אמנם, בתסקיר העו"ס לסדרי דין נאמר שאפשר יהיה לייצר הסדרים שונים במסגרת התיאום ההורי.

התיאום ההורי בקושי התקיים ובוטל בתחילתו, אז ממשיכים מכוח האינרציה🙂

או שזה רגיל?

יש "שעת העברה" כמעט כל יום הלוך וחזור בין ההורים.

כאמור, אצלי הם לא נמצאים יותר מ-24 שעות רצוף (למעט שישי ושבת פעם בשבועיים).

גם אם ארצה לקחת אותם לדוגמה לפעילות חקלאית מוקדם בבוקר, לא אוכל, כי "שעת ההעברה" היא קבועה.

מה תגידי על זה שהיא עומדת עם מצלמה כדי לתעד כל איחור של 2 דקות? 🫠.

בהתחלה גם שלחה מייל טרחני בכל בוקר לעדכן שהיא הגיעה למקום המפגש.

(וזה כשב-99% מהזמן היא "ברוגז", ונושאים רפואיים הרבה יותר דחופים אינה טורחת לעדכן ולתאם, כי לדבריה "אין זה תפקידה").

אבל עם קצת יצירתיות אפשר לעשות דברים קצרים ומתוקים.

יש מצב לשינוי? לבקש ימים ברצף?

העברה כזאת זה מתיש. 

כמעט 100% מפניותי פשוט לא נענות, אז לא עושה שמיניות באוויר בשביל זה.

הילדים כבר רגילים בעיקרון להעברות, ואנחנו לפחות גרים קרוב.

אבל ברור שהיה נחמד אם הייתה אפשרות לגמישות עבור הילדים עצמם.

תודה על ההזדהות.

בד"כ נישואים שפורקו לא היה שם שיתוף פעולה ותקשורת טובה. בד"כ יש את ההיפך, וכשמתגרשים זה רק מחריף ומקצין.

לא שייך לצפות לאחווה ושלום ורעות פתאום. 

כן נצליח לתקשר עניינית, דןוקא כי אנחנו לא נשואים, ויש הרבה פחות דברים משותפים ביחס לעבר.

אבל כנראה המודל עליו אתה מדבר נפוץ יוצר לצערנו ולצער הילדים.

שהציפיה הזאת שלך מוזרה בעיני.

כאילו אין הבנה או התייחסות לרגשות טבעיים ופגיעות שנוצרות בנישואים כאלה. 

עבר עריכה על ידי מתוך סקרנות בתאריך י"ז באב תשפ"ה 9:01

או שבאיזה שהוא שלב נזכרים שהתגרשנו כבר, ולאט לאט מורידים את האמוציות כמה שאפשר, ולו בשביל הילדים.

הנה משהו יפה ששמעתי בשם ר' שלמה קרליבך (גרוש בעצמו), על כך שאם ממשיכים עם אמוציות השנאה זה מראה דווקא שלא התגרשו מספיק.

 "כאשר בני זוג נפרדים, בשנה הראשונה הם זורקים אחד על השני חפצים. בשנה השנייה הם רק שונאים אחד את השני. ובשנה השלישית הם כבר שכחו אחד את השני. הפסוק אומר 'כי אם מאֹס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאֹד'. העובדה שעדיין יש כעס, שה' עדיין 'קצף עלינו עד מאוד', זה הסימן הטוב ביותר שלא נטש אותנו."

כידוע, ההיפך מאהבה זה לא שנאה אלא אדישות.

יחד עם זאת, חושב שגם אם יש כעסים וכו', עדיין בעולם אידיאלי, יצליחו לנהל את זה נכון, ולנסות בכל זאת לסגור מעגל יפה כמה שאפשר.

 ברור שזה קשה, אבל מכיר זוגות שהצליחו לעשות את זה, ואני לא חושב שלא היו קשורים, פשוט הצליחו להתעלות ולסיים את התהליך תוך כבוד אחד לשני וכבוד לאהבה שהייתה ביניהם בעבר, לילדים וכו'.

יש זוג שנפרדים כי אי אפשר להמשיך יחד

הם אוהבים ומעריכים את העבר המשותף אבל מבינים שלא ניתן להמשיך יחד

אז אם הזוג הזה בעצם לא מתחיל מלחמות של כעס ושנאה או בלי מלחמות אפילו אבל כעס ושנאה אחד לשני זה אומר שהם לא אהבו?

אני חושבת שהם אהבו והפרידה כואבת להם

אבל זה לא אומר שהם רוצים להחריב את החיים שלהם ושל הילדים בגלל זה הם רוצים להמשיך הלאה

מעניין, צריך כנראה רמה גבוהה של בגרות והכרה בקיומו של הזולת, וכנראה גם נפרדות בריאה בשביל זה.

אני חושב שברגע שיש קשר, טבעי שיש גם כעס ברמה כלשהי לכל הפחות במצבים כאלו, אבל אולי אני טועה.

לגבי להמשיך הלאה ולא להחריב - אני מסכים אתך, גם כשיש כעס, החכמה היא לדעת לנהל אותו נכון, ולהשתחרר לאט לאט.

למה בעיניך טבעי שיהיה כעס

אם נפרדים כי לא אפשרי להמשיך יחד

אז על מה יש לכעוס?

מלווה באמוציות וכעסים ברמה כלשהי, והיא לא מגיעה על חלל ריק וטכני (יכול להיות שבמקרים ממש נדירים כן?).

יש אכזבה מהתנפצות החלום וכו', וגם רובנו לא לגמרי ברמת נפרדות כזאת שיכולים לחיות עם מישהו במשך שנים, ואז להיפרד בלי לעבור שלב מסוים של איבוד איזון מסוים,  מסכים שהאידיאל הוא לעשות גם את זה בצורה חיובית למרות הכעסים והאכזבה.

זה שיש רגש מסוים, לא אומר שטוב לתת לו להשתלט.

יכול להיות שאני טועה.

בכל אופן יכול להיות שהדברים שהובילו לפרידה גורמים לרגשות של כעס ושנאה אז אני לא חושבת שזה מעיד שהייתה אהבה אלא שהם סוחבים פגיעות אחד מהשני

.

שזה שזוג נפרד עם כעס ושנאה לא מראה בהכרח על אהבה אלא פשוט על פגיעות ...

בכל אופן אני חושבת שכל אדם שעובר תהליך כזה עם ילדים צריך לעשות ריסטארט דחוף ולהבין ששום מלחמה ודווקא יצדיקו תשריטות שהילדים סוחבים אחכ...

חבל שאנשים לא מבינים את זה בזמן

לגבי הקטע הראשון, אנשים נפגעים ממי שהם מרגישים קשורים אליהם.

שהמצב נוצר כי היא נפגעה, כנראה נפגעה מאוד.

זה מעיד על אנטלגנציה רגשית.

בכל מקרה, גם מי שנפגע, מצופה שילמד להתבגר ולהתגבר, כשוך הסערה.

אם בחרו להתגרש, כדאי לנסות להתנתק רגשית, ולא להעמיק את המשקעים עד 120.

הרופא לשבורי לב ימצא מזור ושלווה לכל הכואבים. 

הייתי אומרת לך תפייס אותה, תביע אמפתיה.

אבל אתם לא נשואים

אתה לא יכול/אמור לפייס.

אתה יכול אולי אולי לכתוב לה מכתב שמביע צער על דברים שעשית בנישואים, צער שדברים התגלגלו איך שהתגלגלו ולומר שהיית שמח אם יום אחד תוכלו לגדל את הילדים בשיתוף פעולה יותר טוב ממה שהיום.

שגר ושכח. אולי לפני ר"ה.

בלי שום ציפיות ממנה שתתנהג באופן מסוים.

תתמקד בעצמך בלהיות אבא טוב לילדים.

וחזרנו לתחילת השרשור-

אפשר לפנות לבית דין בבקשה לשנות את הימים.

ואם לא אז להנות במה שיש. ואפשר להנות הרבה מאוד.

בע"ה מאחלת לך.

מצד שני, לפעמים כשאתה מפייס ומתנצל, זה גורם לצד השני להרגיש שזה בסדר איך שהוא מתנהג באופן כללי במלחמת הגירושין.

ואת זה כמובן אי אפשר להצדיק, גם אם נפגעה (לא פירטתי כאן כמובן את העוולות שנעשו על ידה, ואת הניסיונות להרוס לי את החיים בכמה מובנים).

בית הדין לא יכול ולא רוצה להיות גננת עד 120, בגלל זה שלח אותנו לתיאום הורי שהיא ביטלה די בהתחלה, כן אפשר לנסות לפנות לבית הדין כדי שיבהיר שוב את הצורך בתקשורת ותיאום עבור הילדים.

ברור שאפשר ליהנות עם הילדים, אבל הדפוס הכללי של חוסר שיתוף בסיסי וחוסר בהעברת מידע למרות שאנחנו מגדלים ילדים יחד במשמורת משותפת (כמובן שכשהיא צריכה משהו, יכולה להתקשר גם 10 פעמים ביום אבל כשאני מבקש דברים בסיסיים מהצד השני היא נעלמת), הוא בעוכרי הילדים, שמרגישים חוסר יציבות וחוסר בהירות.

שאתה מצפה ממנה לדברים שאתה בעצמך לא עושה.

סוג של תאורית המראות.

אתה מצפה מהצד השני לניתוק רגשי ודיבור ענייני,

יחד עם זאת נראה שאתה לא כל כך מנותק רגשית.

השרשור מדבר על החופש הגדול,

הצגת מצב שבו אתה מוגבל באפשרויות שלך

עניתי לך עניינית שיש לך 2 אפשרויות-

א. לפנות לבית דין ולבקש שינוי של יומיים לינה ברצף.

ב. להנות עם מה שיש ויש לא מעט טיולים חד יומיים שניתן לעשות.

ואתה ממשיך להביע את התסכול שלך ממנה.

ממה שסיפרת יתכן שהתסכול מוצדק ואפשר בהחלט לדבר על זה.

רק שים לב שגם אתה לא בדיוק אדיש ומנותק רגשית.

לא שצריך להיות מנותק, רק שזו היתה הציפיה שלך.

היא לא רוצה תיאום הורי כי רצתה להעביר מסר שלא רוצה תקשורת איתך,

זה מעליב ומעצבן מאוד ויכול להצביע על כמה דברים.

אבל באופן רציונלי זה ההסדר שקבע בית הדין.

עבר עריכה על ידי מתוך סקרנות בתאריך י"ח באב תשפ"ה 9:48

אלא הדפוס הכללי (גם הניסיונות לעמוד עם מצלמה בבקרים ועוד). לא חןשב שמצפה ממנה כעת למשהו מעבר להפסקת ההתעללות בי ובילדים.

נכון, שעצם האנרגיות שאני צריך להשקיע במשחק השחמט שהיא מובילה, מקשים על השחרור, אבל באמת מנסה גם שם לפעול אסטרטגית וכמה שפחות להכניס את עצמי.

לגבי הציפייה הכללית מהצד השני, לא אמרתי שאני מנותק לגמרי, אבל כן מצפה שעם הזמן הקונפליקט יהיה פחות חריף, ועכשיו נראה שהכיוון הוא הפוך.
 
 

אני חושש שהסיבה שאינה מתקשרת, נוהגת במניפולציות מסוגים שונים כמו מה שהזכרתי, היא לא כדי "להעביר מסר",כי להיפך דפוסים אלימים אלו כלפיי וכלפי הילדים (שמרגישים חוסר בהירות וזקוקים שההורים ידברו בקול אחד), רק גורמים להמשך ההתבחששות.

נ.ב. אפשר לשאול מה הנגיעה שלך לנושא הגירושין בכלל(ראיתי שאת רשומה כנשואה), ולמקרה שלי בפרט?  

הצורה האישית בה את מדברת, עלולה ליצור קצת רושם כאילו את מכירה את הנפשות הפועלות, ואולי אני טועה. 

זה מכאיס מאוד וכואב לשמוע.

רק אמרתי שנראה לי שעם כל הצער נשמע שאין מה לעשות מול הצד השני ועדיף להתרכז במה שיש

אולי רק לפנות לבית דין.

נ.ב.

א. לא דיברתי עלי.

ב. אין לי שום היכרות. דיברתי באופן כללי לחלוטין וגם הסתייגתי- "אולי","אם", "נראה ש", "ממה שסיפרת".

.

את מציירת תמונה פסטורלית מסרט?

שנדיר מאוד עד בלתי אפשרי, למצוא מקרה בו זוג החליטו יחד ש"לא יכולים לחיות ביחד", ואין שום אמוציות ביניהם.

(אני טוען שזה ריאלי, רק במקרים בהן מלכתחילה לא היה שום חיבור ביניהם, וגם זה נדיר מאוד -  כי כשחיים עם בן אדם באותו בית תקופה ארוכה, לא מדמיין תרחיש בו לא נוצר *שום* קשר).

זה דפוס התנהגות חולני שמגובה לצערנו הרב ע"י עו"ד ...

מבאס.

לא יודע איזה עורך דין מייעץ לה את זה.

הסדרי השהות נקבעו כבר לפני למעלה משנה, מקסימום היא תראה את האובססיביות והקושי לשחרר.

שמעתי שיעור שהרב אמר שברגע לפני שעולה השחר החושך הכי גדול ובעצם זה ככה גם בתהליכים בחיים שלנו

אחרי המעשים נמשכים הלבבות לפעמים צריך לעשות גם כשלא מרגישים ואז עם הזמן הרגש מתחבר לזה.

לפעמים לא צריך לשחות עד החוף רק להוציא את הראש מהמים ולצוף עד שמצליחים לאזור מספיק כח.

שולח עידוד

לא נשמע כמו

משהו בריא י"מ

לעשות

ממש מובן הרצון והצורך

והקונפליקט שהדת מביאה איתה

וזה פשוט לא רלוונטי. בטח לא לשיתוף כאן.

זה כל האישו בחיים

לחשוב לרצות להתלבט לבחור

אם זה לא היה רלוונטי

לא היית טורח להגיב

כי זה מסיט את הדיון מהשיתוף של בעל השירשור

זה לא מקובל ונשמע הזוי אבל לדעתי אתה יכול להיות בקשר כמו זה שאתה מתאר בלי לעשות עבירות, פשוט למצוא מישהי דמוכנה להתחתן, אפילו בטקס קטן ורישמי ברבנות, חתונה לא מחייבת אלא רק כדי לפתור את הקונפליקט הדתי

מצטערת שזה נשמע לא טוב, אבל זו האמת.

אינטימיות רגשית וגופנית, כוללת זוגיות.

וכמובן- מחוייבות לאישה. שתהיה נאמן לה.

אישה לא יכולה להיות באינטימיות רגשית אם אינה יודעת שהגבר שלצידה מחוייב לה במאת האחוזים.

למה שתמצא אישה כזו שתהיה מוכנה שתנצל את הלב שלה אם אינך מוכן להתחייב לקשר איתה?

וכמובן שעוד לא דברתי על הרובד שהיהדות מוסיפה על הקשר הזוגי טהינטימי בין בני זוג.

קשה לך? אין מה לעשות צריך להתמודד עם החוסר, הלבד והרצון לממש את הזוגיות גם במציאות.

לגבי עבודה אישית שכתבת שאתה צריך לעשות-

אינני יודעת על מה מדובר, אבל עבודה עצמית שנעשית ברצינות לא אמורה לקחת כ"כ הרבה שנים.

מתחילים לעבוד, בונים את האישיות, ואז ממשיכים את העבודה עם האישה שתברר לחיות לצידה עם מחוייבות לבית עד מאה ועשרים. לא מחכים להיות מושלמים כי זה באמת יכול לייאש.

בהצלחה!

לכל בן אדם או בת אדם יש צורך ורצון בקרבה ואינטימיות זה קודם לדת או להתחייבות של חתונה, זה טבעי.

מה ניצול בקשר זוגי שלא מחויב בחתונה? גם נשים וגם גברים רוצים אינטימיות זה לא איזה סוד

אם היא נורמלית בתחושות שלה, ברצונות שלה, בחיים שלה

היא תחפש גבר שמחוייב לקשר איתה

ויש סקלה רחבה מאוד בין אי מחויבות בכלל למחויבות של טבעת.

יכול להיות שיש אנשים

ואני ביניהם

שלא אוהבים את הרעש ואת

המלאכותיות הזה של החתונה

עם כל הסוראוונד והרמקולים

לגיטימי!!

אז אפשר ללכת לרבנות

ולסדר איזה טקס שיסדר את זה

וואללה נשמע טוב ומזל טוב 💍

השאלה היא מה רמתו

של בן הזוג האם הוא מחויב

קודם לעצמו להיות חזק על החיים

וממילא לזוגתו שתחיה לעתיד

בכלל, לא אוהבת את המילה דת; יש את בורא העולם שנתן

לנו הוראות (טובות לנו!), איך לחיות בעולמו. בין השאר

הן כוללות הוראה איך לממש קשר בין איש לאישה - מכל הבחינות.

מנסיוני שלי מפעם, קשר טוב מילולי (טלפון או מייל), בסופו

של דבר אמור להביא לקשר אמיתי - מכל הבחינות.

בכל אופן מצידי, מצד האישה. קשר של נישואין כשרים

כדת משה וישראל.

אולי לגבר זה נוח כך, אבל אשה משתוקקת לקשר קבוע,

ואשה דתית רוצה שהוא יתממש על ידי נישואין.

אפשר להתרגל לחיות עם הצורך הפיסי הזה -

להיות עסוקים, או, יש לבטח עצות כשרות -

יש אנשים שומרי מצוות שחיים לבד ולא

פונים לקשר לא כשר. כן. לא כשר.

זה שאנשים רבים חיים כך ומקיימים קשרים

לא אליבא דעת תורה, זה לא אומר שכך צריך

לעשות. אין כאן סקאלה בין לבין, יש כשר

או לא כשר.

מתגברים. מפנים את הצורך לאפיקים אחרים.

גם לאשה קשה להיות לבד. מכל הבחינות,

השם נותן כוח וסייעתא דשמיא.

לבקש ממנו.

בהצלחה!

לא ציטוט מדוייק - אבל כפי הבנתי, המאמץ בלימוד התורה, מעדן

וממתן את הצורך הפיסי.

כתוב שלימוד תורה מתיש כוחו של אדם, נכון?

עד כדי כך שלומד תורה - הקשר הפיסי עם אשתו, פחות תכוף..

יש כזה דבר. האנרגיה והמתח האצורים ותובעים את שלהם,

מתחלפים למשהו רוחני יותר. אולי גם מספק יותר.

במקורות התורניים, המושג של חיים ללא אשה נתפס כמשהו שלא רצוי בכלל, ממליצים וכמעט מחייבים להתחתן מוקדם (כיוון שהגיע אדם לגיל 20 ולא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה...).

כתוב שהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.

מדרש נוסף שפגשתי אומר ש"אי אפשר לאיש בלא אישה ואי אפשר לאישה בלא איש, ואי אפשר לשניהם בלא שכינה", ויש עוד הרבה.

זה לא שאני אומר שהפתרון הוא לרוץ להתחתן למי שלא מוכן ושצריך לעבד משבר, אבל זה שאין פתרון פשוט לא אומר שהבעיה לא קיימת...

תלך עכשיו אל תחכה לאחרי גירושין

רק תדע שטיפול לא מתקן אותך

הוא עוזר לך אם אתה מוכן לעשות עבודה עם עצמך

להגיע למקום יותר טוב ולהתקדם קדימה מהמקום שאתה נמצא בו והעזרה הזאת משמעותית כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

בהצלחה.

בתור אחד שמעביר טיפולים כאלה אני יכול לומר לך שמה שאתה מחפש זה בשורש של העניין זה להחזיר לעצמך את הביטחון העצמי והאמון בעצמך.

עושים את זה דרך שיח שבו אתה והמטפל או כל מי שתבחר צוללים לשורש הפחדים והדברים שגורמים לך לחשוש לדבר ולהגיד את מה שמפריע לך ומשם מנפצים אותם.

אחרי שמוציעים את השורשים הרעילים שהגבילו והקטינו אותך(תבחר מטפל בקפידה כי אתה עלול להיות בתהליך שנים בלי התקדמות אם הוא לא מספיק טוב), ואחרי שהוצאתם

את השורשים הרעילים, עליהם אתם מתחילים לבנות ביחד שורשים בריאים יותר שיתנו לך את האפשרות "להרגיש שמותר לי לדבר בלי לפחד" והרבה יותר מזה !

תדבר איתי אעזור לך חינם. תשלח לי הודעה במדיה - משה בין

ביטחון עצמי. "מותר לי לדבר בלי לפחד" אתה כנראה בקשר של חרדה. והחרדה הייתה שם קודם.

לבחור בשביל הילד או למנוע ממנו טעויות

זה שלו

אבל

ילד שגדל בחוסר שיפוטיות ומקבל דוגמא אישית לבחירות נכונות (גם אם זה להתגרש)

יש לו סיכוי יותר טוב

לפתח חוש ביקורת

ולבחור נכון

אתה לא יכול לבטח לילדיך עושר, אושר, זוגיות טובה, כושר, דתיות, בריאות. או שום דבר חשוב למעשה.

כל מה שאתה יכול הוא לשמש דוגמה אישית ולהתפלל, אני אומר את זה לך, לעצמי ולכל הורה, ילדים לא מקשיבים לעצות, ילדים רואים דוגמה אישית ומחקים אותה (או עושים אנטי, או חושבים שעושים אנטי).

או לשאול את חנן בן ארי....יש לו שיר כזה...

אני לא צינית הרי גם אני גרושה.....

חושבת שאם הם גדלים בריאי נפש ושמחים, יקל עליהם לראות מה שצריכים

לראות וממה צריך להתרחק. בעזרת השם.

אל תדאג.

אגב, אם כבר, יש ספר הנקרא "הכל סיפור של פיקסווילים" - תמר.

על בעל מתעלל (מתאים בדרך כלל יותר לבנות), אבל בצורה כזו,

שעד שאתה לא מתקדם בספר, אינך מבין על מה המהומה בעצם.

אבל באמת לא לדאוג. וכן להתפלל. לא הכל בידיים שלנו. כידוע.

מחקרים מראים שילדים שגדלו בבתים שהיחס בין ההורים לא היה תקין יש להם סיכוי גדול יותר להקים בתים נהדרים. ילדים אלו ראו בבית דוגמה אישית מה קורה כשהיחסים לא טובים ויעשו מאמצים להקים בית שבו היחסים בין ההורים יהיה תקין.

לצערי גדלתי עם הורים גרושים מגיל צעיר. כנראה שלא ממש עזר לי. אבל לפחות שיעזור לילדים שלי בעזרת ה'!