אשמח לשמוע מה דעתכם על כך?
זא לגור בנפרד תקופה מסוימת לעשות את הבדיקה כל אחד בנפרד ואז להגיע להחלטה אם להתגרש?
יש כאלו שעשו את זה?
דבר שני שיש ילדים ממש קטנים האם הצלחתם להגיע להסכמות שישארו אצל האמא כמובן עם להתראות וכאלו אבל לא לגדל ולישון אצל האמא . האם זה אפשרי לדרוש ואם הוא לא מסכים בימש נותן לו משמורת ? גם אם האמא ממש מתנגדת.. אפילו שברור שהוא לא חיתל טיטול אפילו ...
עבר עריכה על ידי מתוך סקרנות בתאריך ב' באלול תשפ"ה 15:41
בינתיים אומר את דעתי מהניסיון שלי.
וליבנו איתך על מה שעברת (בלי לדעת ובלי להכיר ולץכמובן בלי להצדיק שום צד).
אני רק חייב להעיר, שלא נראה לי שאדם שפוי ייקח אליו ילדים הביתה אם הוא לא יכול לחתל אותם (או שהוא יביא בייביסטר צמודה שזה כבר "בסדר" לכל הדעות, אבל לא נרטה לי מציאותי במיוחד).
מניח שבאחת ההזדמנויות אפשר פשוט להגיד לו "הרי אתה לא יכול אפילן לחתל אותם, אז בוא ננסה להגיע לפשרה טובה כדי שגם לך יהיה קל/טוב יותר".
אנחנו לא מכירים את בן זוגך לדעת אם יסכים או לא ...
בית משפט יכול לקבוע משמורת משותפת אם הוא כשיר וגר קרוב כן
יש את חזקת נגיל הרך אמנם אבל הבנתי שהיום בית המשפט כבר יותר מקל בזה
יהיה
בגדול יש חזקת גיל הרך שהיום כבר לא ככ הולכים לפי זה
על פניו כן יכולים לתת לו משמורת
הכי כדאי לנסות לשבת ולהגיע להסכמות איתו בהסכם ולא לקוות שבית משפט יקבע לכם מה שטוב עבורכם
וגם מה הסיבה שאת לא רוצה שיהיו גם עם האבא? לילד המצב הבריא הוא 2 הורים מגדלים ומתפקדים
אם הוא לא יצליח להתמודד מהר מאוד הוא לא ירצה בכך...
ושוב מצב של נשואים זה לא מצב של גרושים
את לא יכולה לבחון דברים לפי ההתנהלות העכשווית
במצב כזה בדכ כן נוטים לחזקת הגיל הרך
אבל אני לא עו"ד
ואין לו למי להעביר אחריות. זה שאת מתנגדת זו לא באמת סיבה, צריך להוכיח אי כשירות הורית או שתהיה סיבה מוצדקת כנו נניח תינוקת יונקת אבל זה לא יהיה לנצח ואם הוא אדם נורמטיבי אין סיבה שלא יגדל את ילדיו וילונו איתו
והאמת, קראתי אותך ורוצה לכתוב רגע כמה נק שעלו לי.
1. גם בעלי עם בעיות קשב וריכוז. יש בזה גם המון יתרונות כשמשחררים ביקורת. יותר מחסרונות.. בעלך לא מוצא את עצמו בשוק החופשי כי לאנשי הקשב קשה לעמוד בזמנים והרבה פעמים הם גם אנשי לילה. בעלי עם קשב, היה מחליף יום ולילה ולא מצליח להחזיק עבודה כשכיר. הוא פנה לדרך עצמאית וב"ה הוא המפרנס העיקרי והוא שומר על הילדים יותר ממני אפילו. והוא לא מטופל בשום צורה. אולי בעלך צרחך עבודה שמותאמת לצרכיו?
2. את לא תגיעי איתו לשום מקום אם תמשיכי להסתכל עליו בעין עקומה וגירושין זה עסק מכוער, מאוד. וכבד כלכלית. ורגשית. להישאר לבד סופש כשהוא לוקח את הילדים זה קשה. וחגים שלא נדבר. אני לא אומרת לך לא לעשות צעד אם את מרגישה שאין ברירה, אבל קראי בבקשה את הסעיפים הבאים
3. ניכר שאת לא סומכת עליו. כתבת שהיית בקשר ארוך ומשמעותי רגשית. יש מצב שהקושי שלך מול בעלך יושב על ההשוואה הזו, בין היתר. את מצפה לאותו סטנדרט ואכזבות נוצרות מהר ככה. והמעגל הזה של ביקורת- ריחוק רגשי לא פוסח עליכם. אבל אפשר גם לצאת מהמעגל
4. את רווית אכזבות, זה נכון. אבל לרוב, חוויות רגשיות קשות שאנחנו חווים לא קשורות בהכרח להווה, אלא יותר קשורות לפתיחת פצע חוזר מהעבר. למה הקשר ההוא מהעבר נגמר? יכול להיות שזה קשור לזה? אם את שואלת אותי, יש מצב גדול שכן למרות שאינני אשת מקצוע ומכאן לסעיף הבא
5. לדעתי, למען הילדים, בריאותם הנפשית ורווחתם, וגם עבורך, את צריכה ללכת לטיפול אישי ושניכם צריכים ללכת לטיפול זוגי. לא מנטור, לא יועץ, מטפל עם תעודות והסמכה. לפני שאת עושה את זה,או כל זוג עושה את זה,בעיניי זה פשע כלפי הילדים וכלפיכם להחליט לפרק את הבית ולגזור עליכם ככ הרבה קשיים.
אז לדעתי, אל תרוצי קדימה לשום צעד עכשיו. תפסיקי לבקר אותו, תתעסקי בעצמך, תהדפי ביקורת מצידו, ותפני לטיפול עמוק.
כאמור, דעתי איננה מקצועית ואפשר לזרוק אותה לפח
מסכימה עם חלק למרןת שאת באמת לא מכירה לעומק את הסיטואציה ואותנו.. כתבת פה שרשור נוסף תחפשי יותר עמוק..
ברור שאני לא ממהרת לפרק אני שוקלת בכובד ראש..
פשוט לי נשבר ממש כבר ןקשה לי ברמה שאני ממש מרגישה על סף שבירה נפשית.. יש פה דברים שכמובן לא פותחת
דבר נוסף כתבת שבעלך יש לו קשב וריכוז בעלי טוען שיש לו נזכר אחרי מלא שנים פתאם שיש שלו.. אמרתי לו למה לא תלך לאבחון.. טוען שאין טיפול לזה.. והבנאדם לא צעיר בכלל התחתנו ברווקות מאוחרת והוא היה רווק מבוגר ממני בכמה וכמה שנים..
אז מה הסיכוי לשינוי.. ?
אגב ביקורת הוא מלא ביקורת עליי בלי סוף בגלל זה חשבתי שיש לו משהו אחר מקשב וריכוז ocd או משו כזה... אפילו על הספקטרןם..
והלןואי שיפנה לעבודה עצמאית הוא פשוט פחות עם משמעת עצמית לדעתי בשביל זה.. כי כרגע ממש לא מוצא עבודה ..
בכלום רשמי, חוץ מזה שלא יהיה לך טוב,יבקרו אותך גם אז תתקוף בביקורת חזרה, או שיתנו לך להשתלח ללא רסן
קראתי גם את השרשור השני, ובהתחשב גם בו כתבתי את תגובתי
אני ודאי לא יודעת הכל והתייחסתי רק למה שרשמת. ושוב, בהתייחס לזה בלבד - מי שמחפש להילחם על הבית, מניח את כלי הנשק ושם כפפות כי יש עבודה שחורה לעשות
לא לזרוק האשמות ולהשלמך ,לקחת אחריות על ה50 אחוז שלך בקשר. זו הדרך לנסות לצלוח קשיים במערכות יחסים
אני עדיין סוברת שאת צריכה טיפול אישי אגב, גם אם הוא לא בסדר כביכול, כי צד אחד שלא בסדר שמור לאנשים עם בעיות שזה חלק לא גדול מהאוכלוסייה (שאולי הוא בתוכו ואולי לא. כרגע לא נראה ככה בכל אופן ממה שאת כותבת אבל כתבת שלא פתחת הכל ) אבל קודם כל את סובלת וצריך תמיכה והכוונה, וגם - הרוב המוחלט הוא תוצאה של דינמיקה ותקשורת לקויה והבאה של חולאים מהעבר לתוך ההווה שהיא טנגו של 2
אגב 2 - אני מקווה שאת מונעת הריון כרגע.
גם בתחילת הנישואים הלכתי למטפלת שהכירה אותי כבר ברווקות .. אז ברור שצריך טנגו לשניים.. אני לא זורקת הכל עליו אבל יש לו חלק מאוד נכבד בהגיענו עד הלום..
בזה שהוא יןדע יפה מאוד לסובב את החלק שלו ולהקטין את הבעיות שלו.. ולהוציא אותי לא בסדר כרגע נפרדנו למס' ימים כדי לחשוב בנפרד מה הלאה..
אגב 2 אנחנו בקושי מקיימים יחסים כך שאין חשש..
חשובה במה שכתבתי
כשזוגיות במצב מקרטע, זה תמיד של 2, גם אם מישו איכזב,טעה,פגע, השני נגרר רוב הפעמים ולא מתעלה מעל זה. וזה טבעי. כשפוגעים בנו אנחנו נפגעים
אבל כדי לנסות להרים אותה ייתכן שיספיק צד אחד בתור התחלה ויהיה אפשר להתחיל לראות את האור
אני מבינה שאת פגועה וקשה לך, זה ניכר, ואני מאמינה לך כשאת אומרת שיש לו אחריות וגם אם הוא יגיד שהוא פגוע, אני אאמין לו. כי זה כדור שלג.. אבל גם לצד שנפגע יש אחריות לתקשר ולהנכיח פגיעה בצורה נכונה, לכבד (גם אם מציבים גבול, אפשר לעשות את זה בצורה מכבדת.), ולעשות את שלו, את ה50 אחוז האלה שדיברתי עליהם.
אני כרגע כותבת לך ולא לו, ולכן -
אם את מרגישה והתייעצת ואת בטוחה ב100 אחוז שאת החלק שלך עשית ואין עם מי לדבר - צאי לחופשי על אף הקושי. קשה מאוד להיות בזוגיות לא בריאה וזה באמת קשה מאוד נפשית
אבל אם יש סיכוי (והרבה פעמים יש סיכוי. לא מדברת רק עלייך עכשיו כי אני לא יודעת הכל אלא בכללי) ששינוי שלך יעשה הבדל, והרבה פעמים שינוי של צד אחד עושה הבדל אבל צריך להניח את הפנקס בצד- לדעתי כדאי להתאמץ על זה
שיהיה לך רק טוב יקרה❤️
למה כולם אומרים ששווה את המאמץ כדי לשפץ מצב גרוע.
הייתי במקום שחושב כך עד לפני כמה חודשים. עכשיו כשהגעתי להכרה שאני מוותרת על הנפש שלי בתוך המציאות הזאת - גם אם זה לא אלימות ולא מזעזע, עדיין אני לא חיה את השתוקקות הנפש שלי וזה ויתור עצום.
להמשיך להתמודד עם זה זה אומר חיים שלמים של ניסיונות לייצב מערכת לא נעימה.
למה? למה לא לשאוף להגיע לזוגיות של לכתחילה עם מישהו אחר? - תגידו הילדים. אבל - איפה אני??
למה צריך לבחור בחיים של פשרה? בעיני זה מוות בחיים. בעיני זה גם לא רצון השם!!
אני לא מכירה אותך ולא יועצת זוגית
אבל בואי נגיד ככה - זוגיות מוזנחת היא לא נחלתו של פרק א בלבד. אם כבר, זוגיות פרק ב לפי סטטיסטיקה מתפרקת באחוזים גבוהים יותר ולא סתם. יש גם את המורכבות של איחוד משפחות, אבל גם את החולאים מהקשר הקודם שמגיעים איתנו ואם הם לא מטופלים - זה ישחזר את עצמו, רק עם אדם אחר ועם מורכבות גדולה יותר
וברור שיש הרבה זוגות שגם מאוד מאושרים בפרק ב. אין ספק בכלל..
ובכל זוגיות, כדי שהיא תהיה טובה ומיטיבה ל2 הצדדים,נצטרך לוותר
אין לכתחילה שממשיך ככה כל החיים. לדעתי מי שחושב ככה חי באשליה. אנחנו לא חיים בסרט הוליוודי. החיים עמוסים ושוחקים, הילדים דורשים, עבודה, בית, עולם פנימי.. זה מאתגר את תחזוק הזוגיות. ואז גם האשליה שהיא תמיד תהיה לכתחילה. היא לא. נקודה. אנחנו משתנים. האהבה משתנה, מקבלת עומק אחר, אבל יש בסיס שחייב שיהיה כמובן.
זוגיות זה לעבוד. לתחזק. לוותר. להעביר על המידות. לתקשר נכון.
ברור שאם זה כולל ילדים אז מומלץ גם עבורם לנסות ככל היותר לשמר את הבית.
עד איפה לנסות זה כבר תלוי במצב, במורכבות, בנכונות של שני בני הזוג. בסיבה בגללה רוצים להיפרד. לצאת בהצהרות שזה לא רצון השם.. ייתכן ולא. וייתכן וכן. וייתכן שהמאמץ לא מופנה לכיוונים הנכונים. או שאין שיתוף פעולה גם. אין ספק שבחלק מהמקרים זה הכרחי ונצרך
אני רוצה להאמין שלפחות ניסיתם טיפול זוגי לפני צעד כזה דרמטי..
שלאחר גירושין גילו את האבהות שלהם.
לא רואה סיבה שתינוק שלא יונק לא ישן אצל אבא שלו.
ואם לא יודע לחתל- שילמד.
כולנו לא ידענו לחתל לפני שלמדנו.
לא מכירה דבר כזה (וגם לא בהגיון בריא) שבימ"ש לא נותן משמורת לאבא כי "האמא ממש מתנגדת..."
תינוקת יונקת קודם כל ודבר שני לא כל תינוק רגיל לישון עם האבא ויש אבות שלא יודעים להתמודד עם גידול בגיל כל כך צעיר .. זה באמת בעייתי אחרת לא היתי מעלה את זה...
אין מצב שהתינוקת לא תהיה איתי פשוט לא מסוגלת להעלות תסריט כזה.. היא ישנה איתי קשורה אליי.. בוכה שלא איתי..
אני רואה שקשה לך, ובאופן אישי אני מאוד מזדהה עם הכאב הזה.
אבל את חייבת להבין שכשאת מחליטה להתגרש- את שמה החלטות קריטיות כגון החלטות על הילדים שלך בידיים של בית דין.
זה כבר לא יהיה בידיים שלך.
אם האבא רוצה ומסוגל (ובית דין יקבע את זה, לא את)
אני לא רואה מצב שימנעו ממנו.
אם היא לא רגילה לישון עם אבא שלה, בע"ה היא תתרגל, זה אבא שלה.
גם אם תהיה תקופת למידה והסתגלות.
בכל מקרה אני דוקא רואה שתינוקות ופעוטןת יש נטיה ללכת לחזקת הגיל הרך בייחוד יונקים..
לא חושבת שאת צודקת בגיל כזה רך שהם לא מבינים לתת להם להתנדנד בין שני בתים.. בייחוד שהאמא המטפל העיקרי..
ההחלטה להתגרש תאמיני לי שזה סיוט רק להגיע להחלטה.. זה קריעה
וחושבת שכן אמא בשנים הראשןנןת דמות מטפלת עיקרית יותר .. לפחות אצלי זה ככה.. לחתל להאכיל או להרדים... לבשל אוכל חם וכו... לא חושבת שהוא ידע להסתדר עם כל זה.. שברגיל הוא שואל שאלות על כל דבר..
וגם סובייקטיבי בוא.. בקושי עם ילד אחד הוא מסתדר לבד..
ויכול להיות שבמקרה שלך זה אכן ככה.
עדיין, אני ממליץ לקחת בחשבון שאולי פתאום הןא יפתיע אותך וילמד לטפל גם בילדים קטנים.
יכול להיות שבסוף אולי אפילו תיהני מזה, גם כי יהיה לך זמן לעצמך, וגם כי הילדים שלך ירוויחו קשר משמעותי עם 2 ההורים...
הכל נכון ונוגע ללב.
רק חשוב מאוד להתפכח ולהבין שכשבאים לבית משפט שמים את ההחלטות הכי חשובות בידיים של בית המשפט.
לא את תחליטי ולא בעלך.
וזה שורש הבעיות של לסמוך על הבן זוג אז זה מה שקורה... היתי רוצה לסמוך עליו...
ממש ממש היתי רוצה.. אבל אני לא...
ויש לי המון סיבות למה לא ... הפרעות קשב ודברים לא ברורים באופי שלו... אכזבות כל הזמן
איך אסמוך??
כן, זה קיים.
אבל- זה קרה בהסכמת האב בתהליך גישור, לפני פתיחת תיק ברבנות.
הרבה פעמים צריך צד ג' שישקף את האינטרסים של שני הצדדים כדי שדברים כאלה יקרו.
עזבתי את הבית.
(אני האישה)..
בעלי כהן.. אז היה חשוב באמת לא להזדרז..
אבל, גם בלי קשר, באמת יצאתי עם הבנה שהנפש היא דינמית ולכן צריך לתת לה זמן כדי לבסס את ההחלטה.
לקחתי את הזמן כדי לעשות תהליכים בנפש שלי במרחב נקי ורגוע - וזה גן עדן!
מצד שני, היתה צפייה מסויימת שבעלי יצור מצב שיזמין אותי חזרה וזה לא קרה..
אז אני יותר בכיוון של להמשיך הלאה בחיים...
בכתיבה שלך ממש מורגש חבלי לידה מחדש. עזבת אבל לא מיהרתם, היו לך ציפיות ונתת לזמן להכריע. כל הכבוד!!
רק שתי הערות קלות לעניות דעתי (ובבקשה לא חקחת את זה בקטע שיפוטי ומתריס, סתם מחשבות ניטרליות שאולי יעניינו אותך):
1. קראת לעזיבה גן עדן, רק צריך לשים לב שכל שינוי רצוי שנעשה בצורה מתונה ייראה בהתחלה כמו גן עדן. הייתי מציע לך שאם את עדיין רוצה להיות בטוחה, תני להתנסות שלך עוד טיפה זמן, כשזה יהיה שגרה ממש ולא רק כיף ראשוני.
2. כתבת על ציפיות מבעלך. כמובן שיש אינטראקציות ונסיבות ורק את יודעת מה היחסים שלכם, אבל ככלל כדאי בחיים פחות לצפות מאחרים ויותר לפעול בעצמי. הרי יכול להיות שהוא מבין ממך שאת רוצה ספייס והחלטה בשקט, או שפשוט, בדיוק כמוך, הוא עדיין מוקסם מגן העדן.
ופחות לצפות מאנשים
ומה קורה כאשר אני מרגישה שבעלי מחליט החלטות על דעת עצמו?
אבל יש להחלטות השלכות גם אלי.
אני עובדת על זה ממש
פחות ציפיות
ויותר לקחת אחריות
אבל לפעמים זה מאתגר כשמישהו פועל על דעת עצמו.
אני לא חייבת לקבל כל החלטה.
מדברים מדברים כל הזמן
ועדיין לפעמים הוא בוחר לעשות משהו
ו- וואלה זה ממש לא מתאים וממש לא הזמן
ולא אני לא מחליטה בשבילו.
למשל מה ללבוש זו החלטה של כל אחד מבני הזוג באופן עצמאי
גם מה לאכול ומה לשתות
כל עוד מתלבשים אוכלים שותים בגדר הסביר
אם מישהו מחליט להיות אלכוהוליסט לדוגמא
אז כן יש לזה השלכה לזוגיות.
אז אם מישהו מחליט שזה הזמן עכשיו לא יודעת לצאת לטייל שעתיים בחוץ
אבל רגע זה סתם לדוגמא שעתיים לפני שבת עכשיו
אז כן יש לזה השלכה לזוגיות
אז מה הכוונה לא כל החלטה אני צריכה לקבל
כמובן שלא כל פיפס שבעלי עושה אני מתערבת
רק מה שיש לו השלכה
ולא תמיד אכפת לי אם יש השלכה
רק אם זה ממש מזיק או מקשה על הסיטואציה אני מבקשת שיתחשב
אלכוהוליסט זה מקרה קצה. ואישה לא חייבת להישאר נשואה לבעל אלכוהוליסט לכל הדעות
אני מתקשה להבין למה את מתכוונת כי את נותנת קצוות של דברים שאו שהם סופר משפיעים או שמדובר בדברים שניתן לגשר עליהם באמצעות שיח והתגמשות, תלוי של מי הצורך גובר וכמה התאמות נדרשות מבן הזוג השני
לגבי הסיטואציה שלה. היא נפרדה, ואחרי הפרדה היא חוותה את מה שהיא תיארה כך: "היתה צפייה מסויימת שבעלי יצור מצב שיזמין אותי חזרה וזה לא קרה.. אז אני יותר בכיוון של להמשיך הלאה בחיים..." על זה כתבתי, שכשהיא נפרדה אולי הוא מבין משהו ופעם לפי ההבנה שלו, ושהיא לא אמורה לצפות ממנו להבין מה שהיא רוצה.
לגבי זוג נשוי, ברור שצריך לתאם ציפיות ולהגיע להבנות, לא על זה דיברתי. אבל אם כבר העלית, לטעמי גם בקרב נשואים צריך לדברר רגשות ולהיות ברורים. אי אפשר לשבת בצד לחכות שהוא יבין רמזים ויזום לבד ויעשה ויחשוב ויגיד ויפעל (תופעה שלצערינו קורת הרבה, אולי בעיקר אצל נשים).
אז בוודאי שצריך שהציפיות תתממשנה, אחרת כל הצדדים מפסידים. אבל גם כדאי לדבר.
זו דעתי, אבל כאמור לא דיברתי על זה.
דיבור רגשי בין בני זוג זה הבסיס הכי בסיסי של הקשר והחיות של האישה.
איך זוגות מתקיימים בלי זה?
צדיקים במיתתם קרויים חיים
ויש שבחייהם קרויים מתים....
זה לא חיים!
דבריי עסקו בזוג שרוצה להוביל לקשר טןב וזוגיות מוצלחת ונעימה. וזה אכן בסיס מאוד להצלחה של זוגיות.
כוונתי הייתה, שיש תפיסה כזו, שדווקא נובעת משמרנות, כאילו הגבר אמור ליזום 100% והאישה תשב בצד, תסרב ותעיר כשנוח לה (כמובן שיש גם גברים עצלנים שמצפים להרבה יוזמות אבל זה פחות מעוגן בתרבות ובסימבוליות של גבר ואישה). אישית אני חושב שזה לא נכון ולא חכם ולא עובד, אבל נניח את זה בצד. גם אם יחסים בים בני זוג יכולים להתקיים שאחד פועל והשני מגיב, זה חייב לניות עם דברור מתמיד. אם אחד כל הזמן ייזום והשני לא ייחס לזה חשיבות ויחכה שיקרה רק מה שהוא ציפה מלכתחילה, התוצאה תהיה שהצד היוזם יתעייף ויתייאש מהסיכוי להנות מהזוגיות.
בכל מקרה אני מדבר על מי שכן רוצה להישאר בזוגיות, ואכן ללא שיח מאוד קשה להנות ביחד באמת...
לגבי הציפייה שבעלך יצור מצב שתחזרו.
אולי אני טועה, אבל נראה שלפעמים נשים מנסות לעשות פוזות של ריחוק, כדי "לראות" אם הבעל יתאמץ בכל זאת להתקרב אליהן.
לענ"ד, זה משחק מסוכן שמרחיק את הגברים, לפני שגבר משקיע הוא צריך להרגיש שיש מי שרוצה את ההשקעה שלו ושמח בה, אם הוא מבין (בטעות?), שכאן זה לא המקום להשקעת האנרגיות שלו, הוא יחפש מקום אחר להשקיע אותן...
אני יצאתי מתוך בהירות מוחלטת ואפילו בלי כעס, שזה הדבר הנכון.
מצד שני, יצאתי בכוונה לפירוד ולא לגירושין, כדי לתת צ'אנס לשינוי
והשינוי לא הגיע ואף לא רמזים אודותיו...
ייתכן שיש בזה סיעתא דשמייא לצעד שלי וגם סייעתא להתרת הספיקות שלי...
כשיוצאים מהבית לפרידה זה יוצר עוד יותר ריחוק ניתוק רגשי ולא תיקון, כל אחד שוקע ברגשות שלו ומתבצר בעמדה שלו.
וזה גם מתפרש כוויתור, והכנה לגירושים.
שינוי בד"כ קורה כששניהם באותו בית ורוצים לתקן ביחד.
תקשורת, דינמיקה.
קצת בעייתי בעיני שצד אחד יוצא מהבית וחושב/מצפה שהשני ישתנה
והשינוי שאני מוכן לעשות זה לתת לו צ'אנס.
ברמת העיקרון וודאי שאתה צודק.
אני לא יצאתי כדי לתת לו צ'אנס להשתנות.
יצאתי כדי לעשות את העבודה הפנימית שלי במרחב נקי ומאפשר.
האנרגיות בבית לא איפשרו תיקון והיו אינספור נסיונות!!
כשאני בתוך מקום שלא טוב לי בו, אין שמחה כי יש אנרגיות לא טובות ושיח לא נעים והחיים מתנהלים רק מסביב למה שאני -צריכה- לעשות למען המערכת - זה לא חיים, זה עבודות שרות.
מי שמכיר מה זה חיים מתוך חיבור אל הנפש פנימה - יבין אותי. מי שלא - לא.
לא נורא...
דיברתי בגדול על היעילות של לצאת מהבית לפרידה במטרה לחזור.
לא עליך ספציפית, אנחנו לא מכירים את כל הפרטים.
חוץ מזה צריך לומר שיש מקרים שבהם הכרחי להפריד כוחות.
היא היחידה שרצתה לשנות.
והצד השני אמנם לא יצא פיזית מהבית
אבל לא היה שותף לעבודה?
אולי רק היא עבדה ועבדה כדי לשפר את עצמה
אבל הוא לאי
לפעמים בכיתה המורה פתאום שמה לב שילד אחד מרביץ לחבר שלו
אבל היא לא ראתה מה שהיה לפני
מה לעשות
רואים את מי שעושה משהו
שומעים את מי צועק
אבל יש אנשים שגורמים למישהו אחר לצעוק
אבל את זה לא רואים כי הוא עושה את זה בשקט בשקט.
כתבתי על פרידה לצורך חזרה.
אם נפרדים למען תיקון
זה צריך להיות מודרך ומכוון כמה שיותר ועם הרבה מאוד תקשורת.
צריך לדבר בבירור שהמרחק הוא זמני לצורך חיבור מחדש, כי קשה להשתנות בתוך ערפל של מריבות למשל, חשוב להבין מה הציפיות של כל אחד, ומה כל אחד צריך בשביל להתקרב מחדש.
@מישהי נשואה את מדברת על אשה שמרגישה לבד במאמץ, שרק היא ניסתה והצד השני לא.
ואולי לפני הכל האשה צריכה קודם לחשוב עם עצמה אם היא סוגרת את הדלת או רוצה לדבר איתו על זה ולהמשיך לנסות ביחד.
ואם היא עייפה ונמאס לה להלחם זה גם מובן מאוד.
שלום לכולם.
אני משתמשת דיי ותיקה פה.
פתחתי שם משתמש חדש על מנת שלא ישב לי על הכרטיס.
אנחנו בצומת דרכים מבחינה זוגית.
נשואים 10 שנים עם כמה ילדים.
ואני אשמח לשאול אתכם שאלה- יש פה מישהו או מישהי שהתגרשו למרות שהיתה אהבה?
יש ביננו אהבה.
אבל יש עניין שמעיק על הקשר ביננו וככל הנראה לא יאפשר לנו להמשיך לחיות ביחד.
המחשבה על לפרק את הבית הזה גומרת אותי. אבל גם המחשבה על להישאר לא עושה לי טוב.
אני מדמיינת אותנו ברבנות וקשה לי.
לא מצליחה לדמיין את עצמי עם גבר אחר.
מצד שני הזוגיות ביננו לא עושה לשנינו טוב.
יש לו מחשבות טורדניות בכל הנוגע לקשר ביננו. הוא כל הזמן עסוק בי ובאיך שאני מתנהגת. זה מקשה עלי מאד מאד מאד. גם נפשית וכמובן שהנפש משפיעה גם על הגוף.
ניסינו לחיות בנפרד כמה ימים וביקשתי שיחזור.
כשהוא בתוך התקף או סי די אני מרגישה שאני נפגעת ונסגרת ושאין מנוס מלבד להיפרד.
וכשהוא בשאר הזמן הוא קסם. אז זה נורא מבלבל אותי.
*הוא התחיל טיפול תרופתי בשבועיים האחרונים.
אשמח לתובנות אם יש.
כל מי שסביבי אומר לי לקום וללכת ושלא מגיעים לי חיים כאלה ושאני כמו אישה מוכה שלא מבינה וחוזרת כל פעם לאותו מקום.
מצד שני אני לא מצליחה להבין איך מפרקים בית אם עדיין יש לי רגש אליו.
יש בזה משהו דפוק אני מבינה את זה אבל לא מצליחה לעמעם את הרגש שלי.
אני גם מתחילה טיפול בע"ה בשבוע הקרוב.
אבל אשמח להבין אם משהו כזה קיים.
תודה לעונים🩷
מישהו יכול לעשות סדר - מה זה אומר אלימות רגשית?
נראלי זה מה שאני עובר , רוצה להיות בטוח
מה שכן, לא בטוח שהפתרון תמיד הוא להתגרש, לפעמים אפשר לפתור את הבעיה...
תהיה חזק, ותרגיש חופשי לפנות בפרטי אם תרצה לשוחח עוד.
מניפולציות, אהבה על תנאי, הרגשה שאתה צריך להקטין את עצמך או לשנות את עצמך כדי לזכות באהבה, תחושה של "ללכת על ביצים" כי אתה לא יודע מאיפה זה יתפרץ הפעם, הקטנה שלך (למשל אתה כלום בלעדיי, מי תרצה אותך וכו')
אם זה מגיע עם בידוד מהסביבה, נגיד הרחקה שלך מהמשפחה וחברים (זה יכול להיות בכל מיני מנפולציות רגשיות, לאו דווקא הרחקה "אלימה" אבל התוצאה בסוף היא אותה תוצאה)
זה יכול להגיע יחד עם הרבה מילות אהבה ופרגון, אבל אם אתה תמיד מרגיש דרוך לידה, גם כשטוב כביכול, זה סימן רע.
אם אתה יכול להיות גם חלש ופגיע וגם חזק ומצליח לידה, והיא מקבלת את שני המצבים ואתה מרגיש שאתה יכול להיות עצמך, זה סימן בריאות.
בין מצד הגברים (שזה אולי נפוץ יותר) ובין מצד נשים.
מקווה שאצלכם זה לא כך , אבל יש ספר (אמיתי) על התעללות רגשית מצד הבעל.
"הכל סיפור של פיקסלים" - תמר.
שם זו היתה הפרעת אישיות ממש (כך התרשמתי), שמאוד היה קשה להבחין בה: בעל אברך, א ינטליגנטי, עוזר המון....
אבל מצד שני.....
זה בערך מה שגם אני עובר.
אין לי עצה או משהו חכם להגיד, אבל שולח חיבוק גדול
שאתה מרגיש שלעולם כלום לא יסתדר כבר וזה הולך רק לכיוון של גירושין😞
כל כך לא רוצה שזה ילך לשם. והלוואי שהיה לי את מי לשתף. להתייעץ או משהו.
גם כשזה נראה שזה הולך לכיוון טוב, זה 2 צעדים קדימה ו5 אחורה.
"בודאי ישנה אהבה". כדאי לעלעל בו. אפשר לשנות את הראש למקרא דבריו.
הוא עצמו, עד כמה שהבנתי, עבר יעוץ כזוג. הוא גם מטפל זוגי.
אולי זה יעזור קצת לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת שונה.
חלילה, אני לא מטיפה. רק נותנת עצה. ייתכן שאם הייתי קוראת
את הספר בזמנו, ועוד יותר - הולכת לשוחח איתו, לא הייתי מתגרשת.
אין שמחה כהתרת הספיקות - מאחלת לך.
יש אדם העוסק ביעוץ שגר בנריה (יש מקום כזה נכון?)
שמו אלי גרון.
יש לו אתר ביוטיוב. לקראת כלה, אולי. כדאי אני חושבת
להיכנס ולקרוא שם. יש לו מאמרים רבים. מעניינים ולדעתי,
חשובים.
לא להתייאש. ולבקש מהשם "הוריני השם דרכך".
אגב, קניתי בזכותך את "בוודאי ישנה אהבה" של רן ובר.
את אומרת לתת לזה עדיפות בקריאה לפני ספרים אחרים שקניתי בשבוע הספר...
איני יודעת אילו ספרים קנית ..אבל הספר הזה נותן תקווה, שאפילו במצבים קשים
אפשר להגיע לאהבה, למצב טוב, שמח...
אבל זה נורא תלוי אולי בסבלנות, בכח רצון, בלתת לעצמנו להיפתח, לקבל (אפילו
אם זה הולך אצלנו טיפין טיפין.)
מה עם הספר שכמעט כ ו ל ם מכירים "גברים ממאדים ונשים מונוס"? יכול לתת מושג
איך חושבים גברים ואיך - נשים. קראתי חוברת טובה דומה גם אצלנו, איני זוכרת את
שם הרב שכתב אותה.
חושבת גם שעדיף ללכת לטיפול. יעוץ טוב. לא מספיק לקרוא, כדי שיהיה עוד מישהו אתי -
אפילו חבר או חברה טובה שיכולים ללכת איתנו יד ביד. להקשיב לנו כשאנו
מתוסכלים, נופלים, כמעט נשברים..
דורש אומץ ומודעות.
בספר "הכל סיפור של פיקסלים" (הזכרתי קודם), לבעל לא היתה שום
מודעות. אבל במאמר ב"מקום" אומרים שיש גם מקרים כאלה שניתנים
לעזרה.
כן. חייבים קשר אנושי כדי לצלוח את הדרך.; מקצועי או לא - העיקר
מבין, מכיל, מחזק. זה נותן כח. ותקווה.
ולא מדובר במקרים של התעללות קשה, נפשית או גופנית.
מזה ומזה אל תנח ידך.
הבדידות שבתוך הזוגיות.
לרוב אומרים לנו שזוגיות זה דבר כל כך פרטי ולא משתפים החוצה.
אבל לפעמים מילה טובה של חבר או אוזן קשבת זה מה שנותן קצת אוויר (ולפעמים גם יכול להזיק לצערי)
מניסיון של היכרות עם הרבה מאוד רגעי יאוש כאלה...
לכן אני חושבת שכדאי אם יש לך חבר טוב שאתה יכול לשתף אותו ואתה יודע שבעיקר יקשיב ואולי עצה טובה, זה רעיון טוב.
ואם לא, ללכת לפסיכולוג או ליועץ זוגי לבד, או כמובן הטוב ביותר - ללכת ליועצ/ת זוגי/ת יחד, אתה ואשתך.
הנישואים שלנו עברו ממסלול ברור של התרסקות ודיבורים על גירושים לנישואים טובים ושמחים ב"ה (ואגב חשבתי שהיעוץ בטוח לא יעזור כי המצב אובייקטיבית לא ניתן לפתרון)
האתגרים לא נעלמו אבל יש לנו יותר כלים להתמודד איתם.
לפעמים גירושים זה הפתרון. אבל בעיניי ללכת לאיש מקצוע לפני כן ולתת הזדמנות לתהליך זה חובה, אם אין מצב דרסטי כמו אלימות או התעללות מכוונת (פיזית, נפשית, כלכלית וכו')
בלי שקראתי את התגובה שלך...
שמחה נורא שהסתדר. כמה תקווה זה נותן!
מאחלת לכם עוד אהבה מתגברת ושמחה יותר ויותר, זה עם זו!
אולי יוכלו לעזור
ואם אתה כל כך לא רוצה שילך לכיוון של גירושין
אולי מישהו יכול לעזור?
כתבת שאין לך את מי לשתף
אז אולי אם תשתף יעזרו?
..
אני פעיל בפורומים כבר כמה חודשים. במחילה מכבודכם [ויש כבוד] לקח לי הרבה זמן לקלוט שפה בפורום מעודדים גירושין הרבה יותר מאשר טיפול ותיקון של המסגרת הקיימת.
תבדקו את זה, זה קצת מחריד, אבל בד"כ כשמישהו.הי תכתוב שהיא מאותגרת בזוגיות [וזה בדרך כלל יבוא עם המון סערת רגשות, אבל לא מחייב שבאמת המצב קריטי באמת ואין עוד מה לעשות], רוב התגובות יעודדו אותה ברמה כזו או אחרת לחתוך, לא להשקיע במסגרת הקיימת.
למה???
שלא תחשבו, גם לי יש המון אתגרים, רגעים שאני בטוח שאם הייתי מעלה אותם פה, כולכם הייתם צורחים לי להתגרש.
והנה, אני מסתכל אחורה ורואה שטוב עשיתי שבחרתי להבליג, להרים את הראש מעל המים, לאהוב למרות שהיא נראית שונאת, להביא אהבה שממיסה שכבות של ניכור תסכול וכעס, ועוד ועוד.
אני עדיין מאותגר, קשה, עוד אין לי זוגיות טובה. אבל יש לי זוגיות שמנסה כל פעם מחדש להילחם.
גילוי נאות: אני בא מרקע חרדי. אני יודע שבחוץ אוהבים לתקוף את החרדים על זה שהם לא יושעים עם מי הם מתחתנים. הרבה זמן חשבתי ככה. אבל בשלב מסוים קלטתי שחרדי שזוכה להכיר את אישתו לעומק אחרי החתונה, ולקדש אותה כביכול מחדש אחרי החתונה [אחרי שהוא מכיר אותה וחי איתה ויודע בדיוק מי היא], האיש הזה זוכה להנות מהטאבו של הנישואין החרדיים, שלא כזה מהר מתגרשים!!!
חברים יקרים! למה??? למה כל כך מהר לפרק בתים? למה ישר להביט אל האופק הרחוק ולומר: תמצא.י מישו יותר טוב? איפה האמונה בכח אשת נעורים? בינינו: זיווג שני לא ישווה ולא ידמה לאשת נעורים.
הבהרה: כמובן שיש מקרים שחובה להתגרש. אני צועק על היד שהפכה לקלה מאוד על ההדק. הרבה יותר מאי פעם.
יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.
כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.
האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.
או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!
בלי שום הבדל!!
אני מקנאה בך.
וגם באשתך!
בוגר, מתמיד, לא מתייאש - כל הכבוד לך!!!!!!!
החלק במוח שעוסק בהגיון, ערכים אישיים וכדו, הוא כל כך קטן ונזיח בקבלת החלטות...
אף אחד לא מקבל החלטות רק בגלל שזה נכון לוגית, ובינינו, אף בנאדם לא יכול בשום אופן לחיות כמו מרטיר (אני מודע לאוקסימורון 😉), רק בגלל שזה טוב וחשוב. - להיפך, המרטירים, להבדיל חסידי אשכנז וכדו', הם אנשים שמראש אהבו לסבול ולהתנזר. הקרבה בשבילם הייתה חיי תענוגות.
להגיד לאדם שיום יום רע לו וסובל, "תקשיב נשמה, יש כאן איזה ערך של גוף אחד וסוד הזיווג" - מה הוא יעשה עם זה? יסבול כל חייו, יתנוון, יהיה רע ועצוב ומדוכא רק כי יש איזה ערך עליון אמורפי, מין "חומר אפל" כזה, שניזון מהסבל שלו?!
דבר ראשוו, המוח (=רציונל, שכליות) צריך להיות שליט על הלב. זה לא אומר שזה מה שהוא תמיד.
דבר שני, אני חושב שברוב המקרים הרציונליות מגיעה אחר כך. כלומר כשלא נעים אז מוצאים הרבה הסברים שכליים, ובהחלט לכל דבר אפשר למצוא הסברים בשכל...
אבל אין ספק שהשכל הכרחי בכל דבר. כשאדם עושה דברים שהוא לא מבין את מהותם או חושב שהם מטומטמים, בסוף הוא יפסיק (אני חושב שזה מה שגורם לרובם מתישהו להפסיק לעשן למרות שזה מאוד קשה. כי לאורך זמן א"א לעשות דברים חסרי היגיון).
אני מקשיבה לפודקאסטים רבים וגם שם זה עולה.
תכנס לרשתות החברתיות ותראה ששם הנושא עולה לא מעט ואף דוחף לגירושין (גם בחברה החרדית)
אני לעולם לא אעודד גירושין- אבל אם מישהו/י יבואו אליי לייעוץ, אסביר מה ההשלכות.
אבל לא אדחוף לשם.
מלבד שני מיקרי אלימות - שבהם עירבתי את הרווחה והרשויות. כי היו מעורבות ילדות קטנטנות שהאבות התקיפו גם אותן ופה לא יכולתי לשתוק.
אני למשל התגרשתי בלי להוציא שקל על עורכי דין ויש כאלו פה ששילמו מאות אלפים, חבל... אם כבר להתגרש, אז עדיף באופן חכם, לקבל ייעוץ גירושין חינם מעורך דין ואז לעשות החלטות חכמות וללכת לגירושין בהסכמה או בתשלום נמוך ע"י גישור, אפילו אפשר לעשות הסכם גירושין לבד כמו שחברה שלי עשתה ולקחה הכל מהאינטרנט.
בדרך כלל ולרוב, מסכימה איתך.
אם אתה רוצה לעבוד על הזוגיות כדאי שתתרחק מפורומים כאלו ומפורומים בכלל.. זה רק יבלבל אותך. תנסו להתקרב ולטפל בעצמכם. בלי הפרעות חיצוניות.
מי שחוקר את הרשתות החברתיות מגלה שיש אנונימיים שמתחפשים לנשמות טובות אך בפועל מעודדים נשים להבין שנכון ורצוי להרוס נישואים במקום להתמודד ולתקן. אני מעריך שהם מקבלים כסף לבצע את הפעילות הזאת.
בס"ד
מכירים את הקטע הזה שאומרים בכל מיני אירועים "שכל הרווקים והרווקות יזכו במהרה למצוא את זיווגם"?
הייתי אתמול בחתונה של זוג רווקים שהמתינו הרבה.. כל מי שעלה ודיבר - הזכיר "הרווקים והרווקות...". וכו'..
הלו, מה איתנו??
לגרושים וגרושות לא מגיע? ומה עם אלמנים ואלמנות?
כאילו אין מישהו אחד שישים לב לשנות את הניסוח ה'שבלוני' הזה?
סתם למחשבה..
אציין לשבח שהחבר עצמו באירוסין שלו פירט... "לא רק רווקים ורווקות... גם גרושים וגרושות וכו'.."
טוב שאני חבר שלו באמת.. 
שיהיה חג שבועות שמח לכל מחפשי הזוגיות!
כמה שזה נוגד את האינטואיציה, ולמרות הכאב הגדול על התנפצות החלום.
עדיין, בהרבה מובנים מצבם של גרושים טוב יותר משל רווקים, לפי מה ששמעתי זה גם מגובה מחקרית.
קודם תורם.
תחשבי על זה.
מה עושים שאת מנסה ומנסה כן לשמור על הבית ןלא לפרק כי יש ילדים קטנים אמנם לא הרבה אבל בכל זאת קשה מאוד לפרק שיש קטנים..
אבל הבעל ממש חסר ביטחון ונורא נורא קשה לי לחשוב להשאר איתו כל החיים ... במילים אחרות לא נמשכת אליו ויש פערים מאוד לא פשוטים ביננו..
ואני באמת מנסה למצוא מקום בתוכי להמשיך אבל פשוט נקרעת בין לשמןר על הבית לבין לשמור על השפיות שלי עם בעל שאני פשוט מתקשה מאוד לנהל איתו זוגיות ויחסים שלא לדבר על יחסי אישות..
החוסר ביטחון הזה וחוסר הגבריות מעיב על הכל...
כי לכאורה אין כאן "קייס" לגירושין.
אבל אם זה בלתי נסבל בשבילך את לא אמורה לסבול.. גם אם בשביל כל העולם זה היה מצב נסבל.
אם לא היו ילדים אז עדיף היה להתגרש וחבל על המאמץ.
את חייבת שהוא יתאפס על עצמו וילך איתך לטיפול זוגי או פרטני. אל תסכימי לטפל רק בעצמך כפי שיציעו לך כי זה לא אפקטיבי. זה רק דחיית הקץ.
ועוד דבר חשוב - כל זמן שאת חושבת על גירושין לא כדאי להביא עוד ילדים למציאות כזאת.
הן גומרות אותך ואת הארנקק
