מה שצריך כדי לעזור לו, זה לפנות ללשכת הרווחה שקודם כל יהיה מוכר אצלהם (יתכן גם שמגיע לו קצבת נכות, אבל זו חתיכת פרוצדורה להוציא) ולמצוא לו הוסטל שיקומי. במקום כזה הוא יהיה חייב לעבוד וגם יהיה צוות מקצועי שיעזור לו לעשות סדר בחיים.

בהצלחה רבה

יכול להיות שמגיע לו אבל,הוא לא מעוניין לפנות לקופת חולים כי הוא חושש שירשמו לו בתיק האישי סעיף נפשי...

הוא פנה בעבר לפסיכולוג באופן פרטי.. לא יודעת אם זה מדווח לקופ"ח..

קראתי עכשיו קצת על הוסטלים.. מקווה שהוא יסכים לרעיון, כי היא מאוד מנסה ליצור תדמית של אדם נורמטיבי כלפי חוץ.. הציע את זה לבעלי, תודה על הרעיון.

אני מאמינה שאם אחרי שבעלי יתפוס אותו לשיחה, שום דבר לא יזוז הוא בהחלט יגיד לו לצאת.. גם אם זה אומר לחזור להורים...

לטובתו - הרווחה רק תעזור. הוא לא יפסיד שום דבר מהותי מהרישום הזה, וודאי לא שום דבר שאין לו היום.

לא רוצה? אם הוא תופס את עצמו בידיים - החלטה שלו, הוא בוגר ועצמאי. כל עוד שהוא 'זורק' את עצמו עליכם, בצורה שפוגעת בכם, בזוגיות שלכם, בפרטיות שלכם, בילדים שלכם, אין לו זכות לסרב לפניה שלכם לרשויות.

תערבו את הרווחה, תחפשו לו מסגרת שיקומית תומכת ותשחררו את עצמכם מעול כבד מידי.

אח להמשך חייו.

ואם עירוב הרווחה יביא לו נזק.

הוא אח"כ תהיה לו סיבה לשנוא ולכעוס

לכן הייתי רק ממליץ לו ללכת לרווחה.

וגם זה לא בעת שאני מבקש ממנו לעזוב את הדירה

אלא בערך חודש לאחר מכן.

כדי לא לתת לו את ההרגשה שאני החלטתי לחנך

אותו או לדאוג לו בצורה שהוא לא רוצה.

בדיוק כמו מחלה פיסית
אם אין אופציה דרך קופה הולכים למישהו פרטי

אני באמת לא נכנסת לשם, כי זה בעיה שלו אם הוא רוצה טיפול או לא..

הוא תכף בן 30.. יש לו הורים ואחים שמודעים למצב והם מוזמנים לקחת פיקוד על זה..

אני פשוט לא רוצה שהבעיה שלו תיכנס לי לבית.. 

העניין שאי אפשר להפריד מיטות? ואחרי הלידה מה יהיה?

לא לא, אי אפשר, מלכתחילה לא היה אפשר ועכשיו אי אפשר עוד יותר.

וביקש ממנו לחפש דירה בשבועיים הקרובים..

מסכימה איתך, הכל השתבש שהוא חשב, לעצמו מסתבר להישאר עוד.. אבל ממש לא.. 

שיחפש משם דירה

אחותי. אני מקוה שעוד שבועים את מספרת שהוא לא אצלכם

זה נשמע  שבועיים עם אפשרות להגדלה

זה לא נשמע החלטי מספיק

ויש לי תחושה שהוא עוד יעזוב ולא יעריך את מה שעשיתם עבורו. הוא בכלל לא מבין את הסיטואציה 

רק מסבירה את ההגיון שמאחורי.
זה בעיה שלו
ודרך אגב ככל שכולכם תתנערו ממננו כמה שיותר מהר, הכוונה מההכלה הזו שבור שהוא לא מעריך ורק מנצל
זה יעשה לו יותר טוב.
מטרה אחת לנגד עינייך- לסיים את הסיפור אצלכם.
משפחה זה חשוב, זה מקום ראשון,
וזה קשה אבל צריך לשים גבולות
אפשר לאהוב, ולכבד ולעזור בגבולות ההגיוני

את לא אחראית על זה.
את אחראית על עצמך
ועל המשפחה שלך

ויש המון כבוד והערכה למעשה החסד שעשיתם, יש לו גבול, וברור ממה שאת כותבת שהגבול הגיע כבר, אם לא נחצה.

לא מתפקידכם לדאוג לו לבד.

נתחיל מזה שהוא בוגר

יש לו הורים

ויש עוד אחים

אתם לא צריכים לשלם את המחירים האלה, והם כנראה גדולים מאוד

בכל הטפסים והכל, הם לא מאוד מוצלחים אבל הם חינמיים.

אם הוא הולך לפסיכולוג פרטי טוב הוא גם יכול לעזור לו.

לא מבין את הקטע מול קופ"ח אבל אם בא לו לשרוף כסף הוא יכול.

דרך הרווחה או דרך מרכזים של בריאות הנפש. הוא לא רוצה שום דבר ובפועל לא מסייע לעצמו.

זה צריך לעבור דרך ביטוח לאומי.

ביטוח לאומי קיים כדי שבדיוק מקרים כאלה לא יקרו שאנשים שלא מסוגלים לעבוד לא יפלו על משפחותיהם.

עם דברים שלי כרגע, בהריון עם סוג של שמירה.. זה הדבר האחרון שאני רוצה להתעסק בו..

המשפחה יכולה לברר ולבדוק, לא חושבת שזה תפקידי.. 

מכוחותיכם.

אז להגיד לו בעדינות. שהוא לא יכול להשאר.

והוא יצטרך למצוא מקום אחר.

עצוב אבל אלו החיים. 

מקווה שימצא את המילים הנכונות לומר לו...

זו הרגשה לא נעימה שהמשפחה נותנת לך להרגיש שאתה נותן לו חיים אבל בפועל זה בא על חשבונך...

אבל התשובה היא שלילי בזנטי

תמצאו את הכוח לעשות את זה אולי תרגול מול מראה כמה פעמים

מצווה גדולה לתת לו ללמוד דרך הרגליים

חייך קודמים לחיי חבירך

ישר כוח עצום על הלב הגדול שלכם, על כך שכבר מספר חודשים אתם עושים איתו כזה חסד עצום. 

בכלל לא ברור מאליו!

אני קורא שיש לך הרבה כעס כלפיו, ולדעתי זה לא הוגן.

מאוד יכול להיות שהוא צריך עזרה נפשית מורכבת, לא טיפול של שעה בשבוע אצל פסיכולוג.

תחליטו מה שתחליטו בקשר ליכולת שלכם לעזור לו, זה באמת צריך להיות באופן טבעי התפקיד של ההורים ולא שלכם, אבל לדעתי עדיף את כל זה לעשות מתוך הבנה שהוא עצמו בקושי עצום, והוא לא בהכרח אשם במצב שלו.

כי הוא לא מוכן לקבל טיפול, כמו שציינתי בגלל שהוא חושש שיפתחו לו סעיף נפשי בתיק הרפואי.. .

וברגע שהוא לא מוכן לקבל טיפול והוא מאוד מודע למצב שלו...

בנאדם לא יכול להפיל את הקושי שלו על המשפחה אם זה בפן הכלכלי, לבקש כספים או אם זה לשהות בבית של האחים, שהם נשואים בעצמם, חלקם התחתנו לפני פחות משנתיים, לדעתי זה לא שייך להיות נטל על כולם רק כי אתה חושש מה יגיד או מה יכתבו לך בתיק האישי...

בעיקרון כל המשפחה סבלה מהחוסר אחריות שלו...

ההורים חסרי אונים, פחות מציבים גבולות ומבחינתם זה שהוא אצלנו עכשיו זה סוג של שקט בשבילם... 

לגבי כל הכעסים שלך על ההתנהלות שלו בחיים,

או שאת צודקת או שלא. או שחכם להגיד לו אותם או שלא.

את כל זה אל תכניסי לשיחה בינכם.

הרצון שלך להפסיק את ה"הכנסת אורחים"

הכפויה והארוכה הזו הוא מובן ביותר.

ואפילו אם הוא אורח צדיק וישר בכל דרכיו.
 

וגם הוא מכין את עצמו כל יום לאפשרות

שהוא יתבקש על ידיכם לעזוב.

אני מניח שהוא יעזוב באופן מיידי כשתבקשו ממנו.

אל תבזבזי אנרגיות

פשוט שבעלך יגיד לו שהוא מוזמן בשמחה

אבל כרגע אתם רוצים חופש ממנו.

וזהו.

לפי דעתי תחליטו גם שב3 חודשים הקרובים

הוא לא מוזמן לשבת ולא לכלום.

לא מתוך שנאה על דרכו בחיים.

פשוט בגלל שאין אפשרות וממילא רצון וממילא חובה או מצווה

לארח אותו כל כך הרבה.

ולא כעסתי בכלל.. יותר ריחמתי עליו שבגיל כזה כל המשפחה צריכה לחוג סביבו בגלל שהוא לא מוכן לטפל/לקחת אחריות על עצמו..עד שהוא החליט ליפול עלינו ולהתעלם מהעובדה שאמרנו לו שהוא פה רק לחודשיים...

למזלי בעלי יותר מתון בנושא למרות שגם לו נמאס והוא זה שינהל את השיחה, סומכת עליו שיגיד את הדברים הנכונים בצורה ברורה.

תודה רבה! 

שחוץ מזה שחייך קודמים

גם בשבילו- כדאי שתציבו לו את הגבולות

הוא צריך להבין את המקום שבו

ולקחת אחריות על החיים שלו.

אי אפשר עד זקנה ושיבה להישען על אחרים

ברגע שכולם יציבו לו גבול

לא תהיה לו ברירה והוא יעבוד קשה

נוח לו עכשיו שהוא נפל עליכם

והוא כבר מגזים ומנצל אתכם

גם בשבילו ובעיקר בשבילכם תציבו לו אולטימטום

ואתם מדהימים!

אני לא הייתי מסוגלת בחיים לעשות כזה דבר....

אין שם מקומות עבודה?

אוהב לצאת עם גורמים מפוקפקים?

ההורים יודעים לדחוף אותו לצאת לעבודה?

אני לא חושב שזה נכון שהוא מראש עבר לגור אצלכם.

אלא אם כן אצלכם יש תנאי עבודה טובים יותר

(וגם אז. זה לא אמור לבוא על חשבונכם)

לדעתי לא צריך לערב רווחה או משהו בניגוד לרצונו

אבל כן צריך לתת לו לקחת אחריות על החיים שלו.

כרגע זה נשמע (ואולי אני טועה) שנוח לו להיות חסר אחריות (וזה נפוץ בדורנו שקשה לקחת אחריות )

ומחלה נפשית (אם בכלל יש)  רובה. עדיין מאפשרת לך להיות אחראי למעשיך

ואם היא לא מאפשרת (מצב קיצוני שלא נשמע שיש כאן) יש למדינה את הכלים לעזור.

ואם הוא רוצה לעבוד בעבודה יותר נוחה.

שיתכבד וילמד משהו. הוא רווק. זה לא שיש לו עומסים על הראש.

ואני לרגע לא מזלזל בקושי שלו או במשהו

אבל לדעתי זה פשוט נשמע כמו בריחה לאיזור הנוחות של חסר אחריות (אלא אם כן יש לו מגבלת תפקוד קוגניטיבית ידועה ואז כל מה שאמרתי לא תקף)

יש הרבה מקומות עבודה באזור של ההורים, הוא רצה להתרחק, כדי לתפוס מרחק מאותם חברים כנראה..

ההורים לא דוחפים אותו לעבוד, ההפך כל התקופה שהוא ישב בבית הם מימנו אותו והתפללו שיצא לעבודה אבל מעבר לכך הם לא אמרו לו כלום.. כנראה חששו מהתגובה שלו בגלל המצב הנפשי...

זו גם התחושה שלי, שהוא לא לוקח אחריות... גם אם יש לו משהו נפשי, וככל הנראה יש לו, הוא מספיק מודע בשביל ללכת לטיפול...

זה גם מה שאמרנו לו שהוא מוזמן ללכת ללמוד אבל ממש לא להמשיך לגור אצלנו, תקופה של חודשיים זו תקופה מכובדת ומספיקה.

כדי ליצור חזית אחידה ומגובשת.

מטרה שלכם. זה לגרום לו לצאת מהבית שלכם.

לא כי אתם שונאים אותו או משהו חס וחלילה

פשוט כי את אומרת שזה בא על חשבונכם ממש

לעשות את זה ברגישות

ותנסי גם להכנס לראש של בעלך שהוא מרחם עליו ולא נעים וכו'.

אבל הוא לא יכול להמשיך לגור אצלכם.

כי ממה שנראה זה יכול להביא לבעיות בשלום בית.

מטרה משנית שלכם (ואני לא בטוח שזה לגמרי עניינכם. אולי כעזרה לזולת וכו') זה לגרום לו לקחת אחריות על החיים שלו.

אפשר לקחת אחריות על החיים גם בלי לגור בשכירות.

זה סביר והגיוני לגור אצל ההורים עד שמתחתנים. כך זה מקובל ברוב החוגים הדתיים

אבל אצל אחיך שזה בא על חשבונו זה פחות מתאים.

במיוחד שיש אלטרנטיבה אצל ההורים.

וחברים שגוררים אותו לתרבות לא טובה. זאת בחירתו האם לצאת איתם.

אם יהיה לו יום גדוש בעבודה בבוקר ומשהו אחר הצהריים (נגיד התנדבות) זה לא יביא לידי בטלה.

בטלה מביאה לידי שעמום, ושעמום מביא לידי חטא.

היום!!!! היום!!!! הוא אורז את הדברים וטס מהבית שלכם!

לא הסברים. לא דיבורים. עובדה. היום הוא לא אצלכם

אני בהלם שאת בכלל מסבירה את הנסיבות שלו

לא מצליחה להבין יצור אדם שאין לו בושה ליפול על משפחה. אין לאתר בכלל

מילא היה לכם בית שלוש קומות והייתם נותנים לו יחידה עם כניסה נפרדת

תקראי מה שכתבת! מזעזעע קשה לי לקרוא

היום את מוציאים את הילד מהחדר שינה שלכם ומעבירים לחדר שהוא ישן בו ומודיעים לו להתראות שיחזור להורים או לאיפה שבא לו

אבל זאת לא באמת עזרה, זה לדחות את הבעיה בעוד חודשיים ובדרך ליצור בעיות חדשות אצלכם.

הייתי מדברת עם שאר האחים, איך אפשר לעזור בדרכים אחרות ולנסות להתנות את העזרה של כולם בזה שהוא פונה לעזרה מקצועית אמיתית.

כל עוד תמשיכו לקחת אחריות בשבילו, הוא ימשיך לא לקחת אחריות בעצמו.

ולא שהוא בחור שחייב לקבל עזרה נפשית.

אין שום סיבה שבעולם, מלבד באמת פגיעה קשה כמו אונס או הטרדה או שבירת חפצים או אלימות מכל סוג,

להגיד לאורח שלך שנמצא אצלך חודשיים ''היום אתה אורז''.

על החתום,

אדם שההורים שלו אמרו לו ''היום אתה אורז'' כשהיה במצוקה.

נכון שכאן לא מדובר בהורים אלא באחים, ועדיין - להוציא מעכשיו לעכשיו צריך להיות שמור למקרים הגרועים ביותר.

מסכימה, לא להוציא מהרגע להרגע.

אבל גם מסכימה עם הנחישות של לחתוך את המצב (בצורה יפה).

רק לא מהיום להיום, אם לא קרה משהו נוראי.

והן לא רואות שהפותחת כתבה את זה.

כתוב שהיא אמרה *לבעלה* ''חודש חודשיים'', כלומר גם לא נאמר ישירות לאח/גיס וגם לא נאמר בצורת תאריך סופי ומחייב.

זה היה התנאי שלנו שהוא בא לחודש חודשיים גג ולאחר מכן משכיר דירה... הוא הסכים והגיע, בפועל הוא לא עמד במילה שלו... בעלי כבר דיבר איתו בצורה ברור שיצטרך לחפש דירה ולצאת אבל הוא לא משתף אם מצא או לא...

מבחינתי שיחזור להורים, זה ממש לא מעניין אותי.. הסבלנות שלי פקעה...

ולא יום אחד יותר

יומיים קודם את יכולה להציע עזרה באריזת הדברים שלו

לשאול אותו אם הוא יוצא על הבוקר או בצהריים

שלא תהיה לו אופציה להישאר מעבר לשבועיים 

שהוא מדבר הרבה עם חלק מהאחים כמעט כל בוקר.. גם בעיניינים ואיתנו הוא לא מחליף מילה, אני לא מחפשת שהוא ישתף אותנו בדברים אישיים אלא רק לדעת מה בתכנון מבחינת יציאה.. מרגישה באפלה עם ההתנהגות הזו.

וגם לא נעים לי שהוא מדבר איתם כשאנחנו לא נמצאים- קרה שחזרתי הביתה מוקדם מהצפוי מספר פעמים והוא דיבר איתם ואחרי זמן קצר מההגעה שלי השיחה הסתיימה, מרגיש לי שגם הם אצלי בבית באיזשהו מובן..

שזה פשוט לא מסתדר ולא מתאים שימשיך אצלכם, מכל כך הרבה סיבות.

בשבילך, בשבילכם, תעמידו לו דד ליין (שכבר היה צריך להיות) בו הוא חייב לעזוב את הדירה.

כמו שכבר הציעו, יכולים להגיש עזרה, לשאול ולברר מתי בדיוק עוזב, רק שלא תישאר לו ברירה יותר.

ואם הוא בקשר עם שאר האחים הם לגמרי מוזמנים לעזור גם בעניין

לא שייך לא תקין

שיעוף מהבית בטיל. אתמול

מהעבודה..

בשעה טובה הוא אמר לבעלי שהוא מחפש דירה ובמידה ולא ימצא הוא יחזור להורים. 

של ייחוד

רקאומרת

אולי בעלה בעיר?

אולי הדלת פתוחה ושכנים נכנסים ויוצאים?

בכל אופן, אני לא בטוח שהיא מעוניינת שהקהל הקדוש ישפוט אותה בפומבי על שמירת ההלכה שלה.

רק הערתי לתשומת ליבה

לא שפטתי אף אחד

אם מראש זה היה התנאים, אני מציעה לקרוא לו לשיחה רגועה, בזמן נעים, ולשאול אותו מתוך התעניינות וכנות - מה נשמע? זוכר שכשהגעתי אמרנו לך שאפשר חודשיים עד שתמצא דירה? הם עברו ואתה כאן, מה קורה?

ולשמוע ממנו.

אולי יגיד שלא זכר

אולי יגיד שלא מצא עדיין דירה

אולי יגיד שהוא מפחד....

ולפי זה לתת את המענה, אבל שאתם מכוונים תמיד לעזיבתו.

למשל אם יגיד שלא זכר, אז להגיד, אוקיי אז עכשיו זו תזכורת, בוא ניתן לך שבועיים, ונסכם מעכשיו מה עושים אם לא תמצא כי המצב כרגע מורכב לנו, בטח בגלל השמירת הריון (תזרקו את זה על זה...)

אם יגיד שלא מצא, תגידו לו שאתם תעזרו לו בחיפוש וברגע שזה נמצא הןא מחוייב לצאת, תוודאו שהוא איתכם בזה.

פשוט ליצור הסכם מחודש, אבל אסרטיבי. עם גבולות ברורים - מי עושה , מה קורה אם זה לא הולך וכו.

בסופו של דבר זה גם חסד בשבילו.  המצב הזה לא בריא לו... בעיטה החוצה מתוך חיבוק ואהבה יכולה להועיל לו.

ואגב מישהו פה הציע רווחה - הוא כבר לא קטין!!! לכן בגיל 30 אם הוא לא פונה מעצמו, לא יסתכלו עליכם בכלל...

וכל הכבוד לכם על המאמץ והחסד, אבל יאללה נגמר

שיפנה אחר כבוד את מקומו

זה לא שמדובר באיזו יחידת דיור כמו שכתבו, הוא אשכרה חי איתכם בבית ותופס לכם חדר ולא קראתי שאת גרה באחוזה

שבעלך ידבר איתו ושיחזור להורים אם צריך. אתם לא ההורים שלו. וחסד לא יכול לבוא על חשבונכם

אתם גם לא אחראיים לבחירות שלו. בסוף בנאדם לא יכול לחיות בצורה כזו, שאם לא יחזיקו אותו חזק, הוא לא יתפקד. הבריא הוא שימצא את הדרך להסתדר. וכשיש על מי לסמוך, למה שיתאמץ?

לדעתי - תרגישי בנח לסיים את הסיפור ולחזלש

איך הגעתי עד הנה?

לא ברור לי, באמת, מה הניע אתכם לחסד הזה. אתם עשיתם את זה מאהבה? מתחושת הכרח? מתקווה שה' יגמול לכם שכר? הכל ביחד?

לו הייתי את, הייתי ממש מנצלת את עובדת ההריון.

שמע, קשה לי עם ההריון ואני זקוקה לחדר הנוסף.

אני מבקשת שתשאר כאן עד שבת וזהו.

לא עם דרמה ולא בדגש על מתי הוא עוזב. אלא עד איזה יום הוא נשאר.

ואם הוא לא מבין רמז והולך- אז ממש בקשיחות להגיד שזה מעבר ליכולות שלכם וזהו.

ואת האמת שמכאן ואילך הייתי חושבת פעמיים מה המקום שממנו הסכמתי לחסד כזה.

של אני יודע שקשה לכם אבל אני חייב להתרחק מהאזור של ההורים.

את האמת שלא רציתי שיבוא, לא בקטע אישי, פשוט אני אוהבת את הרחב האישי שלי וגם אנחנו בתקופה של שינוי עם הריון ושמירת הריון וממש לא התאים אבל זה הרגיש אכזרי להגיד לא..

המשפחה איבדה בן בעבר ולכן הנושא היה קצת רגיש.. כי הוא די אבוד כבר תקופה מאוד ארוכה וההורים מפחדים עליו, כנראה שהפחד משתק אותם, כי לדעתי הם לא עושים מספיק.. החלטנו לתת יד אבל לזמן מוגבל, לא חשבנו שזה ימרח ככה... 

חסד חייב גבולות.

אתם פוגעים בעצמכם...

יש גבול דק בין ויתור לבין ויתור עצמי.
 

ההבדל הוא כשאתם הופכים להיות קורבן של הסיטואציה.

אתם ממש לא צריכים להיכנס לאם הוא עובד, לא עובד.

בכלל לא עניינכם.

זה שיש לך כעס עליו זה אומר שהתערבבתם מזמן.

הכעס שלך הוא על עצמך.

את פשוט נותנת מעבר למה שאת באמת יכולה.

בקיצור, מותר לרחם, מותר לעשות חסד, מותר לסבול קצת ולבוא לקראת. אבל ברגע שזה גובל בפגיעה עצמית (במקרה שלכם ברור שזה פוגע בשלום הבית שלכם וברווחה המשפחתית), זה לא טוב ולא נכון.

זה הזמן לקרוא לו יפה, להגיד לו שנתתם את מה שאתם יכולים, ושמיום כך וכך הוא יצטרך ללכת.

אפשר לתת לו יום יומיים למצוא לעצמו מקום בכבוד, ולשחרר אותו באסרטיביות ובאהבה.
 

ותלמדו מזה להבא. לשים לב כשערבות הדדית הופכת להתערבבות הדדית.

לעבוד על גבולות באופן כללי.

אתם לא אחראים עליו, ולא על היראת שמיים שלו.

פחות רגשות אשם, ויותר גבולות.

שהוא צריך עזרה, אבל לגור אצלכם זו לא העזרה שהוא צריך או שאתם יכולים לתת.

צריך לשבת אתו לשיחה רצינית להבין מה החזון לעתיד, ואיך אפשר להגיע לשם. 

האם יכול להיות ריאלי שכל האחים וההורים יוכלו לעזור לו בתור התחלה בשכירות של יחידת דיור? לא רחוק מכם או מאחד האחים אבל גם לא יותר מדי קרוב? אולי להתנות את זה בטיפול... נשמע שגם מוטיבציה חסרה, אבל אולי תנאי כזה יעזור?

הלוואי שה' ישלח לכם עצה טובה וסיעתא דשמיא!

עשינו לו שיחה לגבי היעדים שלו בעתיד, אבל הוא בעיקר שותק ולא משתף, לכן גם אמרתי לבעלי שאני לא מוכנה לאפשר לו להישאר פה.. החוסר רצון שלו לשתף אותנו אפילו במעט שבכוונות שלו לגבי השהות שלו פה, נותן לי להרגיש שהוא מנסה להכתיב לנו מה יהיה בהמשך, ואני לא מוכנה לקבל את זה...

כרגע אני מודה שאני קצת קרה אליו, הוא שם לב אבל ממשיך לשהות פה..

בואי נגיד שאם אני הייתי באה לאחיות שלי, אין מצב בעולם שלא הייתי מבינה את הרמז, קמה והולכת... 

הוא בנאדם מבוגר ובוגר והוא לא האחריות שלך
יש לכם מצווה בשמיים אבל בעולם הזה זה רק מזיק לכם.
לא להכניס רגשות של רחמים וכו'.
הוא לא באמת מעריך וזה שחזר לשמור שבת זה מקסים אבל לא על חשבונכם.
ראש סדר העדיפויות זה שהוא לא יישאר.
איך יסתדר?
לגמרי שלו.
הוא התרגל שתמיד עוזרים לו ומרימים אותו
זו לא האחריות שלך וגם לא של בעלך.

חיבוק, את מדהימה

קראתי כל תגובה ותגובה, מעריכה את כולן.

שאתם מדהימים..

כל החסד, ההקרבה הרצון לעזור..

"מבשרך לא תתעלם" על סטרואידים..

פתרונות כאמור כבר כתבו טובים ממני.

תעצמי עיניים. ותחשבי על הנושא הזה כשאת בקשב לגוף שלך.

האם הגוף שלך נפתח ב"איזה כיף אני עושה מצווה" ואת מתמלאת אנרגיה

או שאת מתכווצת ב"אוף, חייבים, הוא קרוב משפחה מבשרך על תתעלם" ?

אם זה הראשון - אז עושים

אם זה השני - זה מצווה על חשבונך. לא עושים את זה ! חסד זה כשהמערכת בקיבולת להכיל את זה. לא כשזה בא על חשבונך ומרוקן לך את הנשמה.

לא פשוט.

לדעתי הבית שלכם הכי חשוב בעולם, ובשום אופן לא לאפשר לנטע זר להשפיע על הבית שלכם. קניתם דירה בגודל מסוים ויש לכם כמות מיטות שאמורה להספיק לכל מי שאתם מגדלים, אתם לא הולדתם את האח היקר ואין כל הגיון שבעלך יישן על הספה בסלון בגלל שיש חדר טפוס בבית (בכלל אני אומר לך כגבר, אולי לאישה הריחוק הזה לא מפריע, אבל כשהגבר צריך לצאת למקום אחר ולהתרחק זה מאוד פוגע, גם אם זה לא קשור אלייך).

הרבה מגיבים כאן עסקו בסידור תקציב, סידור הוסטל וסידור מסאז' בגב. אני לא מבין איך הגענו למצב שהבעיות שלו הן הבעיה שלך. אם הוא צריך מקום לישון זו בעיה שלו וזה לא אמור להשפיע עלייך. ברור שאנחנו דואגים לאח או לחבר או לכל אדם שאנחנו מכירים, אבל ברור שהפתרון של להקצות בבית חדר לאדם שתופס מקום ולא ממש תורם.. זה לא הגיוני בשום רמה.

זה נראה שפשוט אתם מערבים רגשות (בצדק) וחכן אתם לא מציבים גבולות. התפקיד שלכם עכשיו, בשביל הקשר שלך עם בעלך ובשביל חיים נורמליים לילדים - לראות איך אתם לא הופכים למשפחה מאמצת עבור אדם בוגר שלא הולדתם. תחשהי שזה רק עניין של זמן שהוא נדבק אליכם לכל טיול, או גרוע מזה, שורץ בבית שלכם כל היום כשאתם לא נמצאים... זו מחויבות טובה לאנשים עם הרבה יותר כסף ותמיכה!!

אתם חייבים לחשוב על הגבול, להבהיר יום ושעה שבהם הוא יוצא. אפשר להסביר מאוד ברור שאין לכם אפשרות לתת את המשאב הזה, ונתתם מה שיכלתם וזה הסתיים. תתאמנו טוב ותגידו את זה בביטחון

לשלוח אותו. אין ברירה. כ כה לא חיים. המשפחה נהרסת במחיר התמיכה בו. שגם לא מוכיחה את עצמה. לכן אין לכם ברירה. בהצלחה. הבחור חייב לקחת את עצמו בידיים, אם אתם יכולים למצוא מישהו שיכול לעזור לו. מה טוב ומה נעים. את תפקידכם בנושא סיימתם. שבת שלום. ודרך אגב, למה לשכת רווחה עדיין לא מעורבת?

מהכרות עם בן משפחה לא מסגרתי ועם בעיות רגשיות - לא מזדהה עם הכעסים של חלק מהכותבים עליו. הוא מסכן. הוא לא מצליח להתמודד עם מטלות חייו כי הוא מוגבל.
מבחינתי, ההצלה של אותו בן משפחה שלנו באה בזכות התגייסות של כל המשפחה לעזור - כל אחד כמידת האפשרויות שלו.

אכן - אתם כבר לא עומדים במטלה וחייכם קודמים - אז אין ברירה אלא לבקשו לצאת, אבל לא מתוך כעס, אלא מחוסר ברירה.

וחושבת שהוא לא מדבר אתכם - כי הוא מבין שאתם צודקים אבל ההישארות אצלכם מצילה אותו אז לא רוצה להפסידה. לא חושבת שהוא נצלן, אלא נואש. שורד. וגם נראה שלא באמת יודע לפתח יחסים הדדיים בריאים ותקשורת בריאה.

חושבת שגם ההורים לא הכריחו אותו לעבוד מתוך חוסר אונים שלהם, וחשש להחמיר  את מצבו. כבר ראינו אנשים מוגבלים/סובלים רגשית/מתמודדים שנפלו חזק מיחס מחמיר (שלכאורה הגיע להם - אבל הם לא באמת כמו כולם).

אז אל תכעסי יקרה - תעשו מה שצריך אבל לא מתוך כעס. 
ומציעה לכנס את המשפחה ושכולם יחשבו איך לעזור לו. אגב, אולי הוא חושש מקופת חולים כי חושב שיפגע לו בשידוך... שזה טפשי לאור מצבו. נסו לחשוב ביחד איך לשכנע אותו לקבל טיפול או דברים שמגיעים לו מהמדינה לאור מצבו. וכתבו למעלה הצעות טובות על עמותות שמסייעות וכד'.
השם יברך אתכם. מה שעשיתם לא הולך ריקם. ושתהיה לך לידה קלה ובשורות טובות.

הוא מודע לעצמו ולא מוכן לקבל טיפול... אומנם קשה לו חברתית, אבל הוא פשוט לא לוקח את עצמו בידיים..

כרגע המשפחה מבקשת מאיתנו לאזור סבלנות כי כרגע אין להם איך לעזור לו להשכיר דירה... והם מצפים שהוא יהיה איתנו עד שהוא יצליח להסדיר את החובו  ויהיה מסוגל להשכור דירה בעצמו או עד שהמשפחה תצליח לעשות את זה בעצמה. לנו זה ברור שהוא יוצא. כרגע לא ידוע לנו אם הוא מחפש אבל זה לא מעניין אותנו.

הוא גר אצלנו, לא משתתף בשום הוצאה, לא עוזר במטלות הבית, ההפך חוזר מהעבודה ומשאיר את הקופסאות האוכל שלו במטבח כמו שהם..

וגם השבוע ביקשנו ממנו פעם ראשונה איזו טובה קטנה.. סידור עם הילד משהו ל10 דקות בערך והוא לא קיבל את זה בעין יפה.. ואמר שזה מפריע לו והורס לו את סדר היום, את האמת שהייתי קצת בהלם.. כי אנחנו אשכרה שינינו את כל הבית,ויתרנו על הפרטיות שלנו, לא ביקשנו שקל, לא ביקשנו שינקה או משהו אחר, כלום! רק את הדבר הספציפי הזה והוא הגיב בצורה לא נעימה בכלל וזה הרגיש לי כפיות טובה.. 

שייקחו אותו אליהם

אין לו חדר פנוי בהית ההורים? שיישן שם בסלון

זה הבית המקורי שלו ולשם הוא צריך לחזור

ממש לא הייתי מושכת עוד

החוצה וביי

סליחה על החריפות, אבל דאיייי זה מוגזם

 הוא פשוט מחליט שהוא לא יכול להסתדר שם כי קשה לו והחברים שלא עושים חו טוב ואצלנו הוא לא יכול בעבודה הזו כי זה קשה לו.. אני בעיקר שומעת שהוא עושה לעצמו הרבה הנחות ומפיל את הנטל על אחרים..

הוא אמור לצאת בשבוע הקרוב בע"ה.

הכי מדהים אותי שהאווירה בחודש האחרון די עכורה, בעלי ואני ממש על הקצה וקשה לפספס את זה והוא פשוט נשאר... שזה מפתיע אותי.. אם אני הייתי מרגישה לא שייכת הייתי בועטת את עצמי החוצה.

הייתי חוזרת להורים ולא מתמודדת עם החוסר נעימות הזו.. וזה עוד יותר מחרפן אותי שהוא פשוט בבועה משלו..

זה רק חידד לנו לזרז את המעבר שלו..

אז שיעבור לשם

אתם את שלכם עשיתם, והשיקולים שלכם גוברים על שלו. שיתמודד. באמת אבל. ההתמודדות שלו לא יכולה לבוא על חשבונכם.

מחכה לשמוע שעדכנת שהוא יצא ורווח לכם, תרתי משמע

אם לא יותר, לא שומר על רצף של תעסוקה עובד חודשיים ואז מובטל חצי שנה, משהו כזה.. לרוב יותר יושב בבית מעובד.. וכנראה המשפחה מקבלת את הרושם שהוא "פורח" פה...

אני גם ממש מקווה שאבשר שהוא יצא... בקרוב מאוד!

סליחה כאילו, אבל באמת לא מעניין

אם הוא פורח באזור, ועובד בשכר מינימום אפילו, הוא יוכל להרשות לעצמו כנראה יחידת דיור כלשהי. בסהכ רווק בלי רכב, העלויות לא גבוהות מאוד. ואם חשוב למשפחה שימשיך לפרוח, שתתמוך מעבר. אתם את שלכם עשיתם.

זו דעתי

נתתם הכל, המון.

ועם התנהגות כמו שלו, כמו הדוגמא שהבאת שביקשתם עזרה עם אחד הילדים ל 10 דק והוא סירב, זה פשוט כפיות טובה שאין כדוגמתה אחרי מה שאתם עושים עבורו.

צריך לסיים את האירוע הזה ויפה שעה אחת קודם

תחשוב הם יזרקו אותו הוא יפגע

לא ירצה לחזור להורים,

ואחרי יומיים יתאבד חלילה

לא חכמה להיות ראמבו

יש פה בן אדם

כל אחד שגדל אצל ההורים,

מרגיש שמגיע לו לחיות ולאכול מהמקרר,

ולא מתחיל להודות ולהלל כל חמש דקות

כי פה הוא נולד גדל.

פותח מקרר אוכל, לא בא לא שיסנגרו אותו

עכשיו בתמורה למשימות.

עכשיו אני לא יודע מה להגיד, ברור שיש כאן בעיה

ולא רק אצלו.

והוא בכלל לא אמור להיות במקום שהוא מהווה הפרעה

למה לא לבנות תסריט מוצלח יותר שהוא לוקח סכין ורוצח 50 אנשים ואז מתאבד? למה לא מתנצר על הדרך או מתאסלם? מצטרף לדאעש?

הוא קיבל את החודשיים שלו והתנהג בכפיות טובה וקיבל שבועיים אקסטרה, מה עוד?

הוא לא מוכן לקבל עזרה מהמדינה ומעדיף להיות נטל על המשפחה שיבוסם לו, המשפחה לא חייבת לזרום עם הגחמות שלו.

גבר בן 30 הוא לא נער בר מצווה, הוא צריך לדעת להסתדר לבד בחיים ואם לא לקבל עזרה מהמדינה, בשביל זה בדיוק קיים ביטוח לאומי.

כמה זמן אחיו צריך לישון בסלון כדי שהוא יבין שהוא נטל?

זה גם לא הבית של ההורים שלו שבו נגיד אולי טבעי יותר שישאר שם כי הוא גדל שם ונשאר ילד בגיל 30, זה בית של אחיו וגיסתו שעושים לו חסד שמארחים אותו והוא מתנהג בכפיות טובה כלפיהם.

המחשבה שאדם דכאוני עלול להתאבד, היא מחשבה סבירה. אתה חושב שזו מחשבה מוגזמת? שזו לא בעיה של אחיו? שיש דרכים אחרות לסייע? הכל טוב ויפה, רק אל תגחיך את הטיעון הבסך הכל הגיוני שנכתב כאן על ידי הקצנתו.

וגם אם כן אין לו זכות להתנחל אצל גיסתו בניגוד לרצונה.

אני לא צריך להגחיך, הטיעון מגוחך מראש.

בוויקיפדיה, בסעיף ''שיטות בדמגוגיה'' בערך דמגוגיה, נכתב:

עיוות הטענות של הצד שכנגד - הפיכת המתנגד לחוכא ואטלולא, באמצעות עיוות טענותיו והצגתן באור מגוחך.

זה בדיוק מה שעשית.

לחשוב שאדם בן 30 שלא מצליח לשרוד בעבודה ולהיות יציב וכו' נמצא בדיכאון ובסכנת התאבדות - זה לא דבר מופרך.

אבל להקצין ולהגיד שהוא ירצח 50 אנשים או יתאסלם ויצטרף לדעאש זה פשוט לא רציני, לא מתייחס לגופן של הטענות אלא בורח לעולמות הדמגוגיה.

למה החלטת שזה לא מופרך? בעיני זה מופרך עד גיחוך.

התייחסתי רק לטיעון הדמגוגי שהעלית ולא למחלוקת עצמה.

אם בעיניך זה מופרך, אז תסביר למה לדעתך זה מופרך, שאדם בן 30 שאינו מצליח להסתדר לבד בחיים לוקה בדיכאון.

למה דווקא דיכאון? וגם אם כן הוא לא מוכן לקבל סיוע מהמדינה אז זו בעיה שלו, הוא לא צריך להיות נטל על המשפחה.

שאינו דמגוגי.

רק שים לב שאם בעיניך זאת כן אפשרות שהוא דכאוני פשוט לא מחויב המציאות (לפי דבריך ''יכול להיות משלל סיבות, למה דווקא דיכאון?''), אז... זה לא ''מופרך עד כדי גיחוך'' לחשוב שהוא דיכאוני.

למשל אם מישהו יתאר כאב גרון, זה יכול לנבוע מהרבה סיבות ולאו דווקא דלקת גרון, אבל דלקת גרון היא בהחלט לא אפשרות ''מופרכת עד כדי גיחוך''.

בנוסף אם הוא בדיכאון, אז אי אפשר להגיד ''הוא לא מוכן לקבל סיוע אז זו בעיה שלו''. דיכאון זו מחלה שחלק מהתסמינים שלה זה חוסר רצון לטפל ולקבל עזרה.
 

זה כמו להגיד על חולה סרטן ''אף חיידק לא תוקף אותו, בעיה שלו שהתאים שלו מתפשטים בצורה לא מבוקרת''. 

כי באותה מידה יכלתי לבנות תסריט לחלוטין שונה מה יקרה אם יעיפו אותו מהבית של גיסתו ולנפח דברים זה מגוחך בעיני.

זה מופרך עד כדי גיחוך.

נקודה.

שוב, ע''ע דמגוגיה.

להגיד "הוא מגוחך כי אפשר להגיד אותו בצורה הרבה יותר מוקצנת" - לא טיעון תקף.

למשל:

ליוסי כואב הגרון.

הרופא אומר שזו כנראה דלקת גרון.

דני אומר: מה פתאום, זה מגוחך! הרי באותה המידה היה אפשר להגיד שיש לו דרקון יורק אש בתוך הגרון, וזה בוודאי לא הגיוני!"

מה שדני עשה כאן זו דמגוגיה, הוא הקצין והגחיך את הטענה של הרופא מתוך מחשבה שהצגת דוגמה אחרת תאיר גם את הטיעון המקורי באור מגוחך, אבל כאמור זה דמגוגי ולא טיעון תקף.

כלומר אם לדעתך טיעון מסוים הוא מגוחך, צריך להסביר למה הוא עצמו בפני עצמו לא הגיוני, לא להגיד שאם מקצינים אותו ואומרים משהו אחר לגמרי אז זה לא הגיוני.

למשל, אם דני היה אומר "לא יכול להיות שיש ליוסי דלקת גרון, הרי אין לו חום והשקדים שלו לא נפוחים" - זה טיעון הגיוני (יכול להיות שהוא שגוי אבל לפחות יש בו היגיון פנימי).

זאת להבדיל מהטיעון הראשון של דני, שאינו טיעון כלל אלא דמגוגיה.

אני רוצה שגם אם יוציאו אותו

מהלך הגיוני וסביר ומתבקש אפילו

זה לא יהיה בעצבנות ובצורה שתגרום נזק לאף אחד.

רק

"ברגישות ובנחישות"

מה שנקרא.

כי כל כך קל לקלקל יחסית של שנים

בגלל מילה לא במקום עכשיו

וגם יכול להשפיע קדימה

אם הוא לא יתאבד,

ואדרבה בע"ה יצליח להחלץ

ויזכור להם שברגעים הקשים

הם גם הצטרפו למקהלת המחנכים

והמתנשאים עליו,

פשוט חבל לפגוע בבן אדם

גם אם הוא יעצור ולא יפגע הלאה

על התגובה של האחר, בטח ובטח כשהוא לא מכבד גבולות בדברים שהם ברורים מאליהם לכל בר דעת.

אולי הוא לא בר דעת, לא יודעת, אבל יש גם אנשים שנוטים להתעלם מגבולות כשזה מזיז להם את הגבינה

במקרה הזה, לדעתי, התגובה שלו ואיך ייקח את זה פחות רלוונטי. אם הוא לא מסוגל לשטוף אחריו קופסאות אוכל, לשמור 10 דקחת על ילד כהכרת הטוב, או לפחות להתנצל על הטרחה ולמהר לומר - אני עוזב, זה לא אחריות של אף אחד, הwell being שלו.

כי הוא לא מתחשב באחר

וגם, זה לא שזורקים אותו לרחוב. יש לו לאן ללכת. ויש עוד מלא פתרונות שהם לא הפתרון הספציפי של להמשיך ללטף אותו בזמן שהוא יורק לבאר שמרווה את צמאונו

שבעלי אמר לו כבר כמה פעמים על העניין של המעבר והוא לא מגיב, הוא מהנהן עם הראש ובעיקר שותק- זה פשוט עובדה נתון, לא מקצינה בכלל. זו התגובה.. הוא גם לא עומד בתנאי שהסיכמנו איתו (היה לנו ברור שחודשיים זה הסף בשבילנו) וגם לא מגיב, משתף אם הוא מצא/חיפש דירה.. לי זה מרגיש שהוא מנצל את המעמד ואת הרגישות בסיפור...

מה גם שאחרי שהוא דיבר עם ההורים שלו, ההורים פנו אליי בבקשה שנחכה עוד קצת... ופנו אלי ספציפית... כמובן שאמרתי להורים שאנחנו מחכים שהוא יחפש דירה ויתחיל להיות עצמאי כי קשה לנו ונקווה שזה יקרה בקרוב..

בעלי מאוד חושש מהתגובה שלו יחשוב לו לסיים את זה יפה, אבל אני אמרתי לו שזה כבר בגבול הניצול ולא משנה איך נגיד לו את זההוא יקח את זה קשה כי כל התגובות שלו הן תגובות של נער מתבגר.. (היה לנו מקרה מסויים שהיינו צריכים לשנות משהו בבית והוא הגיב בהגזמה, איך אני אסתדר, ומה אני אעשה ולמה לא אמרתם לי מראש..  .. הוא מזהה שבעלי חושש ולא מעניין אותו שאין לנו פרטיות, לא מעניין אותו שבעלי שבועיים ישן בסלון, פשוט מרגיש שאין לו טיפת רחמים כלפינו, הוא רואה רק את עצמו.. ככה אני מרגישה לאור הדברים.

אני כבר ממש קרה, אי אפשר לפספס את זה.. אבל הוא עדין מרגיש בנוח להיות פה.. כנראה

להעביר אותו לטיפול רווחה. יתכן וימצאו לו תעסוקה מתאימה ודיור. בכל מקרה אצלכם הוא סיים.

למה הוא עדין אצלכם?

מה זה דיברנו אמרנו סיכמנו

אנו מתאפקת מתאפקת לא להגיב קיצוני

אבל זה לא הוא אשם יש לכם גם אשמה גדולה בסיפור שהוא נכנס והוא גם נשאר וגם התגובות שלכם

אלא אם כן זה לא כזה נורא שהוא אצלכם ואת פשוט רק רוצה לפרוק כאן ולקבל תמיכה אבל לא נורא שהוא נשאר

עוד יומים עוברים שבועים!!!!!! מאז שפתחת את השאלה

אם היה בבית אצלי ולא עוזב ודאי לפחות שכל ערב היתי יוצאת עם בעלי שעתים ליציאת ערב 

תתחילו לצאת כל ערב שעתים שלוש. פשוט תודיעו ותגידו אתה שומר על הילדים ותצאו

זה התנאי שהוא בינתים אצלכם

הסופ"ש הזה הוא יוצא בשעה טובה..

היה פה המון זהירות לפחות מצד בעלי כי לי כבר לא היה סבלנות, כי המצב הנפשי שלו ממש לא מוגדר וכמו שאמרתי, הם איבדו כבר מישהו במשפחה ולכן המצב רגיש. אבל לרגע לא שכחנו שעדין הוא צריך לקחת אחריות על עצמו... ב"ה לאחר שיחה נוקבת אך עם מילים חמות הוא ייצא השבוע אחר הכבוד..

השיחה שלי פה אכן הייתה פריקה, אני ובעלי לא יכלנו לדבר על הנושא הזה יותר מידי ולא רציתי להקיא את כל מה שאני חושבת בלי סינון.. ולשתף מישהו מהמשפחה שלי לא שייך...

אם כל הרצון שלנו להוציא אותו אתמול, היה לנו חשוב לסיים את זה בטוב לפחות מצידנו... לי היה קשה לישם את זה, אבל ב"ה בעלי היה יותר רגיש לנושא...

בכל אופן תודה לכולם.

חלילה לא רציתי לעצבן אף אחד, למרות שהנושא מאוד מרתיח.. וגם אני הייתי מגיבה כמוך, אין לי סבלנות לדברים האלה.. אבל לא הכל אפשר לעשות בבום טרח..

זה היה ניסיון לא פשוט בכלל אבל גם שיעור לחיים.

היום אני יודעת שלא אכניס אף אחד לבית שלי ולא משנה לי מה המצב... 

סוף סוף

ובא לציון גואל

בעזרת ה' שאכן ככה יהיה

ועדיין כל הכבוד לכם 

יכול להיות שהוא עם הפרעת קשב קשה, בעיה נפשית שעדיין לא מאובחנת..

אפשר להציע לו ללכת לאבחון כדי שיעזרו לו ל הגדיר, יש דברים שאם הוא מוגדר תחתיהם אז הוא יקבל עזרה מהמדינה (אולי זה ידרבן אותו ללכת לאבחון).

וגם אם זה לא (כמו הפרעת קשב קשה, שאין עזרה) - לפחות הוא יוכל ללכת לקבל עזרה שמותאמת לצרכים שלו

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..