שאלה קצת מורכבת היום תנועת החסידות תופסת חלק רחב והרבה בחורים לומדים את התורה הנפלאה הזו (ואני הקטן בתוכם) תהיתי עם יש גם אנשים שלקחו את זה קדימה קצת והתחילו לנהוג ממש מנהגים מקהילות חסידיות והולכים לחסידויות או שזה תופס תאוצה?
ועוד שאלה שהיא קצת מורכבת יותר האם כמו שהרבה בחורים וגברים לומדים חסידות והולכים גם לטישים ולאדמו"רים האם גם נשים שלומדות חסידות זה באותו ראש?
עונה על השאלה השנייה, כן. אבל לא כולן. יש כאלה אוהבות רק את התורה ויש כאלה אוהבות רק את האווירה והניגונים ויש כאלה שאוהבות הכל.
אני אגיד על עצמי אני לומד חסידות וגם באופן אישי נקשרתי לחסידות לעלוב (בבית שמש) לא רק בגלל שיש לי שם משפחה אלא כי הקהילה והעבודת ה' שם משכו אותי.
כמה זה נפוץ שבחורות באולפנות ומדרשות גם נמשכות לזה בצורה כזו?
יש מעטות כאלה.
אבל עד כמה? אני יודע שאצלנו הבנים זה סגנון שמאפיין בד"כ בחורים שמגיעים מישיבות ספציפיות כמו רמת גן יצהר כמה ממרכז ועל זו הדרך.
האם אלו בנות שמגיעות מאולפנות ספציפיות או שכל אחת מהעולם שלה? ובכלל איך בנות מגיעות לעולם החסידי?
אני פשוט רק מכיר את זה מהצד שלנו הגברים
אמנם יש הרבה בנות שרוצה בחור כזה אך הן לא באמת כאלה.
בנות שמגיעות לזה זה בדר"כ בנות מבתים כאלה (יש כאלה שמגיעות לזה מעצמן) , ויש אולפנות ומדרשות שיותר מרכזות בנות כאלה, האולפנות התורניות.
זה באמת מסקרן האם בנות נהנות מטיש של איזה רב'ה ומה הן שואבות משם.
אני מניח שהן באות מאולפנות ספציפיות כמו ראשית תהילה וכדומה.
אני מניחה שכן(אני נהנית מאוד)... בפורים אני הולכת עם חברות לטישים במאה שערים ואנחנו פוגשות בנות אולפנא גם כאלה תורניות רגילות, וגם כאלה מאולפנות יותר חסידיות (נראה לי אחת היתה מטוהר) אבל לא רק בפורים ובמאה שערים גם בשאר הארץ בנות מגיעות, הן נדירות אך ישנן.
אני לא חושבת אבל שזה כזה קריטי אצל האישה..אפילו לא אצל האיש.
מה שואבות משם? את האווירה בעיקר. חוויה של התרוממות רוח.
נכון, אבל יכול להיות גם מסתם אולפנא סטנדרטית, יש כאלה.
זה שונה מאוד ממה שאני מכיר כבחור שמחובר לחצר מסוימת זה לא שאני מקבל את האווירה ושואב מממנה זה שאני חלק מהשולחן של הרבי וגם והוא במובן מסוים גם הרבי שלי
צ"ע
בשביל בנות הגעה לטיש זה בעיקר בבחינת 'לראותם בלבד'.
שזה מבורך מאוד שיש בנות שבקיאות בתניא ובלירוטי מוהר"ן ואפילו בספרים כמו בת עין ותפארת שלמה
יכול להיות שהן גם הולכות לטישים אני פחות מכיר לצערי
@אני
)))) דייקת אצלי משהו חשוב בחיפוש גם בנושא השידוכים תודה רבה
אבל אני דווקא לא חושבת שזה כזה חשוב אצל אישה..
זה שהן לא הולכות לטישים זה לא אומר שהחסידות נשארת רק בלימוד.
אפשר לעבוד את ה' בדרך החסידות (כולל התוועדויות) בלי ללכת לטישים.
לא חושבת שבהכרח לחסידות קטנה ספציפית
בנשיאות הרב יהושע שפירא והרב דוד דודקביץ'
אבל הרעיון נגנז..
שמעת על בית אברהם? לרב קוק היו תלמידים בחו"ל והם ניסו להפוך אותו לרבי הוא לא הסכים זו הקבוצה שחלק ממנה הקימו את כפר עציון
אבל כיום יש זרם נכבד בתוך הציונות הדתית שמאוד מתחבר לחסידות.
לדעתי זה שילוב מעניין וקצת סותר
אמא מחב"ד אבא מתנגד. אמרתי שהייתה קבוצה של תלמידים של הרב קוק בפולין שרצו להפוך אותו לרבי שלהם לקבוצה קראו בית אברהם
זה ממש לא מדויק, יש לרב זצ"ל תלמידים שונים, לדוג' הרב נריה זצ"ל שהחזיק מהרב זצ"ל בתור חסיד גדול.
כך גם הרב זצ"ל היה עושה סעודות שלישיות כל שבת לציבור הרחב - ממש כמנהג החסידים.
על שולחנו היה מונח תדיר ספרי חסידות והרב זצ"ל עבר עליהם כל שבוע ושבוע, יש עדויות על זה.
כמובן שהוא לא היה חסיד ממש, כך גם אפשר לראות את בנו הרצי"ה שהחזיק מאבא שלו מתנגד, וכך גם הוא נהג....
אדמו"ר שהוא תת-אלוף במיל' זה לא דבר נפוץ
לפחות בשני האדמו"רים האחרונים.
הוא צאצא של אדמורי רוזין אך לא נוהג כיום כממשיך בדרך החסידות, הולך מידי פעם עם קפוטה וספודיק, לא מעבר.
מה שנשאר זה בעיקר המסגרת-טישים, כללים, הנהגות, אדמו"ר וכו', ולא התוכן הפנימי.
אני לא רואה טעם כלשהו בלקחת מנהגים מקהילות חסידיות.
עקרונות החסידות- פשטות, חיבור לטבע, חיבור לעמ"י, לא"י, לתפילה, עומק בעבודת ה'- נמצאים כיום בעיקר בצה"ד. ובאופן אירוני נראה לי גם שמי שמחובר לחסידות בצה"ד לומד יותר חסידות מחסיד ממוצע.
לא צריך להתלהב מחיצוניות, גם לא מחיצוניות של דברים רוחניים.
מי שלדוג' מחפש קדושה שלמה ודבקות בה' יכול להידבק בהרבה ת"ח נגישים, מלאי צניעות, ענווה וחיבור אמיתי לעמ"י שעזבו הכל ויצאו להילחם בעזה ובשאר הגזרות. הם אולי לבושים פשוט ונראים פשוט, אבל כנראה גדולים יותר מכל האדמו"רים של ימינו, גם אם אין להם אלפי חסידים ומעמד וכו'.
אפשר לשמוע שיעור "פשוט" ביוטיוב של ת"ח שמספר כבדרך אגב ובלי לעשות מזה סיפור על עבודת ה' המיוחדת שהייתה לו בעזה או בלבנון ולא להתלהב יותר מדי, אבל אם זה איזה אדמו"ר וכדו' שאומר איזה משהו די בנאלי עושים מזה וואו.
אנחנו לא מספיק מעריכים את האוצרות כפשוטו שקרובים אלינו. וחבל. כמה אנחנו וכמה עמ"י מפסיד מזה.
שוחחתי שלשום עם הנכד של הרבי ממכנובקא על העניין הזה הוא אמר פשוט שם זה כדרך חיים אז הלימוד העיוני נגיד בתפארת שלמה או נעם אלימלך לא כל כך נפוץ
שנשארה רק המסגרת.
הרי ברור שבלי לימוד מעמיק הלב לא יהיה שם באמת.
(הוספתי על ההודעה הקודמת אחרי שענית)
כשחיים את התורה הזו כדרך חיים ב"מסגרת" זה נכנס הרבה יותר עמוק.
דרך חיים מבוססת על הזדהות אמיתית.
הזדהות לא חייבת לבוא מתוך לימוד, אפשר לדוגמא להזדהות עם התפילה מתוך הרגל מילדות להיות ליד אבא שמתפלל כראוי, אבל כדי להגיע להזדהות עמוקה יותר צריך ללמוד.
זה גם לא כ"כ הגיוני להיות מחובר למשהו ולא לרצות ללמוד אותו ולהעמיק בו.
בוא נבדוק בתחום אחר- עד כמה מרגישים על החסידים שאתה מכיר שהם באמת מחוברים לעמ"י?
כי אם אתה מודד חיבור כאהבת ישראל אז יש חיבור גדול מאוד הרבה מפעלי חסד כמו יד עזרא ושערי רחמים שדואגים לכלל ישראל בענייני צדקה וגם במלחמה הרבה חסידים ארחו מפונים ועוד כל מיני יוזמות כאלה ואחרות.
וכן יש רצון להעמיק ב"ה בתורה זו של הבעש"ט ותלמידיו יש מיזם שיצא מתולדות אהרון בשם יחידתי שהם מוציאים ספרים ועלון קבוע בלימוד חסידות והרבה לומדים דרכם. ומכון אש החסידות הוציאו ספרים המנגישים כל מיני נושאים בחסידות
אבל לא מספיק.
לגבי ההמשך- אז זה מראה שבאמת יש שם חוסר בתוכן והם מבינים את זה.
אבל בכל אופן, מה שבעיקר באתי לומר (בכללי, לאו דווקא לך) זה לא מה אין אצל אחרים, אלא שאנחנו לא מספיק מעריכים את מה שיש אצלנו.
כי גם אם נניח שהחסידויות היום היו המשך אמיתי של החסידויות של פעם- בסופו של דבר זה צדדים מסויימים בתורה ובעבודת ה'. והמטרה שלנו בא"י היא תורת א"י המאחדת ומחברת ומתוך זה מגיעה לחיבור שלמם לה', להבנה אמיתית בפשט התורה, לעולם מחשבתי עשיר ומגוון שמכיל סתירות וניגודים מתוך נשמה שאצלה הכל מאוחד והנ"ל הם רק דרכי גילוי יפות של האחדות (כאור לבן שמתפצל לכל צבעי הקשת). זה כמו שחתן וכלה מתוארים בהרבה דרכים, אבל הכל זה בסה"כ התפרטות של האחדות שביניהם.
מי שלא לומד ומסתכל על דברים מתוך המבט המאחד- מפסיד המון.
חשוב ללמוד חסידות, ובפרט בגיל צעיר, כי זה מלהיב את הנפש, אבל אסור לעצור שם. צריך גם את המבט החסידי- שכלי החב"די, את קו החשיבה וסגנון עבודת ה' הליטאי (המקורי, של נפש החיים), ואז לעסוק בעיקר בהעמקה במרן הרב זצ"ל ולראות ולהבין איזה אור ענק הוא השאיר לנו- את הדרכים לדבקות שלמה בקב"ה דרך תורת א"י, תורה שלמה מכל הבחינות. להשקיע יותר מדי בחסידות בא על חשבון חתירה לעומק הזה ממה שאני רואה.
בגלל שהחסידות לא התקדמה עם התקדמות ההסטוריה, הם לא לקחו את הרעיונות שלהם קדימה- קידוש החומר לדוג' נשאר במסגרת הפרטית, בניגוד לרב שלקח את העקרון שלהם והלביש אותו גם במסגרת הכללית של עמ"י וא"י. אז בפועל, מבחינה מהותית, כשאתה מיישם את תורת הרב אתה מיישם את עקרונות החסידות יותר מהחסידים..
יש הרבה ת"ח שממשיכים את האור הגדול של הראי"ה ועוד ואנחנו לא מספיק נדבקים בהם כי אנחנו לא מבינים את גדלותם שנמצאת מבעד לפשטות.
יש בספרים של הרב נריה הרבה סיפורים מדהימים על הרב זצ"ל, ואין לזה מספיק מודעות.
שבת קמה: מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני תורה. רש"י- מצויינין - מציינין עצמן בלבושים נאים. שאינן בני תורה - כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים.
מי ששואף להיות בן תורה מודד לפי הפנימיות ולא לפי המסביב. הרי אם לדוג' ניקח את הרב שרקי, נלביש אותו כאדמו"ר, נקרא לו הרב אברהם עמוס שערקי, האדמו"ר מקרייס מוישה, וניתן לו להעביר לחסידים שחושבים שהוא אדמו"ר אמיתי רק לא מוכר- שיעור על פ"ש מהסדרה שלו, הם יעופו על זה הרבה יותר מדברי תורה של כל אדמו"ר אחר.
שיעור של הרב אייל ורד בסדרת נפש הפרשה זה שיעור בסגנון חסידי מחזק מאוד.
וכמובן שהחיבור של כל זה ללימוד פשט תנ"ך בעומק ממלא את הנפש ובונה אותה ברמה אחרת לגמרי.
כל החסידויות במשך כל הדורות עיקר ענינם היה המסגרת - "היהודי הפשוט שיושב ועובד כל היום ובערב בא לומר תהילים בבית כנסת במתיקות", בעיקר בחב"ד היו משקיעים בלימוד החסידות, בפיאסצנה היו גם חבורות של "עובדים" גדולים וכך גם בכל החסידיות, אבל רוב האדמורים (חוץ מחבד ופשיסחא), היו בעיקר אנשים פשוטים שהתקרבו לצדיק ועל ידו התקרבו להשי"ת, זה היה עיקר העניין, לא "לימוד החסידות", היום הדתלי"ם שלא מכירים את ההיסטוריה החסידית חושבים שעיקר העניין הוא הלימוד, אבל עיקר העניין היה הקרבה הפשוטה להשי"ת, ואח"כ מי שזוכה כמובן יש הרבה במה להעמיק.
כמובן שמסגרת החסידית היום יש הרבה בעיות, זה שהיא קשורה לחלוטין לתרבות החרדית (שהיא כנראה לא מקורה בחסידיות אלא בפרישות), וזה יוצר הרבה בעיות בפני עצמה, אבל המסגרת של הטישים הפשוטים והחבורה שמסביב לרבה' זה המשך של מה שהיה, פחות או יותר.
אבל גם כיום יש תרבות של 'משפיעים' - יהודים עובדי השם שאינם אדמורים אבל השפעתם בציבור גדולה מאד - בראשם הרב מוטל זילבר - שיש לו קצת קהילה, והוא כן נקרא קצת אדמו"ר אבל לא סטנדרטי, יש גם כמובן את ר' מיילך בידרמען, הרב מנחם ארלנגר, הרב יצחק משה ארלנגר, הרב צבי מאיר זילברברג (יותר מתעסק בפרישות מאשר בחסידות), ועוד ועוד.
אולי מישהו כאן יוכל לסייע לי לפתור את הבעיה המובנית שאני חי איתה
אני מודע שזה לא בוגר אבל זה מעגל שהולך ככה
קשה לי , אני מתפלל לה' מתחזק, מבקש , מחזיק את עצמי חזק שם מקפיד על דברים , ורואה הקשר בין זה לבין הצלחה בחיים,
מצליח בחיים בעבודה בעסקים, מתחיל להיות שמח מזה ואז בום כמו במשל החניה תודה אלוהים הסתדרתי, אני פשוט משחרר וכבר בונה מגדלים הנה הולך לי בעסקים, ומתחיל לחשב את העסקים שבדרך, ומשהו בתוכי משחרר את הבורא ומההכנעה וההבנה שזה מאיתו, ומתחיל מרד עמוק מול ה' כאילו אם עכשיו אני ממש יצליח , הסיכוי שלי להיות קשור אליו ולהקפיד על מצוות וקדושה וכו הוא יורד משמעותית,
ואז כמובן שהמכה מגיעה די מהר, פתאום זה נתקע, לא הולך, נהרס נופל ואני נשבר ושוב בוכה כמו תינוק לאבא, תעזור לי וכו
זה תוצר של טראומות ילדות קשות וחיים מורכבים אבל לא מתבגר משם, ואני ממש רוצה לעלות על מסלול של הכנעה זו שאני בא לה' בהכנעה ויודע את סדר העולם שיש מי שמשגיח והכל מאיתו ולא להילחם בזה , אני רואה סביבי אנשים חילונים אבל יש להם תפיסת עולם בריאה ומרגיש שמצליח להם, הם לא אנטי הם לא במרד מול ה' הם אולי חילונים אבל שקורה משהו הם אומרים זה לא שלי, מקבלים את המצב בהכנעה, מאמינים בקארמה גורם עליון ולא מורדים בו, ואני כל הזמן נלחם בו ראש בראש ותמיד מפסיד מן הסתם.
אשמח מבעל הבנה / ניסיון איך אני יכול להתקדם הלאה, ממש רוצה להיות יציב באמונתי, וגם שהולך לי שימשיך ללכת לי טוב וליהשאר בענווה ולא בגאווה כוחי ועוצם ידי, ולא לאבד הכל כמו שקורה לי כל הזמן
כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?
לתרום צדקה?
להוסיף לימוד תורה?
באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.
אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?
ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.
זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.
תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.
צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.
ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל.
ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת..
הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.
וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.
חזק ואמץ!
כולנו גדלנו על המיתוס של "לעשות לשמה". מספרים לנו שדת זה לא רק שכר ועונש, אלא אהבה טהורה ואידיאולוגיה.
אז בואו נסתכל רגע על המפגש הכי אמוציונלי בתנ"ך: יעקב פוגש את יוסף אחרי 22 שנה. דמעות, חיבוקים, "ויבך על צוואריו".
ומה הדבר הראשון שעובר ליעקב בראש לפי רש"י? העולם הבא שלו.
תסתכלו בצילומים המצורפים:
רש"י מסביר את המילים "אָמוּתָה הַפָּעַם" בצורה מפתיעה: עד עכשיו יעקב חי בפחד שהוא ימות "שתי מיתות" (בעולם הזה ובעולם הבא) כי השכינה נסתלקה ממנו. ברגע שהוא רואה את יוסף חי, הוא נרגע: "מובטח לי שאיני מאבד עולם הבא".
שימו לב: לא שמחה לאומית, לא "קידום עם ישראל", אלא פוליסת ביטוח פרטית. "הרווחתי את הנצח שלי".
אם אצל "בחיר האבות" השיקול המרכזי ברגע השיא הוא הרווח האישי והפחד מאובדן העולם הבא, אולי הגיע הזמן להפסיק לייפות את המציאות? בסוף, כולנו – דתיים וחילונים – מונעים מאינטרס. ההבדל הוא רק במטבע.
אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי
אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.
אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא
אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..
מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח.
החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.
יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.
או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..
הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.
אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.
הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.
הרושם הכי בולט הוא במעשים.
העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.
עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.
כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר.
אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.
ממילא ברגע האמת חווים אותם בעוצמה אחרת לגמרי,
ואחר כך מקבלים מהם ערך מוסף להמשך השנה הבעל"ט.
אחרי שטעמתי את זה כמה פעמים ב"ה, כל חג שמגיע בלי הכנה כזאת מרגיש לי כמעט ריק.
מכירים את זה?
ואיך עבר עליכם חנוכה?
ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,
אלא אנחנו נכנסים לתוכם.
זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.
מצד אחד מזדהה עם דבריך,
מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות.
ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.
מה ההבדל בין השתיים?
אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.
אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.
זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.
נגיד את העוצמה של קדושת חנוכה לחיים של קדושה בפרטים הקטנים? תלמדו אותי
לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.
לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.
ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.
חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.
לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.
חג שמח
מישהו יודע למה סגרו את הפורום של חסידות ברסלב? או שרק לי הוא לא מופיע?
ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי
איזה כוונות אפשר לכוון בהדלקת נרות?
ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.
כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:
לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.
לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.
מעבר לזה:
להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.
לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.
לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.
לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.
לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.
יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?
לפרסם את הנס.
להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.
לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו.
