אמנם, בתסקיר העו"ס לסדרי דין נאמר שאפשר יהיה לייצר הסדרים שונים במסגרת התיאום ההורי.

התיאום ההורי בקושי התקיים ובוטל בתחילתו, אז ממשיכים מכוח האינרציה🙂

או שזה רגיל?

יש "שעת העברה" כמעט כל יום הלוך וחזור בין ההורים.

כאמור, אצלי הם לא נמצאים יותר מ-24 שעות רצוף (למעט שישי ושבת פעם בשבועיים).

גם אם ארצה לקחת אותם לדוגמה לפעילות חקלאית מוקדם בבוקר, לא אוכל, כי "שעת ההעברה" היא קבועה.

מה תגידי על זה שהיא עומדת עם מצלמה כדי לתעד כל איחור של 2 דקות? 🫠.

בהתחלה גם שלחה מייל טרחני בכל בוקר לעדכן שהיא הגיעה למקום המפגש.

(וזה כשב-99% מהזמן היא "ברוגז", ונושאים רפואיים הרבה יותר דחופים אינה טורחת לעדכן ולתאם, כי לדבריה "אין זה תפקידה").

אבל עם קצת יצירתיות אפשר לעשות דברים קצרים ומתוקים.

יש מצב לשינוי? לבקש ימים ברצף?

העברה כזאת זה מתיש. 

כמעט 100% מפניותי פשוט לא נענות, אז לא עושה שמיניות באוויר בשביל זה.

הילדים כבר רגילים בעיקרון להעברות, ואנחנו לפחות גרים קרוב.

אבל ברור שהיה נחמד אם הייתה אפשרות לגמישות עבור הילדים עצמם.

תודה על ההזדהות.

בד"כ נישואים שפורקו לא היה שם שיתוף פעולה ותקשורת טובה. בד"כ יש את ההיפך, וכשמתגרשים זה רק מחריף ומקצין.

לא שייך לצפות לאחווה ושלום ורעות פתאום. 

כן נצליח לתקשר עניינית, דןוקא כי אנחנו לא נשואים, ויש הרבה פחות דברים משותפים ביחס לעבר.

אבל כנראה המודל עליו אתה מדבר נפוץ יוצר לצערנו ולצער הילדים.

שהציפיה הזאת שלך מוזרה בעיני.

כאילו אין הבנה או התייחסות לרגשות טבעיים ופגיעות שנוצרות בנישואים כאלה. 

עבר עריכה על ידי מתוך סקרנות בתאריך י"ז באב תשפ"ה 9:01

או שבאיזה שהוא שלב נזכרים שהתגרשנו כבר, ולאט לאט מורידים את האמוציות כמה שאפשר, ולו בשביל הילדים.

הנה משהו יפה ששמעתי בשם ר' שלמה קרליבך (גרוש בעצמו), על כך שאם ממשיכים עם אמוציות השנאה זה מראה דווקא שלא התגרשו מספיק.

 "כאשר בני זוג נפרדים, בשנה הראשונה הם זורקים אחד על השני חפצים. בשנה השנייה הם רק שונאים אחד את השני. ובשנה השלישית הם כבר שכחו אחד את השני. הפסוק אומר 'כי אם מאֹס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאֹד'. העובדה שעדיין יש כעס, שה' עדיין 'קצף עלינו עד מאוד', זה הסימן הטוב ביותר שלא נטש אותנו."

כידוע, ההיפך מאהבה זה לא שנאה אלא אדישות.

יחד עם זאת, חושב שגם אם יש כעסים וכו', עדיין בעולם אידיאלי, יצליחו לנהל את זה נכון, ולנסות בכל זאת לסגור מעגל יפה כמה שאפשר.

 ברור שזה קשה, אבל מכיר זוגות שהצליחו לעשות את זה, ואני לא חושב שלא היו קשורים, פשוט הצליחו להתעלות ולסיים את התהליך תוך כבוד אחד לשני וכבוד לאהבה שהייתה ביניהם בעבר, לילדים וכו'.

יש זוג שנפרדים כי אי אפשר להמשיך יחד

הם אוהבים ומעריכים את העבר המשותף אבל מבינים שלא ניתן להמשיך יחד

אז אם הזוג הזה בעצם לא מתחיל מלחמות של כעס ושנאה או בלי מלחמות אפילו אבל כעס ושנאה אחד לשני זה אומר שהם לא אהבו?

אני חושבת שהם אהבו והפרידה כואבת להם

אבל זה לא אומר שהם רוצים להחריב את החיים שלהם ושל הילדים בגלל זה הם רוצים להמשיך הלאה

מעניין, צריך כנראה רמה גבוהה של בגרות והכרה בקיומו של הזולת, וכנראה גם נפרדות בריאה בשביל זה.

אני חושב שברגע שיש קשר, טבעי שיש גם כעס ברמה כלשהי לכל הפחות במצבים כאלו, אבל אולי אני טועה.

לגבי להמשיך הלאה ולא להחריב - אני מסכים אתך, גם כשיש כעס, החכמה היא לדעת לנהל אותו נכון, ולהשתחרר לאט לאט.

למה בעיניך טבעי שיהיה כעס

אם נפרדים כי לא אפשרי להמשיך יחד

אז על מה יש לכעוס?

מלווה באמוציות וכעסים ברמה כלשהי, והיא לא מגיעה על חלל ריק וטכני (יכול להיות שבמקרים ממש נדירים כן?).

יש אכזבה מהתנפצות החלום וכו', וגם רובנו לא לגמרי ברמת נפרדות כזאת שיכולים לחיות עם מישהו במשך שנים, ואז להיפרד בלי לעבור שלב מסוים של איבוד איזון מסוים,  מסכים שהאידיאל הוא לעשות גם את זה בצורה חיובית למרות הכעסים והאכזבה.

זה שיש רגש מסוים, לא אומר שטוב לתת לו להשתלט.

יכול להיות שאני טועה.

בכל אופן יכול להיות שהדברים שהובילו לפרידה גורמים לרגשות של כעס ושנאה אז אני לא חושבת שזה מעיד שהייתה אהבה אלא שהם סוחבים פגיעות אחד מהשני

.

שזה שזוג נפרד עם כעס ושנאה לא מראה בהכרח על אהבה אלא פשוט על פגיעות ...

בכל אופן אני חושבת שכל אדם שעובר תהליך כזה עם ילדים צריך לעשות ריסטארט דחוף ולהבין ששום מלחמה ודווקא יצדיקו תשריטות שהילדים סוחבים אחכ...

חבל שאנשים לא מבינים את זה בזמן

לגבי הקטע הראשון, אנשים נפגעים ממי שהם מרגישים קשורים אליהם.

שהמצב נוצר כי היא נפגעה, כנראה נפגעה מאוד.

זה מעיד על אנטלגנציה רגשית.

בכל מקרה, גם מי שנפגע, מצופה שילמד להתבגר ולהתגבר, כשוך הסערה.

אם בחרו להתגרש, כדאי לנסות להתנתק רגשית, ולא להעמיק את המשקעים עד 120.

הרופא לשבורי לב ימצא מזור ושלווה לכל הכואבים. 

הייתי אומרת לך תפייס אותה, תביע אמפתיה.

אבל אתם לא נשואים

אתה לא יכול/אמור לפייס.

אתה יכול אולי אולי לכתוב לה מכתב שמביע צער על דברים שעשית בנישואים, צער שדברים התגלגלו איך שהתגלגלו ולומר שהיית שמח אם יום אחד תוכלו לגדל את הילדים בשיתוף פעולה יותר טוב ממה שהיום.

שגר ושכח. אולי לפני ר"ה.

בלי שום ציפיות ממנה שתתנהג באופן מסוים.

תתמקד בעצמך בלהיות אבא טוב לילדים.

וחזרנו לתחילת השרשור-

אפשר לפנות לבית דין בבקשה לשנות את הימים.

ואם לא אז להנות במה שיש. ואפשר להנות הרבה מאוד.

בע"ה מאחלת לך.

מצד שני, לפעמים כשאתה מפייס ומתנצל, זה גורם לצד השני להרגיש שזה בסדר איך שהוא מתנהג באופן כללי במלחמת הגירושין.

ואת זה כמובן אי אפשר להצדיק, גם אם נפגעה (לא פירטתי כאן כמובן את העוולות שנעשו על ידה, ואת הניסיונות להרוס לי את החיים בכמה מובנים).

בית הדין לא יכול ולא רוצה להיות גננת עד 120, בגלל זה שלח אותנו לתיאום הורי שהיא ביטלה די בהתחלה, כן אפשר לנסות לפנות לבית הדין כדי שיבהיר שוב את הצורך בתקשורת ותיאום עבור הילדים.

ברור שאפשר ליהנות עם הילדים, אבל הדפוס הכללי של חוסר שיתוף בסיסי וחוסר בהעברת מידע למרות שאנחנו מגדלים ילדים יחד במשמורת משותפת (כמובן שכשהיא צריכה משהו, יכולה להתקשר גם 10 פעמים ביום אבל כשאני מבקש דברים בסיסיים מהצד השני היא נעלמת), הוא בעוכרי הילדים, שמרגישים חוסר יציבות וחוסר בהירות.

שאתה מצפה ממנה לדברים שאתה בעצמך לא עושה.

סוג של תאורית המראות.

אתה מצפה מהצד השני לניתוק רגשי ודיבור ענייני,

יחד עם זאת נראה שאתה לא כל כך מנותק רגשית.

השרשור מדבר על החופש הגדול,

הצגת מצב שבו אתה מוגבל באפשרויות שלך

עניתי לך עניינית שיש לך 2 אפשרויות-

א. לפנות לבית דין ולבקש שינוי של יומיים לינה ברצף.

ב. להנות עם מה שיש ויש לא מעט טיולים חד יומיים שניתן לעשות.

ואתה ממשיך להביע את התסכול שלך ממנה.

ממה שסיפרת יתכן שהתסכול מוצדק ואפשר בהחלט לדבר על זה.

רק שים לב שגם אתה לא בדיוק אדיש ומנותק רגשית.

לא שצריך להיות מנותק, רק שזו היתה הציפיה שלך.

היא לא רוצה תיאום הורי כי רצתה להעביר מסר שלא רוצה תקשורת איתך,

זה מעליב ומעצבן מאוד ויכול להצביע על כמה דברים.

אבל באופן רציונלי זה ההסדר שקבע בית הדין.

עבר עריכה על ידי מתוך סקרנות בתאריך י"ח באב תשפ"ה 9:48

אלא הדפוס הכללי (גם הניסיונות לעמוד עם מצלמה בבקרים ועוד). לא חןשב שמצפה ממנה כעת למשהו מעבר להפסקת ההתעללות בי ובילדים.

נכון, שעצם האנרגיות שאני צריך להשקיע במשחק השחמט שהיא מובילה, מקשים על השחרור, אבל באמת מנסה גם שם לפעול אסטרטגית וכמה שפחות להכניס את עצמי.

לגבי הציפייה הכללית מהצד השני, לא אמרתי שאני מנותק לגמרי, אבל כן מצפה שעם הזמן הקונפליקט יהיה פחות חריף, ועכשיו נראה שהכיוון הוא הפוך.
 
 

אני חושש שהסיבה שאינה מתקשרת, נוהגת במניפולציות מסוגים שונים כמו מה שהזכרתי, היא לא כדי "להעביר מסר",כי להיפך דפוסים אלימים אלו כלפיי וכלפי הילדים (שמרגישים חוסר בהירות וזקוקים שההורים ידברו בקול אחד), רק גורמים להמשך ההתבחששות.

נ.ב. אפשר לשאול מה הנגיעה שלך לנושא הגירושין בכלל(ראיתי שאת רשומה כנשואה), ולמקרה שלי בפרט?  

הצורה האישית בה את מדברת, עלולה ליצור קצת רושם כאילו את מכירה את הנפשות הפועלות, ואולי אני טועה. 

זה מכאיס מאוד וכואב לשמוע.

רק אמרתי שנראה לי שעם כל הצער נשמע שאין מה לעשות מול הצד השני ועדיף להתרכז במה שיש

אולי רק לפנות לבית דין.

נ.ב.

א. לא דיברתי עלי.

ב. אין לי שום היכרות. דיברתי באופן כללי לחלוטין וגם הסתייגתי- "אולי","אם", "נראה ש", "ממה שסיפרת".

.

את מציירת תמונה פסטורלית מסרט?

שנדיר מאוד עד בלתי אפשרי, למצוא מקרה בו זוג החליטו יחד ש"לא יכולים לחיות ביחד", ואין שום אמוציות ביניהם.

(אני טוען שזה ריאלי, רק במקרים בהן מלכתחילה לא היה שום חיבור ביניהם, וגם זה נדיר מאוד -  כי כשחיים עם בן אדם באותו בית תקופה ארוכה, לא מדמיין תרחיש בו לא נוצר *שום* קשר).

זה דפוס התנהגות חולני שמגובה לצערנו הרב ע"י עו"ד ...

מבאס.

לא יודע איזה עורך דין מייעץ לה את זה.

הסדרי השהות נקבעו כבר לפני למעלה משנה, מקסימום היא תראה את האובססיביות והקושי לשחרר.

כמה שזה נוגד את האינטואיציה, ולמרות הכאב הגדול על התנפצות החלום.

עדיין, בהרבה מובנים מצבם של גרושים טוב יותר משל רווקים, לפי מה ששמעתי זה גם מגובה מחקרית.

קודם תורם.

תחשבי על זה.

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

אני מקנאה בך.

וגם באשתך!

בוגר, מתמיד, לא מתייאש - כל הכבוד לך!!!!!!!

החלק במוח שעוסק בהגיון, ערכים אישיים וכדו, הוא כל כך קטן ונזיח בקבלת החלטות...

אף אחד לא מקבל החלטות רק בגלל שזה נכון לוגית, ובינינו, אף בנאדם לא יכול בשום אופן לחיות כמו מרטיר (אני מודע לאוקסימורון 😉), רק בגלל שזה טוב וחשוב. - להיפך, המרטירים, להבדיל חסידי אשכנז וכדו', הם אנשים שמראש אהבו לסבול ולהתנזר. הקרבה בשבילם הייתה חיי תענוגות.

להגיד לאדם שיום יום רע לו וסובל, "תקשיב נשמה, יש כאן איזה ערך של גוף אחד וסוד הזיווג" - מה הוא יעשה עם זה? יסבול כל חייו, יתנוון, יהיה רע ועצוב ומדוכא רק כי יש איזה ערך עליון אמורפי, מין "חומר אפל" כזה, שניזון מהסבל שלו?!

דבר ראשוו, המוח (=רציונל, שכליות) צריך להיות שליט על הלב. זה לא אומר שזה מה שהוא תמיד.

דבר שני, אני חושב שברוב המקרים הרציונליות מגיעה אחר כך. כלומר כשלא נעים אז מוצאים הרבה הסברים שכליים, ובהחלט לכל דבר אפשר למצוא הסברים בשכל...

אבל אין ספק שהשכל הכרחי בכל דבר. כשאדם עושה דברים שהוא לא מבין את מהותם או חושב שהם מטומטמים, בסוף הוא יפסיק (אני חושב שזה מה שגורם לרובם מתישהו להפסיק לעשן למרות שזה מאוד קשה. כי לאורך זמן א"א לעשות דברים חסרי היגיון).

אני מקשיבה לפודקאסטים רבים וגם שם זה עולה.

תכנס לרשתות החברתיות ותראה ששם הנושא עולה לא מעט ואף דוחף לגירושין (גם בחברה החרדית)

אני לעולם לא אעודד גירושין- אבל אם מישהו/י יבואו אליי לייעוץ, אסביר מה ההשלכות.

אבל לא אדחוף לשם.

מלבד שני מיקרי אלימות - שבהם עירבתי את הרווחה והרשויות. כי היו מעורבות ילדות קטנטנות שהאבות התקיפו גם אותן ופה לא יכולתי לשתוק.

אני למשל התגרשתי בלי להוציא שקל על עורכי דין ויש כאלו פה ששילמו מאות אלפים, חבל... אם כבר להתגרש, אז עדיף באופן חכם, לקבל ייעוץ גירושין חינם מעורך דין ואז לעשות החלטות חכמות וללכת לגירושין בהסכמה או בתשלום נמוך ע"י גישור, אפילו אפשר לעשות הסכם גירושין לבד כמו שחברה שלי עשתה ולקחה הכל מהאינטרנט.

בתור גרושה, או רווקה מחדש, אני יכולה להגיד שגירושין זה גהנום עלי אדמות, ואני עוד נעזרת באתר שעושה מצווה בשם גירושים וגם אז ההתמודדות לא קלה בכלל, באמת לא ניסו לקחת כסף על כלום. לא מומלץ להתגרש, רק אם ממש ממש היה משהו נוראי ממש ממש

שקיבלת ספר כריתות. הספר מספר את הסיפור.

ספר יכול לסיים הכל.

ואם קשה לה, שתפתח חומש

זה לא משנאה. זה ספר שכורת את הברית.

מנין שחובת האבא ומדינת ישראל לזון אותך ואת הילדים שלך.

אולי גימיני יכול לעזור לך?

תרד ממני בבקשה.

אני מחפש מקורות הלכתיים לטיעונים ופעולות שלך. זה די בסיסי.

לא מבין את ההשתבללויות וההתחמקויות וההתקרבנויות. אם אין לך מה לענות - תכתבי את זה ותפעלי לפי זה.

לילה טוב.

אפשר בבקשה קצט פירוט מה זה אוהבת ארץ ישראל?

היא מגוונת, מעניינת, חמודה, לא קיצונית לשום צד;

אין כאן קוברות ולא אריות ולא נמרים (יש אחד נדמה לי במדבר יהודה אם הוא עדיין חי)

כדי לראות את יופיה, צריך להעמיק. צריך סבלנות. צריך לא לקנא במקומות שיש מים

בכל הצורות, יערות, שפע של פרחים.....

היא לא כמו בובה דוגמנית בחלון ראווה. יפה בהתחלה

אבל דוממת ולאחר זמן גם....משעממת.

היא חיה, היא נושמת, היא משמחת, לפעמים מעצבנת...

"פה נולדתי, פה אחיה, יהיה אשר יהיה"

כשהייתי בארה"ב, הרגשתי שקשה לי להתפלל;

כאילו השמים היו אטומים, שידרו אדישות.

מן מסך ברזל כזה.

כאן, אני לא מרגישה את זה. גם כאשר התפילה

לא מי יודע מה.

וסתם, היא שלי.

.

(בקטע טוב)