מאוד.

אלא שזמן קצר לאחר מכן הן מתקשות ונהפכות לדיקטים בלתי־ניתנים לאכילה (או עלולות להתעפש).

יוצא אפוא שלפני המצאת המקפיא, אפשר היה לאכול מצות רכות רק בליל הסדר, ואם רוצים לאכול בחול המועד, צריך לאפות אותן בפסח  עצמו, וידועות הבעיות שבזה.

חוץ מכמות המים במתכון, למיטב הבנתי, אין הבדל מהותי בין מצה קשה למצה הרכה הנפוצה שגם אותה מכינים דקה למדי (וגם בסוג הקמח. יש גם כמה תוצאות שונות שיכולות לצאת, יש כאלה יותר כמו לאפה יש כאלה שהן חצי־קשות)

יש כל־מיני הוכחות מהרמ"א שמצות רכות היו נהוגות באשכנז

והראייה הפשוטה ביותר, איך בדיוק עושים "כורך" אם לא עם מצה שיכולה לכרוך?

אלא שכבר נהגו בזה ואני מניח שיש בזה גם משהו סמלי לכן אין כל־כך מה להמציא את הגלגל מחדש

אני אישית חושב שזה מנהג טכני לחלוטין (אפשר לנסות להלביש עליו כל־מיני סברות הלכתיות שאינן קיימות) כי זה בול להוסיף עוד טיפונת מים

הבעיה של טריות המצות הרכות נפתרת.

והאם איפשהו כתוב בפוסקים שאשכנזי אסור לאכול מצות רכות?

לזכרוני ראיתי שהרב ליאור התיר, והרב אריאל אסר אלא אם כן יש לאשכנזי מסורת מובהקת המתירה. אבל לא בטוח

שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן: (שו"ע ת"ס ה' ע"ש)

עקרונית אפשרי אבל לא נהוג כי זה בלגן ומכאן הגיעו לפתרון של המצות הקשות.

לא יודע אם ואיפה כתוב שלאשכנזים אסור לאכול מצות רכות.

המנהג הוא לא לאפות מצות בפסח, לא לא לאכול מצות רכות (אלא שהמצות הקשות הן הפתרון הטכני).

אין שום יתרון הלכתי למצות הקשות על־פני המצות הרכות של ימינו שהן דקות מאוד חוץ מזה שהן נותנות מענה לסוגיה של הטריות.

וכאמור היות וזה תלוי בכמות המים אז יש למעשה מנעד שלם (בתוך הפריכות יש קשות יותר יש קשות פחות גם בתוך הרכות יש רכות יותר יש כאלה שהן די קשות אבל לא פריכות).

מצות קשות כמובן נותנות מענה לבעיות לוגיסטיות ויותר קל לייצר אותן בייצור המוני.

מה שכן, האשכנזים מעדיפים לאכול מצות דקות יחסית, ויכול להיות שיש בזה יתרון מבחינת אפייה והחמצה כו' אבל אין בהכרח קשר בין דקות לרכות.

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.