אלפי מחבלים חצו את הגדר,

מול צבא מאוד חזק שכלל לא היה ערוך לכך ובהתאם כמעט ולא הציב כוחות בגזרת עזה.

לא הקפיצו מייד מסוקים, שהיו יכולים לגמור את העסק במיידי.

ההסבר של זה שלא היו מספיק כוחות זה תירוץ של השמאל, שמחפש להשליך את האשמה על הסוכה של סוכות.

לפי צורת ההתנהלות, גם אם היו פי 3 כוחות, אז היו פשוט פי 3 חיילים הרוגים וחיילים חטופים.

האם בכל רגע עד למלחמה היו מספיק כוחות על גבול לבנון? איפה מערך ההתרעה המיידית והקפצת כוח אווירי? 

הם לא ניצחו בגלל הנשק המתקדם שלהם או טקטיקות מיוחדות, הם פשוט היו רבים יותר.

ומזה שלא הקפצנו כוחות אוויריים/רגליים בזמן.  לא היה קיים כזה דבר הקפצת חי"ר במסוקים לתרחיש פלישה גדולה? או אפילו ירי מסוקים מלמעלה? ואפילו חי"ר לא מוסקים שיבואו במיידי.  משהו במערך העברת הקשר ביום הראשון היה פגום מיסודו (בלי קשר לאמ"ן, אני מדבר שכשזה כבר התחיל).

ומי אמר לך שאם היו פי 3 גדודים,החמאס לא היה מוציא פי 3 כוחות?

לצה''ל יש פי כמה אלפי חיילים לעומת הכוח שהוצב באזור עזה.

כל הכוח של חמאס הוא אולי פי כמה עשרות ממה שהם שלחו לישראל. בסוף הצבא שלנו הרבה יותר גדול והרבה יותר חזק.

וזה שהיה אפשר לעשות יותר עם חיל האוויר וכו' - מעולם לא אמרתי אחרת.

אבל התשובה הכי פשוטה לשאלה שנשאלה, איך זה שהם הצליחו לחדור, היא שהם היו רבים יותר. זהו.

כל השאר זה ''איך יכולנו לעצור את המתקפה בצורה טובה יותר''.

כך שמי שאומר שהמתקפה הצליחה כי לא היו מספיק גדודים בשוטף בעזה, טועה

ברור שהיו אלף ואחת בעיות:

תפיסה בטחונית שחמאס מעוניין בשקט,

תפיסה בטחונית שחמאס פרגמטי,

חוסר הבנה שהם רציניים בכוונות שלהם והם לא מתאמנים סתם,

חוסר התייחסות להרבה מאוד סימנים מטרידים בשעות שלפני הטבח,

ועוד ועוד ועוד.

המחדלים רבים והם מתפרסים על פני עשרות שנים.

אבל לשאלה הנקודתית מאוד, איך הם הצליחו לחדור את הגדר - התשובה היא שהם היו רבים יותר. זהו.

למה הם היו רבים יותר? בגלל כל הבעיות שכתבתי למעלה, ועוד רבות אחרות.

זה כמו לשאול ''למה קרתה כאן תאונת דרכים''. התשובה היא כי אחד הרכבים עבר באדום, ולא ''תרבות הנהיגה בישראל מעודדת אנשים לבצע עבירות תנועה, מערכת המשפט לא מענישה מספיק והטסטרים מעבירים יותר מדי בקלות''. כל הסיבות האלה נכונות, אבל בסוף התאונה קרתה כי מישהו עבר באדום.

כבר הייתה ידיעה מוחלטת שתהיה פלישה עם חטיפה, ועל חטיפה מייד מתחילה מלחמה. למה לא נערכו, למה הבור של המטכ"ל היה ריק? למה לא העירו את היועמ"שית שתהיה מוכנה מייד להכריז מלחמה?

היו סימנים מדאיגים,

אבל גם היו סימנים מרגיעים.

הם טעו, לא פירשו נכון את הסימנים, לא הבינו את היקף החדירה.

נוח'בות זה קומנדו.

חליווה ישן באילת, רונן בר לא רצה שנתניהו יעשה לו "מיסקלקולציה", הרצי היה אנמי ועלוב גם לפני זה, התצפיתניות הושתקו ברמת האוגדה ולמטה מזה, וכן הלאה.

גם האדם הכי חזק יפסיד כשהוא יפנה את הגב לאויב.

מול זה אצלנו ישנו בעמידה והתעקשו להחזיק חזק חזק את העיניים עצומות. כך שאין שום קושיא איך הם הצליחו.

הסיבה שאפשר להתעודד היא שנצח ישראל לא ישקר. כמה יהיה מסובך בדרך, תלוי בעיקר ברצון שלנו.

הקונספירציות על בגידה, משחררות את כולנו מהצורך בחשבון נפש. כאילו הכל עבד, הכל היה יכול לעבוד רק שמישהו בגד ובגללו האסון התרחש. כביכול נמצא את הבוגד(/ים) נתלה אותו ונוכל לחזור לישון במלון באילת.

אז לא - גם בלי בגידה, קו הגנה לעולם יפרץ. גם בלי בגידה - לא יתכן שיש שבועיים בשנה שחיל האוויר בהדממה. גם בלי בגידה - לא יתכן שלשב"כ אין כמעט אף מקור אנושי בעזה אבל הוא עסוק בלהעסיק מספיק סוכנים כדי לוודא מי הבריז מפוייקה בגבעה משהו. גם בלי בגידה, לא יתכן שאין במטכ"ל תוכניות מוכנות למקרה של צורך בכיבוש עזה. גם בלי בגידה - לא יעלה על הדעת שראשי מערכת הביטחון לא חושבים שצריך לעדכן את הדרג המדיני על צפי של חדירה לישובים. גם בלי בגידה - לא יתכן שבג"ץ גוזל לעצמו 100% סמכות עם 0% אחריות בענייני ביטחון ובכלל. גם בלי בגידה - לא יכול להיות שנרמלו כאן מציאות של ילדים שבכל צעד מוודאים איפה המיגונית הקרובה. גם בלי בגידה - לא יתכן שחמש עשרה שנה חיינו במציאות שברגע נסראללה יכל להורות לירות טילים לכל המדינה...

הדיבורים על בגידה, רק משחררים מהצורך לשודד מערכות.

כמו שאנחנו רואים - זה לא קרה

אבל הטיעון שלך ל"הייתה בגידה" הוא "יש אנשים שנגד הממשלה"?

זה הכל? שום דבר מעניין? אפילו לא רווח אישי קטנצ'יק? מה?

אבל העיסוק בזה משחרר אותך מטיפול עומק. אני לא מדבר על ריקבון, אלא על תפיסות עומק.

הסוגיא אינה ריקבון, הוא אולי התוצאה.

הסוגיא היא התכחשות למהות הוויתנו כעם ישראל ונסיון להיות חלק מהעולם הגדול. בעולם קוליוניסטי, הדור הראשון של הציונות הצליח להצדיק את חזרתינו לארץ והקמת מדינה, כשמצד אחד סיפרו לעולם ולעצמם שכאן מולדתינו העתיקה ומצד שני לא היה באמת נורא מידי להתיישב בארץ די ריקה ולהשתלט עליה. בסופו של דבר, הם גם כמעט כולם גדלו בחידר וגם אם נטשו את עולם התורה, ישב להם מאחורה שזה שלנו

בדור השני, בעולם פוסט-קולוניוניסטי, זה התחיל להרגיש פחות נח, אבל הצורך במלחמת קיום רצופה, עשה את שלו. בסופו של דבר, גם העובדה שיכלנו לספר לעצמינו (ולעולם) שאנחנו החזית של העולם המערבי הנאור, מול מסך הברזל וגרורותיו, הצדיק את הלחימה.

ואז הגיע 'קץ ההיסטוריה', ברית המועצות נפלה, מסך הברזל הוסר, מזרח אירופה נעשתה דמוקרטית ומדינות ערב בעצמן הפכו לבסיסים אמריקאים. האפרטהייד בדרום אפריקה הסתיימה ובצפון אירלנד השלום מחזיק למרות כל הזעזועים. מה הסיכוי שרק אנחנו צריכים להמשיך לחיות על חרבנו?!

על רקע זה נחתם אוסלו ועל רקע זה כשאוסלו לא עבד, אנשים בתוכינו שכנעו את עצמם שזה באשמתינו כי יש התנחלויות. על רקע זה היו משוכנעים שאם רק ניתן להם עזה יודנ-ריין, הם יהפכו אותה לסינגפור ושגחו את דברי יצחק שדה, שהערבי אינו בן-המדבר, אלא אבי-המדבר.

הסיפור של ראש אמ"ן שמשוכנע בשכנוע פנימי עמוק, שעם עזה יהיה בסדר, קצת מקלות וקצת גזרים, אבל הדאגה שלנו צריכה להיות ממשבר האקלים - הוא בזעיר אנפין, הסיפור של כל הדור החילוני-ציוני המבוגר. אנשים ערכיים, מוסריים ומסורים, שבאמת סיכנו את חייהם והקדישו את רוב המוחלט של ימיהם לביטחון ישראל - נהייו עוורים למציאות, כי הם עם צורך פסיכולוגי עמוק לחיות כחלק מ'הסיפור' המערבי.

זה גם הסיפור של המיס-קלקולציה, אנשי מודיעין מקצועיים, יכולים לראות מול עיניהם את כל הסימנים. אבל הם בשכנוע פנימי עמוק, שאנשים שקידשו את חייהם לג'יהאד וכתוב באמנת היסוד של ארגונם שמטרתם להשמיד אותנו - הם בסה"כ אנשים רציונליים כמו כולנו, שלא רוצים מלחמה.

החשש שהחמאס יחשוב שאנחנו פותחים מלחמה ולכן היא תפרוץ, היא בדיוק הפסיכולוגיה המתוסבכת של מתנצלי המערב. הבעיה היא אנחנו, שכמו כל העולם המערבי הפוסט מודרני, אכולים יסורי מצפון על הקוליניזים. אנחנו אלו שגורמים למלחמות ואנחנו אחראים לכל ההתנהגות של הילידים.

האם בקצה היה מישהו, שבמודע קיבל החלטות שבזמן אמת הוא היה מודע לכך שהן יפגעו בביטחון ישראל - אינני יודע. אבל גם אינני חושב שהעיסוק האובססיבי של כל מיני פרודקסטים בזה מקדם אותנו לאיזה שהוא מקום.

האם סרבנות נקראת בגידה?

סרבנות הייתה ועוד איך. והמטרה שלהם הייתה שירגישו שבלעדיהם אנחנו אבודים. ומכאן, שבהתחלה כאשר לא ידעו את היקף המתקפה, הם עשו גם שביתה איטלקית.

אבל זה עצמו שאלה, למה חשבו שתהיה מתקפה מוגבלת, כאשר סרטונים של החמאס שהיעו בדרך כזו או אחרת אמרו שהם מתכננים פלישה ענקית,

ומכאן הקונספירציה שהייתה גם התדברות עם החמאס וסיכום שתהיה מתקפה מוגבלת.

שוב כנראה מהשיקולים שהביאו מראש להחלטה האומללה של הפסקת האש- גם אם יש לה צידוקים מדיניים

שבקו הנ"ט צה"ל ימשיך להחזיק בשטח ולשטח אותו ולא יתן לאזרחים לחזור, ומשאר המקומות הם יאלצו להתפנות מחדש אם [וכאשר- הוספה שלי... ] תחודש הלחימה.

קיצור, צריך לחכות לראות איך למעשה הדברים יראו בשטח ואז לדון שוב..

וכמו בזמירות למוצאי שבת, הגשרים המופצצים נבנו בן לילה. בורא עולם בקנין השלם זה הבנין.

ובענייננו, ברור שהממשלה משקרת (גם סמוטריץ'), וגם צה"ל משקר, וגם התקשורת מסתירה את האמת.

רק הג'ינג'י שאומר דבר והיפוכו באותו משפט מוחזק לדובר אמת. 

אז הוכחתי לך שכבר היו דברים מעולם.

לגבי טראמפ החדש, ביבי למד לעשות איתו עסקים (=פוליטיקה). תן לי לחסל את חמינאי ואתן לך הפסקת אש בלבנון, וכו'.

על פניו ממה שידוע לנו היא גרועה.

אנחנו צריכים להעיף בעצמנו את כל המחבלים מעבר לליטאני ולשטח את כל הכפרים שם לפחות בכל שטח 'קו הנ"ט'. ולא לסמוך על צבא לבנון- שכבר הוכיח במלחמה הזאת ממש שהוא לא יכול ולא רוצה לעשות זאת לבדו. כך שלעשות שוב הפסקת אש ולצפות לתוצאה אחרת זאת טיפשות.

וכרגע הדיבור זה רק להשאר על קו הנ"ט, כעשרה קילומטרים, וגם בתוך הקו הזה לא חושב שיהיה לצה"ל חופש פעולה מלא לשטח את הכפרים ולהשמיד תשתיות טרור.

אבל אולי קצת אפשר להבין מהצהרת נתניהו שהפסקת אש קצרה כזו עם לבנון תביא את איראן יותר ברצינות למו"מ עם ארה"ב בניסיון להגיע להסכם איתה שתמסור את האורניום המועשר- שזה איום מרכזי מאד שעוד לא סר סופית ושכרגע לא הצליחו להגיע אליו לא ישראל ולא ארה"ב.

וכמובן גם שיקולים מדיניים יכול להיות שגורמים לו אבל אז זה עצוב ובעייתי מאד שישראל כ"כ תלויה בארה"ב שגם נאלצת לפעול בניגוד למה שרצתה..

אבל, אם למדנו משהו בשנתיים וחצי האחרונות, זה שהפסקה אינה סוף פסוק. גם בהפסקת האש הראשונה ובוודאי בשניה בעזה, אנשים טענו שויתרנו וזה יסתיים בלי כלום - המשכנו והבאנו הישגים משמעותיים. גם באירן, כל מיני בנטיסטים ביכו את העצירה אחרי עם כלביא בלי שסיימנו ומתברר שראשי המדינות כבר אז תכננו עוד סבב. גם בלבנון - אנחנו מפסיקים בעמדות טובות מהעמדות הקודמות, שגם מהן, המשכנו לזנב בחיזבאללה.

יש מכלול שיקולים הן פנימיים והן בין-לאומיים, שמקבלי ההחלטות צריכים לתמרן בינהן. בסופו של יום, אנחנו במקום הרבה יותר בריא מבעבר, ביטחון ישראל הרבה יותר חזק מלפני שלוש שנים.

כתבת למה זה לא כ"כ נורא לעשות עכשיו הפסקת אש, וגם שאין ברירה מבחינה דיפלומטית, אבל לא כתבת שום דבר טוב בהפסקת אש.

יתכן שאנחנו לא יודעים הכל, וזה ישרת אותנו בהמשך.

האמת שמאוד קיוויתי, שכמו בסוף המבצעים באירן - צה"ל ינצל את השעות האחרונות לחיסולים משמעותיים. לפחות לפי מה שידוע לנו כרגע, צה"ל תקף 'מטרות', שבד"כ זה לא יותר מידי...

אז לא שזה אידיאלי. עדיין הקולות שיוצאים מהקבינט הם שיש כאן אילוץ מול טראמפ, בתוך המהלך הגדול של מניעת אירן גרעינית, שגם הוא הולך קמעה קמעה. אבל לא כמו שזה נדמה בעורף, שהמצב הוא בינרי 0 או 1 - פעילות או חוסר פעילות. יש הרבה בין לבין.

ואכן ימים יגידו ונוכל להחליט האם היה מוצדק/מוצלח וכו' הפסקת האש.

אבל צריך להזהר גם לא לקבל כל דבר בשוויון נפש וישר לומר שיש שיקולים שאני לא יודע.

זה אולי נכון, אבל בתור אזרח התפקיד שלנו זה להזדעק על מה שנראה כהסכם רע- גם בשביל העמדה הנפשית, וגם בשביל להראות למקבלי ההחלטות שהציבור שלהם מצפה לראות שהם אכן יפעלו הכי נכון בסיטואציה שלפניהם.

למשל קצת הפריע לי שכשהודיעו על הפסקת האש מיד ינון מגל אמר שהוא מבין את זה והעלה את הסברות שתומכות, ויש באמת כאלה! אבל צריך קודם לומר שזה נראה רע ורק אח"כ לומר אבל יתכן שיש נסיבות שמצדיקות את המהלך הרע ולכן נמתין ונראה..

החסרון הגדול של קונספירציות הבגידה - הוא שהיא משחררת מחשבון נפש.

אם היתה בגידה, נתלה את הבוגד ונחזור לישון.

לא צריך ביקורת על שיטות איסוף המודיעין, לא על הניתוח שלו, לא על רמת המוכנות של צה"ל לאירוע פתע, לא על בניית מפקדת האוגדה ושתי המפקדות החטיבתיות באותו שטח צפוף ונשלט על ידי האויב, לא על כך שדרשו מכיתות הכוננות להפקיד את הנשק, לא על כך ששלושים שנה כל הממשלות ידעו שהאויב חמוש ומתאמן ובמקרה הטוב התעלמו, במקרה הרע - עזרו לו, גם לא על כך שפיתחנו כיפת ברזל, לא כאמצעי עזר ללוחמים, אלא ככלי שמאפשר לנו לספוג בלי להגיב. גם העובדה שהיתה שנה מטורפת, שאנשים שצה"ל השקיע בהם שנים הודיעו שלא יגיעו, היא לא בעיה אם נתלה בוגד אחד.

אבל, יש דברים שגם אם הם הגיוניים - הציבוריות הישראלית לא מסוגלת לקבל. אחד מהם זה כל נגיעה בזכרון השואה.

וגם אבא שלי.

בס"ד

אני הכנתי הבוקר את הילדים שלי, גם את בן השנתיים וחצי ובטח את הגדולת ממנו, שתהיה צפירה. גם הסברתי להם מה ההבדל בין צפירה לאזעקה שיבינו שאין  להם מה להיבהל. הכנה כל כך פשוטה - שאין בינה לבין פיקוח דבר או חצי דבר.

בסוף כל אחד יודע מה השעות של הצפירה (10:00, 20:00, 11:00). מרבית האנשים עוצרים דקה לפני כן וזה לא תופס אותם במקרה.

גם החשש מירי רקטות מצד חיזבאללה הוא תירוץ קלוש. ברדיו ובכל מקום מחדדים בכל שנה, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, איך זה יתנהל במידה וחלילה במקביל יש אזעקת אמת.

בקיצור, אין שום הצדקה לבטל את הצפירה. 2 דקות של שקט שבה מדינה שלמה מתייחדת עם שישה מיליון יהודים שניספו זה דבר חשוב דיו כדי להמשיך את זה למרות המלחמה.

לשים כבר עכשיו תזכורת בפלאפון ליום שני בשעה 19:55 וביום שלישי לשעה 10:55 ובה יהיה כתוב "לשים לב - צפירה עוד חמש דקות". אז, כשהפלאפון יצלצל, למצוא מקום לעמוד בו, לפתוח פרק תהילים ולהתייחד עם זכר הנופלים מבלי שהרקולים יצטרכו לנן את מנגינת "אצלנו בגן" או "אחי הצעיר יהודה".

וחלילה, אם יהיה אירוע אמת, תהיה אזעקה עולה ויורדת בעלת הבדל ניכר בינה לבין הצפירה. 

שלא כל עם ישראל קוראים את ההודעה הזו, כן?

בכל מקרה, ביום הזיכרון רבים מהאנשים נמצאים במילא בטקסים ובבתי העלמין, כך שגם מהבחינה הזאת הדבר הרבה יותר פשוט.

רק שאני מנסה להקל על כולם. זה זמן רגיש.

זה לא אומר שאי אפשר להתייחד עם זכרון הנופלים, רק קשה לי שהראש בקיר לגבי הצפירה (הראש של מקבלי ההחלטות)

לקפיצה הראשונית של הלב כששומע את תחילת הצפירה

ולא עוזר לילדים קטנים כמה שמסבירים להם מראש

הגוף עדיין נבהל

ומאוד מאוד יכול להיות שלא כולם זכרו שבדיוק תהיה צפירה

ההתחלה אותו דבר וגם אם מוכנים זה עדין מלחיץ

(אצלנו גם היו פשלות במערכת הכריזה וחלק מהאזעקות נשמעו כמו צפירה אז בכלל זה מלחיץ מאד)

מידיעה וודאית - יש אנשים ידעו שצפויה צפירה ועדיין נכנסו ללחץ. יש ילדים בבית ספר, שאחרי הכנה עמדו בטקס וחיכו לצפירה שידעו שעוד רגע תגיע - ועדיין כשהגיעה רצו למקלט במבטים מבוהלים.

האזעקה והצפירה בנויות ככה שעוד לפני המודע, הן מפעילות אצלינו את התת-מודע. עוד לפני שאנחנו בודקים האם זאת צפירה עולה ויורדת או רק עולה ולא יורדת - אנחנו כבר במצב פעילות.

למעשה כמו שכתבתי - אני חושב שהיה ראוי לבטל, לא חושב שאפשר היה לבטל. השיח הציבורי לא היה מסוגל לשאת את זה, אבל לא לזלזל.

נ.ב.

יכול להיות שיש לכם ממ"ד והילדים פשוט ממשיכים לישון בו?

בס"ד

אבל בסוף הנקודה המרכזית בעיניי היא שיש פה משהו שגורם לנו לעצור שתי דקות ולהתייחד. אני לא מכיר שום תחליף הגיוני לזה, ובלעדי זה יום השואה היה הופך ליום של סיפורים ברדיו ובטלוויזיה.

הצעד הבא זה אם אין צפירה אז למה לעשות את הטקס דווקא בעשר ולא בשעה האחרונה של המערכת - במקרה הטוב. או במקרה הרע לבטל לחלוטין כי יש הרבה חומר לימודי להשלים בגלל המלחמה וצריך להספיק עד סוף השנה.

הצפירה, גם אם היא לא מושלמת, היא ההזדמנות היחידה לעצור את היום למדינה שלמה. במיוחד ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שבו עלינו לזכור מי הם החיילים שהקריבו את נפשם שאנחנו נוכל להמשיך את חיינו.

משהו נעלה בלעמוד ולחשוב על 6 מיליון הנרצחים

כן חשוב לזכור

ולהגיד תהילים או משניות לעילוי נשמת

אבל לעמוד בצפירה זה טקס חסר יתרון

הנשמות בעוה"ב לא מתעלות בזכות העמידה הזאת

ובטח לא מתעלות בזכות בהלה של מליוני ישראלים 

גם לא רואה מעלה בלהמשיך את החיים כרגיל כשכולם עוצרים...

אין לי בעיה לעמוד ומשתדלת לומר גם כמה פרקי תהילים

אבל באמת שלהבהיל את כל המדינה זה מיותר כל כך

וכמו שאמר אחד מגדולי רבותי: "אני מבין למה אני עומד, אבל גם מי שלא מבין - ביארצייט של אבא שלו הוא עושה כמה דברים שהוא לא מבין ואני יודע להגיד לו שאין להם סיבה, אז שלא יפרוש מהציבור..."

וכאמור אני לא פורשת מהציבור בדרך כלל

ובכל זאת לא רואה חשיבות גדולה בזה

הייתי פה לפני כן בניק אחר

ככה שיש יותר ותק

אנחנו זכינו להכיר ניצולי שואה ולחיות בניהם. שמענו את העדות שלהם מכלי ראשון, ראינו את הסימן שחקוק על בשרם ואת הצלקות שהם עדיין נושאים משם. אבל כדרך העולם, זה לא יימשך עוד הרבה שנים. ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. שתי הילדות הגדולות שלי זכו להכיר את הסבתא רבה ששרדה את השואה, יתר האחים שלה יכירו מהסיפורים.

הצפירה לא נועדה בשביל עילוי נשמתם של הנרצחים, אלא היא נועדה קודם כל בשבילנו. שאנחנו נזכור אותם, שאנחנו נזכור את מה שעבר על העם שלנו. ביום אחד בשנה, בשעה אחת, עם כולו עוצר מלכת ומתייחד עם ההיסטוריה, עם המשפחה שנספתה, עם הזיכרון.

זה מה שישאר לנו עוד כמה שנים. לא יהיה זיכרון בסלון, כי הם כבר לא יהיו עימנו. מה שיהיה לנו זה את הסיפורים שאנחנו שמענו מהם ואותם אנחנו נצטרך להעביר לדורות הבאים. לכן בא היום הזה, ובאות שתי הדקות האלו להזכיר לכולנו את המסר הזה.

עם העובדה שצריך לזכור

ואסור לשכוח

ולהנציח

אבל לא רואה יתרון דווקא בצפירה שמקפיצה לכולם את הלב

מאמינה שיש עוד דרכים

אבל כן שצריך לשנות אותה לצליל שלא דומה לאזעקה.

אם לאמבולנס שינו את הסירנה כי זה מזכיר אזעקה ולא רצו להלחיץ אנשים בזמן מלחמה אין סיבה שלא ישנו את הצפירה לצליל פחות מלחיץ

האם לולי צפירה כולם היו עושים את זה? כנראה שלא כולם. גם אם הצפירה, לא כולם עשו את זה. לא האישה שנכנסה להסטריה, לא המורה שתלמידה רצו למרחב המוגן ולא רבים אחרים.

גם טקסים שהיו נערכים במוסדות הלימוד, צה"ל ומוסדות המדינה לא היו נראים אותו הדבר מבלי הצפירה. השעה 10 לא הייתה 10, הכובד ראש לא היה אותו כובד ראש ובכלל זה גם האווירה. הטבת לכתטב פה על הבסיס שעליו מושתת הצפירה וזה בדיוק חלק מהאווירה של היום הזה. מבלי זה, זה יהיה עוד יום חול.

אני אתן דוגמה על עצמי. מ-09:10 המתנתי על הקו שנותן שירות ייענה לי. ב-09:55 ניתקתי וכמה דקות לאחר הצפירה התקשרתי מחדש והמתנתי בשנית. אני רוצה להאמין על עצמי שהייתי מנתק גם מבלי הצפירה, אבל לא בטוח שכולם היו עושים כך.

בזמן ככ רגיש מבחינה בטחונית. גם בזמן המלחמות מאז ה7 לאוקטובר. אפשר ממש ממש לוותר על זה. 

אני חושבת שהפכו את זה לדת. 

משום מה בהרב מיארה עדיין מוזמנת לישיבות הממשלה,

משום מה תחנת גלי צה"ל עדיין משדרת דה-מורליזציה, על חשבון תקציב הביטחון של כולנו,

משום מה רואי כחלון עדיין לא מכהן במינוי קבוע כנציב שירות המדינה.

מבקשים להגיע להבנות עם המכהנת כיועמ"שית, רק בגלל הוראה לא חוקית של בג"ץ - אומרת שהממשלה מתכופפת לזה שבג"ץ שודד סמכויות לא לו מהרשויות המוסמכות לכך.
 

עכשיו, זה נכון שנתניהו לא מסוגל לפטר את בן גביר, זה הסוף של הממשלה, ולכן הכריז שיסרב. אבל שופטי בג"ץ אינם מטומטמים. הם לא יתנו את הפסק שיביא את מפלתם. הם פשוט פסקו שורה של הגבלות, שישאירו את בן גביר בתפקידו, אבל כ'ברווז צולע':

בג"ץ קובע: מגבלות על מינויים והתבטאויות של השר בן גביר | ערוץ 7

כך מצד אחד לא יגיעו לנקודה בה הממשלה מסרבת (כשזה יקרה, יגמר ברגע הסיפור של בג"ץ הכל יכול) וגם יצרו תקדים לכל הממשלות הבאות, שהם מנהלים את השרים...