שאלה קצת מורכבת היום תנועת החסידות תופסת חלק רחב והרבה בחורים לומדים את התורה הנפלאה הזו (ואני הקטן בתוכם) תהיתי עם יש גם אנשים שלקחו את זה קדימה קצת והתחילו לנהוג ממש מנהגים מקהילות חסידיות והולכים לחסידויות או שזה תופס תאוצה?
ועוד שאלה שהיא קצת מורכבת יותר האם כמו שהרבה בחורים וגברים לומדים חסידות והולכים גם לטישים ולאדמו"רים האם גם נשים שלומדות חסידות זה באותו ראש?
עונה על השאלה השנייה, כן. אבל לא כולן. יש כאלה אוהבות רק את התורה ויש כאלה אוהבות רק את האווירה והניגונים ויש כאלה שאוהבות הכל.
אני אגיד על עצמי אני לומד חסידות וגם באופן אישי נקשרתי לחסידות לעלוב (בבית שמש) לא רק בגלל שיש לי שם משפחה אלא כי הקהילה והעבודת ה' שם משכו אותי.
כמה זה נפוץ שבחורות באולפנות ומדרשות גם נמשכות לזה בצורה כזו?
יש מעטות כאלה.
אבל עד כמה? אני יודע שאצלנו הבנים זה סגנון שמאפיין בד"כ בחורים שמגיעים מישיבות ספציפיות כמו רמת גן יצהר כמה ממרכז ועל זו הדרך.
האם אלו בנות שמגיעות מאולפנות ספציפיות או שכל אחת מהעולם שלה? ובכלל איך בנות מגיעות לעולם החסידי?
אני פשוט רק מכיר את זה מהצד שלנו הגברים
אמנם יש הרבה בנות שרוצה בחור כזה אך הן לא באמת כאלה.
בנות שמגיעות לזה זה בדר"כ בנות מבתים כאלה (יש כאלה שמגיעות לזה מעצמן) , ויש אולפנות ומדרשות שיותר מרכזות בנות כאלה, האולפנות התורניות.
זה באמת מסקרן האם בנות נהנות מטיש של איזה רב'ה ומה הן שואבות משם.
אני מניח שהן באות מאולפנות ספציפיות כמו ראשית תהילה וכדומה.
אני מניחה שכן(אני נהנית מאוד)... בפורים אני הולכת עם חברות לטישים במאה שערים ואנחנו פוגשות בנות אולפנא גם כאלה תורניות רגילות, וגם כאלה מאולפנות יותר חסידיות (נראה לי אחת היתה מטוהר) אבל לא רק בפורים ובמאה שערים גם בשאר הארץ בנות מגיעות, הן נדירות אך ישנן.
אני לא חושבת אבל שזה כזה קריטי אצל האישה..אפילו לא אצל האיש.
מה שואבות משם? את האווירה בעיקר. חוויה של התרוממות רוח.
נכון, אבל יכול להיות גם מסתם אולפנא סטנדרטית, יש כאלה.
זה שונה מאוד ממה שאני מכיר כבחור שמחובר לחצר מסוימת זה לא שאני מקבל את האווירה ושואב מממנה זה שאני חלק מהשולחן של הרבי וגם והוא במובן מסוים גם הרבי שלי
צ"ע
בשביל בנות הגעה לטיש זה בעיקר בבחינת 'לראותם בלבד'.
שזה מבורך מאוד שיש בנות שבקיאות בתניא ובלירוטי מוהר"ן ואפילו בספרים כמו בת עין ותפארת שלמה
יכול להיות שהן גם הולכות לטישים אני פחות מכיר לצערי
@אני
)))) דייקת אצלי משהו חשוב בחיפוש גם בנושא השידוכים תודה רבה
אבל אני דווקא לא חושבת שזה כזה חשוב אצל אישה..
זה שהן לא הולכות לטישים זה לא אומר שהחסידות נשארת רק בלימוד.
אפשר לעבוד את ה' בדרך החסידות (כולל התוועדויות) בלי ללכת לטישים.
לא חושבת שבהכרח לחסידות קטנה ספציפית
בנשיאות הרב יהושע שפירא והרב דוד דודקביץ'
אבל הרעיון נגנז..
שמעת על בית אברהם? לרב קוק היו תלמידים בחו"ל והם ניסו להפוך אותו לרבי הוא לא הסכים זו הקבוצה שחלק ממנה הקימו את כפר עציון
אבל כיום יש זרם נכבד בתוך הציונות הדתית שמאוד מתחבר לחסידות.
לדעתי זה שילוב מעניין וקצת סותר
אמא מחב"ד אבא מתנגד. אמרתי שהייתה קבוצה של תלמידים של הרב קוק בפולין שרצו להפוך אותו לרבי שלהם לקבוצה קראו בית אברהם
זה ממש לא מדויק, יש לרב זצ"ל תלמידים שונים, לדוג' הרב נריה זצ"ל שהחזיק מהרב זצ"ל בתור חסיד גדול.
כך גם הרב זצ"ל היה עושה סעודות שלישיות כל שבת לציבור הרחב - ממש כמנהג החסידים.
על שולחנו היה מונח תדיר ספרי חסידות והרב זצ"ל עבר עליהם כל שבוע ושבוע, יש עדויות על זה.
כמובן שהוא לא היה חסיד ממש, כך גם אפשר לראות את בנו הרצי"ה שהחזיק מאבא שלו מתנגד, וכך גם הוא נהג....
אדמו"ר שהוא תת-אלוף במיל' זה לא דבר נפוץ
לפחות בשני האדמו"רים האחרונים.
הוא צאצא של אדמורי רוזין אך לא נוהג כיום כממשיך בדרך החסידות, הולך מידי פעם עם קפוטה וספודיק, לא מעבר.
מה שנשאר זה בעיקר המסגרת-טישים, כללים, הנהגות, אדמו"ר וכו', ולא התוכן הפנימי.
אני לא רואה טעם כלשהו בלקחת מנהגים מקהילות חסידיות.
עקרונות החסידות- פשטות, חיבור לטבע, חיבור לעמ"י, לא"י, לתפילה, עומק בעבודת ה'- נמצאים כיום בעיקר בצה"ד. ובאופן אירוני נראה לי גם שמי שמחובר לחסידות בצה"ד לומד יותר חסידות מחסיד ממוצע.
לא צריך להתלהב מחיצוניות, גם לא מחיצוניות של דברים רוחניים.
מי שלדוג' מחפש קדושה שלמה ודבקות בה' יכול להידבק בהרבה ת"ח נגישים, מלאי צניעות, ענווה וחיבור אמיתי לעמ"י שעזבו הכל ויצאו להילחם בעזה ובשאר הגזרות. הם אולי לבושים פשוט ונראים פשוט, אבל כנראה גדולים יותר מכל האדמו"רים של ימינו, גם אם אין להם אלפי חסידים ומעמד וכו'.
אפשר לשמוע שיעור "פשוט" ביוטיוב של ת"ח שמספר כבדרך אגב ובלי לעשות מזה סיפור על עבודת ה' המיוחדת שהייתה לו בעזה או בלבנון ולא להתלהב יותר מדי, אבל אם זה איזה אדמו"ר וכדו' שאומר איזה משהו די בנאלי עושים מזה וואו.
אנחנו לא מספיק מעריכים את האוצרות כפשוטו שקרובים אלינו. וחבל. כמה אנחנו וכמה עמ"י מפסיד מזה.
שוחחתי שלשום עם הנכד של הרבי ממכנובקא על העניין הזה הוא אמר פשוט שם זה כדרך חיים אז הלימוד העיוני נגיד בתפארת שלמה או נעם אלימלך לא כל כך נפוץ
שנשארה רק המסגרת.
הרי ברור שבלי לימוד מעמיק הלב לא יהיה שם באמת.
(הוספתי על ההודעה הקודמת אחרי שענית)
כשחיים את התורה הזו כדרך חיים ב"מסגרת" זה נכנס הרבה יותר עמוק.
דרך חיים מבוססת על הזדהות אמיתית.
הזדהות לא חייבת לבוא מתוך לימוד, אפשר לדוגמא להזדהות עם התפילה מתוך הרגל מילדות להיות ליד אבא שמתפלל כראוי, אבל כדי להגיע להזדהות עמוקה יותר צריך ללמוד.
זה גם לא כ"כ הגיוני להיות מחובר למשהו ולא לרצות ללמוד אותו ולהעמיק בו.
בוא נבדוק בתחום אחר- עד כמה מרגישים על החסידים שאתה מכיר שהם באמת מחוברים לעמ"י?
כי אם אתה מודד חיבור כאהבת ישראל אז יש חיבור גדול מאוד הרבה מפעלי חסד כמו יד עזרא ושערי רחמים שדואגים לכלל ישראל בענייני צדקה וגם במלחמה הרבה חסידים ארחו מפונים ועוד כל מיני יוזמות כאלה ואחרות.
וכן יש רצון להעמיק ב"ה בתורה זו של הבעש"ט ותלמידיו יש מיזם שיצא מתולדות אהרון בשם יחידתי שהם מוציאים ספרים ועלון קבוע בלימוד חסידות והרבה לומדים דרכם. ומכון אש החסידות הוציאו ספרים המנגישים כל מיני נושאים בחסידות
אבל לא מספיק.
לגבי ההמשך- אז זה מראה שבאמת יש שם חוסר בתוכן והם מבינים את זה.
אבל בכל אופן, מה שבעיקר באתי לומר (בכללי, לאו דווקא לך) זה לא מה אין אצל אחרים, אלא שאנחנו לא מספיק מעריכים את מה שיש אצלנו.
כי גם אם נניח שהחסידויות היום היו המשך אמיתי של החסידויות של פעם- בסופו של דבר זה צדדים מסויימים בתורה ובעבודת ה'. והמטרה שלנו בא"י היא תורת א"י המאחדת ומחברת ומתוך זה מגיעה לחיבור שלמם לה', להבנה אמיתית בפשט התורה, לעולם מחשבתי עשיר ומגוון שמכיל סתירות וניגודים מתוך נשמה שאצלה הכל מאוחד והנ"ל הם רק דרכי גילוי יפות של האחדות (כאור לבן שמתפצל לכל צבעי הקשת). זה כמו שחתן וכלה מתוארים בהרבה דרכים, אבל הכל זה בסה"כ התפרטות של האחדות שביניהם.
מי שלא לומד ומסתכל על דברים מתוך המבט המאחד- מפסיד המון.
חשוב ללמוד חסידות, ובפרט בגיל צעיר, כי זה מלהיב את הנפש, אבל אסור לעצור שם. צריך גם את המבט החסידי- שכלי החב"די, את קו החשיבה וסגנון עבודת ה' הליטאי (המקורי, של נפש החיים), ואז לעסוק בעיקר בהעמקה במרן הרב זצ"ל ולראות ולהבין איזה אור ענק הוא השאיר לנו- את הדרכים לדבקות שלמה בקב"ה דרך תורת א"י, תורה שלמה מכל הבחינות. להשקיע יותר מדי בחסידות בא על חשבון חתירה לעומק הזה ממה שאני רואה.
בגלל שהחסידות לא התקדמה עם התקדמות ההסטוריה, הם לא לקחו את הרעיונות שלהם קדימה- קידוש החומר לדוג' נשאר במסגרת הפרטית, בניגוד לרב שלקח את העקרון שלהם והלביש אותו גם במסגרת הכללית של עמ"י וא"י. אז בפועל, מבחינה מהותית, כשאתה מיישם את תורת הרב אתה מיישם את עקרונות החסידות יותר מהחסידים..
יש הרבה ת"ח שממשיכים את האור הגדול של הראי"ה ועוד ואנחנו לא מספיק נדבקים בהם כי אנחנו לא מבינים את גדלותם שנמצאת מבעד לפשטות.
יש בספרים של הרב נריה הרבה סיפורים מדהימים על הרב זצ"ל, ואין לזה מספיק מודעות.
שבת קמה: מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני תורה. רש"י- מצויינין - מציינין עצמן בלבושים נאים. שאינן בני תורה - כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים.
מי ששואף להיות בן תורה מודד לפי הפנימיות ולא לפי המסביב. הרי אם לדוג' ניקח את הרב שרקי, נלביש אותו כאדמו"ר, נקרא לו הרב אברהם עמוס שערקי, האדמו"ר מקרייס מוישה, וניתן לו להעביר לחסידים שחושבים שהוא אדמו"ר אמיתי רק לא מוכר- שיעור על פ"ש מהסדרה שלו, הם יעופו על זה הרבה יותר מדברי תורה של כל אדמו"ר אחר.
שיעור של הרב אייל ורד בסדרת נפש הפרשה זה שיעור בסגנון חסידי מחזק מאוד.
וכמובן שהחיבור של כל זה ללימוד פשט תנ"ך בעומק ממלא את הנפש ובונה אותה ברמה אחרת לגמרי.
כל החסידויות במשך כל הדורות עיקר ענינם היה המסגרת - "היהודי הפשוט שיושב ועובד כל היום ובערב בא לומר תהילים בבית כנסת במתיקות", בעיקר בחב"ד היו משקיעים בלימוד החסידות, בפיאסצנה היו גם חבורות של "עובדים" גדולים וכך גם בכל החסידיות, אבל רוב האדמורים (חוץ מחבד ופשיסחא), היו בעיקר אנשים פשוטים שהתקרבו לצדיק ועל ידו התקרבו להשי"ת, זה היה עיקר העניין, לא "לימוד החסידות", היום הדתלי"ם שלא מכירים את ההיסטוריה החסידית חושבים שעיקר העניין הוא הלימוד, אבל עיקר העניין היה הקרבה הפשוטה להשי"ת, ואח"כ מי שזוכה כמובן יש הרבה במה להעמיק.
כמובן שמסגרת החסידית היום יש הרבה בעיות, זה שהיא קשורה לחלוטין לתרבות החרדית (שהיא כנראה לא מקורה בחסידיות אלא בפרישות), וזה יוצר הרבה בעיות בפני עצמה, אבל המסגרת של הטישים הפשוטים והחבורה שמסביב לרבה' זה המשך של מה שהיה, פחות או יותר.
אבל גם כיום יש תרבות של 'משפיעים' - יהודים עובדי השם שאינם אדמורים אבל השפעתם בציבור גדולה מאד - בראשם הרב מוטל זילבר - שיש לו קצת קהילה, והוא כן נקרא קצת אדמו"ר אבל לא סטנדרטי, יש גם כמובן את ר' מיילך בידרמען, הרב מנחם ארלנגר, הרב יצחק משה ארלנגר, הרב צבי מאיר זילברברג (יותר מתעסק בפרישות מאשר בחסידות), ועוד ועוד.
אעבוד אותך ה' בכל כוחי, תהילת אלוהי שגורה בפי.
ענייני העולם גבהו ממני, נחשכו ונסתמו ארובות עיני.
אשליך עליך כל יהבי, אשים בך האל כל מבטחי.
מחשבת חרוץ אך למותר, הרהורי תורתך חפצתי במוֹהַר.
אקריב לך כקרבן את נפשי, אנסה לתת לך לבי ומחשבתי.
הסר ממני מחשבת גאוות תועבה, תטע בקרבי שמחה ואורה.
עזרני לקיים מצוותך באהבה, עזרני לבטוח בך ברוב חיבה.
הרחב פי ותמלאהו מתורתך, תמלא מוחי ממעיין חכמתך.
הסר ממני כל מחשבת דאגה, כל מחשבת צער יגון ואנחה.
הסר מכתיבת תורתי מרמה, כל שקר עיוות טעות שגגה.
אעבוד אותך בלב תמים טהור, תמלא את קרבי מלא אור.
אני מחפש ספר חסידי (לא חב"ד או ברסלב) שנותן הדרכה מעשית בעבודת ה' מתוך החסידות הפולישער'ס דווקא
*advfbעוד כמעט שבועיים, מה אתם רוצים לברך את עצמכם לכבוד חודש אלול?
אנחנו עכשיו היינו באבל של בין המיצרים ושיאו בתשעה באב, ואח"כ הגענו להתרגשות של ט"ו באב.
אוטוטו שנה חדשה מתחילה,
ודווקא בסיומה של השנה באה התבוננות מיוחדת,
יש צורך לסכם את השנה,
מה עבר עלינו השנה
מה השגנו, מה לא השגנו
מה למדנו, מה אנחנו עוד רוצים ללמוד
בסיומים של פרקי זמן ותקופות משמעותיות,
יכול להיות דכדוך מסויים, על דבר שהיה ולא ישוב. היה ונגמר.
יכולה להיות שמחה, על הברכה מאותה דבר שהסתיים ואיתה אנחנו ממשיכים הלאה להיות במדרגה יותר גבוהה
יכולים להיות גם הרבה רגשות אשמה,
בעיני זה טעות לצבוע את כל חודש אלול ברגש האשמה.
זה בקלות יכול ליצור ניכור ורצון להתרחק מהמהות של החודש.
חוץ מזה, בתשובה יש הרבה חלקים, אשמה הוא אחד מהם, ויש עוד חלקים נפלאים בתשובה. הם גם יכולים להיות כלי נפלא לשפע וברכה.
אז אולי באמת כדאי לפתוח את זה,
בדרך כלל "זה לא כיף" לחזור בתשובה.
התשובה היא גוררת איתה צער, בהכרח.
אבל נלע"ד שזה לא העיקר של התשובה.
המסילת ישרים מסביר את תהליך התשובה בצורה פשוטה למדי -
"ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה,
דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו"
התשובה היא עקירת הרצון.
אך למה נועדה עקירת הרצון?
זהו, עקרתי את הרצון. מה הלאה?
מה הלאה? - לשים רצון חדש. רצון יותר טוב. רצון יותר מכוון כלפי רצון ה'.
כדי להשתפר צריך לזהות את החסרון,
זיהוי החוסר גורר כאב וצער,
אך גם מאפשר למלא את החסרון.
אז בחודש אלול, בסיומה של השנה וההכנה לקראת השנה הבעל"ט,
אנחנו מביטים בחסרון וכואבים את מה שלא טוב,
אך זאת לא המטרה, זה רק אמצעי.
המטרה זה לגדול.
מה לא יותר כיף מלהתקדם בחיים?
זה פשוט? לא, בכלל לא.
אבל זה כיף חיים להתקדם.
מוזמנים לשתף הרהורים לקראת אלול המתקרב ובא
מחפש רב/שיעורים לתת לי דרייב בעבודת השם. לצערי, אין לי הרבה זמן להקדיש ביום ללימוד, מרגיש שחוק ובלי כוחות. מחפש שיעורים שיעזרו לי להפוך את כל העשייה לעבודת השם, להתמלא בשמחה ובלב טוב כלפי כל הסובבים אותי (בעיקר משפחתי..)
תודה ויום שמח!
השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם
וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.
מה אתם אומרים? ההתחזקות הזאת ברשתות החברתיות באמת אמיתית? יש לה תוקף?
כאילו מתחזקים וזה אבל אחרי תמיד אוהב אותי הגיע עולם בשני צבעים... ככל יש מלא בלבול שזמרים שיצאו מהארון שרים שירים של חיבור לה' וכו'
יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...
לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...
כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...
אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷
בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....
בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח.....
מסף ריגוש שעולה כל הזמן
מחפשים חוויות משמעותיות יותר
לדת יש משמעות בשפע
וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה
זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות
קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.
קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.
אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?
לצערי...
יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...
היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.
ולא, זה לא שלא טוב שם.
אני מאד מאד אוהבת להיות שם.
רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.
אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...
עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.
במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.
בהתכתבות (שאמורה להיות) מקצועית בין בנים ובנות?
עד כמה נחמדים צריכים להיות? אם בכלל? יש מקום לקצר כדי להפחית אינטראקציה או שהעניין הוא הצורה שבה מתכתבים?
ומה עושים כשהעבודה ביחד הופכת לאינטנסיבית יום יומית?
פנים אל פנים הגבולות ברורים אבל איכשהו בווטסאפ הכל מטושטש.
התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...
אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,
לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.
כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.
(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)
"אם לא מערבים רגשות בכלל"
בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.
ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.
השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?
כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"
יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין
אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא?
בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...
את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.
"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"
זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.
אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.
אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.
ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.
אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.
לשמור על מרחק מסויים
זה לא סתם כי בא לה
אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)
לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית
אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים
בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת
הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר
אם כוונת הקשר מקצועית
היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית
קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...
מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם
אולי יש אנשים חסרי מודעות
שלא שמים לב למה שהם עושים
(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים
מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי
זה אף פעם לא הלך למקום אחר
לא מצידי
ולא מהצד השני)
