מתפלל ההאחוז הבריא שבה שתיארת

תתפלל גם אתה כל יום בתפילה

שהאחוז שבה יגדל והקשר ביניכם יתחזק.

בכל הברכות ב18 תוסיף את זה.

תחשוב שאפילו רק חצי יתקיימו כבר האחוז הזה תוך יום יכול להפוך לאחוז וחצי. וככה לגדול לאט לאט

וליצור לך זוגיות טובה.

אני אומר לך דוגרי מאיך שתיארת ממנה הייתי כבר

מתייאש מהתפילה היומיומית אני לא מתייאש

תשים אותה לפחות בברכה אחת קבועה ב18

אולי במברך השנים. אין לי מושג באמת.

תכניס את זה כל פעם באיזו ברכה רצוי קבועה נגיד חודש שלם ברפאנו. וככה תחשוב 3 פעמים ביום התפללת על זה. אין סיכוי שלא יענו לך ויתחשבו.

שומע תפילה, צדיק וישר.

כן אתה צודק ברעיון שהוא מחליט מה לעשות

אבל כן מהיסודות של הדת שהוא עושה את זה בהתחשבות.

ואל תקשה לי מהמציאות כמו שאתה מבין אותה על הדת, כי ככה אם אתה מחליט מה רחום ומה אכזרי

אתה תוכל לבטל את ה' מרוב "אמונה" באכזריות ובאנוכיות שאנחנו חווים, והרחמים שלו הם כן מיסודות הדת

וגם ככה אתה מבטל את השפעת התפילה שהיא כן מיסודות הדת

רגע אני זז לתגובה שלך לראות מה כתבת איך המשכת לעודד את הבן אדם חח.

אוקי קראתי את מה שכתבת לו

הבנתי את הרעיון. 

אנחנו שנינו קוראים את מה שהבן אדם כתב.

אבל כל אחד מאיתנו מדמה את זה למצבים

שהוא מכיר. ואז אתה אומר חפיף קצת התעצבנה

ואני שאצלי התוצאות לא היו חפיף זה מדליק לי נורות.

אני לא יודע אם אבחון פסיכיאטרי זה בכלל מה שיעזור, ואיך היא תתן לו לגרור אותה לאבחון.

הרי היא הבסדר בתודעה שלה וכל השאר מהווים הפרעה מבחינתה.

מבחינתי יש פה בעיה ענקית ולא בטוח פתירה

אבל הלוואי שאתה צודק וכל מה שהוא חווה ומרגיש

וחש בעצם לא קיים.

אבל תדע לך שלהגיד לבן אדם שכל מה שהוא באמת סובל בכלל לא פגעו בו והוא סתם טיפה מגזים, זה ברמה מסויימת יכול לעזור,

וברמה אחרת יכול לגרום לו לצער וחוסר אונים.

אני לא יודע מה לכתוב ולא בא לי לסיים באיזו קלישאה או חצי פסוק הלוואי שאני טועה

אבל זה נראה לי סבל אמיתי

(ה' קיים נשתדל לזכור זאת בכל מצב

ועם זאת לנסות לפתור מה שאפשר

מחכה לדעת פתרון אמיתי שעבד

למצב המתואר)

כי אשתך אינה ילדה, שההורה מחפש לה אבחון, זה פשוט לא יעבוד. אם היא מעוניינת בשינוי ורוצה בתהליך הזה, צריך למצוא לה אשת מקצוע מתאימה.

מלבד זאת ובלי תלות במה היא - כדאי לך למצוא דמות תומכת בחיים האמיתיים, שיכיל את הקושי ואולי גם ידע לתת כלים להתמודד. בהצלחה רבה

אולם מקריאה שטחית ובלי היכרות מעמיקה וכו', אני לא רואה כאן אפילו צל צילה של פסיכוזה.

כשאנשים עייפים ולחוצים הם יכולים להגיב בעצבנות ולהיות ''קצרים'', זו לא מחלת נפש ולא נדרש אבחון פסיכיאטרי. אם היא לוקחת תרופות הורמונליות ו/או לא ישנה מספיק בלילות (למשל מתעוררת לילדים קטנים), זה יכול רק להחמיר את הבעיה.

מה שכן, נדרשת הכרה בבעיה ורצון לעבוד על המידות.

אפשר להתחיל בקריאה יומית של איגרת הרמב''ן, לא כי אני מאמין בסגולות אלא כי קריאה יומית על הבעייתיות של מידת הכעס יכולה לעזור להפנים את הצורך לבצע שינוי.

בנוסף, אם באמת הלחץ והמטלות גורמים לה לעצבנות, מומלץ לחשוב על איך אפשר להוריד את העומס. לקחת עזרה בתשלום, להוריד את רמת הציפיות בנוגע למצב הבית וכו'. אם מדובר בתרופות הורמונליות אז לבדוק עם הרופא אפשרויות אחרות.

אצלנו בבית, השיר הזה הוא חלק קבוע מטקס ההרדמה, מיד לאחר ''המלאך הגואל'' ולפני ''עלה למעלה עלה'':

יש לנו עזרה לא מעט ברוך ה'

היא לא לוקחת שום דבר הורמונאלי 
אבל היא תמיד עייפה, תשושה גמורה מפורקת , על בסיס יומי

עובדת קשה, צהריים עם הילדים שמתישים אותה ועוד להחזיק בית

היא לא היחידה שחיה ככה אבל התגובות שלה קשות 

חשבתי על פסיכיאטר כי אני מרגיש שיש בה משהו מאוד מנותק ובעבר היו לה קשרים עם גברים נרקסיסטים שדרכם היא מחקה את עצמה והיה לה נוח להיות ליד הזוהר עם מחיקה עצמית

כזו שלא מעריכה את עצמה וחושבת שלא שווה יחס טוב

+עייפות כרונית כי ילדים מעירים אותה בלילה (אני מניחה)

+בעלה שלא מעריך אותה (גם אם זה מוצדק לגמרי)

+ נותנת את הלב והנשמה בעבודה כדי שיהיה לה פידבק חיובי מאיפשהו בשביל ההישרדות הנפשית, אבל לשם הולכים המשאבים שלה.

+נקיפות מצפון שהיא אמא נוראית (אני מנחשת לפי מה שתיארת ולפי 95% מהנשים שמרגישות ככה אם אומרים להן שהן פוגעות בילדים כי איבדו שליטה עצמית)

היא אישה תשושה, עצובה, ולא זקוקה לפסיכיאטר אלא למנוחה פיזית, אולי גם תמיכה פיזית כמו ויטמינים או אוכל בריא ומסודר מחמאות הקשבה ותשומת לב מבן הזוג. ואם זה לא עוזר אז גם פסיכולוג או טיפול רגשי שיעזרו.

רחוק מאוד מפסיכיאטר.

אני קוראת עומס ולחץ.

בימים של גידול ילדים קטנים עם גדולים, עמידה ביעדים ומטרות יומיות (לארגן ארוחת בוקר ולשאר היום, לדאוג שהילדים יצאו בזמן למוסדות, להגיע בזמן לעבודה,  לא לשכוח לטפל בתור לרופא, לבדוק שהכביסה במכונה תועבר למייבש וכו') יכולה לגרום למתח נפשי מאד גדול לנשים מסויימות. במיוחד אם יש משהו ביום שמשתבש בצורה מינורית - הלחץ מתפוצץ ומשתחרר על הסובבים.

לדעתי טיפול ריגשי/ פסיכולוגי יכול לעזור.

ולראוצ איפה מורידים לחץ

היא בבוקר נמצאת בסערה ומלחיצה את כולם לא לאחר, המתח הנפשי שלה גדול ושמשהו משתבש אכלנו אותה, כולנו נחטוף ממנה

אתה מתאר באמת קושי אובייקטיבי (לשניכם). מצד שני - נשמע שבהחלט יש כאן תקווה, כי אתה מתאר שבזמני רוגע היא מצליחה להיות בנחת ובשמחה.

בכל אופן, אמנם אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, אבל בכל זאת - הוא צריך *לרצות* לצאת משם.

מציעה דבר ראשון לנהל איתה שיחה כנה, מתוך מקום של אהבה ורצון לעזור *לה* ולא מתוך מקום של שתלטנות, ולשאול אותה אם הייתה רוצה להרגיש טוב יותר בחיים, וכמה היא מוכנה ורוצה להשקיע בזה. תאמר לה שאתה איתה בכול, ושתתמוך בה בכל תהליך שתבחר לעשות.

דרך אגב, קשיי הקשב וריכוז שלה מאובחנים? האם היא לוקחת טיפול לזה?

(יכול להיות שבאמת הכול נובע משם, ומכאן היא הגיעה ללופ של קוצר רוח ואולי אף של דיכאון/דכדוך. פשוט צריך לטפל בשורש, ואז זה ישפיע הלאה...)

איפה המקום שהיא יכולה לפרוק?

יש לה מקומות של נחת בחיים כמו איזה תחביב או חוג?

אל תנסה להיות המטפל שלה, תאהב אותה ותנסו לחזק את תחושת השותפות ביניכם.

השכינה עדיין בבית ויהי רצון שתזכו שהיא תזרח מעל כל המשפחה.

קודם כל עבורה.

להגיד למה אתה מסכים ולמה אתה לא מסכים.

ככל שאתה לא תיתן להתנהגויות שליליות לעבור בשתיקה- ככה היא תפתח מודעות לכך שהיא צריכה לשלוט בעצמה.

שאתה לא שק חבטות ולא ספוג. לא אתה ולא הילדים.

ומצד שני- להאיר כל דבר חיובי פי 100. לפרגן מכל הלב.להחמיא. לתת

בקיצור- אלו שני הפנים של הגבריות.

מצד אחד החלטיות ועמידה ברורה

מצד שני שמש ואור על האישה

אולי גם קשור להורמונים? משפיע מאוד..

כמה שנים עם ילדים

זה אומר כמה ילדים קטנים

זה יכול להיות חיים קשים מדי עבור אישה

אז היא עצבנית וחסרת כוח

ואז יוצאים לחופש

היא נחה והופכת לשמחה ורגועה

לי זה נשמע מאד נורמלי

אם היו לי כמה ילדים קטנים כנראה הייתי ככה

פשוט דאגתי שזה לא יקרה

אולי כדאי לחשוב על מניעה ארוכת טווח

לאפשר לאישה לחיות חיים יותר קלים ורגועים 

כל ערב, בערך ב5 בערב.

להגיד לה לצאת עם חברה/חוג/פילאטיס/לצאת לשיעור תורה או כל משהו שהיא אוהבת.

תחזור ב10-11 בערב אחרי שהילדים ישנים.

עדיף שאתה תסדר קצת את הבית תעביר ניגוב קטן

כמובן תכניס מכונת כביסה ומדיח תוך כדי.

תראה ניסים בעז"ה

יכולה להיות בחדר לראות בינג' על סדרה

עדיפות לצאת מהבית 

מוגזם - כי החיים הם לא לונה פארק. מי שבחרה להתחתן ולהביא ילדים, לא יכולה בכל יום במשך חודש להיעלם להם במשך 5 שעות.

לא יעיל - יש פתגם ידוע שאומר שאין מי שצריך חופשה יותר ממי שעכשיו חזר מחופשה.

מי שבמשך חודש תנוח בכל יום ב-5 השעות הכי קשוחות של הבית, תתמוטט כאשר המציאות תדפוק בדלת והיא תצטרך לחזור לקחת חלק.

ושחרור מהעומס יכול להקל על המצב

אז לא חודש.

שבוע.

3 שעות ביום ולא 5.

אבל אולי אחרי הניסוי שלי… שאני לא רואה איך הוא יכול להזיק.(מקסימום בעלה יהפוך להיות עם פסיכוזה כמו שהוא חושב שיש לה) פתאום יפול לבעלה שקשה לה. לחוץ לה. סוגר עליה.

אז נכון. החיים הם לא לונה פארק

אבל עדיף שהוא יקח מושכות על הבית (בתנאי שזה עוזר ) מאשר שהוא יקבל אישה מפלצת ואמא מכשפה.

ואולי אם הניסוי יצליח, הם יבינו יחד שאפשר לסדר שגרה אחרת.

אולי עזרה בתשלום

אולי להנמיך ציפיות בקשר לסידור הבית

אולי לנרמל את זה שקשה והיא לא עם פסיכוזה.

מקסימום.

הניסוי לא יצליח ויבינו שלא מעומס.

אני בעד שתצא באמת ותתאוורר ותצא מהמעגל הלא נגמר של בית ילדים עבודה

נניח להירשם לחוג פעמיים בשבוע של שעה

או הליכה יומיים בשבוע

או יציאה עם חברות פעם בשבוע

נשמע שהיא פשוט אישה נורמאלית לגמרי שמותשת מהמירוץ

ברור לי שהיא תהיה יותר שמחה ורגועה בחיים 

זה מצריך ממני להיות 90% על הבית לצד המשרה שלי בעבודה,

תוציא את המחשבה של הפסיכוזה מהראש. כי לדברך זה לא.

דבר שני. אתה לא חייב לעשות בול מה שכתבתי.

בכוונה הקצנתי.

אבל...

כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו

חמור של שונאך אתה חייב לך לעזור לו לקום

ק"ו באשתך.

תהיה 100% על הבית.

זה ילדים שלך

ובית שלך

ואשתך שקורסת. גם אם היא לא אומרת לך בפה. היא זועקת לך את זה מהנשמה

מצאו לכם את הסידור שלכם כך שהיא לא תקרוס.

יכול שהיא צריכה גם טיפול רגשי או פסיכולוג או אפילו פסיכיאטרי. 

אבל כל אלא לא פועלים כמו קסם. זה יצריך ממך הרבה תמיכה בה.

פשוט אחר הצהריים שהטיפול בילדים ובבית יהיה בעיקר עליו ולא עליה

כמובן לא לכל החיים

אבל עזרה ראשונה

עד שיגיעו למצב של איזון

אני מניח שאישה שתראה שהגבר יוצא כך מגדרו לסייע לה. תמצא את כוחות הנפש שלה כדי להצליח להתגבר על האתגרים.

במצב הרגיל בלי שום טיפול

זה יגיע או לגירושין (ואז אבוי מה יהיה עם הילדים בזמן שהם רק איתה)

או להמשך אווירה עכורה בבית שתצריך טיפולים זוגיים וטיפולים רגשיים ופסיכולגיים לילדים.

בשני המצבים מדובר בהוצאה שתגמד את ההוצאות האוכל והמשכנתא של חודש אחד.

טוב עשה שהחליט לטפל בנושא.

מתפלל בשבילו (ובשבילה ובשביל הילדים) שיראה הצלחה בקלות ובמהירות

מה שהביא אותי להחלטה הזו שהיא חייבת לעבור אבחון עמוק זה מה שקרה לפני כחודש, היא כעסה עלי על משהו ופשוט איבדה את זה ממש צרחה צרחות אימה מבעיתות, והשפילה אותי מול הילדים, אפס כלומניק, אי אפשר לסמוך עליך הבת שלך יצאה עצלנית כמוך היא בדמותך( הבת הבכורה שאותה היא מרבה לבקר ולרדת עליה שנים והיא ממש סובלת ממנה וברוך ה' יש שיפור כי אני 50% מהזמן מדבר איתה על זה שהיא חייבת להרפות ממנה ולשפר את הקשר איתה, אחרת תהיה לנו ילדה בסיכון כפשוטו ! ) 

ואז שנרגעה הבינה ואמרה אתה מבין שזה בגלל שאתה לא מעדכן אותי וכו (להבדיל כמו גבר מכה שאומר לאשתו את יודעת שזה קרה כי המרק היה קר.. )  אז פשוט נכנסתי בה בצורה חכמה , אמרתי לה תקשיבי את אדם אלים, זה אלימות מה שהיה פה עכשיו, כלפיי וכלפי הילדים, זה לא יחזיק ביננו , את הורסת את הבית הזה, את גורמת לילדים טראומה הם בוכים בגלל הצעקות שלך עלי, יש להם דמעות בעיניים ופחד, את חסרת שליטה, ומנרמלת שנים את ההתנהגות שלך, ושהיא התחילה להתגונן אמרתי לה עזבי את לא אשמה את צדיקה הכל טוב זה פשוט לא מתאים ביננו אני לא מוכן לחיות חיים כאלו שפלים. 
 כי אני כבר התחלתי לחשוב שזה החיים, עד שהתפכחתי. ואמרתי לה שאחרי החגים תהיה לנו שיחה מכרעת לגבי ההמשך והיא נבהלה מאוד כמובן והתנצלה 
אחרי רגע ההתפכחות,  אמרתי לעצמי למה לי לחיות חיים אומללים כאלו ועם כל הכבוד שאני מוסר את נפשי למען הילדים שלי ,  כל יום לא כיף כל יום הוא לא נעים, חסרת סבלנות חסרת טקט חסרת פאסון , ישר צעקות צרחות ישר עצבים ישר לתקוף 

ותמיד יש לה סיבה , עייפות קשה, חוסר תכנון שלי, זלזול וכו  שמתיר לה לנהוג ככה
מתלווה לזה בית כאוטי בלאגן אטומי , היא מאוד לא מסודרת, לא נקיה בלשון המעטה , לא מפנקת , חוסר סבלנות להשקיע בילדים , קריאת  ספרים, תשומת לב, כמעט ולא. 

הקטע שכן כדאי התעמק בו שזה רק מולנו , אני והילדים, מול השאר קרי עבודה שלה חברות סביבה הורים שלה היא מלאכית כולם אוהבים אותה מאוד מפרגנים לה וכל הזמן חברות שלה מרבות להזכיר לי איך זכיתי בה וכמה שהיא אוהבת לעזור להם ולעזור לכולם ושאני צריך להגיד תודה כל היום עליה.

בהרגשה שלי היא פשוט אדם הישרדותי באופן קיצוני שהיא לא חווה את החיים ברובם, מנותקת ועושה מה שצריך לשרוד, התחתנה כדי לא להיות לבד הביאה ילדים שיהיה לה המשך בחיים ועיסוק ומעמד, משקיעה בעבודה שלה כי מקבלת המון כוח ופידבק משקיעה בחברות כי זה מפיג בדידות אבל היא לא נמצאת בחיים אין לה אפשרות לייצר חיבור אינטימי של מבט עמוק של שיח עמוק 
גם באישות היא עם עצמה וממש מתאמצת כדי להיות נוכחת. 

מה אגיד לכם הלוואי וכל מה שתיארתי יסייע למי מכם להבין מה הכיון הנכון לעשות שינוי בחיים האלו, ולגרום לה לעשות עבודה ושינוי עמוק שגם לה יהיה יותר טוב, היא שונאת את עצמה על זה אל תטעו.
 

יכולים להגיב בקיצוניות כשמגיעים לקצה

לא חושבת שאיומים יעזרו

היא לא מסתדרת עם הבית/ הילדים

קשה לה

(מזדהה מאד עם הקושי הזה

אצלנו בעלי לקח את רוב האחריות על הבית והילדים

זה גם די הגיוני בהתחשב בזה שאני המפרנסת

אם הוא לא היה לוקח אחריות

המצב לא היה מלבב)

יכול להיות שגם לך יהיה קשה לעשות את מה שהיא עושה היום

לא בטוח שיש פה פתרון

אבל אתה יכול לנסות

לא לאיים

לא להעליב

לא להיכנס בה

אלא לחמול

ולעשות במקומה

זה דפוס התנהגות. זה לא משהו שבא כתגובה לאירועי קצה.

ולכן הפותח צודק- קודם כל גבול חזק וברור. בשבילה!
הרי מה הבעיה עם אדם שפורץ עוד ועוד גבולות- שהוא חושב שאין לזה מחיר בסוף. כי באמת אין לזה מחיר, אם בן הזוג נשאר ואוסף את השברים.

אז קודם כל- כל הכבוד שטלטלת את המערכת.
היא צריכה להבין שני דברים- 1. שאתה רציני. כלומר, היא חייבת לחשב מסלול מחדש. זה לא באמת משנה מה גרם לה להתחתן איתך ולהביא את הילדים.
הילדים ואתה הם עובדה מוגמרת בחיים שלה, והיא צריכה לקחת אחריות על עצמה כאמא וכרעיה.
וזה אומר קודם כל סור מרע. 
ולכן- אתה תמשיך ותהיה רציני וחד לגבי העמדה שלך בנושא.
בצרחה הבאה שהיא נותנת- אתה הולך משם, ומשאיר אותה עם הילדים והצרחות לבד. 
אתה לא שם כדי לאסוף את השברים. כדי לאכול את הח*&^

אל תפחד. הטלטלה שאתה תגרום לבית, לא תהרוס את הילדים כמו שזה יחדד לה את ההבנה שהיא לבד במערכה. 
היא האמא הבלעדית שלהם, והיא צריכה להפנים רגע את מלוא כובד המשמעות של הדבר.
עד עכשיו היה לה נוח שאתה אוסף את הדברים ומשקם- מעכשיו זה לא בטוח. אתה כבר לא מובן מאליו.

דבר שני- 
כשאתה מזהה שהיא נלחמת בעצמה, ומצליחה להוציא תגובה יותר מתונה- אתה משבח. אתה מעריך. אתה מכיר בעובדה שלא היה לה קל.
כל עוד היא לא צורחת ומתנהגת תקין, אתה שם עבור הבית.

דבר שלישי-
להתנות את המשך הנישואים בטיפול. אישי וזוגי.
כרגע יש לך מומנטום. מה שעשית עם הודעת השיחה לאחרי החגים זה חכם מאוד. זה מבהיר שאתה בעמדה של שליטה במצב (לא פועל מהבטן) ושאתה לוקח אחריות על חייך.
מכאן נשאר לה רק להצטרף ולקחת אחריות על חייה.
אתה מנצל את המומנטום שנוצר. לא נותן לו לדעוך.
טיפול- חובה. כך לא נשארים. לך אין מה להפסיד.

בהנחה שהיא אישה נורמטיבית שגם אכפת לה איך תופסים אותה בחוץ,
היא תבין שזה או להיות גרושה, או לעשות שינוי בעצמה.
וזה יהיה פתח אדיר למוטיבציה לשינוי.
אבל זה אומר שאתה חזק ושאתה רציני.
אבל גם שאתה רציני בנכונות שלך לחזק ולהעריך, לסלוח על מעידות שיהיו (כי יהיו), לפרגן ולתת לה מילים טובות ואוהבות.

בהצלחה רבה!

אם היא עובדת קשה ומוציאה מתחים בבית- להציע לה בחום להוריד במשרה ושאתה תיקח יותר אחריות על הפרנסה.
כלומר, להראות שאתה מוכן להיות חלק בשינוי שלה.
ועם כל זאת- גם מנכ"לית של חברה משגשגת, אין לה זכות לדבר ככה אל הילדים והבעל.
אם זה חד פעמי אפשר למחול, אבל בהנחה שזה קורה הרבה- לא לנרמל. 

יכול להיות גם דפוס

אבל הוא מושפע מהסביבה (בחופש היא רגועה)

אין איך לגרום לאדם עצבני

לא להיות עצבני

גבולות עוזרים לאדם שמציב אותם

לא לאחרים

מלחמה לא מביאה לשום דבר טוב

גם אדם בוגר.
ככל שהצד השני מפחד להציב גבול- ככה הצד שכועס מחריף את הכעסים שלו. כי שוב- הוא עיוור לתוצאות.
ברגע שלכעסים שלו יהיו משמעויות הרות גורל- אין עזרה בבית, הילדים צריכים פסיכולוגים יקרים, אין יחסי אישות-
תאמיני לי שזה מאוד מאוד עוזר לו למתן את התגובות שלו.

בעומק ליבו, האדם השתלטן או הכועס, רוצה שני דברים במקביל- ליטוף לכאב וגבול חזק. ממש כמו ילד.

אינם גבולות

והם לא עוזרים לכלום

אולי באופן זמני האדם מפחד וממתן את תגובתו

אחרי זה זה יחזור בגדול

גם אם אדם מבין את המשמעות של הכעסים שלו

הוא לא בהכרח מצליח לשלוט עליהם

ראי את רוב בני האדם

כועסים בתדירות הרבה יותר גבוהה ממה שהם רוצים

כנראה מבינים את הנזק שהם עושים

אבל לא מצליחים לשלוט על זה

להגיד שאני לא מוכן לזה יותר

ללכת כשפוגעים בכבודי

ולהתנות את הנישואים בטיפול

זה בריא!!

וזה ממש לא ככה.

קודם כל הגבול החזק יעזור לה להתאפס. ואם היא רוצה להיות אמא ורעיה- להבין שהיא צריכה להשתנות.

אין מצב שמי שמשפיל ומבזה- סובביו הם אלו שצריכים להשתנות בשבילו.

לא. הוא זה שצריך להשתנות ולהתאים את עצמו לסטנדרט המוסרי הנורמלי הנהוג ביחסי אנוש

כלומר אם הבעל היה אומר שהוא צורח על אשתו כי היא לא מבשלת לו.

הוא זה שהעה צריך לעשות עבודה פנימית, וזה היה ברור לכולנו, נכון?

אז פה האישה היא זו שנדרשת לעבודה פנימית מהותית יותר.

ולא עושים לה הנחות כי היא אישה.

היא בן אדם קודם כל.

וכאחת כזאת, היא צריכה להבין שאין מצב לדבר ככה לילדה שלך ולגבר שלך

היא גם פגעה/ השפילה

אבל

גבול שמים בצורה מכובדת ונעימה

אומרים 'זה לא מתאים' ולא מעליבים

אפשר להתנות נישואים בצורה מכובדת

לא צריך לאיים

ברור שהיא לא בסדר

זה לא סותר שהיא מקבלת יחס והסתכלות לא נכונים

כשיש בעיות מהותיות

לרוב זה 2 בני הזוג

ולא רק אחד 

מה שכן, חשוב להדגיש ששיח על גירושין הוא לא איום, אלא אמירה שצריך לעמוד מאחוריה.

אם כבר קבעת שאתה רוצה לקיים שיחה, אתה חייב להעלות את זה שוב (גם אם העניין נרגע). אחרת בפעם הבאה היא תחדוב שסה סתם איום מסען וגם זה לא יעזור לך.

השיח שתואר בהודעה הפותחת של תת השרשור הזה שלילי ומעליב

זה טבעי לענות באופן שלילי בסיטואציה אמוציונלית ושלילית

אבל

הנכון הוא ללמוד לענות בצורה חיובית שתרגיע את הסיטואציה ולא תלבה את האש

אם אדם כעסן רוצה לעבוד על מידת הכעס הוא צריך לעבוד ב2 מישורים:

1. לטפל בטריגרים של הכעס

2. להתאמן להגיב אחרת בשעת כעס

אי אפשר רק להתאמן להגיב אחרת

כי אם יש כל הזמן טריגרים

קשה להתמיד באימון

אם אדם כעסן לא רוצה/ מסוגל לעבוד על הכעס שלו

בן הזוג שלו יכול לנסות

1. לטפל בטריגרים

2. להגיב נכון בסיטואציה של כעס

תראי את התגובה האחרונה שלו. זה לא הגיוני שאמא תרשה לעצמה להתנהג ככה וכולם יצטרכו "לא לטרגר" אותה.

למה כ"כ קשה לדבר על אחריות אישית?

לא יודעת אם זה לא הגיוני

הרבה אנשים מתנהגים בצורה לא תקינה

רוב האנשים פגומים במידה כזו או אחרת

ואם החיים קשים ומאתגרים אותם אז הם מוציאים את הכעסים על הסובבים אותם

לא 'צריך' לעזור לה

זה אכן האחריות האישית שלה

אבל היא לא לוקחת אותה

כמו הרבה אנשים אחרים

אז אם חיים עם אדם כעסן שלא לוקח אחריות (חייתי עם 2 הורים כאלה)

אפשר להיות אומללים

ואפשר לנסות להשפיע על הסיטואציה ולהפיק את המירב

אני מניח זבחופשה היא רגועה כי זה זמן קצר והבחור מאוד דואג לה ומפנק אותה אז אין לה זמן או הזדמנות להתעצבן. אם החופשה תתארך גם החופשה תהפוך לרכבת הרים.

זה שבחופשה היא נורמלית, לא מעיד ולא מסביר ולא מקדם ולא מצדיק את מה שקורה ב99% מהזמן. אם כבר, זה שבעלה מסוגל לצאת איתה לחופשה אינטימית, מראה עליו שהוא סובלני, ואולי קצת יותר מדי...

האם שמת על השולחן בפירוש את הרעיון של טיפול? בתור הצעה ומתוך נקודה של תמיכה בה, לא מתוך הטחת דברים.

אפשר להציב אולטימטום בזוגיות, אבל ממקום של "אנחנו ביחד בזה", לא מתוך מקום מרוחק ומתנשא.

כי נשמע שהיא במקום רגשי קשה, ואם היא לא תחוש תמיכה מצדך - היא לא תהיה מסוגלת להיכנס לתהליך של טיפול.

ובלי קשר להסכמה שלה לטיפול - אולי גם לך כדאי לשקול טיפול, כדי שתהיה לך תמיכה בחוויות הקשות שאתה עובר.

ורק עוד בקשר למה שכתבת, על כך שהיא התחתנה רק כדי לא להיות לבד ושיהיה לה המשך -

בדרך כלל זה לא נכון לגבי נשים. נשים בדרך כלל מחפשות אהבה (מבעל, מילדים), ואם הן לא מוצאות אותה בבית (מכל מיני סיבות) - הן ימצאו אותה בחוץ, בעבודה, בחברות...

ואם זה מה שקורה אצלה, לדעתי יש פה קריאה לחשבון נפש עצמי, למה היא לא מרגישה אהבה בבית. (בעדינות אומר שההתנסחות שלך עליה נשמעת פטרונית ומרוחקת מאוד. מניחה שזה תוצאה של שנים של סבל, כי ההתנהגות שלה באמת לא תקינה, אבל עדיין כדאי לבדוק לעומק מה הסיבה)

אתה מתאר כאן אוסף של התנהגויות לא תקינות.

זכותך שלא לנרמל אותן.

ביזוי ילד זה פשע (ואני חוסך במילים)

השפלה בן הזוג מול הילדים זה דבר גרוע+++

גם אם נמצאים בלחץ ובעומס.

צריך לדעת לשלוט בעצמך.

כך שיחד עם ההצעה שלי של שחרור לחץ ועומס ממנה, אני חושב שהיא נדרשת לעבודה עצמית עמוקה.

היא כנראה מבינה שזה לא תקין.

השאלה אם היא מוכנה לעבודה הזאת.

לדעתי אתם צריכים למצוא את הדרך שאתה תומך בה ומפחית ממנה עומס אבל היא גם צריכה לעשות שינוי כך שלא תפעיל מנגנונים כאלה באוטומט.

ממליץ עבודה עם אנשי מקצוע.

אבל בנקודת חוזק (ולכולנו יש קשיים) ולא כי היא אישה עם פסיכוזה.

אתה זה עוד ניחא, כי אתה אדם בוגר ומנוסה ויש לך חוסן נפשי ויותר כלים, אבל הבת שלכם היא יצור חסר ישע וחפה מפשע. כואב רצח לקרוא יחס כזה מצד הורה לילדה.

היה חזק חבר. ליבי איתך ועם הבת שלך.

שבגלל רדיפה אובססיבית של אמא שלה שהפכה אותה לשק חבטות שלה , היא פשוט בקשיים בחיים שלה. 

ועמלתי רבות מאוד לחבר בינהן, עד שרעייתי הבינה את הנזק הגדול ומנסה לכפר, הילדה אומרת לה בפנים, לא נעים לי איתך, את רק צורחת עלי כל הזמן, עושה לי רע, לא רוצה להיות איתך. 

זה משהו שמאוד פגע בזוגיות שלנו, כי לא יכול להיות שאני בטוב עם רעייתי כשהיא מתנהגת באכזריות לבת שלנו 

זה לא הגיוני, ולא הסכמתי שהיא תהיה הקרבן בבית, ונלחמתי איתה על זה כל הזמן ,מעדיף שהילדה תבין שיש לה אמא לא הכי שפויה ותשמור על הנפש שלה ממנה מאשר לתת לה לרמוס אותה 

זה פשוט שחזור של מה שאשתי חוותה מול האמא שלה כמובן אחד לאחד מסתבר.

לשמחתי אשתי עשתה בנושא עבודה טובה ויש התקדמות מול הבת
 

אם הבת היא הגדולה, אז תמיד מצפים יותר מהבכורת

זה מצב שקורה יחסי אמא בת...לא רק אצלכם...

אבל טוב שאתה שם לה גבול ברור.

הילדה מאוד צריכה אותך, אין לה מי שיגן עליה או דמות הורית אחרת.

טיפול.

אין משהו אחר.

שתתחיל לדבר. להבין את הנפש שלה. או הדרכת הורים שניכם ביחד. בתור התחלה. 

ברמה קיצונית כנראה.

בשילוב של משהו נוסף של דפוס מסויים שאני מעדיפה שלא לציין פה, כי אני לא מאבחנת.

בכל אופן כדאי שחברה או מישהו שהיא מקבלת ממנו יציע לה ללכת לטיפול רגשי.

זה יכול לעזור.

נראה שאתה מזהה בצדק שהיא בהישרדות.

וגם מה שאומרים עליה בחוץ, זה איזה צורך שלה להרגיש אהובה איפשהו ובעלת ערך.

נשמע ששניכם סובלים וחבל על שניכם.
 

והערה צדדית-

הקשיים שלה מולך לא מצדיקים שום אלימות, וצריך לשים לזה גבול ברור. אבל לצד זה, כדאי שתנסה באמת לראות אותה יותר, להבין מה היא צריכה ממך.

להתחשב בה, בלי לרצות אותה.

התגרשתי יפה. 

אם יש לך מישהי טובה להכיר, את מוזמנת

כי אינך מאותו ניק.

משום מה ענית למשהי ששאלה את הפותח שאלה ובהודעה אחרת הגבת לפותח.

מוזר

הניחו שכל עול הבית והילדים נמצא על האשה, כאשר בהודעה הפותחת מצוינת מעורבות בכל ענייני הבית, גידול הילדים וכו'.

גם כאשר שני בני הזוג עובדים בחוץ וגם בבית ומתחלקים בכל המטלות עדיין העומס על שניהם גדול, וזה לא קל. ועדיין כדאי וצריך למצוא את הדרך ליותר שלווה.

אז בהחלט מומלץ לבדוק היכן אפשר להפחית בלחץ ובעומס. כיצד זה ייעשה - רק אתם שיודעים איך נראה היום יום שלכם יכולים להבין. אולי להפחית שעות עבודה בחוץ? לעבור למשרה מתאימה יותר? (לה, או לך, או לשניכם), לחלק את המטלות אחרת כך שחלק מהמטלות שיותר מלחיצות אותה יעברו אליך.

אבל במקביל יכול להיות כדאי גם לפנות לטיפול כלשהוא לשינוי הרגלי חשיבה ותגובה כדי להגיע ליותר רוגע. השפלה של הילדים ושלך זה קו אדום - ברגעים של אחרי, כשהיא כבר נרגעת היא מסכימה שזה לא צריך לקרות? לכן כדאי לדעתי טיפול פסיכולוגי או אפילו קורס הדרכת הורים (יש למשל את הבית להורות מקרבת שהומלץ בפורומים בעבר ונראה שיש להם תכנים מעולים). אתה כותב פה שזה גם עבורה וגם עבורכם וזה מעורר הערכה כמה אתה רואה אותה עצמה בתוך העניין, למרות הקושי. אם אתה מציג לה את האפשרות של פניה לטיפול לטובתה, עבור איכות החיים שלה ושל כולכם כמשפחה, היא לא מעוניינת?

לא יכול לפתור לך את כל הבעיות, אבל קבל עצה שנכתבה בדם, כמו שזה נשמע!!

אנשים עוברים כל מיני דברים  ואצל נשים יש עוד הרבה קשיים שמדפיעים על מצב הרוח. הרבה מאוד פעמים אלו גם קשיים שקשה להן להסביר או שהן לא יכולות להסביר לגבר שלצידן.

מה שכן, וזה ממש קריטי, זה שנכון להיות קשוב ואכךתי וסלוח ולהבין וחדאוג ולהשתדל לעזור - אבל במקביל *חייבבב* שיהיה ברור שאלו התנהגויות לא סבירות ולא מקובלות. אפילו תשב איתה לא.ערב ותסביר לה שאתה מבין שקשה לה, ואם היא מרגידה הצפה שתלך לחדר לכמה דקות/שעות (או ימים ושבועות). אבל מאוד חשוב שזה לא ייהפך לנורמלי ושכאילו זה לגיטימיצלצעוק ולצווח ולהשתגע וכולכם צריכים לשרת אותה. גם אם לא היו ילדים ברקע, זה מאו מסוכן לזוגיות, ובפרט אם יש איזה טריגר השתיקה שלך לא תפתור בעיות, העא רק תיצור סבילות ואז היא תצטרך גם לקלל ולשבור דברים או להתנהג באלימות פיזית (נשמע מוגזם? כיף לך!).

אז תחתרו ללכת לטיפול שיתאים לכם, או תחכו ותעבדו ביחד. אבל בשום אופן אל תיתן לזה לגיטימציה. זה לא נורמלי וזה לא בריא לאף אחד מיכם.

בהצלחה נשמה ❤

תלמד לא להיות ביקורתי, לא לראות אתה בקלקלתה, מוטב שתהיה פחות זמן בבית

(לא מאבחנת ובכ"ז כותבת את דעתי)

ברגע שאין זוגיות טובה ויחסי אישות, אין לי ציפיות מאף אישה להתנהג בשפיות מיטבית.

בנוסף לכך, אדם מטבעו הבריא הוא מוגבל.

אם היא עובדת קשה בעבודה, טבעי שהקושי יצא בבית או להפך.

המציאות הזאת שהפרנסה של האישה הכרחית לבית (ולא מותרות), היא מציאות שפןגעת בכל בני הבית.

צריך לתאם סידרי עדיפויות וציפיות הדדיות.

אם היא עובדת קשה - אתה יותר עם הילדים ובבית.

או להפך. שתקל מעצמה עבודה בחוץ ותיהיה שפויה יותר עם הילדים. שתעשה יותר דברים שהיא אוהבת.

אבל אין לדעתי מה ללכת לאבחון לפני שמסדרים את עניין האישות. וזה כנראה שלכם ולא רק שלה.

פנה לסקסולוג או יועץ טוב באופן אישי שילמד אותך איך לגשת אליה נכון, היא לא צריכה לדעת מזה.

הזו. מזכיר לי את התקופה שהייתי עם שלושה קטנטנים, חוסר ברזל ועייפות כזו שמוכנה לזרוק הכל בשביל שינה והפסקה מהמירוץ המטורף.  זה מדכא 

שהיא במצוקה ובעומס גדולים מאד, והלחץ והדחק מצידך בטח לא מוסיפים לה שמחת חיים.

נשמע שהיא חיה על הקצה ומגיעה כל הזמן למקומות לכ טובים, ובכללי שלא טוב לה, כנראה גם במובן הזוגי, גם בעומס החיים, גם בעומס של הבית, לא יודעת אם היא שמחה בעבודה ובהיקף שלה.

אני חושבת שהדבר הראשון שצריך זה לעזור לה להיות בטוב. יכולה להגיד מהיכרותי ועבודתי עם נשים,

שלהרבה נשים יש עומסים ומחוייבויות (חלקן הן מוסיפות על עצמן, או שזה רף הציפיות שלהן, וחלקן מעצם היותן אמהות ונשים ועובדות) שהם בסוף גדולים מסך היכולת שלהן להכיל בטוב.

בטח אם אישה היא פרפקציוניסטית או עייפה או כל גורם אחר שמקצין את הסיטואציה, יכולים להביא מאד בקלות נשים לחיות חיים של תסכול ומרמור וכורח, ובוודאי שבמצב כזה אין שמחה ואין הרבה פניות לאינטימיות פיזית ורגשית.

לכן הדבר הראשון בעיני, זה להגיד לה אשתי היקרה אני רואה שאת עמוסה מאד, שקשה לך, שלא טוב לך.

איך אפשר לעזור לך? מה יכול לעשות לך טוב? אני רוצה שתהיי שמחה, שתהיי בנחת, שתהני מהחיים.

קודם כל אני מאמינה שעצם ההבנה והראיה שלך אותה שבטח חסרה לה כבר יהיו משמעותיים, ודבר שני היא תוכל לנסות דבר ראשון להקל על העומס והדוחק הנפשי שלה.

אפשר להביא עוזרת, להוריד משרה בעבודה שלה או להחליף עבודה או לוותר עליה, אפשר לצאת עם חברות או לטיפול או לדאוג לנקיון או עיצוב הבית.

אני לא יודעת מה יושב עליה, ומניחה שגם לא שאר אנשי הפורום, אבל סביר להניח שאם תבוא בלב פתוח להקשיב לה באמת, והיא תראה שאתה רואה אותה, רוצה בטובתה ורוצה לעזור לה, היא תהיה מסוגלת גם לנסות להבין מה קשה לה ומה חסר לה.

קח בחשבון שיתכן שגם לה יש ביקורת עליך, וגם דברים שאת מצידך יכול לעשות אחרת כדי שיהיה בבית טוב יותר, ותבוא חזק מספיק כדי לשמוע ולהסכים להקשיב לזה.

כמובן שכדאי בהמשך שתגיע גם לטיפול רגשי שיעזור לה לדייק את עצמה ולהשתחרר, וכדאי גם לעסוק בקושי שלה מול הילדה שאלה דברים עמוקים מאד

(ללא מעט הורים יש מורכבויות מודעות יותר או פחות מול ילדים, וזו עבודה רגשית עמוקה מאד ולא כזו פשוטה,

להצליח לפרק את זה ולאהוב את הבת שלכם כמו שהיא ראויה, גם אם תגיד לה ואפילו היא תגיד לעצמה שזה ממש הורס לבת שלך, לצאת מהדפוסים שמפעילים את המורכבות הזו זו עבודה.

ואם היא משווה בינך לבינה בקטע רע, כנראה שיש גם משקעים מולך ובהכל כדאי לטפל...).

באופן כללי, חשוב לדעת שיש נטיה במורכבויות זוגיות לראות את הבעיות של הצד השני ולחשוב שהוא הבעייתי, וכמובן הכל בגללו ואם הוא רק היה 1 2 3, הכל היה טוב ויפה.

אבל האמת היא שהכל זה דינמיקות, ששני הצדדים מזינים ובונים, ושניהם צריכים להיות שותפים לשינוי ולשיםור שלה בע"ה, כל אחד והעבודה שלו.

בהצלחה!

מסכימה.

חוץ מהמשפט האחרון שבו כתבת "אבל האמת היא שהכל זה דינמיקות , ששני הצדדים מזינים ובונים"

ואני מעירה על זה כי זה לא נכון לכולם.

וזו אמונה ודעה קדומה שמשאירה בני זוג שנים בקשר הרסני שלא באמת אפשר להוציא ממנו משהו, כמו במקרים של הפרעות אישיות (וזה קיים יותר ממה שנדמה) ואלימות למשל.

צריך לחתור לפתרון, וגם צריך להבין שגם כשיש אלימות או התנהגות פסיכופתית בבית, זה אומר שהצד השני יצר או איפשר את זה.

מצד שני, מסכים מאוד שלא צריך לחיות בהלקאה עצמית. אם צד אחד סובל, יש בעיה וצריך להתמקד בעיקר בצד הפוגע.

וכמובן שיש לפעמים דברים לא הגיוניים ובלתי נסבלים וצריך לפרק או למצוא את הדרך החוצה

אצל נשים זה באמת עשוי להתבטא ככה.

מכירה את זה על עצמי.

היא מטופלת בהפרעת קשב?

אם לא, ממליצה ממש לקחת לתקופה ככדור מאמן. להרבה נשים עובד וויואנס שהוא גם ממריץ קצת ואנטי דיכאוני, אבל יש עוד כדורים. ממש ממש ממליצה לנסות לקחת תקופה אחרי העבודה כשהיא מגיעה הביתה, זה פתיר לגמרי. 

היא גם אומרת לי שהכל אצלה זה הפרעת קשב קשה, והיות ויש לה חיים עמוסים מאוד היא מאבדת את זה. 

האם וויואנס מצריך מרשם?

אשמח להציע לה ולנסות, אין מה להפסיד

מפסיכיאטר או מנוירולוג

זה מהמשפחה של ריטלין אבל עובד קצת אחרת.

לא בטוח שזה יהיה הכדור המדויק לה, סיפרתי מה עבד לי ולעוד נשים שאני מכירה. בהצלחה רבה ואל תתייאשו, אם זה הפרעת קשב זה ממש לא פתולוגי

אבל זה צריך להגיע מהכיוון שלה, שאתה תהיה שם לתמוך ולעודד ולא להיות שיפוטי, כדי שזה יביא טוב לבית ולא יעורר אנטי.

וזה לא שיש כדיר קסמים שפותר הכול.

הוא יכול להקל.

עדיין כדאי להקשיב להרבה מהעצות כאן בשרשור, כמו להקל מהעומס ולשפר תקשורת.

צריך שזה יבוא ממנה בדרך אחרת 

בינתיים שמעתי להרבה מהעצות פה 

מאפשר לה הרבה ספייס בערבים, לצאת, להישאר בחדר, לא להיות מעורבת, לנוח כשהיא חוזרת. ואני לוקח הרבה יותר אחריות 

ובעזרת ה' נמשיך להתקדם 

אתם כולכם נהדרים כאן, מעריך מאוד

אם היא לא מגיעה לקצה שלה אז מן הסתם יש לה יותר אוויר, אבל כשהרגשתי שהיא לא מעריכה את זה והיה התנהגה מגעיל למרות שהייתה במנוחה "נכנסתי " בה על זה ואמרתי לה אין מצב שאת גם תקבלי חופש וגם תתייחסי מגעיל לכולם כאן ולא משנה מה מצב הצבירה שלך. 

והיא הבינה

דבר מרכזי שהבנתי שהיא מאוד מקפידה על זמנים ועל מילוי משימות ושכולם מגיעים בזמן ואם אני על זה ואיתה היא ממש נרגעת מזה ומצבי הקיצון פוחתים

"נכנסתי" בה - מתאים למישהו שהוא מהצד השני של המתרס לא לשותף לחיים..

וגם בשאר ההודעות, יש קצת מן זלזול סמוי.. יותר מקושי מול פרטנר לחיים שנמצא בעצמו במקום כנראה לא פשוט.
רוב הסיכויים שמתחת לפני השטח היא מרגישה את איך שאתה רואה אותה ולא מן הנמנע שזה גם חלק מהמטען שיש עליה.
לא אומרת שאין מה להעיר.... מבינה שהיו דברים שלא מתקבלים ולא מצדיקה אותם, אבל יש כ"כ הרבה דגשים על איך להעביר ביקורת נכון..
אפילו אם זה רק הדרך שאתה מדבר בינך לבין עצמך עליה... זה משפיע לדעתי.
תנסה קצת לשנות בתוכך את ההסתכלות עליה, למצוא על מה להעריך אותה.. 

לראות בה שותפה קודם כל (ולא בת חסות שצריך למצוא לה אבחון), שנמצאת בקושי, ואיך אפשר ביחד לפתור אותו..
בהצלחה!

זה לא קל חברים ! גם אם אני מסכים אני לא תמיד מצליח 

1. תמיד טוב לקבל תרופה ע"י רופא, וככלל אם אפשר עדיף ע"י פסיכיאטר (גם אם זה נשמע פחות סימפטי). נוירולוגים הרבה פעמים מחלקים תרופות מתוך זלזול, וגם אין להם טת ההכשרה ההוליסטית, להבין את מכלול ההשלכות על הנפש. לכן תמיד מומלץ, במידת האפשר, לקבל את המרשם מפסיכיאטר.

2. התרופה היא פיתרון קל, אבל!!! דבר ראשון, התרופה יכולה לשנות הרגשות וצרכים אבל לא יכולה לשנות רגשות והרגלים. לכן, אם גם אחרי התרופה יינתן לה מקום להשתגע, או לחלופין במסגרת תהליך הבדיקות ונטילת התרופות, יינתן לה תחושה שהיא דפוקה פסיכופתית שצריכה רופא, התרופה כשלעצמה לא תיתן לשום תהליך נפשי טוב לפרוץ. לכן, לדעתי כדאי בכל מקרה טיפול פרטני או זוגי במקביל ואולי עוד לפני תחילת נטילת התרופה.

המון הצלחה נשמה יפה וטובה, שתשרה שכינה ביניכם ובמעשי ידיכם ❤