בעיקר עובדת על הנעלבים ואינם עולבים.

אולי מטרת על

אבל בדרך אליה מרגיש שיש לי מלא עבודה.

ולכן מה שהקב"ה מצפה ממני זה להתקדם לפי הנקודה שאני נמצא בה כעת אז אני משתדל לקבל את המדרגה בה אני נמצא כעת ומתוכה לפעול.

לא כיף שיש פער בין האידיאל לבין המקום בו אני נמצא בעבודת המידות אבל אלו החיים

אני יודעת שיש עניין כזה בדברי חז"ל

אבל כיום, לנו האנשים הפשוטים, סביר להניח שזה לא יושב על גדלות נפש ויותר על בעיות בערך העצמי.

ויש 613 מצוות ואלפי הידורים בעבודת הלב,

על ההקפדות השנויות במחלוקת כדאי לשמור אחרי שהקפדנו בכל השאר(;

אני דוקא חושב שכל אחד יכול להגיע למשהו מהמדרגה הזאת. החל מלא לשאוג על אותו אחד שמבזה, לתרץ שלו יש איזה טריגר שגורם לו להתפרץ, לרחם עליו, להסית את המחשבה, להזכיר לי שהקב"ה הוא היחיד שמנהיג את העולם ושלא צריך להתרגש מאף אחד וכו'. כל אלה שלבים לפני המטרה המושלמת לדעתי.

ואני חושב שאנחנו רואים את זה לפעמים על עצמנו. לדוגמה כשמקבלים בזיון מילד קטן או איזה בוט באינטרנט ויודעים להחליק את זה יחסית.

אגב גם בתוך הלשמוח בבזיון יש מדרגות. אבל אני לא חושב שזאת מטרה שאין לנו שייכות בה.

חוץ מזה- לא פתחתי את *ספר ההידורים השלם בעמוד אקראי והופיע הרעיון הזה,

אלא יותר זה משהו שנתקלים בו ביום יום, שכשנופלים לכעס או לעצבות בגללו, המציאות הזאת זועקת לתיקון.

*בטוח יש ספר כזה חחח

בין להתנהל מול ביזיון לבין *לשמוח* מבזיון.

אני לא אגיב כשמישהו מטיח בי עלבונות מהסיבה הפשוטה שאני מכבדת את עצמי ודואגת לעצמי ואני אצא ולא אחזור לאותו מקום.

ולא מהסיבה שאני שמחה בעלבונות או שהם מזככים לי את הנפש.

דרגה כזאת מתאימה אולי לספגנים ולא לדורנו.

גם אדם ששמח בבזיון הוא לא בהכרח נראה כנוע ונחות.

הוא גם ממשיך להתפלל כל יום "אל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון",

אבל ברגע האמת גם כשהדברים לא מסתדרים לו כמו שהוא רצה הוא עדיין שמח בהנהגת ה'.

כנראה שהמדרגה הבריאה של לשמוח בבזיון באה יחד עם עין טובה על הכל, ואמונה גדולה בקב"ה.

אם לא אולי באמת מדובר בבעיות בערך העצמי.

יפה. יש ספר שנקרא "הצד השני של הסיפור" - יהודית סמט.

זה עוזר אם חוזרים על זה. יש בו דוגמאות יומיומיות שכולנו פוגשים ואיך אפשר לראות אותן אחרת.

ישנה גם הדרך של ביירון קטי, בספריה (גם השני) ולהבדיל הדרך של הצדיק ר' אושר פרוינד, זצק"ל.

מי שמעבירה את דרכו היא הרבנית שולמית פישר שתח' ושמעתי מאנשים שאני מאוד מעריכה

שזה שינה להם דברים רבים. 

ישנו גם ספר שנתקלנו בו לאחרונה בשם: "חובת האדם בעולמו" - הדרכה מעשית בכל התחומים. מקסים 

ומאתגר. עם דוגמאות. כתוב בצורה פשוטה מאוד ונוחה מאוד לקריאה. המחבר נשאר עלום.

בשיעור ששמעתי פעם, אמרה הרבנית כך:

"אם מישהו פוגע בנו, במילים או במעשה, מותר להעלב. אבל אם אפשר, להניח את

הכבוד שלנו בצד ולחשוב: מסכן אם הוא מתנהג כך.

זה הקושי: לראות את השני בסיטואציות כאלה, אולי לא מייד, אבל להבין שגם הוא/היא מגיבים

כך כי.... ולא לראות זאת רק מהצד הפגוע שלנו.

דוגמא קטנטנה אישית: נסעתי עם בתי לנופש קטן. במקום היו גם חילונים. 

היא אמרה משהו שהרגיז אותי. הערתי לה על כך. לא עבר זמן רב ו"קיבלתי"

זאת בחזרה.... כמובן, רק לאחר שנעלבתי למהדרין, נזכרתי בזה...

בהצלחה לכולנו עם כל זה: כבני אדם....כיהודים!

קודם כל זה מעיד על אדם שיש לו סנטר חזק, שהוא יודע לשמוע דברים של אנשים ולעשות הבדלה בין דברי ביקורת אמיתיים שהוא יכול להוציא ולקחת מזה, לבין להיעלב ולהבין ש: א) "ה' אמר לו קלל". ב) הצורה שבה אדם מדבר מעידה ביותר על עצמו.

בנוסף זוכה שהעולם מתקיים על ידו... "תולה ארץ על בלימה"... 

ונאמר עליו "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

וזוכה לכפרת עוונות הטובה ביותר כי אין בה הפרעה לעבודת ה', זה לא ייסורים בבריאות וכד' שמונעים אותו מכך, ואם הבנתי נכון סימן שזה ייסורים של אהבה.

אז בטחחח שיש לי מטרה להצליח לעמוד בזה ולהיות חזקה באמונה, אבל ב"ה לא התנסיתי בבזיונות קשים.

אדם שסופג עלבונות קשים מהסביבה צריך כנראה לשנות סביבה ולהציב גבולות או לפשפש במעשיו למה הסביבה מגיבה לו בעלבונות קשים.

לקבל עלבונות ולשתוק אולי מתאים לגדולי דור או צדיקים שהיו להם מתנגדים רוחניים.

ככה סתם זה לא מצב תקין.

דוד המלך ספג בזיונות כל חייו.

צדיקים רבים הציגו את עצמם כשוטים כדי שלא לקבל כבוד, ואפילו חיבבו את הבזיונות.

יחסית לא מזמן נפל לי האסימון כמה התקלקלתי באמונה בגלל כל הדיבורים האלה היום! 

כל הזמן אומרים "לעמוד על שלך" "לא להיות פראייר" וכולי, והדיבורים האלה הם שטויות במיץ עגבניות, והם יוצרים כל כך הרבה מריבות בין אנשים, שהמושג "לוותר" הפך למושג שלילי אצלם, כי מלמדים אותנו לשים את עצמנו במרכז. זה כ"כ טעות!

יש מצבים חריגים, לדוגמא אם כבוד התורה נפגע או שיכול להיווצר חילול ה', או פגיעה בסמכות של מישהו שחשוב שתהיה לו סמכות, שצריך לפעול בצורה שעומדת על הכבוד. אבל כשזה משהו אישי, המטרה היא לא להיות מושפל בשקט, אלא להיות חזק מבפנים כך שזה לא ישפיל אותך. שדברים של אנשים לא יהיו כ"כ ברי השפעה עליך, רק ה' משפיל ומרומם. האמת בלב צריכה להיות יותר חזקה.

וזה לא סותר מה שכתבתי גם מקודם שאפשר לבודד את הביקורת האמיתית בדברים ולקחת אותה לתשומת לבנו.

בד"כ אנשים שיש להם ענווה אמיתית ויראת שמיים יהיו אהובים על אנשים ולא להיפך, אבל תמיד יש אנשים מקולקלים או קנאים ואם ה' שלח אותם לבזות אותך תדע שזה ניסיון מאת ה' לרומם אותך, אין להם כוח מעצמם. 

ויש הבדל בין ביקורת לעלבון.

אני מאמינה שדרגה כזאת באמונה יכולה להיות נחלת כל אחד מאיתנו.

למעשי אבותי.

את צודקת.

מאוד יפים ביהדות אבל אם הם לא מגיעים ממקום מאוד יציב וגבוה בנפש כמו שכנראה הגיע אליו דוד המלך, הם כנראה מגיעים ממקומות הפוכים - מקומות מאוד חלשים ונמוכים בנפש.

וצריך להיזהר עם זה.

יש הרבה דברים יפים וחשובים שכדאי להתחזק בהם קודם, כרגע זה מבחינת לעשר את המלח.

על לימוד גמרא לבנות

וברצינות, אמונה זה העיקר. וזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות שלנו.

ואם אישה יכולה ללמוד תארים ודוקטורט אין שום סיבה שלא תלמד תורה וגמרא.

רוב גדולי הדור חושבים ככה ב150 שנה האחרונות.

אבל לימוד תורה לא קשור לחכמה הוא קשור ליראת שמיים...

חחח לא התאפקת

כתוב בפרשה האחרונה.

שאם אנחנו פה בפורום ולא באמצע לכתוב את התהילים, כנראה שלכולנו יש עוד דרך ארוכה.

לשאוף זה יפה, אבל להתחיל להשתפר מהסוף יכול להגיע ממקום לא בריא ולא נכון.

השאלה הייתה אם אנחנו שואפים.

גם זה שאנחנו שואפים לזה לא אומר שנגיע לזה.

ובכלל כדאי לשאול ל100 ולהגיע ל80 מאשר לשאוף ל80 ולהגיע ל60.

אם הפער בין הרצוי למצוי לא מכניס אותנו למרה שחורה...

מאוד.

שמח בבזיונות כבזיונות

אך המחשבה שעוברת אחרי ביזיון כלשהו שאם לא זה

אז היה הולך לי הרכב או משהו בסגנון...

משמח אותי שהרכב עדיין איתי(:  

רק אומר שלא תמיד חוסר התבזות מגיע מענווה..

כי את הנעשה אין להשיב, אבל יש מעלה גדולה בלעמוד מול הביזוי וללמוד ממנו.

בין אם זה לעבוד על נקודה שצריכה שיפור שהסיטואציה האירה לי, ובין אם זה ללמוד לקבל את הבושה של הבזיון, ענווה.. 

אדם ששומע עלבון, בד"כ יש לו בסיס מסוים. לפעמים הבסיס הגיע מהמעליב - לדוגמא חברה שטענה שאני כך וכך, חשבתי לעומק על הסיטואציה והבנתי שהאמירה שלה היא על עצמה ולא עלי.

ולפעמים אדם אחר מתרגז כי:

האדם שמולו לא רואה את ההתנהגות שלו שגורמת להשלכות מסוימות וכו, ולכן בשלב מסוים מאבד שליטה ומדבר בצורה לא נעימה או צועק, כועס וכו.

לכן לדעתי קודם כל צריך לחשוב על הסיבה לשיח הלא נעים ואז להגיע לעבודת מידות על התגובה הרגשית.

אני אישית ממש לא שמחה במצבים כאלה, ולא חושבת שאגיע לדרגה כזו. אבל לקחת בפרופורציה ולהבין מאיפה זה מגיע, ואם יש כאן ביקורת סמויה עלי ולשנות בהתאם, את זה לדעתי יותר קל ליישם.

וגם בעיני חשוב לדעת לקחת אחריות לא פחות מעבודה רוחנית.

ללמוד לפסח, הלכות והכנת הלב

אני לא על זה בכלל לצערי

אתה צריך להיות מדריך באיזה מוסד גמילה או משהו שאנשים עוברים שם התפתחות אישית וצריכים את המוטיבציה והצעדים המעשיים

אם היית בגיל המתאים גם מדריך בתיכון היה יכול להיות טוב

הדפוס התעניינות הזה מתאים יותר למדריך ולא לשאלה כללית בפורום..

תודה על האכפתיות אבל לא התכוונתי לדווח פה

נקודות שעלולות להחמיץ ולשים לב אליהם ולטפל בהם. מעשית. הכי מעשית שיש.

שחוסר הכרות הטוב נמשלה לחמץ, שהיא גם תופחת כמו בצק.

שמשהו קצת יכול להעיב על הכל.

ובאמת כתבתי את זה מהמקום שלי.

אויל זה גם מתקשר לפסח ביחס לשירת הים.

שכאמור בחזל חזקיה היה אמור להיות משיח והוא לא היה כי לא אמר שירה.

תודה זיויק על החיזוק העצמי בשרשור הזה!

🤭

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.

הרגעים הנעימים הם נקודות שצובעות כל שאר הזמן.

לכן הם חשובים, ועוד יותר - לכן חשוב להבחין בהם!

העלית בי געגועים

עוד משהו שעורר בי געגועים לאחרונה:

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.

בהצלחה חבר יקר!!!

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

שהכותרת שלו היא

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

הגישה הנכונה ללימוד תורה ולא פחות חשוב מזה הגישה הלא נכונה ללימוד תורה.

אני רוצה לנסות להסביר: אני מכיר כל מיני כיוונים, אני למקד את עצמי מתוך החוכמה של החוויה שלכם דברים שנגעו בכם (משהו שאין ל-AI). אני מחפש רעיונות מפותחים ומתפתחים בנושא למשל על בסיס: "שלא ברכו בתורה תחילה"/ "לא זכה נעשית לו סם"/ "הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידם" ועוד.

מקווה שהשאלה וההקשר מובנים תודה.

"משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!"

ברכות ס"א עמוד ב' - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%94%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D
 - התלות בלימוד התורה, זה עניין מאוד יסודי בעיני. זה לא רק צ'ופר, אלא זה זה החיים. גישה לא נכונה ללhמוד תורה מוצאת "אלטרנטיבות" אחרות או פשוט לא מבינה את ההכרחיות של לימוד תורה.

יש עוד פסקה של הרב קוק בשמונה קבצים שחזיקה אותי ביחס ללימוד שלא לשמה, פסרמתי אותה פה פעם אחת, לא מוצאת כעת. העתיק אותה לכשאמצא.

על הכיוון. באמת חשוב לי החיבור הישיר למדרשים ולמקורות (לא מאמרים מודרנים שונים של ד"ר מנותקים אלא משהו רציני) אבל כמו שאמרתי אני רוצה למקד את עצמי לפי היכרות של רעיונות יותר מפותחים - מהרעיון אל המקור, במקביל למה שאני אישית מתייגע בחיפוש עצמי מהמקור לפירוש.

יש שמחה על ההתקרבות לה'. בזמן שאתה בצער אתה מקיים מצוות תשובה, וממילא אתה דבוק אז בה'.

"מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלהים אלי אתה א‍שחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך".

על אותו משקל, תיקח את הרגשת הכאב על החטא להרגשה כאב כללית ויסודית על הריחוק מה' כשאין השראת שכינה ומקדש. תרגיש כאב על זה שה' נסתר.

אולי יעזור לך ללמוד קצת את הפרק שבו הרב קוק מדבר על ייסורי התשובה ועל הטוב שצומח מהם(נראלי אזור פרק ט)

אבל זה שלב שצריך לעבור כדי להתקדם הלאה

צער ועצבות הם עצת היצר, לדרדר את האדם להמשיך לחטוא...

עיקר התשובה הוא ההתקדמות, אחרי החרטה כמובן.

לא לשכוח עם ישראל חטאו בעגלה, סמוך למעמד הר סיני והנה כולנו כאן. אז קל וחומר שאפשר לעשות תשובה על רוב החטאים רנדומליים ולהתקדם