מאמין שגם אם תקחי על עצמך דירה קטנה תמצאי במהירות שותפה ואז את הוועדה הממיינית. את יכולה לבחור מי הסגנון שיהיה איתך בדירה

הבדידות יכולה להיות מסוכנת לא פחות

לכן לא הייתי ממהר להכריע בין השתיים

יכול להיות שלך יש עולם ערכי אחר ואפשר לדון על כך.

בכללי, חברה מעורבת זאת סיסמא,

כדי להבין את המונח צריך להסביר אותו.

כל עוד לא מסבירים - בסדר, סיסמאות תמיד אפשר להגיד

אבל נראה לי שלא כדאי לנצלש את השרשור

אגב, כמה זוגות *תורניים* אתם מכירים שיצא מדבר כזה? ובכלל? 

ובקשר לשאלה בסיפא- לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת. יכול להיות שתורניים פחות מכירים ככה כי הם פחות נמצאים בחברה מעורבת וחבל שכך ביגלאים האלו.

אם שבא לשם פחות דוס ימשיך את אותה מגמה,

מי שבא לשם דוס ישמור על כך גם שם. אדרבה, זה ישמור לו על השפיות.

לחפש מדרשיה או משהו בסגנון?

אני יודע שיש דבר כזה בעולם החרדי שבו הנשים יוצאות לעבוד

בבקרים ובערב חוזרות לדירת שותפות שאותה הן מתחזקות ובמקביל יש להן שיעורים שם

אין את זה לבנות לאומיות?  

לא יודעת כל-כך אם זה המקום ..

אבל גם אם את בוחרת להישאר בבית או באזור שלך

או לצאת

יש תמיד מקומות ..

מה שקורה אצלי זה שתמיד יש בנות שמתחתנות אבל במקביל אני מגדילה את המעגל ..

מה שאנחנו עושות זה חברןת של חברות ואז בום יש לך חברות חדשות ..

אנחנו קבוצה של איזה 18 בנות שזה המון לנשים בגיל שלי

נגיד אני עושה הפרשת חלה אני מזמינה חברות והן שואלות אותי אם אפשר להביא חברות .. וברור שכן

ואז אנחנו מעגל גדול

יש נשואות ויש רווקות ..

אנחנו נפגשות גם אצל הרווקות וגם אצל הנשואות

אגיד לא פעם שנשים נשואות לפעמים שוכחים אותן

שאני יוצאת ליום לא בהכרח אני אציע למי שנושאה אבל הן מבקשות שוב להזמין אותן..

ברור שהרווקות יותר מבינות מקרוב מה אני עוברת..אבל זה לא סותר שבשאר הנושאים הכל רגיל .

קיצר תזמי ערבים אפילו עם 2 חברות הן יבואו עוד 2 חברות וכבר..

זה לדעתי

בהצלחה

אה עוד משהו חשוב סגנון ..

אני חושבת שאדם שזקוק לחברה .. יכולה להגיד לך עלי זה ממש מחיה אותי .. זה חשוב לי אז אשקיע בזה

מה זה אומר שגם אם עושים משהו שאני פחות אוהבת .. למשל משחק קופסא .. אני אשתתף.. אני יודעת שיש פה שלל דעות והכל טוב פעם אנחנו נכינות משהו במטבח פעם בים פעם בעגלת קפה פעם לומדות תורה

( יש הרבה סגנונות. יש דתלושיות יש דתיות לאומיות יש תורניות על גבול החרדי ויש לייט .. הכי חשוב עין טובה

ככה הרבה יותר קל לעמוד על הגבולות שלך ועל הקבלה של אחת השניה)

יכולה להגיד לך שהיינו באיזה ערב של נשים שבו עלו מלא רבניות .. והבנות הדתלשיות הרגישו לא בנוח והם שיתפו העיקר שאנחנו איתכן..

יש הרבה רגעים מתוקים בתוך זה ..

נניח אנחנו בסופר אחת אוכלת רק כשרות מהודרת אז השניה שלא מקפידה על זה תחפש לה ראשונה ..

אני חושבת שאת קטנה יותר יש פריבילגיה ליצור סגנון בול כמו שלך שגודלים אפשר כבר לדעת להכיל יותר סגנונות

אנחנו יוצאות בשביל אחת בשניה לא דווקא בשביל לעשות וי

אבל ביקשת הערות והכוונות...

בתור בחור "חרד"לי" שעבר את גיל 30 (וגר אצל ההורים), אני חושב שלמרות ריבוי הרווקים והרווקות בימינו קשה למצוא דירות כאלה,

בגלל שרבים מה"חרד"לים" מבינים/מרגישים שהמציאות הנורמלית ורצון ה' הם שאדם יישאר בבית הוריו ומשפחתו עד נישואיו (גם אם הם מתאחרים מאוד).

מציע לך לחשוב ולהתבונן בנקודה הזו, ואולי תגלי שהתחושה שהגיע הזמן לצאת מהבית לדירה נחלשת קצת וממילא הבעיה נפתרת מכיוון בלתי צפוי.

אני ממש לא מזלזל בצורך להגדיל את מעגל החברות הרווקות, אבל לא בטוח שזו הדרך היחידה. כמובן, הפתרון האמתי לבעיית הבדידות נמצא במקום אחר

לא ממש מסכים עם ההכרזה:

רבים מה"חרד"לים" מבינים/מרגישים שהמציאות הנורמלית ורצון ה' הם שאדם יישאר בבית הוריו ומשפחתו עד נישואיו (גם אם הם מתאחרים מאוד)

המשתמע שזה אכן רצון ה'. אני לא ממש בטוח שזה כך. הרבה יותר טוב לאדם, בדרך כלל, לפתח עצמאות ולנהל בעצמו את כל ענייני חייו.

יכולים להיות מקרים ומצבים רבים שבהם יש יתרון להישאר בבית ההורים או שהיתרונות והחסרונות שקולים. אבל מפריע לי המשתמע שזה דווקא רצון ה'

או המשפחה בה נולדת או זו שהקמת.

שלבי ביניים אינם רצויים ויוצרים אידאליזציה לחיי רווקות.

ערבבת כאן בין "יותר טוב" לבין "רצון ה'",

באופן שמשתמע ממנו שאתה חושב שטוב יותר לאדם לנהוג אחרת מרצון ה'.

אז נכון "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", אבל זה לא אומר שמי שלא מצליח להגיע לעול אשה "בזמן", מוטב לו להישאר תחת הסינר של אמו.

באותה מידה אני יכול לצטט מאותה פרשה - "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ - וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". זה הסדר.

עוזבים את אבא ואמא כשמוצאים אישה.

אני באמת מופתע שצריך להסביר שהמשפחה היא המצב האידאלי ולא ביצות של רווקים.

אתה נביא? 

באמת בדקת שבכל המקרים זה יוצר אידיאליזציה? באופן אישי מכיר המון מקרים שממשיכים לחפש ולא נראה שזה מזיז להם. אם כבר לטובה זה פועל הרבה. כי כשאדם יותר טוב לו אז ממילא הוא יצא בצורה הרבה יותר טובה.

אין שום מצווה בתורה לגור בבית אצל ההורים. לא מבין מאיפה הגעת לזה.

אפילו לא הבאת טענה, רק אמרת "הרבנים אומרים". איזה רבנים בכלל התייחסו לזה? מה טענות שלהם?

לא יודע מאיפה הוצאת את הטענות שלך.

הסברתי שמצב האידאלי הוא משפחה ולא ביצות של רווקים.

אני באמת מופתע שצריך להסביר את זה, אבל ברור שזו האינטואיציה ברוב הציבור התורני.

לכן קשה לפותחת השרשור למצוא דירה כלבבה.

איפה ערבבתי בין שני הדברים, ואם ערבבתי למה משתמע הפוך?

ולפסקה הראשונה - אני ממש לא חושב שזה נכון.

ר' עקיבא עזב את אשתו ל24 שנים. באופן כללי היה מקובל במשך דורות שאנשים לומדים תורה רחוק ממשפחתם, וכך נהגו בני גד ובני ראובן כשיצאו לכבוש את הארץ...

בקיצור, התורה דורשת מאדם להקים משפחה, אבל לא להישאר במטבח של אמא אם הוא לא הקים משפחה.

רצון ה' לפי הבנתי הוא שאדם יהיה פעיל ויעשה דברים מועילים, ולא יגביל את עצמו לחסות ההורים שלו. נכון בוודאות לגבי גבר, וכנראה גם לגבי אשה.

זה לא סותר את הצורך והחיוב להקים משפחה.

והנה מה שחושב הרמב"ם על מי שמתחתן מיד אחרי שעזב את בית הוריו:

"קל וחומר יהיה הענין במי שאין לו חכמה כלל ולא הרגיל נפשו בדרך מדרכי חכמות הלמודיות אבל היה נסעו משכל אמו לשכל אשתו שנשאל שאלה משאלות האלהית שהם צפונות בדרשות אין ספק שהם רחוקים בעיניו כרחוק השמים מן הארץ ויקצר שכלו להבין דבר מהם."

הקדמת הרמב"ם למשנה ט"ז:ל"ד

יש דברים שהם רק לבנות ויש דברים כמו סעודות שבת ועוד דברים שזה גם עם הבנים של הכפר. הסגנון הוא יחסית תורני, אמנם יש מנעד אבל יש שם עוד בנות תורניות וגם בנים תורניים. אני כרגע בחיפוש שותפות לדירה כדי להצטרף לשם. או בשכונה אחרת בירושלים, אם לא יסתדר שם.. 

יש גם את כנפי רוח שזה קהילה תורנית ירושלמית לצעירים- הם עושים לפעמים אירועים כמו ארוחות בחג, טיול בחוה"מ, אירוע בפורים.. ויש גם אירועים קטנים יותר ויוזמות ביומיום כמו התנדבות וכו'.. לאירועים שלהם מגיעים גם רווקים שלא גרים בירושלים.

אני גם בסביבות גיל 30 וגם מתאים לי סגנון תורני (פתוח יותר מחרד"לי, אבל אולי ההבדל לא כזה גדול) וממש מבינה אותך. אני לא נמצאת הרבה בפורום, אבל מוזמנת לפנות בפרטי אם תרצי..

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.