עבר עריכה על ידי מתוך סקרנות בתאריך ב' באלול תשפ"ה 15:41

בינתיים אומר את דעתי מהניסיון שלי.

1. אני מאמין שלפני החלטה משמעותית כל כך, הגיוני לנסות קודם להיפרד לתקופה ולראות איך זה. הבעיה, בפועל - הרבה פעמים דברים קורים שלא לפי ההיגיון בהכרח, ולפעמים הצד השני יכול לחשוב שאת מתכננת נגדו מלחמת גירושין עוצמתית, וינסה לפעול לפנייך, ומשם התהום הוא הגבול.
2. גילוי נאות, זה מה שאני ניסיתי לעשות (אחרי שגרושתי יצרה פרידה בתוך הבית במשך שנים, ניסיתי בסך הכול לבצע את הפרידה ב-2 בתים ולמשך תקופה מוגדרת עליה הודעתי, ואפילו לא לקחתי את הרהיטים שלי).
   אבל בשל חוסר המוכנות שלה לתקשר אתי בנושא "יחסינו לאן", היא תקשרה אתי בתוך ראשה כתחליף, והחליטה שאני בטוח "רוצה גירושין", ומשם קרה מה שקרה (כפי שפורט בקטע הקודם). 
   עד היום,  מסיבה שאינה ברורה, ב"נרטיב" שלה אני זה שיזמתי את הגירושין, למרות שגם במעמד הגט (המהיר) וגם קודם לכן, הבהרתי שזאת לא מטרתי.
3. לגבי הילדים - בלי להתייחס למקרה האישי שלך. התפיסה המקובלת כיום בחוק וכן במחקר, היא שכשברירת מחדל 2 ההורים אפוטרופוסים לילדים, והילדים ניזוקים הכי פחות במודלים של משמורת משותפת, אני מבין שזה מבאס, ואני מאמין לך שבשנות הנישואין זה היה אחרת.
   אבל עדיין, כפי שכתבתי לך באשכול אחר, לפעמים בנישואין, האבא לוקח על עצמו לדוגמה הרבה עול מחוץ לבית, אבל רוחו שורה בבית גם אם מגיע רק בלילות ובשבתות. אחרי גירושין, הדינמיקה משתנה, והמציאות מובילה לפעמים לכך שהאבות מעורבים יותר ביום יום של הילדים, מתוך הכרה שאם זה לא יהיה, הקשר יהיה הרבה יותר חלש.
   
   מה שכן, אם באמת בעלך לא בנוי להיות עם ילדים הרבה, ובכל זאת "מתעקש" על כך כעת מסיבות כאלו ואחרות, גם את זה אפשר אולי לבדוק בתקופת הפרידה, לאפשר לו להיות אתם הרבה ולראות אם זה באמת מסתדר לו לטווח ארוך (כמובן כדאי להתייעץ קודם עם בעלי מקצוע, כי אם הילדים יהיו אצלו הרבה, ואז פתאום יפחיתו הם עלולים לכאורה להרגיש פגיעה ונטישה).

וליבנו איתך על מה שעברת (בלי לדעת ובלי להכיר ולץכמובן בלי להצדיק שום צד).

אני רק חייב להעיר, שלא נראה לי שאדם שפוי ייקח אליו ילדים הביתה אם הוא לא יכול לחתל אותם (או שהוא יביא בייביסטר צמודה שזה כבר "בסדר" לכל הדעות, אבל לא נרטה לי מציאותי במיוחד).

מניח שבאחת ההזדמנויות אפשר פשוט להגיד לו "הרי אתה לא יכול אפילן לחתל אותם, אז בוא ננסה להגיע לפשרה טובה כדי שגם לך יהיה קל/טוב יותר".

אנחנו לא מכירים את בן זוגך לדעת אם יסכים או לא ...

בית משפט יכול לקבוע משמורת משותפת אם הוא כשיר וגר קרוב כן

יש את חזקת נגיל הרך אמנם אבל הבנתי שהיום בית המשפט כבר יותר מקל בזה

יהיה

בגדול יש חזקת גיל הרך שהיום כבר לא ככ הולכים לפי זה

על פניו כן יכולים לתת לו משמורת

הכי כדאי לנסות לשבת ולהגיע להסכמות איתו בהסכם ולא לקוות שבית משפט יקבע לכם מה שטוב עבורכם

וגם מה הסיבה שאת לא רוצה שיהיו גם עם האבא? לילד המצב הבריא הוא 2 הורים מגדלים ומתפקדים

אם הוא לא יצליח להתמודד מהר מאוד הוא לא ירצה בכך...

ושוב מצב של נשואים זה לא מצב של גרושים

את לא יכולה לבחון דברים לפי ההתנהלות העכשווית

במצב כזה בדכ כן נוטים לחזקת הגיל הרך

אבל אני לא עו"ד

ואין לו למי להעביר אחריות. זה שאת מתנגדת זו לא באמת סיבה, צריך להוכיח אי כשירות הורית או שתהיה סיבה מוצדקת כנו נניח תינוקת יונקת אבל זה לא יהיה לנצח ואם הוא אדם נורמטיבי אין סיבה שלא יגדל את ילדיו וילונו איתו

והאמת, קראתי אותך ורוצה לכתוב רגע כמה נק שעלו לי.

1. גם בעלי עם בעיות קשב וריכוז. יש בזה גם המון יתרונות כשמשחררים ביקורת. יותר מחסרונות.. בעלך לא מוצא את עצמו בשוק החופשי כי לאנשי הקשב קשה לעמוד בזמנים והרבה פעמים הם גם אנשי לילה. בעלי עם קשב, היה מחליף יום ולילה ולא מצליח להחזיק עבודה כשכיר. הוא פנה לדרך עצמאית וב"ה הוא המפרנס העיקרי והוא שומר על הילדים יותר ממני אפילו. והוא לא מטופל בשום צורה.  אולי בעלך צרחך עבודה שמותאמת לצרכיו?

2. את לא תגיעי איתו לשום מקום אם תמשיכי להסתכל עליו בעין עקומה וגירושין זה עסק מכוער, מאוד. וכבד כלכלית. ורגשית. להישאר לבד סופש כשהוא לוקח את הילדים זה קשה. וחגים שלא נדבר. אני לא אומרת לך לא לעשות צעד אם את מרגישה שאין ברירה, אבל קראי בבקשה את הסעיפים הבאים

3. ניכר שאת לא סומכת עליו. כתבת שהיית בקשר ארוך ומשמעותי רגשית. יש מצב שהקושי שלך מול בעלך יושב על ההשוואה הזו, בין היתר. את מצפה לאותו סטנדרט ואכזבות נוצרות מהר ככה. והמעגל הזה של ביקורת- ריחוק רגשי לא פוסח עליכם. אבל אפשר גם לצאת מהמעגל

4. את רווית אכזבות, זה נכון. אבל לרוב, חוויות רגשיות קשות שאנחנו חווים לא קשורות בהכרח להווה, אלא יותר קשורות לפתיחת פצע חוזר מהעבר. למה הקשר ההוא מהעבר נגמר? יכול להיות שזה קשור לזה? אם את שואלת אותי, יש מצב גדול שכן למרות שאינני אשת מקצוע ומכאן לסעיף הבא

5. לדעתי, למען הילדים, בריאותם הנפשית ורווחתם, וגם עבורך, את צריכה ללכת לטיפול אישי ושניכם צריכים ללכת לטיפול זוגי. לא מנטור, לא יועץ, מטפל עם תעודות והסמכה. לפני שאת עושה את זה,או כל זוג עושה את זה,בעיניי זה פשע כלפי הילדים וכלפיכם להחליט לפרק את הבית ולגזור עליכם ככ הרבה קשיים.

אז לדעתי, אל תרוצי קדימה לשום צעד עכשיו. תפסיקי לבקר אותו, תתעסקי בעצמך, תהדפי ביקורת מצידו, ותפני לטיפול עמוק.

כאמור, דעתי איננה מקצועית ואפשר לזרוק אותה לפח 

מסכימה עם חלק למרןת שאת באמת לא מכירה לעומק את הסיטואציה ואותנו.. כתבת פה שרשור נוסף תחפשי יותר עמוק..

ברור שאני לא ממהרת לפרק אני שוקלת בכובד ראש..

פשוט לי נשבר ממש כבר ןקשה לי ברמה שאני ממש מרגישה על סף שבירה נפשית.. יש פה דברים שכמובן לא פותחת

דבר נוסף כתבת שבעלך יש לו קשב וריכוז בעלי טוען שיש לו נזכר אחרי מלא שנים פתאם שיש שלו.. אמרתי לו למה לא תלך לאבחון.. טוען שאין טיפול לזה.. והבנאדם לא צעיר בכלל התחתנו ברווקות מאוחרת והוא היה רווק מבוגר ממני בכמה וכמה שנים..

אז מה הסיכוי לשינוי.. ?

אגב ביקורת הוא מלא ביקורת עליי בלי סוף בגלל זה חשבתי שיש לו משהו אחר מקשב וריכוז ocd או משו כזה... אפילו על הספקטרןם..

והלןואי שיפנה לעבודה עצמאית הוא פשוט פחות עם משמעת עצמית לדעתי בשביל זה.. כי כרגע ממש לא מוצא עבודה .. 

בכלום רשמי, חוץ מזה שלא יהיה לך טוב,יבקרו אותך גם אז תתקוף בביקורת חזרה, או שיתנו לך להשתלח ללא רסן

קראתי גם את השרשור השני, ובהתחשב גם בו כתבתי את תגובתי

אני ודאי לא יודעת הכל והתייחסתי רק למה שרשמת. ושוב, בהתייחס לזה בלבד - מי שמחפש להילחם על הבית, מניח את כלי הנשק ושם כפפות כי יש עבודה שחורה לעשות

לא לזרוק האשמות ולהשלמך ,לקחת אחריות על ה50 אחוז שלך בקשר. זו הדרך לנסות לצלוח קשיים במערכות יחסים

אני עדיין סוברת שאת צריכה טיפול אישי אגב, גם אם הוא לא בסדר כביכול, כי צד אחד שלא בסדר שמור לאנשים עם בעיות שזה חלק לא גדול מהאוכלוסייה (שאולי הוא בתוכו ואולי לא. כרגע לא נראה ככה בכל אופן ממה שאת כותבת אבל כתבת שלא פתחת הכל ) אבל קודם כל את סובלת וצריך תמיכה והכוונה, וגם - הרוב המוחלט הוא תוצאה של דינמיקה ותקשורת לקויה והבאה של חולאים מהעבר לתוך ההווה שהיא טנגו של 2

אגב 2 - אני מקווה שאת מונעת הריון כרגע. 

גם בתחילת הנישואים הלכתי למטפלת שהכירה אותי כבר ברווקות .. אז ברור שצריך טנגו לשניים.. אני לא זורקת הכל עליו אבל יש לו חלק מאוד נכבד בהגיענו עד הלום..

בזה שהוא יןדע יפה מאוד לסובב את החלק שלו ולהקטין את הבעיות שלו.. ולהוציא אותי לא בסדר כרגע נפרדנו למס' ימים כדי לחשוב בנפרד מה הלאה..

אגב 2 אנחנו בקושי מקיימים יחסים כך שאין חשש.. 

חשובה במה שכתבתי

כשזוגיות במצב מקרטע, זה תמיד של 2, גם אם מישו איכזב,טעה,פגע, השני נגרר רוב הפעמים ולא מתעלה מעל זה. וזה טבעי. כשפוגעים בנו אנחנו נפגעים

אבל כדי לנסות להרים אותה ייתכן שיספיק צד אחד בתור התחלה ויהיה אפשר להתחיל לראות את האור

אני מבינה שאת פגועה וקשה לך, זה ניכר, ואני מאמינה לך כשאת אומרת שיש לו אחריות וגם אם הוא יגיד שהוא פגוע, אני אאמין לו. כי זה כדור שלג.. אבל גם לצד שנפגע יש אחריות לתקשר ולהנכיח פגיעה בצורה נכונה, לכבד (גם אם מציבים גבול, אפשר לעשות את זה בצורה מכבדת.), ולעשות את שלו, את ה50 אחוז האלה שדיברתי עליהם.

אני כרגע כותבת לך ולא לו, ולכן -

אם את מרגישה והתייעצת ואת בטוחה ב100 אחוז שאת החלק שלך עשית ואין עם מי לדבר - צאי לחופשי על אף הקושי. קשה מאוד להיות בזוגיות לא בריאה וזה באמת קשה מאוד נפשית

אבל אם יש סיכוי (והרבה פעמים יש סיכוי. לא מדברת רק עלייך עכשיו כי אני לא יודעת הכל אלא בכללי) ששינוי שלך יעשה הבדל, והרבה פעמים שינוי של צד אחד עושה הבדל אבל צריך להניח את הפנקס בצד- לדעתי כדאי להתאמץ על זה

שיהיה לך רק טוב יקרה❤️

למה כולם אומרים ששווה את המאמץ כדי לשפץ מצב גרוע.

הייתי במקום שחושב כך עד לפני כמה חודשים. עכשיו כשהגעתי להכרה שאני מוותרת על הנפש שלי בתוך המציאות הזאת - גם אם זה לא אלימות ולא מזעזע, עדיין אני לא חיה את השתוקקות הנפש שלי וזה ויתור עצום.

להמשיך להתמודד עם זה זה אומר חיים שלמים של ניסיונות לייצב מערכת לא נעימה.

למה? למה לא לשאוף להגיע לזוגיות של לכתחילה עם מישהו אחר? - תגידו הילדים. אבל - איפה אני??

למה צריך לבחור בחיים של פשרה? בעיני זה מוות בחיים. בעיני זה גם לא רצון השם!!

אני לא מכירה אותך ולא יועצת זוגית

אבל בואי נגיד ככה - זוגיות מוזנחת היא לא נחלתו של פרק א בלבד. אם כבר, זוגיות פרק ב לפי סטטיסטיקה מתפרקת באחוזים גבוהים יותר ולא סתם. יש גם את המורכבות של איחוד משפחות, אבל גם את החולאים מהקשר הקודם שמגיעים איתנו ואם הם לא מטופלים - זה ישחזר את עצמו, רק עם אדם אחר ועם מורכבות גדולה יותר

וברור שיש הרבה זוגות שגם מאוד מאושרים בפרק ב. אין ספק בכלל..

ובכל זוגיות, כדי שהיא תהיה טובה ומיטיבה ל2 הצדדים,נצטרך לוותר

אין לכתחילה שממשיך ככה כל החיים. לדעתי מי שחושב ככה חי באשליה. אנחנו לא חיים בסרט הוליוודי. החיים עמוסים ושוחקים, הילדים דורשים, עבודה, בית, עולם פנימי.. זה מאתגר את תחזוק הזוגיות. ואז גם האשליה שהיא תמיד תהיה לכתחילה.  היא לא. נקודה. אנחנו משתנים. האהבה משתנה, מקבלת עומק אחר, אבל יש בסיס שחייב שיהיה כמובן.

זוגיות זה לעבוד. לתחזק. לוותר. להעביר על המידות. לתקשר נכון.

ברור שאם זה כולל ילדים אז מומלץ גם עבורם לנסות ככל היותר לשמר את הבית.

עד איפה לנסות זה כבר תלוי במצב, במורכבות, בנכונות של שני בני הזוג. בסיבה בגללה רוצים להיפרד. לצאת בהצהרות שזה לא רצון השם.. ייתכן ולא. וייתכן וכן. וייתכן שהמאמץ לא מופנה לכיוונים הנכונים. או שאין שיתוף פעולה גם.  אין ספק שבחלק מהמקרים זה הכרחי ונצרך

אני רוצה להאמין שלפחות ניסיתם טיפול זוגי לפני צעד כזה דרמטי..

שלאחר גירושין גילו את האבהות שלהם.

לא רואה סיבה שתינוק שלא יונק לא ישן אצל אבא שלו.

ואם לא יודע לחתל- שילמד.

כולנו לא ידענו לחתל לפני שלמדנו.

לא מכירה דבר כזה (וגם לא בהגיון בריא) שבימ"ש לא נותן משמורת לאבא כי "האמא ממש מתנגדת..."

תינוקת יונקת קודם כל ודבר שני לא כל תינוק רגיל לישון עם האבא ויש אבות שלא יודעים להתמודד עם גידול בגיל כל כך צעיר .. זה באמת בעייתי אחרת לא היתי מעלה את זה...

אין מצב שהתינוקת לא תהיה איתי פשוט לא מסוגלת להעלות תסריט כזה.. היא ישנה איתי קשורה אליי.. בוכה שלא איתי.. 

אני רואה שקשה לך, ובאופן אישי אני מאוד מזדהה עם הכאב הזה.

אבל את חייבת להבין שכשאת מחליטה להתגרש- את שמה החלטות קריטיות כגון החלטות על הילדים שלך בידיים של בית דין.

זה כבר לא יהיה בידיים שלך.

אם האבא רוצה ומסוגל (ובית דין יקבע את זה, לא את)

אני לא רואה מצב שימנעו ממנו.

אם היא לא רגילה לישון עם אבא שלה, בע"ה היא תתרגל, זה אבא שלה.

גם אם תהיה תקופת למידה והסתגלות.

בכל מקרה אני דוקא רואה שתינוקות ופעוטןת יש נטיה ללכת לחזקת הגיל הרך בייחוד יונקים..

לא חושבת שאת צודקת בגיל כזה רך שהם לא מבינים לתת להם להתנדנד בין שני בתים.. בייחוד שהאמא המטפל העיקרי..

ההחלטה להתגרש תאמיני לי שזה סיוט רק להגיע להחלטה.. זה קריעה

בנושא, לדוגמה, כאן:

לינת לילה גם אצל אבות - לטובת כולם:

לינת תינוקות מסמך ההסכמה - פרופ' ריצ'רד וורשאק - גירושין - הורים גרושים

וחושבת שכן אמא בשנים הראשןנןת דמות  מטפלת עיקרית יותר .. לפחות אצלי זה ככה.. לחתל להאכיל או להרדים... לבשל אוכל חם וכו... לא חושבת שהוא ידע להסתדר עם כל זה.. שברגיל הוא שואל שאלות על כל דבר..

וגם סובייקטיבי בוא.. בקושי עם ילד אחד הוא מסתדר לבד.. 

ויכול להיות שבמקרה שלך זה אכן ככה.

עדיין, אני ממליץ לקחת בחשבון שאולי פתאום הןא יפתיע אותך וילמד לטפל גם בילדים קטנים.

יכול להיות שבסוף אולי אפילו תיהני מזה, גם כי יהיה לך זמן לעצמך, וגם כי הילדים שלך ירוויחו קשר משמעותי עם 2 ההורים...

הכל נכון ונוגע ללב.

רק חשוב מאוד להתפכח ולהבין שכשבאים לבית משפט שמים את ההחלטות הכי חשובות בידיים של בית המשפט.

לא את תחליטי ולא בעלך.

וזה שורש הבעיות של לסמוך על הבן זוג אז זה מה שקורה... היתי רוצה לסמוך עליו...

ממש ממש היתי רוצה.. אבל אני לא...

ויש לי המון סיבות למה לא ... הפרעות קשב ודברים לא ברורים באופי שלו... אכזבות כל הזמן

איך אסמוך??

כן, זה קיים.

אבל- זה קרה בהסכמת האב בתהליך גישור, לפני פתיחת תיק ברבנות.

הרבה פעמים צריך צד ג' שישקף את האינטרסים של שני הצדדים כדי שדברים כאלה יקרו.

עזבתי את הבית.

(אני האישה)..

בעלי כהן.. אז היה חשוב באמת לא להזדרז..

אבל, גם בלי קשר, באמת יצאתי עם הבנה שהנפש היא דינמית ולכן צריך לתת לה זמן כדי לבסס את ההחלטה.

לקחתי את הזמן כדי לעשות תהליכים בנפש שלי במרחב נקי ורגוע - וזה גן עדן!

מצד שני, היתה צפייה מסויימת שבעלי יצור מצב שיזמין אותי חזרה וזה לא קרה..

אז אני יותר בכיוון של להמשיך הלאה בחיים...

בכתיבה שלך ממש מורגש חבלי לידה מחדש. עזבת אבל לא מיהרתם, היו לך ציפיות ונתת לזמן להכריע. כל הכבוד!!

רק שתי הערות קלות לעניות דעתי (ובבקשה לא חקחת את זה בקטע שיפוטי ומתריס, סתם מחשבות ניטרליות שאולי יעניינו אותך):

1. קראת לעזיבה גן עדן, רק צריך לשים לב שכל שינוי רצוי שנעשה בצורה מתונה ייראה בהתחלה כמו גן עדן. הייתי מציע לך שאם את עדיין רוצה להיות בטוחה, תני להתנסות שלך עוד טיפה זמן, כשזה יהיה שגרה ממש ולא רק כיף ראשוני.

2. כתבת על ציפיות מבעלך. כמובן שיש אינטראקציות ונסיבות ורק את יודעת מה היחסים שלכם, אבל ככלל כדאי בחיים פחות לצפות מאחרים ויותר לפעול בעצמי. הרי יכול להיות שהוא מבין ממך שאת רוצה ספייס והחלטה בשקט, או שפשוט, בדיוק כמוך, הוא עדיין מוקסם מגן העדן.

ופחות לצפות מאנשים

ומה קורה כאשר אני מרגישה שבעלי מחליט החלטות על דעת עצמו?

אבל יש להחלטות השלכות גם אלי.

אני עובדת על זה ממש

פחות ציפיות

ויותר לקחת אחריות

אבל לפעמים זה מאתגר כשמישהו פועל על דעת עצמו.

אני לא חייבת לקבל כל החלטה.

מדברים מדברים כל הזמן

ועדיין לפעמים הוא בוחר לעשות משהו

ו- וואלה זה ממש לא מתאים וממש לא הזמן

ולא אני לא מחליטה בשבילו.

למשל מה ללבוש זו החלטה של כל אחד מבני הזוג באופן עצמאי

גם מה לאכול ומה לשתות

כל עוד מתלבשים אוכלים שותים בגדר הסביר

אם מישהו מחליט להיות אלכוהוליסט לדוגמא

אז כן יש לזה השלכה לזוגיות.

אז אם מישהו מחליט שזה הזמן עכשיו לא יודעת לצאת לטייל שעתיים בחוץ

אבל רגע זה סתם לדוגמא שעתיים לפני שבת עכשיו

אז כן יש לזה השלכה לזוגיות

אז מה הכוונה לא כל החלטה אני צריכה לקבל

כמובן שלא כל פיפס שבעלי עושה אני מתערבת

רק מה שיש לו השלכה

ולא תמיד אכפת לי אם יש השלכה

רק אם זה ממש מזיק או מקשה על הסיטואציה אני מבקשת שיתחשב

אלכוהוליסט זה מקרה קצה. ואישה לא חייבת להישאר נשואה לבעל אלכוהוליסט לכל הדעות

אני מתקשה להבין למה את מתכוונת כי את נותנת קצוות של דברים שאו שהם סופר משפיעים או שמדובר בדברים שניתן לגשר עליהם באמצעות שיח והתגמשות, תלוי של מי הצורך גובר וכמה התאמות נדרשות מבן הזוג השני

לגבי הסיטואציה שלה. היא נפרדה, ואחרי הפרדה היא חוותה את מה שהיא תיארה כך: "היתה צפייה מסויימת שבעלי יצור מצב שיזמין אותי חזרה וזה לא קרה.. אז אני יותר בכיוון של להמשיך הלאה בחיים..." על זה כתבתי, שכשהיא נפרדה אולי הוא מבין משהו ופעם לפי ההבנה שלו, ושהיא לא אמורה לצפות ממנו להבין מה שהיא רוצה.

לגבי זוג נשוי, ברור שצריך לתאם ציפיות ולהגיע להבנות, לא על זה דיברתי. אבל אם כבר העלית, לטעמי גם בקרב נשואים צריך לדברר רגשות ולהיות ברורים. אי אפשר לשבת בצד לחכות שהוא יבין רמזים ויזום לבד ויעשה ויחשוב ויגיד ויפעל (תופעה שלצערינו קורת הרבה, אולי בעיקר אצל נשים).

אז בוודאי שצריך שהציפיות תתממשנה, אחרת כל הצדדים מפסידים. אבל גם כדאי לדבר.

זו דעתי, אבל כאמור לא דיברתי על זה.

דיבור רגשי בין בני זוג זה הבסיס הכי בסיסי של הקשר והחיות של האישה.

איך זוגות מתקיימים בלי זה?

צדיקים במיתתם קרויים חיים

ויש שבחייהם קרויים מתים....

זה לא חיים!

דבריי עסקו בזוג שרוצה להוביל לקשר טןב וזוגיות מוצלחת ונעימה. וזה אכן בסיס מאוד להצלחה של זוגיות.

כוונתי הייתה, שיש תפיסה כזו, שדווקא נובעת משמרנות, כאילו הגבר אמור ליזום 100% והאישה תשב בצד, תסרב ותעיר כשנוח לה (כמובן שיש גם גברים עצלנים שמצפים להרבה יוזמות אבל זה פחות מעוגן בתרבות ובסימבוליות של גבר ואישה). אישית אני חושב שזה לא נכון ולא חכם ולא עובד, אבל נניח את זה בצד. גם אם יחסים בים בני זוג יכולים להתקיים שאחד פועל והשני מגיב, זה חייב לניות עם דברור מתמיד. אם אחד כל הזמן ייזום והשני לא ייחס לזה חשיבות ויחכה שיקרה רק מה שהוא ציפה מלכתחילה, התוצאה תהיה שהצד היוזם יתעייף ויתייאש מהסיכוי להנות מהזוגיות.

בכל מקרה אני מדבר על מי שכן רוצה להישאר בזוגיות, ואכן ללא שיח מאוד קשה להנות ביחד באמת...

לגבי הציפייה שבעלך יצור מצב שתחזרו.

אולי אני טועה, אבל נראה שלפעמים נשים מנסות לעשות פוזות של ריחוק, כדי "לראות" אם הבעל יתאמץ בכל זאת להתקרב אליהן.

לענ"ד, זה משחק מסוכן שמרחיק את הגברים, לפני שגבר משקיע הוא צריך להרגיש שיש מי שרוצה את ההשקעה שלו ושמח בה, אם הוא מבין (בטעות?), שכאן זה לא המקום להשקעת האנרגיות שלו, הוא יחפש מקום אחר להשקיע אותן...

אני יצאתי מתוך בהירות מוחלטת ואפילו בלי כעס, שזה הדבר הנכון.

מצד שני, יצאתי בכוונה לפירוד ולא לגירושין, כדי לתת צ'אנס לשינוי

והשינוי לא הגיע ואף לא רמזים אודותיו...

ייתכן שיש בזה סיעתא דשמייא לצעד שלי וגם סייעתא להתרת הספיקות שלי...

כשיוצאים מהבית לפרידה זה יוצר עוד יותר ריחוק ניתוק רגשי ולא תיקון, כל אחד שוקע ברגשות שלו ומתבצר בעמדה שלו.

וזה גם מתפרש כוויתור, והכנה לגירושים.

שינוי בד"כ קורה כששניהם באותו בית ורוצים לתקן ביחד.

תקשורת, דינמיקה.

קצת בעייתי בעיני שצד אחד יוצא מהבית וחושב/מצפה שהשני ישתנה

והשינוי שאני מוכן לעשות זה לתת לו צ'אנס.

ברמת העיקרון וודאי שאתה צודק.

אני לא יצאתי כדי לתת לו צ'אנס להשתנות.

יצאתי כדי לעשות את העבודה הפנימית שלי במרחב נקי ומאפשר.

האנרגיות בבית לא איפשרו תיקון והיו אינספור נסיונות!!

כשאני בתוך מקום שלא טוב לי בו, אין שמחה כי יש אנרגיות לא טובות ושיח לא נעים והחיים מתנהלים רק מסביב למה שאני -צריכה- לעשות למען המערכת - זה לא חיים, זה עבודות שרות.

מי שמכיר מה זה חיים מתוך חיבור אל הנפש פנימה - יבין אותי. מי שלא - לא.

לא נורא...

דיברתי בגדול על היעילות של לצאת מהבית לפרידה במטרה לחזור.

לא עליך ספציפית, אנחנו לא מכירים את כל הפרטים.

חוץ מזה צריך לומר שיש מקרים שבהם הכרחי להפריד כוחות. 

היא היחידה שרצתה לשנות.

והצד השני אמנם לא יצא פיזית מהבית

אבל לא היה שותף לעבודה?

אולי רק היא עבדה ועבדה כדי לשפר את עצמה

אבל הוא לאי

לפעמים בכיתה המורה פתאום שמה לב שילד אחד מרביץ לחבר שלו

אבל היא לא ראתה מה שהיה לפני

מה לעשות

רואים את מי שעושה משהו

שומעים את מי צועק

אבל יש אנשים שגורמים למישהו אחר לצעוק

אבל את זה לא רואים כי הוא עושה את זה בשקט בשקט.

כתבתי על פרידה לצורך חזרה.

אם נפרדים למען תיקון

זה צריך להיות מודרך ומכוון כמה שיותר ועם הרבה מאוד תקשורת.

צריך לדבר בבירור שהמרחק הוא זמני לצורך חיבור מחדש, כי קשה להשתנות בתוך ערפל של מריבות למשל, חשוב להבין מה הציפיות של כל אחד, ומה כל אחד צריך בשביל להתקרב מחדש.

@מישהי נשואה את מדברת על אשה שמרגישה לבד במאמץ, שרק היא ניסתה והצד השני לא.

ואולי לפני הכל האשה צריכה קודם לחשוב עם עצמה אם היא סוגרת את הדלת או רוצה לדבר איתו על זה ולהמשיך לנסות ביחד.

ואם היא עייפה ונמאס לה להלחם זה גם מובן מאוד.

כמה שזה נוגד את האינטואיציה, ולמרות הכאב הגדול על התנפצות החלום.

עדיין, בהרבה מובנים מצבם של גרושים טוב יותר משל רווקים, לפי מה ששמעתי זה גם מגובה מחקרית.

קודם תורם.

תחשבי על זה.

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

אני מקנאה בך.

וגם באשתך!

בוגר, מתמיד, לא מתייאש - כל הכבוד לך!!!!!!!

החלק במוח שעוסק בהגיון, ערכים אישיים וכדו, הוא כל כך קטן ונזיח בקבלת החלטות...

אף אחד לא מקבל החלטות רק בגלל שזה נכון לוגית, ובינינו, אף בנאדם לא יכול בשום אופן לחיות כמו מרטיר (אני מודע לאוקסימורון 😉), רק בגלל שזה טוב וחשוב. - להיפך, המרטירים, להבדיל חסידי אשכנז וכדו', הם אנשים שמראש אהבו לסבול ולהתנזר. הקרבה בשבילם הייתה חיי תענוגות.

להגיד לאדם שיום יום רע לו וסובל, "תקשיב נשמה, יש כאן איזה ערך של גוף אחד וסוד הזיווג" - מה הוא יעשה עם זה? יסבול כל חייו, יתנוון, יהיה רע ועצוב ומדוכא רק כי יש איזה ערך עליון אמורפי, מין "חומר אפל" כזה, שניזון מהסבל שלו?!

דבר ראשוו, המוח (=רציונל, שכליות) צריך להיות שליט על הלב. זה לא אומר שזה מה שהוא תמיד.

דבר שני, אני חושב שברוב המקרים הרציונליות מגיעה אחר כך. כלומר כשלא נעים אז מוצאים הרבה הסברים שכליים, ובהחלט לכל דבר אפשר למצוא הסברים בשכל...

אבל אין ספק שהשכל הכרחי בכל דבר. כשאדם עושה דברים שהוא לא מבין את מהותם או חושב שהם מטומטמים, בסוף הוא יפסיק (אני חושב שזה מה שגורם לרובם מתישהו להפסיק לעשן למרות שזה מאוד קשה. כי לאורך זמן א"א לעשות דברים חסרי היגיון).

אני מקשיבה לפודקאסטים רבים וגם שם זה עולה.

תכנס לרשתות החברתיות ותראה ששם הנושא עולה לא מעט ואף דוחף לגירושין (גם בחברה החרדית)

אני לעולם לא אעודד גירושין- אבל אם מישהו/י יבואו אליי לייעוץ, אסביר מה ההשלכות.

אבל לא אדחוף לשם.

מלבד שני מיקרי אלימות - שבהם עירבתי את הרווחה והרשויות. כי היו מעורבות ילדות קטנטנות שהאבות התקיפו גם אותן ופה לא יכולתי לשתוק.

אני למשל התגרשתי בלי להוציא שקל על עורכי דין ויש כאלו פה ששילמו מאות אלפים, חבל... אם כבר להתגרש, אז עדיף באופן חכם, לקבל ייעוץ גירושין חינם מעורך דין ואז לעשות החלטות חכמות וללכת לגירושין בהסכמה או בתשלום נמוך ע"י גישור, אפילו אפשר לעשות הסכם גירושין לבד כמו שחברה שלי עשתה ולקחה הכל מהאינטרנט.

השאלה מה עשית כדי למצוא בתוכך כח להמשיך הזוגיות הזאת?

מסכימה איתך שלפרק בית זה בהחלט מורכב ולא פשוט..

ודאי לעשות הרבה כדי למנוע את זה..

תנסי לבדוק עם עצמך, איפה בא לידי ביטוי החוסר ביטחון שלו? איפה זה משפיע עליך/ בזוגיות ובמערכת המשפחתית?

האם יש זמנים/ מקומות שבהם הוא כו בטוח בעצמו?

ממליצה לך לפנות לטיפול זוגי או אפילו אישי לעצמך כדי לברר ולעבד את הדברים אצלך..

לא לעשות צעד מבלי ללכת ליעוץ טוב! פורום לא יכול לענות

ולהיכנס לעובי הקורה. בשום אופן. מאמינה שאפשר בעזרת

השם לשפר. ועוד משהו: כגרושה, יכולה להבטיח לך שלא

יוצאים לחופש הגדול כשמתגרשים....אם אפשר, לעשות

הכל כדי שהיחסים ישתפרו. אלא אם כן, חס וחלילה הוא

אלים .

בהצלחה!

אני מרגישה ממוטטת כבר..

לא יכולה להכיל את החיים כבר לצידו..

להשאר בכל מחיר? גם שאני כבר סולדת ממנו? כמה אפשר לספוג?

אני מנסה לא להיות קורבנית אבל מרגישה התעללות נפשית בצורה שקטה שאני כבר מאבדת את עצמי.. 

כל זוג עלול להגיע למצב של שנאה הדדית ודחייה. זה מצטבר.

בכל זאת, ממליצה על יעוץ/טיפול טוב. חייבת! הרי גם את

צד בעניין ואת יודעת כמה קשה לאדם להיות אובייקטיבי.

והילדים...זה משבר רצינו לילדים. אין ספק.

יש מקום בירושלים ובני ברק הנקרא "למרחב" -

עולה רק להעביר כרטיס קופ"ח. יש תורים ארוכים

מאוד, צריך להתפלל להתקבל מהר. אנא, אל תעשי

דבר ללא בחינה עמוקה של הדברים. כל עוד אינו

אלים, כמובן.

ישנה הניה שוורץ מעיתון "משפחה", הניה גולדברג

מירושלים ובטח עוד.  אל תחתכי לפני זה. אנא!

ואם בעלך מוכן ללכת גם הוא, זה דבר גדול מאוד

כי רוב הבעלים לא מוכנים ללכת ליעוץ.

ובקשה מהשם  להוביל אותי נכון....

אמנם לא הרבה ילדים אבל רק זה תכלס..

הוא בטוח בעצמו בביקורתיות שלו.. כן זה יכול לבוא יחד מסתבר..

לבקר אותי על ימין ועל שמאל ואז להגיד לי אבל למה את מרגישה אשמה? זה בגלל הילדות שלך..

הבנאדם לא מודע לעצמו.. עם הפרעות מפה ןעד מחר שוכח דברים כל הזמן על בסיס יומיומי..

לא יוזם .. רק בעניין האו סי די שלו שזה הניקיון הוא יוזם..

ולהעיר לי בעניין הילדים שהוא לא נמצא בכלל בבית מגיע בסביבות 6-7 בערב... לא יודע לנהל את עצמו ויש לו עוד תלונות.. 

אבל טיפול, טיפול אישי, גם אם תתגרשי תצטרכי אותו, אז ממליצה להתחיל מעכשיו.

יכול להיות שבאמת הוא מתעלל ובעייתי, לא מכירה אתכם, אבל לא בריא לך שהוא מפעיל אותך רגשית עד כדי כך.

עזבי אותו, טיפול יעזור לך לשים גבול רגשי ואחריות רגשית, נפרדות.

יכול להיות שתחליטי בסופו להתגרש אבל זה שריר שהוא חובה בחיים.

ואם תלמדי לעשות אותו הוא יציל אותך בכל מערכת יחסים.

תרשמי לי בבקשה שוב.. לא הצלחתי להכנס להןדעה ופתאם נעלמה.. אשמח ממש שתרשמי לי שוב!!

זה יהיה גם טוב בשבילי בבקשה תרשמי שוב.. 

חפרתי קצת אחורה, ראיתי פתאום את ההודעה שלך וידעתי שאני חייב לענות לך מיד.

חבל על כל יום שעובר עלייך במציאות הזו.

ולא!!

את לא צריכה להתגרש!!

לפי מה שאני מבין ממה שאת כותבת את לא במקום הזה בכלל!!

תרחמי על עצמך, על בעלך, על ילדייך, ותחליטו החלטה חזקה: פשוט להתחדש! מחדש לגמרי.

כמובן עם ליווי, טיפול איכותי וכל מה שצריך. אבל תדעי לך שאת לא במקום של להתגרש בכלל!

אני הייתי [ועדיין] במקומות יותר גרועים מזה, עברתי כל כך הרבה בזוגיות שלי, שאני יכול לומר לך עם יד על הלב: המצב שלך אינו גירושין. נקודה.

יכולים להיות לכם חיים טובים מאוד מאוד ביחד, כאלו שלא חלמתם שקיימים. אם רק תרצו!

בהצלחה ענקית.

תהיי גיבורה, ותתחילי לחיות מחדש.

עם בעלך.

כי באמת, לפני הכל ואחרי הכל אתם אוהבים.

לנצח.

את מתארת בעיה של:

'פערים'

'הבעל חסר ביטחון'

'חוסר גבריות'.

לוקח הרבה זמן לזוג שמתחתן להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר בחיי נישואין.

אתם אוהבים פשוט כי אתם זוג, איש ואישה. אשת נעורים. בעל נעוריי.

זהו הוא, וזוהי את, ואתם אוהבים.

לא בגלל מה שאת ממלאה אותו, ולא בגלל מה שהוא נותן לך.

את אוהבת אותו כי זה הוא. הוא אוהב אותך כי זו את.

מקווה שהייתי מובן. זה יותר הרגשה מאשר שכל.

כשמבינים את זה, כל הסיפור מתחיל.

כבר פחות מסתכלים אחורה. פשוט נשאבים למערכת של אהבה פשוטה.

נראה לי יש לה יותר ניסיון..

הלוואי שהייתי יכולה להזדהות עם מה שאמרת.

הלוואי והייתי יכולה לראות את הדברים כמוך.

הלוואי והייתי יכולה להיות כמוך.

הלוואי ועבורי הדברים היו יכולים להיות פשוטים, וטהורים, וראשוניים, ותמימים (במובן הטוב!), כמו אצלך.

אני לא הייתי כך. אני לא כך. אני לא חוויתי כך. עבורי שום דבר לא היה פשוט. אני לא יכולתי לקבל את הדברים בפשטות, כי אני אשתו והוא בעלי.

אולי לא היה לי מספיק בטחון בשם, כמו שיש לך. בעצם, לא אולי, בטוח שלא.

אבל אני באמת מוקירה, מעריכה, מעריצה ומתפעלת ממך מחפש אהבה יקר. כל כך יפה ומרגש לקרוא מה שכתבת. כל כך נוגע לי ללב.

כל כך מה שכנראה צריך להיות, כל כך מתוק. כל כך מעודד שיש כאלה כמוך.  תודה !

@איילה במדבר יקרה, אני לא חושב שניתן לקבל עצות בסיפור כמו שלך ככה בפורום הפתוח (אולי חברים מתכתבים איתך בפרטי וזה מקסים). הלוואי שתקבלו/י החלטה נבונה ומיטיבה!!

המצב שלי מסובך יותר ממה שאני יכולה להסביר פה..

לפעמים מרגישה בבור שאין דרך לצאת ממנו..

נראה לי שניסיתי להסביר בחלק מהשרשורים שכתבתי.. כל ההתנהלות שלו בחיים מאוד בעייתית וקשה לנהל ככה בית.. הוא לחוץ בנושא הפרנסה מאוד ומתקשה להתרכז ולא יודע איך לפתור את עניין הלחץ שלו משחק אותה רגוע ואני רואה איזה סיר לחץ הולך לו בפנים..

לכן גם לא סומכת על שיקול הדעת שלו ורואה איך מתנהל בפיזור נפש עם הילדים גם אין לו סמכותיות.. רק להנות איתם כזה אין גבולות כזה.. הכל עליי..

גם להתגרש מאחד כזה לא יהיה לי פשוט  מהסיבה שבאמת הוא לא יצליח להסתדר ופעם אפילו רמז לי שלבד לא יוכל להיות היה גם רמז לעניין אובדני..

רק אתה יודע בדיוק מה עובר עליך במערכת נישואים שלא טובה והיתה מלכתחילה מהנסיבות הלא נכונות כנראה..

רק אתה ואלוקים יודעים מה קורה באמת...

את מתארת משהו מאוד מורכב, ומכאן נובע המשא הכבד נורא על כתפייך. זה בדיוק העניין וזה גם מה שיוצר המון שיח בפורום ובלי שום מסוגלות להחליט.

את לא מתארת אלימות קיצונית, טירוף מערכות, סיכון לילדים. במקרים כאלו ההחלטה הייתה מאוד ברורה ופשוטה (גם אם היא חא הייתה קלה לביצוע). הקושי אצלך, נובע דווקא מהשטח האפור שבו נמצאת הבעיה, בעוד שהכאב שלך נמצא בשטח המאוד שחור של ההחלטה, ואילו שאר הצדדים לא ממוקמים לצידך (הילדים עוד קטנים; בעלך לא בשל או לא במקום שלך).

בכנות, דווקא בגלל שאת מתארת את הסיפור מהרבה זוויות ובכל פעם אין את המילה הזו שממנה אין דרך חזרה (הרי מישהי שהייתה כותבת כאן שבעלה מכה אותה פעם שבוע עד זוב דם, היה הרבה יותר קל לייעץ לה וגם הייתה תמימות דעים בקרב קבוצה גדולה של כותבים. אצלך זה לא שם). ומצד שני, את מתארת כאב מאוד גדול שלא הולך לשום מקום. לכן, אני חושב שהדרך שלך צריכה ללכת לאן שהלב שלך מוביל, כי אין שום דרך אחרת שיהיה לך טוב. גם אם בקונסלציה כלשהי זו בכלל לא עילה לגירושין.

בכל מקרה, בינתיים תכתבי ותביעי את עצמך. זה יאפשר לך לפרוק וגם יעזור לך לחדד לעצמך.

מלא הצלחה בכל אשר תפני ♡

כולם אומרים לנסות לשקם אם אין פה משו קיצוני כמו שאמרת..

אבל זה כל כך מבאס בלשון המעטה כן?

שאני כל יום באכזבה איך החיים שלי נראים ויראו... ממש לא מה שרציתי וחלמתי .. ומצד שני אני מתייחסת מאוד בכובד ראש לעניין של גירושים מהבחינה של הילדים ..

למרות שביננו בתכלס מה עדיף שיראו הורים מתןסכלים שרבים כל היום ולא אוהבים אחד את השני?..

מאוכזבים מעצמם  ואחד מהשני.. מה אפשר ללמוד מזה? לא בא לי שהבת שלי תדפק ותבחר לעצמה גם זוגיות כזאת דפוקה כמו שרואה בבית... בא לי למות לפעמים מעצם המחשבה מה היא חווה.. ואני זאת שגורמת לה לכל זה .. אני והוא

לפעמים נדמה לי שהוא רוצה שאני אעשה את הצעד רק בשביל להגיד הנה את לא רוצה להמשיך שההחלטה הקשה הזאת לא תהיה עליו..  

מדי עם הילדים...היתה רוצה שישחק איתם יותר, ושיהנו יחד...

את רואה, כל אחד רואה ורוצה את הדברים אחרת.

בס"ד

שכדאי לך לבדוק לעצמך:

1.  האם את מעצמך מרוצה, בדרך כלל?

2

1.  האם מעצמך את מרוצה בדרך כלל?

2. נוטה לביקורתיות?

3. שלום בית אצל ההורים?

תמיד יש לנו חלומות מהסרטים וכשאנו עומדים נוכח

המציאות, אנו חשים אכזבה רבה; לא על כזה אדם

חלמנו. לא על נישואין כאלה בנינו תילי תילים של

תקוות, חלומות...

בכל קשר, עם כל אדם, אפשר לראות את חצדדים

החסרים...

הוא לחוץ בענייני פרנסה ולא מראה אבל זה מורגש ומפריע

את אומרת.

מדוע אינו משתף אותך בלחץ והקושי?

חושש מביקורת אולי?

ייתכן שאני עושה השלכה ממני, גם אני

ראיתי את הלא ולקחתי את הכן כמובן

מאליו...

מכירה את הסיפור (מהגמרא?)

שאדם עבר איזה קושי בפרנסה

נדמה לי, ואשתו התקשטה במיוחד

ויצאה לקראתו במאור פנים

כדי לעודד את רוחו הנפולה...

חברה אחת שלי - עודדה את

בעלה לעזוב את העבודה (גילה

שם משהו בעייתי מבחינה הלכתית)

למרות שידעה שיהיה קושי גדול

מאוד מבחינה כלכלית.

(סיפרה לי שתקופה ארוכה

היתה מנת הדגים לשבת....

קופסת סרדינים...

ועוד דבר: נישואין זה מעמד

(לא אלימות חס ושלום -

בודאי שבמצב כזה עוזבים.

מהר ככל האפשר)

אשה גרושה, זה לא אותו

דבר. אפילו שלכאורה את לא

מרגישה שיש לך גב.

(אגב,הדברים עשויים להשתנות -

את יכולה לעזור בזה, לעודד

להבין, להכיל.... לשתף איתו

פעולה...גם הוא זקוק לגב...)

חז"ל אמרו שאין שמחה

כהתרת הספיקות;

מצב כזה, שלא כאן ולא שם -

לא טוב. אני סבורה.

כן הייתי מציעה לפנות

ליעוץ נישואין טוב. לא כזה

שמעודד להתגרש. צריך

לברר.

בהצלחה!

(לפני זוגי)

זה נפוץ הרבה יותר משאת חושבת, הניפוץ של החלום, תסכול מול הבעל שלא עומד בציפיות של חלום שאת יצרת, האחזות בחלום מצד אחד, אבל מצד שני לא להיות מוכנה להתגרש בשביל החלום הזה.
 

במיוחד בקשיי פרנסה, אין אחד כמעט שלא חווה את זה, וגברים לא שונים מאיתנו ולא נולדו עם ספר הוראות  איך לתפקד מושלם בסיטואציה, כמונו הם נזרקו לעול פרנסה בלי שום רקע מקדים.

קצת מילכדת את עצמך בתוך הסיטואציה, לא מוכנה לשחרר מהחלום ולא מוכנה לקחת צעדים דרסטיים.

אז את נשארת באמצע מתוסכלת.

למרות שזה מרגיש כמו מלכוד, זאת בחירה.

בחירה אם ללכת לטיפול שילמד אותך להסתכל אחרת על הסיטואציה, בחירה להתגרש ולשאת בהשלכות או בחירה שלא לבחור ולהישאר מתוסכלת.

הייתי בחוויה דומה, של אכזבה ותסכול מאוד גדולים מהבעל.

היתה תקופה של תחושת התאבלות, אובדן וניפוץ התמונה של איך בעלי יהיה, והתחלנו מחדש (בעזרת הרבה טיפולים ועבודה אישית) , לראות אותו מחדש, לשנות תמונה של חיים ולא לנסות בכוח להדביק אותו לתמונה שיצרתי מראש.

וזאת לא התפשרות זאת בגרות.

שזה בהחלט מצב לא פשוט, אני מאוד מבין אותך.

האם הוא מודע לרגשות שלך?

מן הסתם זה יהיה נורא קשה לפתוח את הנושא מולו אבל כנראה את חייבת. אולי לכתוב לו מכתב ללא האשמות וללא שיפוטיות אלא שיתוף כנה של רגשות שלך עם אמירה ברורה שאת לא יכולה להמשיך כך ומצד שני עם רצון לשקם.

משם לפנות לטיפול זוגי שילווה אתכם באופן רציני. אני מאוד אוהב את דרכה של טלי בשן גרנות. ממליץ מאוד שתיכנסי לאתר שלה, תתרשמי. יש לה גם מאגר תלמידים שכולם בעלי תארים טיפוליים.

יש תקווה 

חושבת שאנו תמיד שומעים צד אחד. אז איך אנו יכולים בעצם לתת עצות? ונכונות?

לא כך?

על כל פשעים תכסה אהבה.... היתי מוכנה אם היתה אהבה לעשות הרבה לשקם..

לא יודעת אם אצליח המשקעים רבים מדי וכואבים מדי..

לצערי קשה לי לסלוח

וברור שגם אני לא מושלמת וכל מה שאמרתם נכון וכו וכו..

אבל יש לו ביקןרת עליי לפעמים על כל  משפט שאומרת... זה בנאדם שלא רואה את הדבשת שלו

אולי גם אני ביקורתית קצת אבל זה מתנגש זה לא עובד..

והינו בטיפול לא ממש עזר

הוא רק בא לשם בשביל להראות שאני בעייתית ולתת לעצמו אישורים.. 

קראתי אחת החוברות של "משפחה", ג'ורנל מקסים. מגזר חרדי אבל

אל לך לחשוש; יש מאמרים שכל כך מעוררים לחשיבה, מקצועיים,

רגישים, פשוט נפלאים.

יש שם מדור של יועץ זוגי בשם צבי לופיאנסקי שכל פעם מביא

מקרה אמיתי אחר שהגיע לפתחו. הפעם עסק בזוג צעיר

במצב קשה ביותר ביניהם (נשואים סך הכ 3 וחצי חודשים...)

הוא בהחלט לא פסל אפשרות כזו על הסף; להיפך.

חשבתי עלייך. אולי כדאי לפנות אליו?

הכתובת לשליחת פניות היא:betoch@mishpacha.com

(זו החוברת הפנימית של העיתון העוסקת בנושאים מגוונים

בבעיות שונות וגם בסיפורים אמיתיים וראיונות מעניינים)ץ.

נוסף לכך, דפדפתי בספרו של רב ובר "בוודאי ישנה אהבה" -

גם הוא יועץ זוגי שעבר בעצמו עם אשתו יעוץ כזה, כדאי

לעיין במקרים שהוא מביא ובתובנות שלו.

ייתכן שאם הייתי קוראת את הספר לפני שהתגרשתי,

לא הייתי עושה את הצעד הזה...

שבוע טוב לך ולכל משפחתך ורק בשורות טובות!

במיוחד שאת נושאת בכל העוצמות שיש לאישה.

ממה שזה נשמע ממך, אכפת לך מהבית, מהילדים ומעצמך - ובשביל כל אלה, שווה לך להשקיע בתהליך של בנייה ואימון מחדש.

זה דבר שאפשרי אם תיצמדי ליעוץ טוב.

והכי חשוב, תביני שכרגע את בעצמך החלקה הטובה של הבית, ועם הכוחות שלך, את יכולה לשנות הכל.

אז קודם כל, תחזקי את עצמך, תמצאי מקורות טובים לשאוב מהם אנרגיה טובה וכוחות להמשיך להקים את הבית.

ובמקביל - תפני לייעוץ שיש עליו המלצות ותוצאות, רצוי מהמעגלים הקרובים אלייך מנטלית, השקפתית, וערכית.

זה תהליך, לא קל ולא פשוט.

אבל בסוף, זה משתלם.

ובעז"ה תצליחי!

שקיבלת ספר כריתות. הספר מספר את הסיפור.

ספר יכול לסיים הכל.

ואם קשה לה, שתפתח חומש

זה לא משנאה. זה ספר שכורת את הברית.

מנין שחובת האבא ומדינת ישראל לזון אותך ואת הילדים שלך.

אולי גימיני יכול לעזור לך?

תרד ממני בבקשה.

אני מחפש מקורות הלכתיים לטיעונים ופעולות שלך. זה די בסיסי.

לא מבין את ההשתבללויות וההתחמקויות וההתקרבנויות. אם אין לך מה לענות - תכתבי את זה ותפעלי לפי זה.

לילה טוב.

אפשר בבקשה קצט פירוט מה זה אוהבת ארץ ישראל?

היא מגוונת, מעניינת, חמודה, לא קיצונית לשום צד;

אין כאן קוברות ולא אריות ולא נמרים (יש אחד נדמה לי במדבר יהודה אם הוא עדיין חי)

כדי לראות את יופיה, צריך להעמיק. צריך סבלנות. צריך לא לקנא במקומות שיש מים

בכל הצורות, יערות, שפע של פרחים.....

היא לא כמו בובה דוגמנית בחלון ראווה. יפה בהתחלה

אבל דוממת ולאחר זמן גם....משעממת.

היא חיה, היא נושמת, היא משמחת, לפעמים מעצבנת...

"פה נולדתי, פה אחיה, יהיה אשר יהיה"

כשהייתי בארה"ב, הרגשתי שקשה לי להתפלל;

כאילו השמים היו אטומים, שידרו אדישות.

מן מסך ברזל כזה.

כאן, אני לא מרגישה את זה. גם כאשר התפילה

לא מי יודע מה.

וסתם, היא שלי.

.

(בקטע טוב)