מה שצריך כדי לעזור לו, זה לפנות ללשכת הרווחה שקודם כל יהיה מוכר אצלהם (יתכן גם שמגיע לו קצבת נכות, אבל זו חתיכת פרוצדורה להוציא) ולמצוא לו הוסטל שיקומי. במקום כזה הוא יהיה חייב לעבוד וגם יהיה צוות מקצועי שיעזור לו לעשות סדר בחיים.

בהצלחה רבה

יכול להיות שמגיע לו אבל,הוא לא מעוניין לפנות לקופת חולים כי הוא חושש שירשמו לו בתיק האישי סעיף נפשי...

הוא פנה בעבר לפסיכולוג באופן פרטי.. לא יודעת אם זה מדווח לקופ"ח..

קראתי עכשיו קצת על הוסטלים.. מקווה שהוא יסכים לרעיון, כי היא מאוד מנסה ליצור תדמית של אדם נורמטיבי כלפי חוץ.. הציע את זה לבעלי, תודה על הרעיון.

אני מאמינה שאם אחרי שבעלי יתפוס אותו לשיחה, שום דבר לא יזוז הוא בהחלט יגיד לו לצאת.. גם אם זה אומר לחזור להורים...

לטובתו - הרווחה רק תעזור. הוא לא יפסיד שום דבר מהותי מהרישום הזה, וודאי לא שום דבר שאין לו היום.

לא רוצה? אם הוא תופס את עצמו בידיים - החלטה שלו, הוא בוגר ועצמאי. כל עוד שהוא 'זורק' את עצמו עליכם, בצורה שפוגעת בכם, בזוגיות שלכם, בפרטיות שלכם, בילדים שלכם, אין לו זכות לסרב לפניה שלכם לרשויות.

תערבו את הרווחה, תחפשו לו מסגרת שיקומית תומכת ותשחררו את עצמכם מעול כבד מידי.

אח להמשך חייו.

ואם עירוב הרווחה יביא לו נזק.

הוא אח"כ תהיה לו סיבה לשנוא ולכעוס

לכן הייתי רק ממליץ לו ללכת לרווחה.

וגם זה לא בעת שאני מבקש ממנו לעזוב את הדירה

אלא בערך חודש לאחר מכן.

כדי לא לתת לו את ההרגשה שאני החלטתי לחנך

אותו או לדאוג לו בצורה שהוא לא רוצה.

בדיוק כמו מחלה פיסית
אם אין אופציה דרך קופה הולכים למישהו פרטי

אני באמת לא נכנסת לשם, כי זה בעיה שלו אם הוא רוצה טיפול או לא..

הוא תכף בן 30.. יש לו הורים ואחים שמודעים למצב והם מוזמנים לקחת פיקוד על זה..

אני פשוט לא רוצה שהבעיה שלו תיכנס לי לבית.. 

העניין שאי אפשר להפריד מיטות? ואחרי הלידה מה יהיה?

לא לא, אי אפשר, מלכתחילה לא היה אפשר ועכשיו אי אפשר עוד יותר.

וביקש ממנו לחפש דירה בשבועיים הקרובים..

מסכימה איתך, הכל השתבש שהוא חשב, לעצמו מסתבר להישאר עוד.. אבל ממש לא.. 

שיחפש משם דירה

אחותי. אני מקוה שעוד שבועים את מספרת שהוא לא אצלכם

זה נשמע  שבועיים עם אפשרות להגדלה

זה לא נשמע החלטי מספיק

ויש לי תחושה שהוא עוד יעזוב ולא יעריך את מה שעשיתם עבורו. הוא בכלל לא מבין את הסיטואציה 

רק מסבירה את ההגיון שמאחורי.
זה בעיה שלו
ודרך אגב ככל שכולכם תתנערו ממננו כמה שיותר מהר, הכוונה מההכלה הזו שבור שהוא לא מעריך ורק מנצל
זה יעשה לו יותר טוב.
מטרה אחת לנגד עינייך- לסיים את הסיפור אצלכם.
משפחה זה חשוב, זה מקום ראשון,
וזה קשה אבל צריך לשים גבולות
אפשר לאהוב, ולכבד ולעזור בגבולות ההגיוני

את לא אחראית על זה.
את אחראית על עצמך
ועל המשפחה שלך

ויש המון כבוד והערכה למעשה החסד שעשיתם, יש לו גבול, וברור ממה שאת כותבת שהגבול הגיע כבר, אם לא נחצה.

לא מתפקידכם לדאוג לו לבד.

נתחיל מזה שהוא בוגר

יש לו הורים

ויש עוד אחים

אתם לא צריכים לשלם את המחירים האלה, והם כנראה גדולים מאוד

בכל הטפסים והכל, הם לא מאוד מוצלחים אבל הם חינמיים.

אם הוא הולך לפסיכולוג פרטי טוב הוא גם יכול לעזור לו.

לא מבין את הקטע מול קופ"ח אבל אם בא לו לשרוף כסף הוא יכול.

דרך הרווחה או דרך מרכזים של בריאות הנפש. הוא לא רוצה שום דבר ובפועל לא מסייע לעצמו.

זה צריך לעבור דרך ביטוח לאומי.

ביטוח לאומי קיים כדי שבדיוק מקרים כאלה לא יקרו שאנשים שלא מסוגלים לעבוד לא יפלו על משפחותיהם.

עם דברים שלי כרגע, בהריון עם סוג של שמירה.. זה הדבר האחרון שאני רוצה להתעסק בו..

המשפחה יכולה לברר ולבדוק, לא חושבת שזה תפקידי.. 

מכוחותיכם.

אז להגיד לו בעדינות. שהוא לא יכול להשאר.

והוא יצטרך למצוא מקום אחר.

עצוב אבל אלו החיים. 

מקווה שימצא את המילים הנכונות לומר לו...

זו הרגשה לא נעימה שהמשפחה נותנת לך להרגיש שאתה נותן לו חיים אבל בפועל זה בא על חשבונך...

אבל התשובה היא שלילי בזנטי

תמצאו את הכוח לעשות את זה אולי תרגול מול מראה כמה פעמים

מצווה גדולה לתת לו ללמוד דרך הרגליים

חייך קודמים לחיי חבירך

ישר כוח עצום על הלב הגדול שלכם, על כך שכבר מספר חודשים אתם עושים איתו כזה חסד עצום. 

בכלל לא ברור מאליו!

אני קורא שיש לך הרבה כעס כלפיו, ולדעתי זה לא הוגן.

מאוד יכול להיות שהוא צריך עזרה נפשית מורכבת, לא טיפול של שעה בשבוע אצל פסיכולוג.

תחליטו מה שתחליטו בקשר ליכולת שלכם לעזור לו, זה באמת צריך להיות באופן טבעי התפקיד של ההורים ולא שלכם, אבל לדעתי עדיף את כל זה לעשות מתוך הבנה שהוא עצמו בקושי עצום, והוא לא בהכרח אשם במצב שלו.

כי הוא לא מוכן לקבל טיפול, כמו שציינתי בגלל שהוא חושש שיפתחו לו סעיף נפשי בתיק הרפואי.. .

וברגע שהוא לא מוכן לקבל טיפול והוא מאוד מודע למצב שלו...

בנאדם לא יכול להפיל את הקושי שלו על המשפחה אם זה בפן הכלכלי, לבקש כספים או אם זה לשהות בבית של האחים, שהם נשואים בעצמם, חלקם התחתנו לפני פחות משנתיים, לדעתי זה לא שייך להיות נטל על כולם רק כי אתה חושש מה יגיד או מה יכתבו לך בתיק האישי...

בעיקרון כל המשפחה סבלה מהחוסר אחריות שלו...

ההורים חסרי אונים, פחות מציבים גבולות ומבחינתם זה שהוא אצלנו עכשיו זה סוג של שקט בשבילם... 

לגבי כל הכעסים שלך על ההתנהלות שלו בחיים,

או שאת צודקת או שלא. או שחכם להגיד לו אותם או שלא.

את כל זה אל תכניסי לשיחה בינכם.

הרצון שלך להפסיק את ה"הכנסת אורחים"

הכפויה והארוכה הזו הוא מובן ביותר.

ואפילו אם הוא אורח צדיק וישר בכל דרכיו.
 

וגם הוא מכין את עצמו כל יום לאפשרות

שהוא יתבקש על ידיכם לעזוב.

אני מניח שהוא יעזוב באופן מיידי כשתבקשו ממנו.

אל תבזבזי אנרגיות

פשוט שבעלך יגיד לו שהוא מוזמן בשמחה

אבל כרגע אתם רוצים חופש ממנו.

וזהו.

לפי דעתי תחליטו גם שב3 חודשים הקרובים

הוא לא מוזמן לשבת ולא לכלום.

לא מתוך שנאה על דרכו בחיים.

פשוט בגלל שאין אפשרות וממילא רצון וממילא חובה או מצווה

לארח אותו כל כך הרבה.

ולא כעסתי בכלל.. יותר ריחמתי עליו שבגיל כזה כל המשפחה צריכה לחוג סביבו בגלל שהוא לא מוכן לטפל/לקחת אחריות על עצמו..עד שהוא החליט ליפול עלינו ולהתעלם מהעובדה שאמרנו לו שהוא פה רק לחודשיים...

למזלי בעלי יותר מתון בנושא למרות שגם לו נמאס והוא זה שינהל את השיחה, סומכת עליו שיגיד את הדברים הנכונים בצורה ברורה.

תודה רבה! 

שחוץ מזה שחייך קודמים

גם בשבילו- כדאי שתציבו לו את הגבולות

הוא צריך להבין את המקום שבו

ולקחת אחריות על החיים שלו.

אי אפשר עד זקנה ושיבה להישען על אחרים

ברגע שכולם יציבו לו גבול

לא תהיה לו ברירה והוא יעבוד קשה

נוח לו עכשיו שהוא נפל עליכם

והוא כבר מגזים ומנצל אתכם

גם בשבילו ובעיקר בשבילכם תציבו לו אולטימטום

ואתם מדהימים!

אני לא הייתי מסוגלת בחיים לעשות כזה דבר....

אין שם מקומות עבודה?

אוהב לצאת עם גורמים מפוקפקים?

ההורים יודעים לדחוף אותו לצאת לעבודה?

אני לא חושב שזה נכון שהוא מראש עבר לגור אצלכם.

אלא אם כן אצלכם יש תנאי עבודה טובים יותר

(וגם אז. זה לא אמור לבוא על חשבונכם)

לדעתי לא צריך לערב רווחה או משהו בניגוד לרצונו

אבל כן צריך לתת לו לקחת אחריות על החיים שלו.

כרגע זה נשמע (ואולי אני טועה) שנוח לו להיות חסר אחריות (וזה נפוץ בדורנו שקשה לקחת אחריות )

ומחלה נפשית (אם בכלל יש)  רובה. עדיין מאפשרת לך להיות אחראי למעשיך

ואם היא לא מאפשרת (מצב קיצוני שלא נשמע שיש כאן) יש למדינה את הכלים לעזור.

ואם הוא רוצה לעבוד בעבודה יותר נוחה.

שיתכבד וילמד משהו. הוא רווק. זה לא שיש לו עומסים על הראש.

ואני לרגע לא מזלזל בקושי שלו או במשהו

אבל לדעתי זה פשוט נשמע כמו בריחה לאיזור הנוחות של חסר אחריות (אלא אם כן יש לו מגבלת תפקוד קוגניטיבית ידועה ואז כל מה שאמרתי לא תקף)

יש הרבה מקומות עבודה באזור של ההורים, הוא רצה להתרחק, כדי לתפוס מרחק מאותם חברים כנראה..

ההורים לא דוחפים אותו לעבוד, ההפך כל התקופה שהוא ישב בבית הם מימנו אותו והתפללו שיצא לעבודה אבל מעבר לכך הם לא אמרו לו כלום.. כנראה חששו מהתגובה שלו בגלל המצב הנפשי...

זו גם התחושה שלי, שהוא לא לוקח אחריות... גם אם יש לו משהו נפשי, וככל הנראה יש לו, הוא מספיק מודע בשביל ללכת לטיפול...

זה גם מה שאמרנו לו שהוא מוזמן ללכת ללמוד אבל ממש לא להמשיך לגור אצלנו, תקופה של חודשיים זו תקופה מכובדת ומספיקה.

כדי ליצור חזית אחידה ומגובשת.

מטרה שלכם. זה לגרום לו לצאת מהבית שלכם.

לא כי אתם שונאים אותו או משהו חס וחלילה

פשוט כי את אומרת שזה בא על חשבונכם ממש

לעשות את זה ברגישות

ותנסי גם להכנס לראש של בעלך שהוא מרחם עליו ולא נעים וכו'.

אבל הוא לא יכול להמשיך לגור אצלכם.

כי ממה שנראה זה יכול להביא לבעיות בשלום בית.

מטרה משנית שלכם (ואני לא בטוח שזה לגמרי עניינכם. אולי כעזרה לזולת וכו') זה לגרום לו לקחת אחריות על החיים שלו.

אפשר לקחת אחריות על החיים גם בלי לגור בשכירות.

זה סביר והגיוני לגור אצל ההורים עד שמתחתנים. כך זה מקובל ברוב החוגים הדתיים

אבל אצל אחיך שזה בא על חשבונו זה פחות מתאים.

במיוחד שיש אלטרנטיבה אצל ההורים.

וחברים שגוררים אותו לתרבות לא טובה. זאת בחירתו האם לצאת איתם.

אם יהיה לו יום גדוש בעבודה בבוקר ומשהו אחר הצהריים (נגיד התנדבות) זה לא יביא לידי בטלה.

בטלה מביאה לידי שעמום, ושעמום מביא לידי חטא.

היום!!!! היום!!!! הוא אורז את הדברים וטס מהבית שלכם!

לא הסברים. לא דיבורים. עובדה. היום הוא לא אצלכם

אני בהלם שאת בכלל מסבירה את הנסיבות שלו

לא מצליחה להבין יצור אדם שאין לו בושה ליפול על משפחה. אין לאתר בכלל

מילא היה לכם בית שלוש קומות והייתם נותנים לו יחידה עם כניסה נפרדת

תקראי מה שכתבת! מזעזעע קשה לי לקרוא

היום את מוציאים את הילד מהחדר שינה שלכם ומעבירים לחדר שהוא ישן בו ומודיעים לו להתראות שיחזור להורים או לאיפה שבא לו

אבל זאת לא באמת עזרה, זה לדחות את הבעיה בעוד חודשיים ובדרך ליצור בעיות חדשות אצלכם.

הייתי מדברת עם שאר האחים, איך אפשר לעזור בדרכים אחרות ולנסות להתנות את העזרה של כולם בזה שהוא פונה לעזרה מקצועית אמיתית.

כל עוד תמשיכו לקחת אחריות בשבילו, הוא ימשיך לא לקחת אחריות בעצמו.

ולא שהוא בחור שחייב לקבל עזרה נפשית.

אין שום סיבה שבעולם, מלבד באמת פגיעה קשה כמו אונס או הטרדה או שבירת חפצים או אלימות מכל סוג,

להגיד לאורח שלך שנמצא אצלך חודשיים ''היום אתה אורז''.

על החתום,

אדם שההורים שלו אמרו לו ''היום אתה אורז'' כשהיה במצוקה.

נכון שכאן לא מדובר בהורים אלא באחים, ועדיין - להוציא מעכשיו לעכשיו צריך להיות שמור למקרים הגרועים ביותר.

מסכימה, לא להוציא מהרגע להרגע.

אבל גם מסכימה עם הנחישות של לחתוך את המצב (בצורה יפה).

רק לא מהיום להיום, אם לא קרה משהו נוראי.

והן לא רואות שהפותחת כתבה את זה.

כתוב שהיא אמרה *לבעלה* ''חודש חודשיים'', כלומר גם לא נאמר ישירות לאח/גיס וגם לא נאמר בצורת תאריך סופי ומחייב.

זה היה התנאי שלנו שהוא בא לחודש חודשיים גג ולאחר מכן משכיר דירה... הוא הסכים והגיע, בפועל הוא לא עמד במילה שלו... בעלי כבר דיבר איתו בצורה ברור שיצטרך לחפש דירה ולצאת אבל הוא לא משתף אם מצא או לא...

מבחינתי שיחזור להורים, זה ממש לא מעניין אותי.. הסבלנות שלי פקעה...

ולא יום אחד יותר

יומיים קודם את יכולה להציע עזרה באריזת הדברים שלו

לשאול אותו אם הוא יוצא על הבוקר או בצהריים

שלא תהיה לו אופציה להישאר מעבר לשבועיים 

שהוא מדבר הרבה עם חלק מהאחים כמעט כל בוקר.. גם בעיניינים ואיתנו הוא לא מחליף מילה, אני לא מחפשת שהוא ישתף אותנו בדברים אישיים אלא רק לדעת מה בתכנון מבחינת יציאה.. מרגישה באפלה עם ההתנהגות הזו.

וגם לא נעים לי שהוא מדבר איתם כשאנחנו לא נמצאים- קרה שחזרתי הביתה מוקדם מהצפוי מספר פעמים והוא דיבר איתם ואחרי זמן קצר מההגעה שלי השיחה הסתיימה, מרגיש לי שגם הם אצלי בבית באיזשהו מובן..

שזה פשוט לא מסתדר ולא מתאים שימשיך אצלכם, מכל כך הרבה סיבות.

בשבילך, בשבילכם, תעמידו לו דד ליין (שכבר היה צריך להיות) בו הוא חייב לעזוב את הדירה.

כמו שכבר הציעו, יכולים להגיש עזרה, לשאול ולברר מתי בדיוק עוזב, רק שלא תישאר לו ברירה יותר.

ואם הוא בקשר עם שאר האחים הם לגמרי מוזמנים לעזור גם בעניין

לא שייך לא תקין

שיעוף מהבית בטיל. אתמול

מהעבודה..

בשעה טובה הוא אמר לבעלי שהוא מחפש דירה ובמידה ולא ימצא הוא יחזור להורים. 

של ייחוד

רקאומרת

אולי בעלה בעיר?

אולי הדלת פתוחה ושכנים נכנסים ויוצאים?

בכל אופן, אני לא בטוח שהיא מעוניינת שהקהל הקדוש ישפוט אותה בפומבי על שמירת ההלכה שלה.

רק הערתי לתשומת ליבה

לא שפטתי אף אחד

אם מראש זה היה התנאים, אני מציעה לקרוא לו לשיחה רגועה, בזמן נעים, ולשאול אותו מתוך התעניינות וכנות - מה נשמע? זוכר שכשהגעתי אמרנו לך שאפשר חודשיים עד שתמצא דירה? הם עברו ואתה כאן, מה קורה?

ולשמוע ממנו.

אולי יגיד שלא זכר

אולי יגיד שלא מצא עדיין דירה

אולי יגיד שהוא מפחד....

ולפי זה לתת את המענה, אבל שאתם מכוונים תמיד לעזיבתו.

למשל אם יגיד שלא זכר, אז להגיד, אוקיי אז עכשיו זו תזכורת, בוא ניתן לך שבועיים, ונסכם מעכשיו מה עושים אם לא תמצא כי המצב כרגע מורכב לנו, בטח בגלל השמירת הריון (תזרקו את זה על זה...)

אם יגיד שלא מצא, תגידו לו שאתם תעזרו לו בחיפוש וברגע שזה נמצא הןא מחוייב לצאת, תוודאו שהוא איתכם בזה.

פשוט ליצור הסכם מחודש, אבל אסרטיבי. עם גבולות ברורים - מי עושה , מה קורה אם זה לא הולך וכו.

בסופו של דבר זה גם חסד בשבילו.  המצב הזה לא בריא לו... בעיטה החוצה מתוך חיבוק ואהבה יכולה להועיל לו.

ואגב מישהו פה הציע רווחה - הוא כבר לא קטין!!! לכן בגיל 30 אם הוא לא פונה מעצמו, לא יסתכלו עליכם בכלל...

וכל הכבוד לכם על המאמץ והחסד, אבל יאללה נגמר

שיפנה אחר כבוד את מקומו

זה לא שמדובר באיזו יחידת דיור כמו שכתבו, הוא אשכרה חי איתכם בבית ותופס לכם חדר ולא קראתי שאת גרה באחוזה

שבעלך ידבר איתו ושיחזור להורים אם צריך. אתם לא ההורים שלו. וחסד לא יכול לבוא על חשבונכם

אתם גם לא אחראיים לבחירות שלו. בסוף בנאדם לא יכול לחיות בצורה כזו, שאם לא יחזיקו אותו חזק, הוא לא יתפקד. הבריא הוא שימצא את הדרך להסתדר. וכשיש על מי לסמוך, למה שיתאמץ?

לדעתי - תרגישי בנח לסיים את הסיפור ולחזלש

איך הגעתי עד הנה?

לא ברור לי, באמת, מה הניע אתכם לחסד הזה. אתם עשיתם את זה מאהבה? מתחושת הכרח? מתקווה שה' יגמול לכם שכר? הכל ביחד?

לו הייתי את, הייתי ממש מנצלת את עובדת ההריון.

שמע, קשה לי עם ההריון ואני זקוקה לחדר הנוסף.

אני מבקשת שתשאר כאן עד שבת וזהו.

לא עם דרמה ולא בדגש על מתי הוא עוזב. אלא עד איזה יום הוא נשאר.

ואם הוא לא מבין רמז והולך- אז ממש בקשיחות להגיד שזה מעבר ליכולות שלכם וזהו.

ואת האמת שמכאן ואילך הייתי חושבת פעמיים מה המקום שממנו הסכמתי לחסד כזה.

של אני יודע שקשה לכם אבל אני חייב להתרחק מהאזור של ההורים.

את האמת שלא רציתי שיבוא, לא בקטע אישי, פשוט אני אוהבת את הרחב האישי שלי וגם אנחנו בתקופה של שינוי עם הריון ושמירת הריון וממש לא התאים אבל זה הרגיש אכזרי להגיד לא..

המשפחה איבדה בן בעבר ולכן הנושא היה קצת רגיש.. כי הוא די אבוד כבר תקופה מאוד ארוכה וההורים מפחדים עליו, כנראה שהפחד משתק אותם, כי לדעתי הם לא עושים מספיק.. החלטנו לתת יד אבל לזמן מוגבל, לא חשבנו שזה ימרח ככה... 

חסד חייב גבולות.

אתם פוגעים בעצמכם...

יש גבול דק בין ויתור לבין ויתור עצמי.
 

ההבדל הוא כשאתם הופכים להיות קורבן של הסיטואציה.

אתם ממש לא צריכים להיכנס לאם הוא עובד, לא עובד.

בכלל לא עניינכם.

זה שיש לך כעס עליו זה אומר שהתערבבתם מזמן.

הכעס שלך הוא על עצמך.

את פשוט נותנת מעבר למה שאת באמת יכולה.

בקיצור, מותר לרחם, מותר לעשות חסד, מותר לסבול קצת ולבוא לקראת. אבל ברגע שזה גובל בפגיעה עצמית (במקרה שלכם ברור שזה פוגע בשלום הבית שלכם וברווחה המשפחתית), זה לא טוב ולא נכון.

זה הזמן לקרוא לו יפה, להגיד לו שנתתם את מה שאתם יכולים, ושמיום כך וכך הוא יצטרך ללכת.

אפשר לתת לו יום יומיים למצוא לעצמו מקום בכבוד, ולשחרר אותו באסרטיביות ובאהבה.
 

ותלמדו מזה להבא. לשים לב כשערבות הדדית הופכת להתערבבות הדדית.

לעבוד על גבולות באופן כללי.

אתם לא אחראים עליו, ולא על היראת שמיים שלו.

פחות רגשות אשם, ויותר גבולות.

שהוא צריך עזרה, אבל לגור אצלכם זו לא העזרה שהוא צריך או שאתם יכולים לתת.

צריך לשבת אתו לשיחה רצינית להבין מה החזון לעתיד, ואיך אפשר להגיע לשם. 

האם יכול להיות ריאלי שכל האחים וההורים יוכלו לעזור לו בתור התחלה בשכירות של יחידת דיור? לא רחוק מכם או מאחד האחים אבל גם לא יותר מדי קרוב? אולי להתנות את זה בטיפול... נשמע שגם מוטיבציה חסרה, אבל אולי תנאי כזה יעזור?

הלוואי שה' ישלח לכם עצה טובה וסיעתא דשמיא!

עשינו לו שיחה לגבי היעדים שלו בעתיד, אבל הוא בעיקר שותק ולא משתף, לכן גם אמרתי לבעלי שאני לא מוכנה לאפשר לו להישאר פה.. החוסר רצון שלו לשתף אותנו אפילו במעט שבכוונות שלו לגבי השהות שלו פה, נותן לי להרגיש שהוא מנסה להכתיב לנו מה יהיה בהמשך, ואני לא מוכנה לקבל את זה...

כרגע אני מודה שאני קצת קרה אליו, הוא שם לב אבל ממשיך לשהות פה..

בואי נגיד שאם אני הייתי באה לאחיות שלי, אין מצב בעולם שלא הייתי מבינה את הרמז, קמה והולכת... 

הוא בנאדם מבוגר ובוגר והוא לא האחריות שלך
יש לכם מצווה בשמיים אבל בעולם הזה זה רק מזיק לכם.
לא להכניס רגשות של רחמים וכו'.
הוא לא באמת מעריך וזה שחזר לשמור שבת זה מקסים אבל לא על חשבונכם.
ראש סדר העדיפויות זה שהוא לא יישאר.
איך יסתדר?
לגמרי שלו.
הוא התרגל שתמיד עוזרים לו ומרימים אותו
זו לא האחריות שלך וגם לא של בעלך.

חיבוק, את מדהימה

קראתי כל תגובה ותגובה, מעריכה את כולן.

שאתם מדהימים..

כל החסד, ההקרבה הרצון לעזור..

"מבשרך לא תתעלם" על סטרואידים..

פתרונות כאמור כבר כתבו טובים ממני.

תעצמי עיניים. ותחשבי על הנושא הזה כשאת בקשב לגוף שלך.

האם הגוף שלך נפתח ב"איזה כיף אני עושה מצווה" ואת מתמלאת אנרגיה

או שאת מתכווצת ב"אוף, חייבים, הוא קרוב משפחה מבשרך על תתעלם" ?

אם זה הראשון - אז עושים

אם זה השני - זה מצווה על חשבונך. לא עושים את זה ! חסד זה כשהמערכת בקיבולת להכיל את זה. לא כשזה בא על חשבונך ומרוקן לך את הנשמה.

לא פשוט.

לדעתי הבית שלכם הכי חשוב בעולם, ובשום אופן לא לאפשר לנטע זר להשפיע על הבית שלכם. קניתם דירה בגודל מסוים ויש לכם כמות מיטות שאמורה להספיק לכל מי שאתם מגדלים, אתם לא הולדתם את האח היקר ואין כל הגיון שבעלך יישן על הספה בסלון בגלל שיש חדר טפוס בבית (בכלל אני אומר לך כגבר, אולי לאישה הריחוק הזה לא מפריע, אבל כשהגבר צריך לצאת למקום אחר ולהתרחק זה מאוד פוגע, גם אם זה לא קשור אלייך).

הרבה מגיבים כאן עסקו בסידור תקציב, סידור הוסטל וסידור מסאז' בגב. אני לא מבין איך הגענו למצב שהבעיות שלו הן הבעיה שלך. אם הוא צריך מקום לישון זו בעיה שלו וזה לא אמור להשפיע עלייך. ברור שאנחנו דואגים לאח או לחבר או לכל אדם שאנחנו מכירים, אבל ברור שהפתרון של להקצות בבית חדר לאדם שתופס מקום ולא ממש תורם.. זה לא הגיוני בשום רמה.

זה נראה שפשוט אתם מערבים רגשות (בצדק) וחכן אתם לא מציבים גבולות. התפקיד שלכם עכשיו, בשביל הקשר שלך עם בעלך ובשביל חיים נורמליים לילדים - לראות איך אתם לא הופכים למשפחה מאמצת עבור אדם בוגר שלא הולדתם. תחשהי שזה רק עניין של זמן שהוא נדבק אליכם לכל טיול, או גרוע מזה, שורץ בבית שלכם כל היום כשאתם לא נמצאים... זו מחויבות טובה לאנשים עם הרבה יותר כסף ותמיכה!!

אתם חייבים לחשוב על הגבול, להבהיר יום ושעה שבהם הוא יוצא. אפשר להסביר מאוד ברור שאין לכם אפשרות לתת את המשאב הזה, ונתתם מה שיכלתם וזה הסתיים. תתאמנו טוב ותגידו את זה בביטחון

לשלוח אותו. אין ברירה. כ כה לא חיים. המשפחה נהרסת במחיר התמיכה בו. שגם לא מוכיחה את עצמה. לכן אין לכם ברירה. בהצלחה. הבחור חייב לקחת את עצמו בידיים, אם אתם יכולים למצוא מישהו שיכול לעזור לו. מה טוב ומה נעים. את תפקידכם בנושא סיימתם. שבת שלום. ודרך אגב, למה לשכת רווחה עדיין לא מעורבת?

מהכרות עם בן משפחה לא מסגרתי ועם בעיות רגשיות - לא מזדהה עם הכעסים של חלק מהכותבים עליו. הוא מסכן. הוא לא מצליח להתמודד עם מטלות חייו כי הוא מוגבל.
מבחינתי, ההצלה של אותו בן משפחה שלנו באה בזכות התגייסות של כל המשפחה לעזור - כל אחד כמידת האפשרויות שלו.

אכן - אתם כבר לא עומדים במטלה וחייכם קודמים - אז אין ברירה אלא לבקשו לצאת, אבל לא מתוך כעס, אלא מחוסר ברירה.

וחושבת שהוא לא מדבר אתכם - כי הוא מבין שאתם צודקים אבל ההישארות אצלכם מצילה אותו אז לא רוצה להפסידה. לא חושבת שהוא נצלן, אלא נואש. שורד. וגם נראה שלא באמת יודע לפתח יחסים הדדיים בריאים ותקשורת בריאה.

חושבת שגם ההורים לא הכריחו אותו לעבוד מתוך חוסר אונים שלהם, וחשש להחמיר  את מצבו. כבר ראינו אנשים מוגבלים/סובלים רגשית/מתמודדים שנפלו חזק מיחס מחמיר (שלכאורה הגיע להם - אבל הם לא באמת כמו כולם).

אז אל תכעסי יקרה - תעשו מה שצריך אבל לא מתוך כעס. 
ומציעה לכנס את המשפחה ושכולם יחשבו איך לעזור לו. אגב, אולי הוא חושש מקופת חולים כי חושב שיפגע לו בשידוך... שזה טפשי לאור מצבו. נסו לחשוב ביחד איך לשכנע אותו לקבל טיפול או דברים שמגיעים לו מהמדינה לאור מצבו. וכתבו למעלה הצעות טובות על עמותות שמסייעות וכד'.
השם יברך אתכם. מה שעשיתם לא הולך ריקם. ושתהיה לך לידה קלה ובשורות טובות.

הוא מודע לעצמו ולא מוכן לקבל טיפול... אומנם קשה לו חברתית, אבל הוא פשוט לא לוקח את עצמו בידיים..

כרגע המשפחה מבקשת מאיתנו לאזור סבלנות כי כרגע אין להם איך לעזור לו להשכיר דירה... והם מצפים שהוא יהיה איתנו עד שהוא יצליח להסדיר את החובו  ויהיה מסוגל להשכור דירה בעצמו או עד שהמשפחה תצליח לעשות את זה בעצמה. לנו זה ברור שהוא יוצא. כרגע לא ידוע לנו אם הוא מחפש אבל זה לא מעניין אותנו.

הוא גר אצלנו, לא משתתף בשום הוצאה, לא עוזר במטלות הבית, ההפך חוזר מהעבודה ומשאיר את הקופסאות האוכל שלו במטבח כמו שהם..

וגם השבוע ביקשנו ממנו פעם ראשונה איזו טובה קטנה.. סידור עם הילד משהו ל10 דקות בערך והוא לא קיבל את זה בעין יפה.. ואמר שזה מפריע לו והורס לו את סדר היום, את האמת שהייתי קצת בהלם.. כי אנחנו אשכרה שינינו את כל הבית,ויתרנו על הפרטיות שלנו, לא ביקשנו שקל, לא ביקשנו שינקה או משהו אחר, כלום! רק את הדבר הספציפי הזה והוא הגיב בצורה לא נעימה בכלל וזה הרגיש לי כפיות טובה.. 

שייקחו אותו אליהם

אין לו חדר פנוי בהית ההורים? שיישן שם בסלון

זה הבית המקורי שלו ולשם הוא צריך לחזור

ממש לא הייתי מושכת עוד

החוצה וביי

סליחה על החריפות, אבל דאיייי זה מוגזם

 הוא פשוט מחליט שהוא לא יכול להסתדר שם כי קשה לו והחברים שלא עושים חו טוב ואצלנו הוא לא יכול בעבודה הזו כי זה קשה לו.. אני בעיקר שומעת שהוא עושה לעצמו הרבה הנחות ומפיל את הנטל על אחרים..

הוא אמור לצאת בשבוע הקרוב בע"ה.

הכי מדהים אותי שהאווירה בחודש האחרון די עכורה, בעלי ואני ממש על הקצה וקשה לפספס את זה והוא פשוט נשאר... שזה מפתיע אותי.. אם אני הייתי מרגישה לא שייכת הייתי בועטת את עצמי החוצה.

הייתי חוזרת להורים ולא מתמודדת עם החוסר נעימות הזו.. וזה עוד יותר מחרפן אותי שהוא פשוט בבועה משלו..

זה רק חידד לנו לזרז את המעבר שלו..

אז שיעבור לשם

אתם את שלכם עשיתם, והשיקולים שלכם גוברים על שלו. שיתמודד. באמת אבל. ההתמודדות שלו לא יכולה לבוא על חשבונכם.

מחכה לשמוע שעדכנת שהוא יצא ורווח לכם, תרתי משמע

אם לא יותר, לא שומר על רצף של תעסוקה עובד חודשיים ואז מובטל חצי שנה, משהו כזה.. לרוב יותר יושב בבית מעובד.. וכנראה המשפחה מקבלת את הרושם שהוא "פורח" פה...

אני גם ממש מקווה שאבשר שהוא יצא... בקרוב מאוד!

סליחה כאילו, אבל באמת לא מעניין

אם הוא פורח באזור, ועובד בשכר מינימום אפילו, הוא יוכל להרשות לעצמו כנראה יחידת דיור כלשהי. בסהכ רווק בלי רכב, העלויות לא גבוהות מאוד. ואם חשוב למשפחה שימשיך לפרוח, שתתמוך מעבר. אתם את שלכם עשיתם.

זו דעתי

נתתם הכל, המון.

ועם התנהגות כמו שלו, כמו הדוגמא שהבאת שביקשתם עזרה עם אחד הילדים ל 10 דק והוא סירב, זה פשוט כפיות טובה שאין כדוגמתה אחרי מה שאתם עושים עבורו.

צריך לסיים את האירוע הזה ויפה שעה אחת קודם

תחשוב הם יזרקו אותו הוא יפגע

לא ירצה לחזור להורים,

ואחרי יומיים יתאבד חלילה

לא חכמה להיות ראמבו

יש פה בן אדם

כל אחד שגדל אצל ההורים,

מרגיש שמגיע לו לחיות ולאכול מהמקרר,

ולא מתחיל להודות ולהלל כל חמש דקות

כי פה הוא נולד גדל.

פותח מקרר אוכל, לא בא לא שיסנגרו אותו

עכשיו בתמורה למשימות.

עכשיו אני לא יודע מה להגיד, ברור שיש כאן בעיה

ולא רק אצלו.

והוא בכלל לא אמור להיות במקום שהוא מהווה הפרעה

למה לא לבנות תסריט מוצלח יותר שהוא לוקח סכין ורוצח 50 אנשים ואז מתאבד? למה לא מתנצר על הדרך או מתאסלם? מצטרף לדאעש?

הוא קיבל את החודשיים שלו והתנהג בכפיות טובה וקיבל שבועיים אקסטרה, מה עוד?

הוא לא מוכן לקבל עזרה מהמדינה ומעדיף להיות נטל על המשפחה שיבוסם לו, המשפחה לא חייבת לזרום עם הגחמות שלו.

גבר בן 30 הוא לא נער בר מצווה, הוא צריך לדעת להסתדר לבד בחיים ואם לא לקבל עזרה מהמדינה, בשביל זה בדיוק קיים ביטוח לאומי.

כמה זמן אחיו צריך לישון בסלון כדי שהוא יבין שהוא נטל?

זה גם לא הבית של ההורים שלו שבו נגיד אולי טבעי יותר שישאר שם כי הוא גדל שם ונשאר ילד בגיל 30, זה בית של אחיו וגיסתו שעושים לו חסד שמארחים אותו והוא מתנהג בכפיות טובה כלפיהם.

המחשבה שאדם דכאוני עלול להתאבד, היא מחשבה סבירה. אתה חושב שזו מחשבה מוגזמת? שזו לא בעיה של אחיו? שיש דרכים אחרות לסייע? הכל טוב ויפה, רק אל תגחיך את הטיעון הבסך הכל הגיוני שנכתב כאן על ידי הקצנתו.

וגם אם כן אין לו זכות להתנחל אצל גיסתו בניגוד לרצונה.

אני לא צריך להגחיך, הטיעון מגוחך מראש.

בוויקיפדיה, בסעיף ''שיטות בדמגוגיה'' בערך דמגוגיה, נכתב:

עיוות הטענות של הצד שכנגד - הפיכת המתנגד לחוכא ואטלולא, באמצעות עיוות טענותיו והצגתן באור מגוחך.

זה בדיוק מה שעשית.

לחשוב שאדם בן 30 שלא מצליח לשרוד בעבודה ולהיות יציב וכו' נמצא בדיכאון ובסכנת התאבדות - זה לא דבר מופרך.

אבל להקצין ולהגיד שהוא ירצח 50 אנשים או יתאסלם ויצטרף לדעאש זה פשוט לא רציני, לא מתייחס לגופן של הטענות אלא בורח לעולמות הדמגוגיה.

למה החלטת שזה לא מופרך? בעיני זה מופרך עד גיחוך.

התייחסתי רק לטיעון הדמגוגי שהעלית ולא למחלוקת עצמה.

אם בעיניך זה מופרך, אז תסביר למה לדעתך זה מופרך, שאדם בן 30 שאינו מצליח להסתדר לבד בחיים לוקה בדיכאון.

למה דווקא דיכאון? וגם אם כן הוא לא מוכן לקבל סיוע מהמדינה אז זו בעיה שלו, הוא לא צריך להיות נטל על המשפחה.

שאינו דמגוגי.

רק שים לב שאם בעיניך זאת כן אפשרות שהוא דכאוני פשוט לא מחויב המציאות (לפי דבריך ''יכול להיות משלל סיבות, למה דווקא דיכאון?''), אז... זה לא ''מופרך עד כדי גיחוך'' לחשוב שהוא דיכאוני.

למשל אם מישהו יתאר כאב גרון, זה יכול לנבוע מהרבה סיבות ולאו דווקא דלקת גרון, אבל דלקת גרון היא בהחלט לא אפשרות ''מופרכת עד כדי גיחוך''.

בנוסף אם הוא בדיכאון, אז אי אפשר להגיד ''הוא לא מוכן לקבל סיוע אז זו בעיה שלו''. דיכאון זו מחלה שחלק מהתסמינים שלה זה חוסר רצון לטפל ולקבל עזרה.
 

זה כמו להגיד על חולה סרטן ''אף חיידק לא תוקף אותו, בעיה שלו שהתאים שלו מתפשטים בצורה לא מבוקרת''. 

כי באותה מידה יכלתי לבנות תסריט לחלוטין שונה מה יקרה אם יעיפו אותו מהבית של גיסתו ולנפח דברים זה מגוחך בעיני.

זה מופרך עד כדי גיחוך.

נקודה.

שוב, ע''ע דמגוגיה.

להגיד "הוא מגוחך כי אפשר להגיד אותו בצורה הרבה יותר מוקצנת" - לא טיעון תקף.

למשל:

ליוסי כואב הגרון.

הרופא אומר שזו כנראה דלקת גרון.

דני אומר: מה פתאום, זה מגוחך! הרי באותה המידה היה אפשר להגיד שיש לו דרקון יורק אש בתוך הגרון, וזה בוודאי לא הגיוני!"

מה שדני עשה כאן זו דמגוגיה, הוא הקצין והגחיך את הטענה של הרופא מתוך מחשבה שהצגת דוגמה אחרת תאיר גם את הטיעון המקורי באור מגוחך, אבל כאמור זה דמגוגי ולא טיעון תקף.

כלומר אם לדעתך טיעון מסוים הוא מגוחך, צריך להסביר למה הוא עצמו בפני עצמו לא הגיוני, לא להגיד שאם מקצינים אותו ואומרים משהו אחר לגמרי אז זה לא הגיוני.

למשל, אם דני היה אומר "לא יכול להיות שיש ליוסי דלקת גרון, הרי אין לו חום והשקדים שלו לא נפוחים" - זה טיעון הגיוני (יכול להיות שהוא שגוי אבל לפחות יש בו היגיון פנימי).

זאת להבדיל מהטיעון הראשון של דני, שאינו טיעון כלל אלא דמגוגיה.

אני רוצה שגם אם יוציאו אותו

מהלך הגיוני וסביר ומתבקש אפילו

זה לא יהיה בעצבנות ובצורה שתגרום נזק לאף אחד.

רק

"ברגישות ובנחישות"

מה שנקרא.

כי כל כך קל לקלקל יחסית של שנים

בגלל מילה לא במקום עכשיו

וגם יכול להשפיע קדימה

אם הוא לא יתאבד,

ואדרבה בע"ה יצליח להחלץ

ויזכור להם שברגעים הקשים

הם גם הצטרפו למקהלת המחנכים

והמתנשאים עליו,

פשוט חבל לפגוע בבן אדם

גם אם הוא יעצור ולא יפגע הלאה

על התגובה של האחר, בטח ובטח כשהוא לא מכבד גבולות בדברים שהם ברורים מאליהם לכל בר דעת.

אולי הוא לא בר דעת, לא יודעת, אבל יש גם אנשים שנוטים להתעלם מגבולות כשזה מזיז להם את הגבינה

במקרה הזה, לדעתי, התגובה שלו ואיך ייקח את זה פחות רלוונטי. אם הוא לא מסוגל לשטוף אחריו קופסאות אוכל, לשמור 10 דקחת על ילד כהכרת הטוב, או לפחות להתנצל על הטרחה ולמהר לומר - אני עוזב, זה לא אחריות של אף אחד, הwell being שלו.

כי הוא לא מתחשב באחר

וגם, זה לא שזורקים אותו לרחוב. יש לו לאן ללכת. ויש עוד מלא פתרונות שהם לא הפתרון הספציפי של להמשיך ללטף אותו בזמן שהוא יורק לבאר שמרווה את צמאונו

שבעלי אמר לו כבר כמה פעמים על העניין של המעבר והוא לא מגיב, הוא מהנהן עם הראש ובעיקר שותק- זה פשוט עובדה נתון, לא מקצינה בכלל. זו התגובה.. הוא גם לא עומד בתנאי שהסיכמנו איתו (היה לנו ברור שחודשיים זה הסף בשבילנו) וגם לא מגיב, משתף אם הוא מצא/חיפש דירה.. לי זה מרגיש שהוא מנצל את המעמד ואת הרגישות בסיפור...

מה גם שאחרי שהוא דיבר עם ההורים שלו, ההורים פנו אליי בבקשה שנחכה עוד קצת... ופנו אלי ספציפית... כמובן שאמרתי להורים שאנחנו מחכים שהוא יחפש דירה ויתחיל להיות עצמאי כי קשה לנו ונקווה שזה יקרה בקרוב..

בעלי מאוד חושש מהתגובה שלו יחשוב לו לסיים את זה יפה, אבל אני אמרתי לו שזה כבר בגבול הניצול ולא משנה איך נגיד לו את זההוא יקח את זה קשה כי כל התגובות שלו הן תגובות של נער מתבגר.. (היה לנו מקרה מסויים שהיינו צריכים לשנות משהו בבית והוא הגיב בהגזמה, איך אני אסתדר, ומה אני אעשה ולמה לא אמרתם לי מראש..  .. הוא מזהה שבעלי חושש ולא מעניין אותו שאין לנו פרטיות, לא מעניין אותו שבעלי שבועיים ישן בסלון, פשוט מרגיש שאין לו טיפת רחמים כלפינו, הוא רואה רק את עצמו.. ככה אני מרגישה לאור הדברים.

אני כבר ממש קרה, אי אפשר לפספס את זה.. אבל הוא עדין מרגיש בנוח להיות פה.. כנראה

להעביר אותו לטיפול רווחה. יתכן וימצאו לו תעסוקה מתאימה ודיור. בכל מקרה אצלכם הוא סיים.

למה הוא עדין אצלכם?

מה זה דיברנו אמרנו סיכמנו

אנו מתאפקת מתאפקת לא להגיב קיצוני

אבל זה לא הוא אשם יש לכם גם אשמה גדולה בסיפור שהוא נכנס והוא גם נשאר וגם התגובות שלכם

אלא אם כן זה לא כזה נורא שהוא אצלכם ואת פשוט רק רוצה לפרוק כאן ולקבל תמיכה אבל לא נורא שהוא נשאר

עוד יומים עוברים שבועים!!!!!! מאז שפתחת את השאלה

אם היה בבית אצלי ולא עוזב ודאי לפחות שכל ערב היתי יוצאת עם בעלי שעתים ליציאת ערב 

תתחילו לצאת כל ערב שעתים שלוש. פשוט תודיעו ותגידו אתה שומר על הילדים ותצאו

זה התנאי שהוא בינתים אצלכם

הסופ"ש הזה הוא יוצא בשעה טובה..

היה פה המון זהירות לפחות מצד בעלי כי לי כבר לא היה סבלנות, כי המצב הנפשי שלו ממש לא מוגדר וכמו שאמרתי, הם איבדו כבר מישהו במשפחה ולכן המצב רגיש. אבל לרגע לא שכחנו שעדין הוא צריך לקחת אחריות על עצמו... ב"ה לאחר שיחה נוקבת אך עם מילים חמות הוא ייצא השבוע אחר הכבוד..

השיחה שלי פה אכן הייתה פריקה, אני ובעלי לא יכלנו לדבר על הנושא הזה יותר מידי ולא רציתי להקיא את כל מה שאני חושבת בלי סינון.. ולשתף מישהו מהמשפחה שלי לא שייך...

אם כל הרצון שלנו להוציא אותו אתמול, היה לנו חשוב לסיים את זה בטוב לפחות מצידנו... לי היה קשה לישם את זה, אבל ב"ה בעלי היה יותר רגיש לנושא...

בכל אופן תודה לכולם.

חלילה לא רציתי לעצבן אף אחד, למרות שהנושא מאוד מרתיח.. וגם אני הייתי מגיבה כמוך, אין לי סבלנות לדברים האלה.. אבל לא הכל אפשר לעשות בבום טרח..

זה היה ניסיון לא פשוט בכלל אבל גם שיעור לחיים.

היום אני יודעת שלא אכניס אף אחד לבית שלי ולא משנה לי מה המצב... 

סוף סוף

ובא לציון גואל

בעזרת ה' שאכן ככה יהיה

ועדיין כל הכבוד לכם 

יכול להיות שהוא עם הפרעת קשב קשה, בעיה נפשית שעדיין לא מאובחנת..

אפשר להציע לו ללכת לאבחון כדי שיעזרו לו ל הגדיר, יש דברים שאם הוא מוגדר תחתיהם אז הוא יקבל עזרה מהמדינה (אולי זה ידרבן אותו ללכת לאבחון).

וגם אם זה לא (כמו הפרעת קשב קשה, שאין עזרה) - לפחות הוא יוכל ללכת לקבל עזרה שמותאמת לצרכים שלו

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה