אמנם, בתסקיר העו"ס לסדרי דין נאמר שאפשר יהיה לייצר הסדרים שונים במסגרת התיאום ההורי.

התיאום ההורי בקושי התקיים ובוטל בתחילתו, אז ממשיכים מכוח האינרציה🙂

או שזה רגיל?

יש "שעת העברה" כמעט כל יום הלוך וחזור בין ההורים.

כאמור, אצלי הם לא נמצאים יותר מ-24 שעות רצוף (למעט שישי ושבת פעם בשבועיים).

גם אם ארצה לקחת אותם לדוגמה לפעילות חקלאית מוקדם בבוקר, לא אוכל, כי "שעת ההעברה" היא קבועה.

מה תגידי על זה שהיא עומדת עם מצלמה כדי לתעד כל איחור של 2 דקות? 🫠.

בהתחלה גם שלחה מייל טרחני בכל בוקר לעדכן שהיא הגיעה למקום המפגש.

(וזה כשב-99% מהזמן היא "ברוגז", ונושאים רפואיים הרבה יותר דחופים אינה טורחת לעדכן ולתאם, כי לדבריה "אין זה תפקידה").

אבל עם קצת יצירתיות אפשר לעשות דברים קצרים ומתוקים.

יש מצב לשינוי? לבקש ימים ברצף?

העברה כזאת זה מתיש. 

כמעט 100% מפניותי פשוט לא נענות, אז לא עושה שמיניות באוויר בשביל זה.

הילדים כבר רגילים בעיקרון להעברות, ואנחנו לפחות גרים קרוב.

אבל ברור שהיה נחמד אם הייתה אפשרות לגמישות עבור הילדים עצמם.

תודה על ההזדהות.

בד"כ נישואים שפורקו לא היה שם שיתוף פעולה ותקשורת טובה. בד"כ יש את ההיפך, וכשמתגרשים זה רק מחריף ומקצין.

לא שייך לצפות לאחווה ושלום ורעות פתאום. 

כן נצליח לתקשר עניינית, דןוקא כי אנחנו לא נשואים, ויש הרבה פחות דברים משותפים ביחס לעבר.

אבל כנראה המודל עליו אתה מדבר נפוץ יוצר לצערנו ולצער הילדים.

שהציפיה הזאת שלך מוזרה בעיני.

כאילו אין הבנה או התייחסות לרגשות טבעיים ופגיעות שנוצרות בנישואים כאלה. 

עבר עריכה על ידי מתוך סקרנות בתאריך י"ז באב תשפ"ה 9:01

או שבאיזה שהוא שלב נזכרים שהתגרשנו כבר, ולאט לאט מורידים את האמוציות כמה שאפשר, ולו בשביל הילדים.

הנה משהו יפה ששמעתי בשם ר' שלמה קרליבך (גרוש בעצמו), על כך שאם ממשיכים עם אמוציות השנאה זה מראה דווקא שלא התגרשו מספיק.

 "כאשר בני זוג נפרדים, בשנה הראשונה הם זורקים אחד על השני חפצים. בשנה השנייה הם רק שונאים אחד את השני. ובשנה השלישית הם כבר שכחו אחד את השני. הפסוק אומר 'כי אם מאֹס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאֹד'. העובדה שעדיין יש כעס, שה' עדיין 'קצף עלינו עד מאוד', זה הסימן הטוב ביותר שלא נטש אותנו."

כידוע, ההיפך מאהבה זה לא שנאה אלא אדישות.

יחד עם זאת, חושב שגם אם יש כעסים וכו', עדיין בעולם אידיאלי, יצליחו לנהל את זה נכון, ולנסות בכל זאת לסגור מעגל יפה כמה שאפשר.

 ברור שזה קשה, אבל מכיר זוגות שהצליחו לעשות את זה, ואני לא חושב שלא היו קשורים, פשוט הצליחו להתעלות ולסיים את התהליך תוך כבוד אחד לשני וכבוד לאהבה שהייתה ביניהם בעבר, לילדים וכו'.

יש זוג שנפרדים כי אי אפשר להמשיך יחד

הם אוהבים ומעריכים את העבר המשותף אבל מבינים שלא ניתן להמשיך יחד

אז אם הזוג הזה בעצם לא מתחיל מלחמות של כעס ושנאה או בלי מלחמות אפילו אבל כעס ושנאה אחד לשני זה אומר שהם לא אהבו?

אני חושבת שהם אהבו והפרידה כואבת להם

אבל זה לא אומר שהם רוצים להחריב את החיים שלהם ושל הילדים בגלל זה הם רוצים להמשיך הלאה

מעניין, צריך כנראה רמה גבוהה של בגרות והכרה בקיומו של הזולת, וכנראה גם נפרדות בריאה בשביל זה.

אני חושב שברגע שיש קשר, טבעי שיש גם כעס ברמה כלשהי לכל הפחות במצבים כאלו, אבל אולי אני טועה.

לגבי להמשיך הלאה ולא להחריב - אני מסכים אתך, גם כשיש כעס, החכמה היא לדעת לנהל אותו נכון, ולהשתחרר לאט לאט.

למה בעיניך טבעי שיהיה כעס

אם נפרדים כי לא אפשרי להמשיך יחד

אז על מה יש לכעוס?

מלווה באמוציות וכעסים ברמה כלשהי, והיא לא מגיעה על חלל ריק וטכני (יכול להיות שבמקרים ממש נדירים כן?).

יש אכזבה מהתנפצות החלום וכו', וגם רובנו לא לגמרי ברמת נפרדות כזאת שיכולים לחיות עם מישהו במשך שנים, ואז להיפרד בלי לעבור שלב מסוים של איבוד איזון מסוים,  מסכים שהאידיאל הוא לעשות גם את זה בצורה חיובית למרות הכעסים והאכזבה.

זה שיש רגש מסוים, לא אומר שטוב לתת לו להשתלט.

יכול להיות שאני טועה.

בכל אופן יכול להיות שהדברים שהובילו לפרידה גורמים לרגשות של כעס ושנאה אז אני לא חושבת שזה מעיד שהייתה אהבה אלא שהם סוחבים פגיעות אחד מהשני

.

שזה שזוג נפרד עם כעס ושנאה לא מראה בהכרח על אהבה אלא פשוט על פגיעות ...

בכל אופן אני חושבת שכל אדם שעובר תהליך כזה עם ילדים צריך לעשות ריסטארט דחוף ולהבין ששום מלחמה ודווקא יצדיקו תשריטות שהילדים סוחבים אחכ...

חבל שאנשים לא מבינים את זה בזמן

לגבי הקטע הראשון, אנשים נפגעים ממי שהם מרגישים קשורים אליהם.

שהמצב נוצר כי היא נפגעה, כנראה נפגעה מאוד.

זה מעיד על אנטלגנציה רגשית.

בכל מקרה, גם מי שנפגע, מצופה שילמד להתבגר ולהתגבר, כשוך הסערה.

אם בחרו להתגרש, כדאי לנסות להתנתק רגשית, ולא להעמיק את המשקעים עד 120.

הרופא לשבורי לב ימצא מזור ושלווה לכל הכואבים. 

הייתי אומרת לך תפייס אותה, תביע אמפתיה.

אבל אתם לא נשואים

אתה לא יכול/אמור לפייס.

אתה יכול אולי אולי לכתוב לה מכתב שמביע צער על דברים שעשית בנישואים, צער שדברים התגלגלו איך שהתגלגלו ולומר שהיית שמח אם יום אחד תוכלו לגדל את הילדים בשיתוף פעולה יותר טוב ממה שהיום.

שגר ושכח. אולי לפני ר"ה.

בלי שום ציפיות ממנה שתתנהג באופן מסוים.

תתמקד בעצמך בלהיות אבא טוב לילדים.

וחזרנו לתחילת השרשור-

אפשר לפנות לבית דין בבקשה לשנות את הימים.

ואם לא אז להנות במה שיש. ואפשר להנות הרבה מאוד.

בע"ה מאחלת לך.

מצד שני, לפעמים כשאתה מפייס ומתנצל, זה גורם לצד השני להרגיש שזה בסדר איך שהוא מתנהג באופן כללי במלחמת הגירושין.

ואת זה כמובן אי אפשר להצדיק, גם אם נפגעה (לא פירטתי כאן כמובן את העוולות שנעשו על ידה, ואת הניסיונות להרוס לי את החיים בכמה מובנים).

בית הדין לא יכול ולא רוצה להיות גננת עד 120, בגלל זה שלח אותנו לתיאום הורי שהיא ביטלה די בהתחלה, כן אפשר לנסות לפנות לבית הדין כדי שיבהיר שוב את הצורך בתקשורת ותיאום עבור הילדים.

ברור שאפשר ליהנות עם הילדים, אבל הדפוס הכללי של חוסר שיתוף בסיסי וחוסר בהעברת מידע למרות שאנחנו מגדלים ילדים יחד במשמורת משותפת (כמובן שכשהיא צריכה משהו, יכולה להתקשר גם 10 פעמים ביום אבל כשאני מבקש דברים בסיסיים מהצד השני היא נעלמת), הוא בעוכרי הילדים, שמרגישים חוסר יציבות וחוסר בהירות.

שאתה מצפה ממנה לדברים שאתה בעצמך לא עושה.

סוג של תאורית המראות.

אתה מצפה מהצד השני לניתוק רגשי ודיבור ענייני,

יחד עם זאת נראה שאתה לא כל כך מנותק רגשית.

השרשור מדבר על החופש הגדול,

הצגת מצב שבו אתה מוגבל באפשרויות שלך

עניתי לך עניינית שיש לך 2 אפשרויות-

א. לפנות לבית דין ולבקש שינוי של יומיים לינה ברצף.

ב. להנות עם מה שיש ויש לא מעט טיולים חד יומיים שניתן לעשות.

ואתה ממשיך להביע את התסכול שלך ממנה.

ממה שסיפרת יתכן שהתסכול מוצדק ואפשר בהחלט לדבר על זה.

רק שים לב שגם אתה לא בדיוק אדיש ומנותק רגשית.

לא שצריך להיות מנותק, רק שזו היתה הציפיה שלך.

היא לא רוצה תיאום הורי כי רצתה להעביר מסר שלא רוצה תקשורת איתך,

זה מעליב ומעצבן מאוד ויכול להצביע על כמה דברים.

אבל באופן רציונלי זה ההסדר שקבע בית הדין.

עבר עריכה על ידי מתוך סקרנות בתאריך י"ח באב תשפ"ה 9:48

אלא הדפוס הכללי (גם הניסיונות לעמוד עם מצלמה בבקרים ועוד). לא חןשב שמצפה ממנה כעת למשהו מעבר להפסקת ההתעללות בי ובילדים.

נכון, שעצם האנרגיות שאני צריך להשקיע במשחק השחמט שהיא מובילה, מקשים על השחרור, אבל באמת מנסה גם שם לפעול אסטרטגית וכמה שפחות להכניס את עצמי.

לגבי הציפייה הכללית מהצד השני, לא אמרתי שאני מנותק לגמרי, אבל כן מצפה שעם הזמן הקונפליקט יהיה פחות חריף, ועכשיו נראה שהכיוון הוא הפוך.
 
 

אני חושש שהסיבה שאינה מתקשרת, נוהגת במניפולציות מסוגים שונים כמו מה שהזכרתי, היא לא כדי "להעביר מסר",כי להיפך דפוסים אלימים אלו כלפיי וכלפי הילדים (שמרגישים חוסר בהירות וזקוקים שההורים ידברו בקול אחד), רק גורמים להמשך ההתבחששות.

נ.ב. אפשר לשאול מה הנגיעה שלך לנושא הגירושין בכלל(ראיתי שאת רשומה כנשואה), ולמקרה שלי בפרט?  

הצורה האישית בה את מדברת, עלולה ליצור קצת רושם כאילו את מכירה את הנפשות הפועלות, ואולי אני טועה. 

זה מכאיס מאוד וכואב לשמוע.

רק אמרתי שנראה לי שעם כל הצער נשמע שאין מה לעשות מול הצד השני ועדיף להתרכז במה שיש

אולי רק לפנות לבית דין.

נ.ב.

א. לא דיברתי עלי.

ב. אין לי שום היכרות. דיברתי באופן כללי לחלוטין וגם הסתייגתי- "אולי","אם", "נראה ש", "ממה שסיפרת".

.

את מציירת תמונה פסטורלית מסרט?

שנדיר מאוד עד בלתי אפשרי, למצוא מקרה בו זוג החליטו יחד ש"לא יכולים לחיות ביחד", ואין שום אמוציות ביניהם.

(אני טוען שזה ריאלי, רק במקרים בהן מלכתחילה לא היה שום חיבור ביניהם, וגם זה נדיר מאוד -  כי כשחיים עם בן אדם באותו בית תקופה ארוכה, לא מדמיין תרחיש בו לא נוצר *שום* קשר).

זה דפוס התנהגות חולני שמגובה לצערנו הרב ע"י עו"ד ...

מבאס.

לא יודע איזה עורך דין מייעץ לה את זה.

הסדרי השהות נקבעו כבר לפני למעלה משנה, מקסימום היא תראה את האובססיביות והקושי לשחרר.

נשמע שזה מאד ברור לך, מצד אחד אהבה של שנים ומצד שני בעיה אוביקטיבית.

זה לא מקרה קלאסי של גירושין אם אני מבין נכון.

מה שילמד אותך ואתן לך תובנות זה כנראה מקרה דומה.

לא מקרה דומה כמו שלי.

אלא להבין אם יש מציאות כזו שמתגרשים למרות שיש אהבה.

ואיך מתמודדים עם זה.

אנחנו התגרשנו למרות שהיתה אהבה.

וברוך ה' סגרנו בינינו בטוב את העניינים הרגשיים.

בגלל שיש לכם ילדים אז בטוח יישאר איזהשהוא קשר והאהבה הזו לא צריכה להסתיים בסוף מוחלט,

הכרתי משפחה כזו, שהתגרשו ונשארו בקשר טוב ואכפתי, עם ילדים

מוזמנת לפרטי אם את רוצה

בהצלחה רבה

טורדנות כפייתית עלולה להיתפס כבעייה שאין לה פיתרון, ומכשול שקשה לדמיין איך להתגבר עליו, גם בעיני המתמודד, וגם בעיני קרוביו, בפרט כשגם הם סובלים מאד מזה. אך דעי נא לך, יש תקווה!!

בעזרת טיפול טוב, בפרט טיפול פסיכולוגי כמו cbt, אפשר להגיע לתוצאות שלא חלמו עליהן.

זה דורש זמן רב, סבלנות רבה, ועבודה קשה והתמודדות לא קלה - בדומה לכל דבר חשוב מאד בחיים.

לא מסרת פרטים רבים, אבל דעי לך שטיפול תרופתי הוא לא תחליף לטיפול פסיכולוגי, לא תחליף לשיבה אל טבעיות הגוף שלדעתי הדלה רק היא באמת יכולה לרפא הפרעה כזו באופן שורשי, (תזונה נכונה, פעילות גופנית (בפרט בחוץ, במרחב הפתוח), שינה איכותית ומספקת(!), טיפול בלחצים, ועוד)

כמו כן, העובדה שהוא סובל ומתמודד - לא אומרת שאי אפשר להבהיר את הגבולות שלכם.

בכל אופן, כל עוד הוא לא אלים, לא נשמע שהגיעה העת לחשוב על גירושין. התרופות אפילו לא מתחילות באמת להשפיע תוך שבועיים בלבד. ונשמע שמבחינת מסע הריפוי הוא מאד בהתחלה.

בהצלחה רבה לכם!

ואף אחד מהם לא באמת עזר.

הטיפול האחרון לצערי אף דרדר את המצב וגרם למצבים האלה להיות יותר תדירים ויותר חריפים.

האם אתה מדבר מהיכרות קרובה שזה בר טיפול?

והאם יש המלצה על מטפל בcbt מעולה?

בטיפולים זוגיים היינו אינספור. בסוף תמיד מוציאים אותי ומשאירים את מיקוד הטיפול בו.

הוא לא אלים. תודה להשם. והוא גם אוכל את עצמו על מה שהוא גורם לי. ומצד שני טוען שלא מצליח לשלוט על זה. אני רוצה להאמין שזה נכון.

אבל לא היתי חושבת שזה מקום לגירושין.

הלבד הוא מאד בודד.

והפירוק בית הוא כואב נורא לכולם. גם לילדים. וגם אם נפרדים בטוב.

בעיני האהבה היא ערך גדול מאד, וצריך לחפש ממש מה הטיפול הנכון, אבל גירושין זה למקרה שלא אוהבים.

ככה אני רואה את זה.

מצד שני המציאות הנוכחית פוגעת בנפש שלי. וכתוצאה מכך גם הנפש של הילדים נפגעת.

לכן זה קצת מורכב

ברור שיש מקרים קשים שהם לא בני טיפול, ויש גם מקרים קלים שהם בני טיפול שפועל לא מגיעים לסוף מוצלח ומספק, מכל מיני סיבות.

אני מאמין גדול בכך שאי אפשר להסתפק בטיפולים הקונבנציוליים, אף שהם עשויים להועיל מאד.

רפואה אמיתית ושורשית קשורה בשיבה לטבעיות, ואימוץ אורח חיים בריא.

מאחל רק טוב.

אני חושבת שאת צריכה לעשות משהו נורא בסיסי וזה מובחנות. רק את. הוא, והכאב שלו - זה שם.

ויש עוד דברים שאפשר לעשות. אבל הוא צריך לרצות.

הוא אדם טוב כשהוא לא בהתקף? הוא דואג לך? לילדים? חי ועובד ולומד ועושה?

הוא תמיד דואג לי.

מתקשר לשאול לשלומי.

אני מגיעה הביתה הוא ימזוג לי כוס מים.

מנקה ומסדר אחרי כי אני מבולגנת בטירוף😂

גם כשהוא עזב את הבית לכמעט שבוע ביקשתי ממנו יום אחד שיחזור להוציא את הילדים כי לא הסתדרתי.

הוא בא. הוציא אותם. וב3 שעות שהיה איתם הוא שטף את כל הבית כי יודע שקשה לי לשטוף את הבית. (זה התפקיד שלו).

עובד גם בהוראה וגם הדרכת חוגים והעברת הרצאות.

לומד בכולל פעם פעמיים בשבוע. לומד שיעורי תניא.

אבל ההתקפים האלה מחשיכים לנו את החיים. התחלנו לרשום בלוח שנה כל כמה זמן זה צף.

זה הרבה. כרגע אנחנו על כמעט 50 אחוז מהזמן. אנחנו עוד בודקים בטווח של חודש שלם.

גם הילדים כבר קולטים. 'אמא הנה אבא יעיר לך ושוב תתחילו לריב'. זה תמיד סביב זה.

והוא מאד רוצה להשתנות. כבר הלך למלא מטפלים (אני גם חושבת שזה סוג של אובססיה לעבור ממטפל למטפל). והוא לא מצליח.

מה שכן התעדן זה שהוא יודע להגיד שזו אשמתו המוחלטת. ושאין קשר אלי ושאני יכולה להמשיך לעשות מה אני רוצה. בפועל אני לא עושה מה שאני רוצה כי אני חוששת מהתקפים כאלה. אז זה מין לופ כזה הזוי. 

גם אני הייתי מוריד ים של דמעות מפירוק בית נפלא כזה מחמת סיבה חיצונית, עד כמה שהיא חמורה ולא פשוטה בכלל.

מקווה ל-ה' שתמצאו מזור ותצליחו למרות הכל.

של יתגרש. הוא אמר לו מי שמתגרש אפילו המזבח מוריד עליו דמעות. והחבר השיב: "הגיע הזמן שעוד מישהו יבכה חוץ ממני".

לא אומר שזה המקרה אבל זו הסטטיסטיקה לפי הלמ"ס

זה לא אשמתו. כלומר זה לא אשמתך. אבל זה גם לא אשמתו. זה מנגנון שגדול עליו ומרגיש מהמילים שלך שהוא עשה את מה שהוא יכול כדי להיפטר מזה.

זה גם לא אשמה

זה אחד שמזין את השני

ממליצה שוב לקרוא את הספר 'להיות זוג ראוי'

בגדול הספר מסביר איך בין בני הזוג יש איחוי רגשי מאוד גבוהה לפעמים וזה מזין קשיים מסויימים

אבל עדיין זה משהו שקשור אליו. שמגיע בעקבות אירועים שהוא חווה.

זה קשור אליו יותר מאשר אלי.

ואני מתקשה להבין שהוא לא שולט בזה. לא יכולה להאמין לזה עד הסוף.

את סבתא שלי אחרי שסבא שלי חטף אירוע מוחי ואיבד את היכולת לדבר (יכול רק לחזור כמו תוכי באופן חלקי, בלי ליזום הפקת דיבור).
 

לקח לה המון המון זמן להבין שהוא באמת לא יכול לדבר, ולא שהוא סתם עצלן. הנפש מתקשה לפעמים לקבל כאלה תופעות דרמטיות, במיוחד כשלא היו בעבר.

אני לא יודע עד כמה זה דומה למקרה שלכם, אבל זה נשמע קרוב.

זה לא אותו בן אדם בזמן התקף ובזמן שלא.

180 מעלות.

אני לא נשוי ולא ממש יכול לתת עצות בתחום, אבל בגלל שאת מתארת אדם שכשהוא מאוזן את כן אוהבת (ונשמע שהמצב הרפואי לא היה מאז ומעולם), וגם הוא התחיל איזה טיפול תרופתי, וגם את עצמך מתכננת ללכת לאיזה תהליך - הייתי אומר שתאמצי סטטוס קוו עם עצמך לאיזה תקופה. התהליכים יכולים להביא פירות, במיוחד כששניכם רוצים בזה, וחבל לאבד את זה.
 

שערי גירושין לא ננעלים כמעט אף פעם. במקרה הכי גרוע, זה יהיה אפשרי גם בעוד חודשיים.

שאם המחלה של סביך לא הייתה גורמת לו לשתוק, אלא לתקוף את סבתך באלימות - יכול להיות שהיא הייתה מגיבה אחרת, למרות שזאת מחלה שהוא לא בחר בה.

ולכן הסייג בסוף דבריי.

לקרוא אותו

כל זוג צריך להכיר את זה.

לא שזה יפתור את כל הבעיות אבל תתחילו מזה

למה חייבים להתגרש?

אולי פיתרון כמו לגור בנפרד ולהיפגש בזמנים הטובים?

בארץ זה פחות נפוץ אבל בחו'ל זה ממש הרבה יותר קיים.

אלה לא התקפים קלאסים.

אלא הוא נכנס למין לופ כזה של שאלות חוזרות ונשנות שגורמות לי להתכווץ.

לא בתוקפנות לרוב (אם כי היו פה ושם שהוא היה ממש נסער)

וזה בד"כ עובר אחרי חצי שעה שעה.

(הסיבה שביקשתי ממנו לצאת מהבית לפני כשבועיים היתה שהוא פשוט לא הפסיק ימים שלמים. אבל זה מאד מאד מאד חריג).

האמת שכן יש דרך להתמודד עם זה ויש פסיכולוגים שמומחים לזה ממש.

גם פסיכיאטרים,תרופות לא יפתרו את הבעיה אלא יקלו עליה אבל טיפול אצל פסיכולוג מומחה זה מאסט.

טיפול זוגי לא יעזור כאן בכלל.

כן יעזור לך פסיכולוג מומחה לאוסידי מחשבות טורדניות (ולא מישהו שרק מטפל בסיביטי וטיפול רגשי) הוא ייתן לך כלים ממש איך להתמודד

עם זה.

לפי דעתי שווה לך לנסות

וזמנים טובים זה כשיש הפוגות גדולות יותר.

כשהוא מטופל ויחסית יותר מאוזן בכל זאת יש תקופות שזה מאד אינטנסיבי ויש תקופות שפחות.

בטיפול טבעי בבעיות מעין אלו; ברור שאוויר חופשי, אכילה מאוזנת ובריאה, שינה מספקת זה מאוד מאוד

חשוב, אבל לא בטוחה שזה מספיק. כן מאמינה בטיפול קונבנציונאלי (תרופות) ונפשי במקרים כאלה.

זה משמעותי,היא צריכה לקחת את זה בחשבון.

או סידי זה לא חרדה.

ודרך אגב אני גם לא מאמינה בדברים טבעיים

אבל ספורט כן עוזר מחקרית,ברור שתזונה משפיעה וגם שינה אבל התוצאות של זה מוגבלות

אין כאן פיתרון בשום דרך רק הטבה והקלה משמעותית עד ליותר מ90 אחוז מהבעיה, בטיפול פסיכולוגי שמתמחה בזה. ולא ריגשי לא זוגי ולא שום דבר כזה.

ראיון עם צעיר עם אותו קושי. לא שמעתי אבל עושה רושם שיש לו מה לאמר.

אם זה לא עולה לך, היכנסי לאתר הידברות. נפתח חדשות , תביטי לצד. שם

זה מופיע.

שבועטוב,צום קל, או חג שמח. הלוואי!

ואם הוא מסכים גם ללכת לטיפול יעזור בטח גם

מה שכן, לא בטוח שהפתרון תמיד הוא להתגרש, לפעמים אפשר לפתור את הבעיה...

תהיה חזק, ותרגיש חופשי לפנות בפרטי אם תרצה לשוחח עוד.

מניפולציות, אהבה על תנאי, הרגשה שאתה צריך להקטין את עצמך או לשנות את עצמך כדי לזכות באהבה, תחושה של "ללכת על ביצים" כי אתה לא יודע מאיפה זה יתפרץ הפעם, הקטנה שלך (למשל אתה כלום בלעדיי, מי תרצה אותך וכו')

אם זה מגיע עם בידוד מהסביבה, נגיד הרחקה שלך מהמשפחה וחברים (זה יכול להיות בכל מיני מנפולציות רגשיות, לאו דווקא הרחקה "אלימה" אבל התוצאה בסוף היא אותה תוצאה)

זה יכול להגיע יחד עם הרבה מילות אהבה ופרגון, אבל אם אתה תמיד מרגיש דרוך לידה, גם כשטוב כביכול, זה סימן רע.

אם אתה יכול להיות גם חלש ופגיע וגם חזק ומצליח לידה, והיא מקבלת את שני המצבים ואתה מרגיש שאתה יכול להיות עצמך, זה סימן בריאות.

בין מצד הגברים (שזה אולי נפוץ יותר) ובין מצד נשים.

מקווה שאצלכם זה לא כך , אבל יש ספר (אמיתי) על התעללות רגשית מצד הבעל.

"הכל סיפור של פיקסלים" - תמר.

שם זו היתה הפרעת אישיות ממש (כך התרשמתי), שמאוד היה קשה להבחין בה: בעל אברך, א ינטליגנטי, עוזר המון....

אבל מצד שני.....

זה בערך מה שגם אני עובר.

אין לי עצה או משהו חכם להגיד, אבל שולח חיבוק גדול

"בודאי ישנה אהבה". כדאי לעלעל בו.  אפשר לשנות את הראש למקרא דבריו.

הוא עצמו, עד כמה שהבנתי, עבר יעוץ כזוג. הוא גם מטפל זוגי.

אולי זה יעזור קצת לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת שונה.

חלילה, אני לא מטיפה. רק נותנת עצה. ייתכן שאם הייתי קוראת

את הספר בזמנו, ועוד יותר - הולכת לשוחח איתו, לא הייתי מתגרשת.

אין שמחה כהתרת הספיקות - מאחלת לך.

יש אדם העוסק ביעוץ שגר בנריה (יש מקום כזה נכון?)

שמו אלי גרון.

יש לו אתר ביוטיוב. לקראת כלה, אולי. כדאי אני חושבת

להיכנס ולקרוא שם. יש לו מאמרים רבים. מעניינים ולדעתי,

חשובים.

לא להתייאש. ולבקש מהשם "הוריני השם דרכך".

אגב, קניתי בזכותך את "בוודאי ישנה אהבה" של רן ובר.

את אומרת לתת לזה עדיפות בקריאה לפני ספרים אחרים שקניתי בשבוע הספר...

איני יודעת אילו ספרים קנית ..אבל הספר הזה נותן תקווה, שאפילו במצבים קשים

אפשר להגיע לאהבה, למצב טוב, שמח...

אבל זה נורא תלוי אולי בסבלנות, בכח רצון, בלתת לעצמנו להיפתח, לקבל (אפילו

אם זה הולך אצלנו טיפין טיפין.)

מה עם הספר שכמעט כ ו ל ם מכירים "גברים ממאדים ונשים מונוס"? יכול לתת מושג

איך חושבים גברים ואיך - נשים. קראתי חוברת טובה דומה גם אצלנו, איני זוכרת את

שם הרב שכתב אותה.

חושבת גם שעדיף ללכת לטיפול. יעוץ טוב. לא מספיק לקרוא, כדי שיהיה עוד מישהו אתי -

אפילו חבר או חברה טובה שיכולים ללכת איתנו יד ביד. להקשיב לנו כשאנו

מתוסכלים, נופלים, כמעט נשברים..

דורש אומץ ומודעות.

בספר "הכל סיפור של פיקסלים" (הזכרתי קודם), לבעל לא היתה שום

מודעות. אבל במאמר ב"מקום" אומרים שיש גם מקרים כאלה שניתנים

לעזרה.

כן. חייבים קשר אנושי כדי לצלוח את הדרך.; מקצועי או לא - העיקר

מבין, מכיל, מחזק. זה נותן כח. ותקווה.

ולא מדובר במקרים של התעללות קשה, נפשית או גופנית.

מזה ומזה אל תנח ידך.

הבדידות שבתוך הזוגיות.

לרוב אומרים לנו שזוגיות זה דבר כל כך פרטי ולא משתפים החוצה.

אבל לפעמים מילה טובה של חבר או אוזן קשבת זה מה שנותן קצת אוויר (ולפעמים גם יכול להזיק לצערי)

מניסיון של היכרות עם הרבה מאוד רגעי יאוש כאלה...

לכן אני חושבת שכדאי אם יש לך חבר טוב שאתה יכול לשתף אותו ואתה יודע שבעיקר יקשיב ואולי עצה טובה, זה רעיון טוב.

ואם לא, ללכת לפסיכולוג או ליועץ זוגי לבד, או כמובן הטוב ביותר - ללכת ליועצ/ת זוגי/ת יחד, אתה ואשתך.

הנישואים שלנו עברו ממסלול ברור של התרסקות ודיבורים על גירושים לנישואים טובים ושמחים ב"ה (ואגב חשבתי שהיעוץ בטוח לא יעזור כי המצב אובייקטיבית לא ניתן לפתרון)

האתגרים לא נעלמו אבל יש לנו יותר כלים להתמודד איתם.

לפעמים גירושים זה הפתרון. אבל בעיניי ללכת לאיש מקצוע לפני כן ולתת הזדמנות לתהליך זה חובה, אם אין מצב דרסטי כמו אלימות או התעללות מכוונת (פיזית, נפשית, כלכלית וכו')

בלי שקראתי את התגובה שלך...

שמחה נורא שהסתדר. כמה תקווה זה נותן!

מאחלת לכם עוד אהבה מתגברת ושמחה יותר ויותר, זה עם זו!

אולי יוכלו לעזור

ואם אתה כל כך לא רוצה שילך לכיוון של גירושין

אולי מישהו יכול לעזור?

כתבת שאין לך את מי לשתף

אז אולי אם תשתף יעזרו?

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

אני מקנאה בך.

וגם באשתך!

בוגר, מתמיד, לא מתייאש - כל הכבוד לך!!!!!!!

החלק במוח שעוסק בהגיון, ערכים אישיים וכדו, הוא כל כך קטן ונזיח בקבלת החלטות...

אף אחד לא מקבל החלטות רק בגלל שזה נכון לוגית, ובינינו, אף בנאדם לא יכול בשום אופן לחיות כמו מרטיר (אני מודע לאוקסימורון 😉), רק בגלל שזה טוב וחשוב. - להיפך, המרטירים, להבדיל חסידי אשכנז וכדו', הם אנשים שמראש אהבו לסבול ולהתנזר. הקרבה בשבילם הייתה חיי תענוגות.

להגיד לאדם שיום יום רע לו וסובל, "תקשיב נשמה, יש כאן איזה ערך של גוף אחד וסוד הזיווג" - מה הוא יעשה עם זה? יסבול כל חייו, יתנוון, יהיה רע ועצוב ומדוכא רק כי יש איזה ערך עליון אמורפי, מין "חומר אפל" כזה, שניזון מהסבל שלו?!

דבר ראשוו, המוח (=רציונל, שכליות) צריך להיות שליט על הלב. זה לא אומר שזה מה שהוא תמיד.

דבר שני, אני חושב שברוב המקרים הרציונליות מגיעה אחר כך. כלומר כשלא נעים אז מוצאים הרבה הסברים שכליים, ובהחלט לכל דבר אפשר למצוא הסברים בשכל...

אבל אין ספק שהשכל הכרחי בכל דבר. כשאדם עושה דברים שהוא לא מבין את מהותם או חושב שהם מטומטמים, בסוף הוא יפסיק (אני חושב שזה מה שגורם לרובם מתישהו להפסיק לעשן למרות שזה מאוד קשה. כי לאורך זמן א"א לעשות דברים חסרי היגיון).

אני מקשיבה לפודקאסטים רבים וגם שם זה עולה.

תכנס לרשתות החברתיות ותראה ששם הנושא עולה לא מעט ואף דוחף לגירושין (גם בחברה החרדית)

אני לעולם לא אעודד גירושין- אבל אם מישהו/י יבואו אליי לייעוץ, אסביר מה ההשלכות.

אבל לא אדחוף לשם.

מלבד שני מיקרי אלימות - שבהם עירבתי את הרווחה והרשויות. כי היו מעורבות ילדות קטנטנות שהאבות התקיפו גם אותן ופה לא יכולתי לשתוק.

אני למשל התגרשתי בלי להוציא שקל על עורכי דין ויש כאלו פה ששילמו מאות אלפים, חבל... אם כבר להתגרש, אז עדיף באופן חכם, לקבל ייעוץ גירושין חינם מעורך דין ואז לעשות החלטות חכמות וללכת לגירושין בהסכמה או בתשלום נמוך ע"י גישור, אפילו אפשר לעשות הסכם גירושין לבד כמו שחברה שלי עשתה ולקחה הכל מהאינטרנט.

בתור גרושה, או רווקה מחדש, אני יכולה להגיד שגירושין זה גהנום עלי אדמות, ואני עוד נעזרת באתר שעושה מצווה בשם גירושים וגם אז ההתמודדות לא קלה בכלל, באמת לא ניסו לקחת כסף על כלום. לא מומלץ להתגרש, רק אם ממש ממש היה משהו נוראי ממש ממש

בדרך כלל ולרוב, מסכימה איתך.

אם אתה רוצה לעבוד על הזוגיות כדאי שתתרחק מפורומים כאלו ומפורומים בכלל.. זה רק יבלבל אותך. תנסו להתקרב ולטפל בעצמכם. בלי הפרעות חיצוניות.

מי שחוקר את הרשתות החברתיות מגלה שיש אנונימיים שמתחפשים לנשמות טובות אך בפועל מעודדים נשים להבין שנכון ורצוי להרוס נישואים במקום להתמודד ולתקן. אני מעריך שהם מקבלים כסף לבצע את הפעילות הזאת. 

כמה שזה נוגד את האינטואיציה, ולמרות הכאב הגדול על התנפצות החלום.

עדיין, בהרבה מובנים מצבם של גרושים טוב יותר משל רווקים, לפי מה ששמעתי זה גם מגובה מחקרית.

קודם תורם.

תחשבי על זה.