כי אמנם זה לא אישי כדברייך אבל זה בכל זאת נכתב עקב תגובה שלי

קודם כל, התגובה שלי לא מתחמקת. היא נכתבה בצורה הזו מפאת קוצר זמן.

דבר שני, צר לי על התחושות שלך מאוד. אבל יש משו נכון בזה שאנשים לא יודעים להתמודד עם קשיים של אחרים שהם לא התמודדו איתם מעולם או שרחוקות מהם

אני בתור מי שלא חוותה שכול, לא אדע להגיב בצורה מדויקת למי שכן חווה ומטורגר. ולפעמים זה אפילו עדיף שכך כי ייתכן שלו הייתי כותבת תגובה ארוכה יותר לגבי איך שאני רואה את הדברים (אני או כל מגיב אחר, כן..?)  והיה לי זמן עדיין היית רואה את עצמך נפגעת ולא מובנת. כי קודם כל, זו ההסתכלות של המגיב מנקודת מבטו. והיא מן הסתם לא דומה לשלך.

ודבר שני, כאמור, לא חוויתי מה שאת חווה.. (וגם לא פירטת מעבר לזה שקשה לך. קשה להתמודד כמגיבה עם דברים שנכתבים בצורה כזו. לי לפחות)

לגבי עניין ה- תתמודדו. אז האמת שאני לא ככ יודעת איך אפשר להתמודד עם טענה כזו. מה הכוונה בעצם..? .

אני מניחה שדברים כמו להתרחק מחדשות וכו לא מצאו חן בעינייך כי את חווה את זה ממקום אחר ולא מבחוץ, ולהתרחק מזה נראה כאילו משאירים את מי שנפגע מהמצב במעגל ה"מחוברים" ומי שמתרחק מההתמודדות הוא מוציא את עצמו מהכלל כביכול, אבל שוב, מנקודת מבטי כמי שלא חוותה שכול, וכמי שקשה לה להיחשף למחירים - מה ייתן לך אם אתמודד כמוך? שואלת ברצינות

אני חושבת גם, שאם כבר נחשפת, יש באמת תועלת בכתיבה בהקשר של - איך כן נכון להגיב למי שחווה שכול, ולפרט את ההתמודדות כדי שבאמת יותר אנשים יידעו מה אתם חווים וידעו איך להכיל יותר את הכאב, וגם כמובן אם רוצים יותר אמפטיה.

אבל בלי שהיית כותבת את ההקשר אצלך, כמו שראית,לא היינו מנחשים, וכל אחד כותב מנקודת מבטו ומהדרך שבה הוא מצליח להתמודד או רואה את הדברים ולפי זה מגיב לאחרים

זה בכל אופן מה שאני חושבת. ואני שמחה שהחברות שלך מבינות אותך ומהוות לך משענת

ומאוד חשוב לי לומר שזה ממש אבל ממש לא אישי זה פשוט משהו שהציף לי.. משו שהרבה זמן לא חוותי כי יש לי מעטפת שמבינה את מה שאני עוברת.

לגבי עם זה נכון שתדעו להתמודד אז כן. כי כמה שזה עצוב כמות משפחות השכול גדלה וכנראה מתשהו את תכירה משו מהמשפחה הכל כך גדולה ועצובה הזאת

ועם זאת, אם כבר עלה הנושא - אז כן חושבת שאם מצופה להבין את ההתמודדות, אז כן מצופה לפרט מהצד השני. אחרת איך אפשר שנדע? 

 כשקשה לך - אז לפרט מה

את לא חייבת, אבל זה כן עוזר להבין מקרוב

ואם את כותבת שקשה לך - מה את מצפה שנענה?

אני לוקחת בחשבון אגב שמה שאת כותבת זה אינדיבידואלי אלייך ויכול להיות ששייך גם לאחרים ויכול להיות שלא כי משפחת השכול היא לא קולקטיב שחושב ומרגיש באותה צורה. ראיתי כל מיני דרכי התמודדות של אנשים

ב. אני חושבת שיש לי את הזכות לא לענות על הכל

ג. זה היה שיתוף, סתם לומר איך אני מרגישה

מה מצופה שנענה למשל

קחי את השרשור הקודם שכתבת - איזו תגובה הייתה מתאימה לדעתך? 

אמרתי שזה מה שעלה לי.

פשוט את צריכה להבין שאני בשכול כבר שנתיים והרבה זמן כבר לא דיברתי עליו וכשדיברתי זה היה מובן אצל החברות שלי.

פעם ראשונה שדיברתי על זה עם מישהו שהוא לא חברה \משפחה, אז זה מה שעלה לי

את התתמודדות אבל כן לנסות לקחת חלק במשפחה הגדולה והעצובה הזאת.

והתמדדות זה אומר גם לדעת לדבר ולהבין את האחר. זה ללמוד את מה שאני למדתי וחברות שלי למדו כדי לדעת להסתדר אחת עם השניה

אני הבנתי באיזשהו שלב בחיים, שכל בנאדם מגיב לסיטואציות שהן זרות לו ברמה האישית באיזה חוסר הלימה. בצורה לא כ"כ מותאמת.

ולכן אני דיי בוחרת לשתף בדברים מסוימים בחיים שלי רק אנשים שאני יודעת שיש בינינו איזה ממשק משותף בנושאים האלה ויש להם יכולת בסיסית להבין את הדברים בלי שזה יהיה אישיו מטורף. אלא בפשטות.

להגיד שהדרך שלי היא נכונה? כנראה שלא ממש... אבל בהתחשב בזה שככלל אני לא בדיוק מהמשתפים זו בחירה הגיונית עבורי.

אני חושבת שכן חשוב להרבה אנשים כן לשקף ולשתף אנשים גם בדברים שהם לא מכירים מחוויה אישית. במיוחד בנושא השכול שבסוף זה משהו שהרוב לפחות יודעים בדר"כ ואין אפשרות בחירה למי להגיד ולמי לא ושלצערנו בשנתיים האחרונות זה התעצם.

אבל להבין שאנשים לא יודעים איך להגיב על דברים שזרים להם. לפעמים אפשר ללמד. ממש כמו מה שכתבת בהודעה הזאת אז גם להגיד לאנשים סביבך... ולפעמים פשוט לקבל את זה שאנשים לא יודעים להגיב וזה לא מרוע...

גם אנשים מתמודדים עם השכול בצורה שונה וזה יכול לבלבל איך להגיב למי... ולכן עוד יותר חשוב להגיד מה עוזר לך מה מפריע לך איך את רוצה שיתייחסו.

ככה אז מצטערת, רציתי לשתף במשהו שלא חוויתי כבר כמעט שנה וחצי (רק אז למדנו איך להתמודד), ולעלות אותו למודעות של כולנו, כי בדיוק כמו שאני אבדתי גם היא איבדה.

רציתי לעלות שכל אדם צריך ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה כי זה יהיה חלק מהעם שלנו לנצח, ועצוב אבל כנראה גם עוד יגדל.

אני יכולה לשתף בתהליך שאני והחברות עברנו עם זה מה שאתם רוצים וישמח אתכם. באהבה.

שאנשים לא יודעים להגיב טוב גם לשכול אזרחי או לגילוי מחלה במשפחה.

אצלי זה היה מאוד ברור

לי קשה לספר בקרירות.. וזה בהחלט שונה מאדם לאדם

וכולנו בוכים איתך!  וכואבים! והיינו רוצים להתחלק בכאב לחלקיקים, כל אחד קצת, כדי להקל!!

מהממתתתת

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.