בעיקר עובדת על הנעלבים ואינם עולבים.

אולי מטרת על

אבל בדרך אליה מרגיש שיש לי מלא עבודה.

ולכן מה שהקב"ה מצפה ממני זה להתקדם לפי הנקודה שאני נמצא בה כעת אז אני משתדל לקבל את המדרגה בה אני נמצא כעת ומתוכה לפעול.

לא כיף שיש פער בין האידיאל לבין המקום בו אני נמצא בעבודת המידות אבל אלו החיים

אני יודעת שיש עניין כזה בדברי חז"ל

אבל כיום, לנו האנשים הפשוטים, סביר להניח שזה לא יושב על גדלות נפש ויותר על בעיות בערך העצמי.

ויש 613 מצוות ואלפי הידורים בעבודת הלב,

על ההקפדות השנויות במחלוקת כדאי לשמור אחרי שהקפדנו בכל השאר(;

אני דוקא חושב שכל אחד יכול להגיע למשהו מהמדרגה הזאת. החל מלא לשאוג על אותו אחד שמבזה, לתרץ שלו יש איזה טריגר שגורם לו להתפרץ, לרחם עליו, להסית את המחשבה, להזכיר לי שהקב"ה הוא היחיד שמנהיג את העולם ושלא צריך להתרגש מאף אחד וכו'. כל אלה שלבים לפני המטרה המושלמת לדעתי.

ואני חושב שאנחנו רואים את זה לפעמים על עצמנו. לדוגמה כשמקבלים בזיון מילד קטן או איזה בוט באינטרנט ויודעים להחליק את זה יחסית.

אגב גם בתוך הלשמוח בבזיון יש מדרגות. אבל אני לא חושב שזאת מטרה שאין לנו שייכות בה.

חוץ מזה- לא פתחתי את *ספר ההידורים השלם בעמוד אקראי והופיע הרעיון הזה,

אלא יותר זה משהו שנתקלים בו ביום יום, שכשנופלים לכעס או לעצבות בגללו, המציאות הזאת זועקת לתיקון.

*בטוח יש ספר כזה חחח

בין להתנהל מול ביזיון לבין *לשמוח* מבזיון.

אני לא אגיב כשמישהו מטיח בי עלבונות מהסיבה הפשוטה שאני מכבדת את עצמי ודואגת לעצמי ואני אצא ולא אחזור לאותו מקום.

ולא מהסיבה שאני שמחה בעלבונות או שהם מזככים לי את הנפש.

דרגה כזאת מתאימה אולי לספגנים ולא לדורנו.

גם אדם ששמח בבזיון הוא לא בהכרח נראה כנוע ונחות.

הוא גם ממשיך להתפלל כל יום "אל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון",

אבל ברגע האמת גם כשהדברים לא מסתדרים לו כמו שהוא רצה הוא עדיין שמח בהנהגת ה'.

כנראה שהמדרגה הבריאה של לשמוח בבזיון באה יחד עם עין טובה על הכל, ואמונה גדולה בקב"ה.

אם לא אולי באמת מדובר בבעיות בערך העצמי.

יפה. יש ספר שנקרא "הצד השני של הסיפור" - יהודית סמט.

זה עוזר אם חוזרים על זה. יש בו דוגמאות יומיומיות שכולנו פוגשים ואיך אפשר לראות אותן אחרת.

ישנה גם הדרך של ביירון קטי, בספריה (גם השני) ולהבדיל הדרך של הצדיק ר' אושר פרוינד, זצק"ל.

מי שמעבירה את דרכו היא הרבנית שולמית פישר שתח' ושמעתי מאנשים שאני מאוד מעריכה

שזה שינה להם דברים רבים. 

ישנו גם ספר שנתקלנו בו לאחרונה בשם: "חובת האדם בעולמו" - הדרכה מעשית בכל התחומים. מקסים 

ומאתגר. עם דוגמאות. כתוב בצורה פשוטה מאוד ונוחה מאוד לקריאה. המחבר נשאר עלום.

בשיעור ששמעתי פעם, אמרה הרבנית כך:

"אם מישהו פוגע בנו, במילים או במעשה, מותר להעלב. אבל אם אפשר, להניח את

הכבוד שלנו בצד ולחשוב: מסכן אם הוא מתנהג כך.

זה הקושי: לראות את השני בסיטואציות כאלה, אולי לא מייד, אבל להבין שגם הוא/היא מגיבים

כך כי.... ולא לראות זאת רק מהצד הפגוע שלנו.

דוגמא קטנטנה אישית: נסעתי עם בתי לנופש קטן. במקום היו גם חילונים. 

היא אמרה משהו שהרגיז אותי. הערתי לה על כך. לא עבר זמן רב ו"קיבלתי"

זאת בחזרה.... כמובן, רק לאחר שנעלבתי למהדרין, נזכרתי בזה...

בהצלחה לכולנו עם כל זה: כבני אדם....כיהודים!

קודם כל זה מעיד על אדם שיש לו סנטר חזק, שהוא יודע לשמוע דברים של אנשים ולעשות הבדלה בין דברי ביקורת אמיתיים שהוא יכול להוציא ולקחת מזה, לבין להיעלב ולהבין ש: א) "ה' אמר לו קלל". ב) הצורה שבה אדם מדבר מעידה ביותר על עצמו.

בנוסף זוכה שהעולם מתקיים על ידו... "תולה ארץ על בלימה"... 

ונאמר עליו "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

וזוכה לכפרת עוונות הטובה ביותר כי אין בה הפרעה לעבודת ה', זה לא ייסורים בבריאות וכד' שמונעים אותו מכך, ואם הבנתי נכון סימן שזה ייסורים של אהבה.

אז בטחחח שיש לי מטרה להצליח לעמוד בזה ולהיות חזקה באמונה, אבל ב"ה לא התנסיתי בבזיונות קשים.

אדם שסופג עלבונות קשים מהסביבה צריך כנראה לשנות סביבה ולהציב גבולות או לפשפש במעשיו למה הסביבה מגיבה לו בעלבונות קשים.

לקבל עלבונות ולשתוק אולי מתאים לגדולי דור או צדיקים שהיו להם מתנגדים רוחניים.

ככה סתם זה לא מצב תקין.

דוד המלך ספג בזיונות כל חייו.

צדיקים רבים הציגו את עצמם כשוטים כדי שלא לקבל כבוד, ואפילו חיבבו את הבזיונות.

יחסית לא מזמן נפל לי האסימון כמה התקלקלתי באמונה בגלל כל הדיבורים האלה היום! 

כל הזמן אומרים "לעמוד על שלך" "לא להיות פראייר" וכולי, והדיבורים האלה הם שטויות במיץ עגבניות, והם יוצרים כל כך הרבה מריבות בין אנשים, שהמושג "לוותר" הפך למושג שלילי אצלם, כי מלמדים אותנו לשים את עצמנו במרכז. זה כ"כ טעות!

יש מצבים חריגים, לדוגמא אם כבוד התורה נפגע או שיכול להיווצר חילול ה', או פגיעה בסמכות של מישהו שחשוב שתהיה לו סמכות, שצריך לפעול בצורה שעומדת על הכבוד. אבל כשזה משהו אישי, המטרה היא לא להיות מושפל בשקט, אלא להיות חזק מבפנים כך שזה לא ישפיל אותך. שדברים של אנשים לא יהיו כ"כ ברי השפעה עליך, רק ה' משפיל ומרומם. האמת בלב צריכה להיות יותר חזקה.

וזה לא סותר מה שכתבתי גם מקודם שאפשר לבודד את הביקורת האמיתית בדברים ולקחת אותה לתשומת לבנו.

בד"כ אנשים שיש להם ענווה אמיתית ויראת שמיים יהיו אהובים על אנשים ולא להיפך, אבל תמיד יש אנשים מקולקלים או קנאים ואם ה' שלח אותם לבזות אותך תדע שזה ניסיון מאת ה' לרומם אותך, אין להם כוח מעצמם. 

ויש הבדל בין ביקורת לעלבון.

אני מאמינה שדרגה כזאת באמונה יכולה להיות נחלת כל אחד מאיתנו.

למעשי אבותי.

את צודקת.

מאוד יפים ביהדות אבל אם הם לא מגיעים ממקום מאוד יציב וגבוה בנפש כמו שכנראה הגיע אליו דוד המלך, הם כנראה מגיעים ממקומות הפוכים - מקומות מאוד חלשים ונמוכים בנפש.

וצריך להיזהר עם זה.

יש הרבה דברים יפים וחשובים שכדאי להתחזק בהם קודם, כרגע זה מבחינת לעשר את המלח.

על לימוד גמרא לבנות

וברצינות, אמונה זה העיקר. וזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות שלנו.

ואם אישה יכולה ללמוד תארים ודוקטורט אין שום סיבה שלא תלמד תורה וגמרא.

רוב גדולי הדור חושבים ככה ב150 שנה האחרונות.

אבל לימוד תורה לא קשור לחכמה הוא קשור ליראת שמיים...

חחח לא התאפקת

כתוב בפרשה האחרונה.

שאם אנחנו פה בפורום ולא באמצע לכתוב את התהילים, כנראה שלכולנו יש עוד דרך ארוכה.

לשאוף זה יפה, אבל להתחיל להשתפר מהסוף יכול להגיע ממקום לא בריא ולא נכון.

השאלה הייתה אם אנחנו שואפים.

גם זה שאנחנו שואפים לזה לא אומר שנגיע לזה.

ובכלל כדאי לשאול ל100 ולהגיע ל80 מאשר לשאוף ל80 ולהגיע ל60.

אם הפער בין הרצוי למצוי לא מכניס אותנו למרה שחורה...

מאוד.

שמח בבזיונות כבזיונות

אך המחשבה שעוברת אחרי ביזיון כלשהו שאם לא זה

אז היה הולך לי הרכב או משהו בסגנון...

משמח אותי שהרכב עדיין איתי(:  

רק אומר שלא תמיד חוסר התבזות מגיע מענווה..

כי את הנעשה אין להשיב, אבל יש מעלה גדולה בלעמוד מול הביזוי וללמוד ממנו.

בין אם זה לעבוד על נקודה שצריכה שיפור שהסיטואציה האירה לי, ובין אם זה ללמוד לקבל את הבושה של הבזיון, ענווה.. 

אדם ששומע עלבון, בד"כ יש לו בסיס מסוים. לפעמים הבסיס הגיע מהמעליב - לדוגמא חברה שטענה שאני כך וכך, חשבתי לעומק על הסיטואציה והבנתי שהאמירה שלה היא על עצמה ולא עלי.

ולפעמים אדם אחר מתרגז כי:

האדם שמולו לא רואה את ההתנהגות שלו שגורמת להשלכות מסוימות וכו, ולכן בשלב מסוים מאבד שליטה ומדבר בצורה לא נעימה או צועק, כועס וכו.

לכן לדעתי קודם כל צריך לחשוב על הסיבה לשיח הלא נעים ואז להגיע לעבודת מידות על התגובה הרגשית.

אני אישית ממש לא שמחה במצבים כאלה, ולא חושבת שאגיע לדרגה כזו. אבל לקחת בפרופורציה ולהבין מאיפה זה מגיע, ואם יש כאן ביקורת סמויה עלי ולשנות בהתאם, את זה לדעתי יותר קל ליישם.

וגם בעיני חשוב לדעת לקחת אחריות לא פחות מעבודה רוחנית.

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)