הוא צריך בת זוג שתפיג לו את הבדידות. בשונה מאיש ההלכה שהבדידות שלו היא יותר צורך טכני ופיזי בעזרה.

לא קראת את הספר?

ואגב, שמעתי שהרב סולובייצ'יק בעצמו החליף מתישהו את האופי שלו מאיש האמונה לאיש האמונה ובחזרה (כמדומני כשנפטרה אשתו). משהו כזה... כך שההקדמה למסה ההיא לא מדויקת ביחס לכל חייו המופלאים של הרי"ד

יש ב”ה חברים טובים אבל משהו חסר, משהו שיותר מהותי מקשר עם חברים/אחים/הורים.

תחושה של בית ושייכות

המחשבה שהזמן עובר, ובינתיים אני לא אמא

רציתי משפחה גדולה...

וגעגוע לתחושה של אהבה. 

זה קצת כמו לשאןל מה עיקר תחושת הקושי במציאןת ללא בית מקדש ושכינה -הכל.

הכל תפל

יש עניין להיות מודע לרגשות השונים שהחוויה מעוררת אותנו ובכך שלא הכל יהיה סלט בראש.

באלי לומר גם שכדאי גם להיות מודע לרגשות הפחות פופולארים - קנאה, תאווה, בושה וכו'

מודעות ריגשית היא דבר חשוב

ברגע שאדם נמצא בבליל רגשות הוא יכול להרגיש חוסר אונים כי הוא לא מבחין איפה זה יושב עליו. ברגע שאדם מה מניע את הרגשות שלו אז רוב הסיכויים שיהיה בחוסר שליטה ביחס אליהם.

*ברור לי שלא התכוונת לסתור את זה אבל ביחס לדבריך רציתי להתייחס לכך.

משהו בהוויה של הדייטינג בגילאי 26 כבר נהיה מאוס, רפטטיבי. זוכר מסיבות אירוסין של חברים שהתחתנו בגילאי 19-21 שהכל היה כל כך מתוק.

בגילאים שלנו אנשים מתחספסים, היציאה השבלונית לדייטים וההתפרנסות לעצמך, ההישארות ער עד מאוחר והיעדר ההקשר פועלים איזה אפקט שאני מרגיש שהוא מנוול עוד הרבה תחומים אחרים שראויים להיות רעננים.

לא שאני חושב שלהתחתן בגיל 19 ולפני צבא זה אידיאלי, אבל לפחות יש שם רעננות של פוטנציאל ואמון משותף בצמיחה. אפשר לזהות בחבורה מקילומטר כיום איזה חברים נשואים ואיזה לא, ולא רק בגלל הכרס.

בקצרה:

שייכות ומגע חסרים מאוד

לדעתי גיל 26 זה אזור הגיל האולטימטיבי להתחתן (אצל בנים). נכון שיש פחות את הרעננות והאמון הטבעיים והיפים שאתה מתאר, אבל אתה מרוויח את זה שאתה מודע יותר לעצמך (וכן היא. בהתאמה גילאית), וממילא הבחירה שלמה ומודעת יותר, וזה נותן תחושה שאין בחתונה בגילאים הצעירים יותר.

מתישהו בגיל מאוחר יותר מתחילות הבעיות האמיתיות של הרווקות המאוחרת, שם אתה מרגיש שאתה יותר נלחם מלחמות הגנה מאשר בונה את עצמך. גם משם אפשר לצאת מחוזק כמובן, אבל זה הרבה עבודה.

בכל אופן, גיל החתונה נקבע משמיים (למי שעושה את שלו) בהתאם למשימות שה' רוצה מהזוג, ברווקות ובנישואין.

בוורקות ישנם הרבה קשיים,

 בדידות, 

חסר למי לתת, 

חסר להשפיע ולקדש שם שמים

חסר ילדים לגדל. 

אני חושב שאפשר לסכם את זה במשפט אחד , חסרים חיים מלאים כדי שנוכל להופיע שם ה' בעולם. 

לכן גם אין כמעט משהו שבו אני אומר לעצמי "פה לא מפריע לי שאני רווק", כי גם אם טוב לי בקצת דברים כרווק (נניח שאני ישן בלי הפרעות בד"כ), אני רואה את זה כטוב שנובע מדבר שלילי, ולכן זה גם מפריע לי.. אבל אני שמח שזה ככה כי פעם כדי לא לסבול הייתי מתמקד בטוב וביתרונות של הרווקות ומדחיק את הרע והחסרונות ובגלל זה לא הייתה לי מספיק מוטיבציה להתקדם במה שצריך.

אגב, לא ממש קשור לשרשור, אבל עלתה לי מחשבה שההבדלים במה שקרה לארבעה שנכנסו לפרדס אולי קשורים/מתבטאים במקום הנפשי של האהבה הזוגית בתוכם.

כולם הרי היו חכמים גדולים ואנשי מעלה, אז למה רק ר"ע יצא בשלום?  

רק אצל ר"ע הייתה עם אשתו אהבה עליונה ואחדותית שהורגש שהניגודים הם רק התפרטות שלה, ובזכות זה הוא הצליח לתפוס נכון גם את התפרטות האחדות האלהית (אולי אני לא מדייק במושגים. אבל העקרון).

ולכן הוא גם הדגיש לחבריו מראש "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים"- אמנם השיש הטהור צלול כמים, אבל בפנימיות זה משהו אחר. ככה אתם אל תדמו את מה שאתם רואים לחוויות ותפיסות שאתם מכירים, ובפרט לעניין האהבה הזוגית, כי אז לא תבינו נכון (הוא ידע שהם לא חווים ורואים את האהבה הזוגית כמותו). תנסו כמה שיותר לבוא בהקשבה פסיבית ופתוחה לגמרי.

לאחר, לעומתו, הייתה שייכות נפשית לאהבה עליונה כמו של ר"ע, אבל בפועל לא הייתה לו אהבה כזו, ולכן הוא טעה בעניין מיטטרון. לא הייתה לו חוויה נפשית של אהבה זוגית ברמה הנדרשת כדי לקבל ממנה משל "נפשי" מספק על האחדות האלהית שכן היה לו את הפוטנציאל לתפוס אותה. וכשיש פוטנציאל לא ממומש, כשיש שייכות לעניין ואתה לא מצליח לממש אותה, התוצאה היא לא מוות או שגעון, אלא הליכה לצד השני- כפירה (אפשר גם לקשר את העניין לזה שאביו הקדישו ביום מילתו ולא הייתה כוונתו לש"ש, לעניין של הפרוצה- נפילת האהבה, לעניין של רכיבה על הסוס לפני בית קה"ק- מקום האחדות השלמה).

בן זומא הציץ ונפגע. נטרפה דעתו, אבל הוא לא קיצץ בנטיעות כאחר, משום ש"עדיין בן זומא מבחוץ", כלומר הוא לא מספיק שייך להשגה הזו, ולכן אין חשש שיבין משהו לא נכון. כאדם שרואה מרחוק משהו מעורר השתאות ומסתנוור מחיצוניותו וקורס. "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו".

בן עזאי הציץ ומת. "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו". כואב לה' על שבן עזאי החסיד עשה משהו שגרם לו למיתה. למרות גדולתו העצומה של בן עזאי, לא היה עליו להיכנס.

דרגתו ומקומו של בן עזאי היו שהוא יכול להגות בתורה יומם וליל בלי להרגיש חסרון באהבת אישה (המדרש בשיה"ש רבה. אגב, גם שם הדרשה קשורה למים, על הפס' "מי מדד בשעלו מים").

זה מראה שבניגוד לר"ע (חמיו), שרואה גם בעוה"ז השתקפות של האור האלהי העליון (שיה"ש קודש קדשים), וממילא אין סיבה ואף אסור לוותר עליו, בן עזאי נמצא במקום אחר, מקום של התעלות לרוחניות שמעל העולם ופרישה מהעולם. דרגה כזו לא תעמוד בפני הכניסה לפרדס, היא תחשף לאור הגדול ומיד תידבק בו ותפרח מהעוה"ז, שבו היא לא רואה את האור הזה (רש"י- הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואעפ"כ אי אפשר שלא ימות משום שנאמר כי לא יראני האדם וחי).

אבל ר"ע, בגלל שעלה בשלום (גרסת התוספתא), כלומר מתוך תפיסה שלמה של העוה"ז ומתוך ואהבת שלמה לאישה, גם ירד בשלום.

אולי זה קשור גם למשנה בידיים למחלוקת על שיה"ש וקהלת.

ברווקות.לא?

טוב היות האדם לבדו כתוב

רצון לבית, מקום בטוח, חוסר בנפש, לאהוב ולהיות נאהב/ת

וכל מה שכתבו...

ובעיניי כמה שכמובן לא מתחתנים בגלל הסביבה ולא חיים את החיים ע"פ הסביבה, בסוף כן גם יש קושי עצום בלא להיות מותאמים לסביבה, לנורמליות ולתכתיבים החברתיים.

מצד אחד זה טוב שהנורמל זה כן זוגיות ומשפחה וכו', מצד שני מי שלא בתלם הזה מכל סיבה שהיא, אין לו מקום בחברה הכללית ובפרט הדתית ויש תחושה מסוימת שנובעת גם מזה וגם מעוד דברים של חוסר במשמעות אמיתית וזה לא משנה אם עסוקים בדברים משמעותיים אחרים... (ותמיד אפשר להוסיף את כל החסרי טאקט)

לעשות…

סתם.

נשמע ציני

אבל זה באמת ככה.

מרגישה שקופה ובלי אמונה אמיתית שזה באמת יכול לקרות לי יום אחד

בדידות שאין מי שבאמת יבי אותך או ינסה. וגם הקושי הוא בלצאת לפגישות או לחכות להצעה ואז אתה תוהה לעצמך כמה המסע הזה יהיה ארוך

היא תוכל לראות אותו רק בריקודים לחופה ולחדר ייחוד, ובמעגל שעושים באמצע סבב ראשון.

ואם הוא יבוא להגיד שלום או משהו כזה…

אבל כן, נשמע שבאירוע כזה מגיעים רק לחופה.

תכלס אפילו בכסא כלה הוא לא ישתתף בטח כי זה רק של בנות…

אני נגיד במקומו לא הייתי מגיעה בכלל. יפה שהוא חושב על ללכת 

ובלי שנשארו משקעים של עוגמת נפש - מבחינתה  הקשר הסתיים בצורה בוגרת, והיא מרגישה כלפיך הערכה הדדית.

לפעמים הראש אומר "סיימנו יפה", אבל לראות את האקסית בלבן תחת חופה זה אירוע עם מטען רגשי שלא תמיד צופים מראש. אם אתה מרגיש שלם לחלוטין ואין לך צביטה בלב מהמחשבה עליה עם מישהו אחר, אני הייתי הולך. 👰‍♂️

ונקודה נוספת בשיקולים: מעבר לחופה האם יהיו שם עוד אנשים שאתה מכיר? יהיה לך עם מי לדבר ולשבת?

אם לא, הייתי מגיע רק לחופה, שם מתנה קטנה, ועוזב בסיום החופה.  

גם אני הייתי מגיע רק לחופה והולך. או דומה לזה.

ואלו היו אנשים שנפגשנו בדייט/ שיחות יותר עמוקות

לראות אנשים שאתה אוהב זה נעים.

אם ההזמנה לחתונה הזאת מגיעה ממקום טוב ושלם

ואם הרצון ללכת לחתונה כמוזמן מגיע ממקום טוב ושלם

למה לא?

בברכת

"ובשמחתך

ישמח לבנו גם אנו"

המערכת. 

אלא אם כן, אתם ממש באותו מעגל חברים שבו המשכתם להיות גם אחרי שבחלטתם שנישואין זה לא משהו שמתאים בין שניכם.

אבל - כשאתה קורא לה "חילזונית" אז ניכר שיש לך עדיין רגשות כלפיה, ובמצב כזה בוודאי לא הייתי ממליץ ללכת. 

וגם אז- רק להגיד מזל טוב 

כמו שכתבו לפני, נראה שאתה עדיין מרגיש כלפיה ולראות אותה בחתונתה רק יעשה לך רע על הלב והרגשות יתעצמו לכן נראה לי שתחסוך את זה מעצמך ותנסה להתקדם הלאה בלב שלם כמה שאתה יכול

אני כאילו מנסה לדמיין מה זה היה עושה לי אם הייתי בחתונה של מישהו שאני עדיין מרגישה כלפיו וזה קצת עושה לי נאחס בלב

אין לי שום רגש כזה כלפיה אני אוהב אותה כמו אחות

אבל יכול להבין למה זה נשמע מופרך

בכולופן תודה על התגובות של כולכם

משה נעץ את השרשור

אולי עוד מעט היא תגיב לך בעצמה

רק רוצה לציין שהציבור החרדי הולך ונפתח במובנים האלו [לא מדבר על הקבוצות הסגורות...], ואשמח לשמוע את דעתכן על השינוי הזה האם הוא מבורך או לא...

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

לק"י

איסוף/ פיזור מהמסגרות.

הרמת משקולות

וכו'

ייפגע בבריאות ובכושר?

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

שרק אתה/את יכולים לדעת את זה. לשבת בשקט, לחשוב את זה

אולי לכתוב את זה. לשאול את עצמך שאלות. מה היית למשל

עונה לחבר שהיה מתלבט באותו נושא?

מה החבר היה עונה  לך?

אולי לנסות למצוא את החוסר האישי על ידי ניסוי של דברים

שאתה/את אוהבים, או להיפך, נדחים מזה?

מה היית רוצה לעשות שאינך עושה?

מה באמת באמת היית רוצה לקבל שאין לך?

לשבת בשקט בשקט עם עצמך ולהקשיב.

ואם מאוד קשה, אולי ללכת לברר עם מישהו

שיוכל לשקף לך את עצמך; רצונותיך, חסריך,

חששותיך וכו'.

אולי תדמיין את עצמך נשוי. יש לך אשה אוהבת

ואהובה, כל בוקר אתה מנפנף לה לשלום...

היא מכינה אוכל אהוב עליך וכו' וכו'....

זה היה מספק אותך?

ולבקש מהשם שידייק אצלך את הדברים

בחינת, "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

עם סבלנות. לא להיבהל מהבלבול.

משמח מאוד!! בניין עדי עד הצלחה וכל הברכות!💓

שמע זה הדבר שהכי משמח אותי. כאילו המשיח הגיע!!!!!!!!!!!!!!

שפע ה' וחסד ה' בכל יום. תנצל א הטוב ואל תתעלם ממנו. זה לא ברור מאליו. גן עדן בעולם הזה

שתזכו לבניין עדי עד באהבה ובשמחת עולם ❤️

תלוי בך

השני שך ושהו. לא מסובך

העיקר זה להיות עם מישהי ולהגיע איתה למרחב אינטימי שתהיו בית אחד עבור השני.

אם הסנטר או האף שלי טיפה עקום או מה אבא שלה עושה זה פחות משנה ולכן לא משנה באמת איזו אופציה תבחר.

תדמיין מישהי שאתה רוצה לשבת איתה על כוס קפה בבוקר ביום שישי, זהו, לא צריך יותר מזה ;)

הכוונה היתה לומר שמה שלא צריך זה כל ההבדלים שיש ברמת הכרטיס.

שהיה לך כיף לשבת איתה ביום שישי בבוקר על כוס קפה. עם ש יחה נעימה, זורמת, טבעית....כיף. לא?

אתה יוצא עם 4 בחורות במקביל?

ממש בחודשים האחרונים התובנה הזאת נפלה לי, באמת שום דבר לא משנה בלי זה, יכול להיות לך הכל מהכל, אבל בעצם אין לך כלום, ומנגד יכול להיות בחור שאין לו רבע מהדברים שיש לך, ועדיין יש לו כל כך הרבה רק כי הוא נשוי.

תובנה כואבת שכזו