הלוואי ואמצא אבחון לאשתישמע בני

 

נשואים כמה שנים , יש ילדים ברוך ה', 
לאשתי בכללי החיים קשים , עייפות תשישות מיחושים, ובעיקר פתיל קצר, מתרגזת בבוקר שלא קמים, צועקת בצהריים על הילדים, בערב צורחת , וזה כמעט על בסיס יומי

היא מאוד משתדלת לארגן את הבית אבל מספיקה רק חלק , היא עובדת קשה בעבודתה

אני כמובן לוקח חלק מאוד מרכזי בגידול הילדים, סידור הבית, בירוקרטיה ועוד 

 

אבל האוירה בבית לא נעימה כי יש מצידה צעקות צרחות, על הילדים , עליי , הורס לכולנו את החיים.

היא מודעת לזה אבל מנסה לנרמל את הסיטואציה ואני ממש לאחרונה מתנגד להוריד את הראש ולקבל את זה 

 

גם הזוגיות שלנו די מוזנחת וגם האישות היו תקופות ארוכות מורכבות מצידה ולמרות שיש ניסיון לשפר מצידה זה עדין לא בטווח הנורמאלי. 

 

היא לא באה מבית שבור אלא מבית מאוד קר יחסית שעל פניו איכותי, הורים מצליחים ומבוססים.

 

שאנחנו פעם ב.. נוסעים לנופש ורק שנינו במקום נוח ומשרתים אותנו , פתאום היא משתנה , רגועה נעימה , משהו נרגע ונפתח בה ואנחנו מבלים ונעים לנו יחד ואז אני נהנה מגלה אותה אחרת , ומתפלל שזה יחזיק מעמד לחיים עצמם אבל ישר שחוזרים חזרה הבייתה אותה היא חוזרת לעייפות מיחושים כעסים והתנהגויות לא נעימות

אני בכוונה לא רוצה לרשום דברים קשים ולאתר תיאורים קשים אבל זה לא נעים בכלל 

 

היא אומרת שזה קשור לקשב וריכוז , אבל אני חושב שאולי יש לה משהו בנפש איזה פסיכוזה לא מפוענחת

 

אולי פה אמצא תשובה לאן לפנות ואיך בודקים

איזה אכזבה אחיאדם פרו+

מתפלל ההאחוז הבריא שבה שתיארת


 

תתפלל גם אתה כל יום בתפילה

שהאחוז שבה יגדל והקשר ביניכם יתחזק.

בכל הברכות ב18 תוסיף את זה.


 

תחשוב שאפילו רק חצי יתקיימו כבר האחוז הזה תוך יום יכול להפוך לאחוז וחצי. וככה לגדול לאט לאט

וליצור לך זוגיות טובה.

 

 

אני אומר לך דוגרי מאיך שתיארת ממנה הייתי כבר

מתייאש מהתפילה היומיומית אני לא מתייאש

תשים אותה לפחות בברכה אחת קבועה ב18

אולי במברך השנים. אין לי מושג באמת.

תכניס את זה כל פעם באיזו ברכה רצוי קבועה נגיד חודש שלם ברפאנו. וככה תחשוב 3 פעמים ביום התפללת על זה. אין סיכוי שלא יענו לך ויתחשבו.

ה' הוא לא סנטה קלאוספשוט אני..
המשפט ''אין סיכוי שלא יענו לך'' לא בדיוק תואם את יסודות הדת שלנו...
רחום וחנון ארך אפיים וגדול חסדאדם פרו+
עבר עריכה על ידי אדם פרו+ בתאריך כ"ט בתשרי תשפ"ו 7:02

 

שומע תפילה, צדיק וישר.

כן אתה צודק ברעיון שהוא מחליט מה לעשות


 

אבל כן מהיסודות של הדת שהוא עושה את זה בהתחשבות.


 

ואל תקשה לי מהמציאות כמו שאתה מבין אותה על הדת, כי ככה אם אתה מחליט מה רחום ומה אכזרי

אתה תוכל לבטל את ה' מרוב "אמונה" באכזריות ובאנוכיות שאנחנו חווים, והרחמים שלו הם כן מיסודות הדת


 

וגם ככה אתה מבטל את השפעת התפילה שהיא כן מיסודות הדת


 

רגע אני זז לתגובה שלך לראות מה כתבת איך המשכת לעודד את הבן אדם חח.

 

אוקי קראתי את מה שכתבת לו

הבנתי את הרעיון. 

 

אנחנו שנינו קוראים את מה שהבן אדם כתב.

אבל כל אחד מאיתנו מדמה את זה למצבים

שהוא מכיר. ואז אתה אומר חפיף קצת התעצבנה

ואני שאצלי התוצאות לא היו חפיף זה מדליק לי נורות.

 

אני לא יודע אם אבחון פסיכיאטרי זה בכלל מה שיעזור, ואיך היא תתן לו לגרור אותה לאבחון.

הרי היא הבסדר בתודעה שלה וכל השאר מהווים הפרעה מבחינתה.

 

מבחינתי יש פה בעיה ענקית ולא בטוח פתירה

אבל הלוואי שאתה צודק וכל מה שהוא חווה ומרגיש

וחש בעצם לא קיים.

 

אבל תדע לך שלהגיד לבן אדם שכל מה שהוא באמת סובל בכלל לא פגעו בו והוא סתם טיפה מגזים, זה ברמה מסויימת יכול לעזור,

וברמה אחרת יכול לגרום לו לצער וחוסר אונים.

 

אני לא יודע מה לכתוב ולא בא לי לסיים באיזו קלישאה או חצי פסוק הלוואי שאני טועה

אבל זה נראה לי סבל אמיתי

 

(ה' קיים נשתדל לזכור זאת בכל מצב

ועם זאת לנסות לפתור מה שאפשר

מחכה לדעת פתרון אמיתי שעבד

למצב המתואר)

 

כואב וקשה באמת. חיבוקהסטורי
היא רוצה אבחון? היא רוצה לשנות את זה?


כי אשתך אינה ילדה, שההורה מחפש לה אבחון, זה פשוט לא יעבוד. אם היא מעוניינת בשינוי ורוצה בתהליך הזה, צריך למצוא לה אשת מקצוע מתאימה.


מלבד זאת ובלי תלות במה היא - כדאי לך למצוא דמות תומכת בחיים האמיתיים, שיכיל את הקושי ואולי גם ידע לתת כלים להתמודד. בהצלחה רבה

אני לא איש מקצוע בתחום בריאות הנפשפשוט אני..

אולם מקריאה שטחית ובלי היכרות מעמיקה וכו', אני לא רואה כאן אפילו צל צילה של פסיכוזה.

 

כשאנשים עייפים ולחוצים הם יכולים להגיב בעצבנות ולהיות ''קצרים'', זו לא מחלת נפש ולא נדרש אבחון פסיכיאטרי. אם היא לוקחת תרופות הורמונליות ו/או לא ישנה מספיק בלילות (למשל מתעוררת לילדים קטנים), זה יכול רק להחמיר את הבעיה.


 

מה שכן, נדרשת הכרה בבעיה ורצון לעבוד על המידות.


 

אפשר להתחיל בקריאה יומית של איגרת הרמב''ן, לא כי אני מאמין בסגולות אלא כי קריאה יומית על הבעייתיות של מידת הכעס יכולה לעזור להפנים את הצורך לבצע שינוי.


 

בנוסף, אם באמת הלחץ והמטלות גורמים לה לעצבנות, מומלץ לחשוב על איך אפשר להוריד את העומס. לקחת עזרה בתשלום, להוריד את רמת הציפיות בנוגע למצב הבית וכו'. אם מדובר בתרופות הורמונליות אז לבדוק עם הרופא אפשרויות אחרות.

 

אצלנו בבית, השיר הזה הוא חלק קבוע מטקס ההרדמה, מיד לאחר ''המלאך הגואל'' ולפני ''עלה למעלה עלה'':

 

תודהשמע בני

יש לנו עזרה לא מעט ברוך ה'


היא לא לוקחת שום דבר הורמונאלי 
אבל היא תמיד עייפה, תשושה גמורה מפורקת , על בסיס יומי

עובדת קשה, צהריים עם הילדים שמתישים אותה ועוד להחזיק בית

היא לא היחידה שחיה ככה אבל התגובות שלה קשות 

חשבתי על פסיכיאטר כי אני מרגיש שיש בה משהו מאוד מנותק ובעבר היו לה קשרים עם גברים נרקסיסטים שדרכם היא מחקה את עצמה והיה לה נוח להיות ליד הזוהר עם מחיקה עצמית

 

אישה עם דימוי עצמי נמוךכל היופי

כזו שלא מעריכה את עצמה וחושבת שלא שווה יחס טוב

+עייפות כרונית כי ילדים מעירים אותה בלילה (אני מניחה)

+בעלה שלא מעריך אותה (גם אם זה מוצדק לגמרי)

+ נותנת את הלב והנשמה בעבודה כדי שיהיה לה פידבק חיובי מאיפשהו בשביל ההישרדות הנפשית, אבל לשם הולכים המשאבים שלה.

+נקיפות מצפון שהיא אמא נוראית (אני מנחשת לפי מה שתיארת ולפי 95% מהנשים שמרגישות ככה אם אומרים להן שהן פוגעות בילדים כי איבדו שליטה עצמית)


היא אישה תשושה, עצובה, ולא זקוקה לפסיכיאטר אלא למנוחה פיזית, אולי גם תמיכה פיזית כמו ויטמינים או אוכל בריא ומסודר מחמאות הקשבה ותשומת לב מבן הזוג. ואם זה לא עוזר אז גם פסיכולוג או טיפול רגשי שיעזרו.

רחוק מאוד מפסיכיאטר.

מקריאה בלבדשדמות בחולות

אני קוראת עומס ולחץ.

בימים של גידול ילדים קטנים עם גדולים, עמידה ביעדים ומטרות יומיות (לארגן ארוחת בוקר ולשאר היום, לדאוג שהילדים יצאו בזמן למוסדות, להגיע בזמן לעבודה,  לא לשכוח לטפל בתור לרופא, לבדוק שהכביסה במכונה תועבר למייבש וכו') יכולה לגרום למתח נפשי מאד גדול לנשים מסויימות. במיוחד אם יש משהו ביום שמשתבש בצורה מינורית - הלחץ מתפוצץ ומשתחרר על הסובבים.


לדעתי טיפול ריגשי/ פסיכולוגי יכול לעזור.

ולראוצ איפה מורידים לחץ

ואוו תיארת נכוןשמע בני

היא בבוקר נמצאת בסערה ומלחיצה את כולם לא לאחר, המתח הנפשי שלה גדול ושמשהו משתבש אכלנו אותה, כולנו נחטוף ממנה

 

 

*היא* רוצה ללכת לאבחון?מתואמת

אתה מתאר באמת קושי אובייקטיבי (לשניכם). מצד שני - נשמע שבהחלט יש כאן תקווה, כי אתה מתאר שבזמני רוגע היא מצליחה להיות בנחת ובשמחה.

בכל אופן, אמנם אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, אבל בכל זאת - הוא צריך *לרצות* לצאת משם.

מציעה דבר ראשון לנהל איתה שיחה כנה, מתוך מקום של אהבה ורצון לעזור *לה* ולא מתוך מקום של שתלטנות, ולשאול אותה אם הייתה רוצה להרגיש טוב יותר בחיים, וכמה היא מוכנה ורוצה להשקיע בזה. תאמר לה שאתה איתה בכול, ושתתמוך בה בכל תהליך שתבחר לעשות.


דרך אגב, קשיי הקשב וריכוז שלה מאובחנים? האם היא לוקחת טיפול לזה?

(יכול להיות שבאמת הכול נובע משם, ומכאן היא הגיעה ללופ של קוצר רוח ואולי אף של דיכאון/דכדוך. פשוט צריך לטפל בשורש, ואז זה ישפיע הלאה...)

נשמע שהיא בעיקר זקוקה לךאליפ

איפה המקום שהיא יכולה לפרוק?

יש לה מקומות של נחת בחיים כמו איזה תחביב או חוג?

אל תנסה להיות המטפל שלה, תאהב אותה ותנסו לחזק את תחושת השותפות ביניכם.

השכינה עדיין בבית ויהי רצון שתזכו שהיא תזרח מעל כל המשפחה.

תמשיך להציב גבולשוקולד פרה.

קודם כל עבורה.

להגיד למה אתה מסכים ולמה אתה לא מסכים.

ככל שאתה לא תיתן להתנהגויות שליליות לעבור בשתיקה- ככה היא תפתח מודעות לכך שהיא צריכה לשלוט בעצמה.

שאתה לא שק חבטות ולא ספוג. לא אתה ולא הילדים.


ומצד שני- להאיר כל דבר חיובי פי 100. לפרגן מכל הלב.להחמיא. לתת


בקיצור- אלו שני הפנים של הגבריות.

מצד אחד החלטיות ועמידה ברורה

מצד שני שמש ואור על האישה

נשמע שהיא עמוסה ומוצפתלאחדשה

אולי גם קשור להורמונים? משפיע מאוד..

נשואיםoo

כמה שנים עם ילדים

זה אומר כמה ילדים קטנים

זה יכול להיות חיים קשים מדי עבור אישה

אז היא עצבנית וחסרת כוח


ואז יוצאים לחופש

היא נחה והופכת לשמחה ורגועה

לי זה נשמע מאד נורמלי


אם היו לי כמה ילדים קטנים כנראה הייתי ככה

פשוט דאגתי שזה לא יקרה


אולי כדאי לחשוב על מניעה ארוכת טווח

לאפשר לאישה לחיות חיים יותר קלים ורגועים 

מסכימה עם זההמקורית
תנסה במשך החודש הקרובנפשי תערוג

כל ערב, בערך ב5 בערב.

להגיד לה לצאת עם חברה/חוג/פילאטיס/לצאת לשיעור תורה או כל משהו שהיא אוהבת.

תחזור ב10-11 בערב אחרי שהילדים ישנים.

עדיף שאתה תסדר קצת את הבית תעביר ניגוב קטן

כמובן תכניס מכונת כביסה ומדיח תוך כדי.


 

 

תראה ניסים בעז"ה

 

כל ערב בילוי של 5 שעות?פשוט אני..
כןנפשי תערוג

יכולה להיות בחדר לראות בינג' על סדרה

עדיפות לצאת מהבית 

לי מספיק הרבה פחות אבל מסכימה איתךהמקורית
אני חושב שזה ממש מוגזם וגם לא יעילפשוט אני..

מוגזם - כי החיים הם לא לונה פארק. מי שבחרה להתחתן ולהביא ילדים, לא יכולה בכל יום במשך חודש להיעלם להם במשך 5 שעות.


לא יעיל - יש פתגם ידוע שאומר שאין מי שצריך חופשה יותר ממי שעכשיו חזר מחופשה.


מי שבמשך חודש תנוח בכל יום ב-5 השעות הכי קשוחות של הבית, תתמוטט כאשר המציאות תדפוק בדלת והיא תצטרך לחזור לקחת חלק.

לי זה נראה שהיא קורסת מהעומסנפשי תערוג

ושחרור מהעומס יכול להקל על המצב

אז לא חודש.

שבוע.

3 שעות ביום ולא 5.


אבל אולי אחרי הניסוי שלי… שאני לא רואה איך הוא יכול להזיק.(מקסימום בעלה יהפוך להיות עם פסיכוזה כמו שהוא חושב שיש לה) פתאום יפול לבעלה שקשה לה. לחוץ לה. סוגר עליה.

אז נכון. החיים הם לא לונה פארק

אבל עדיף שהוא יקח מושכות על הבית (בתנאי שזה עוזר ) מאשר שהוא יקבל אישה מפלצת ואמא מכשפה.


ואולי אם הניסוי יצליח, הם יבינו יחד שאפשר לסדר שגרה אחרת.

אולי עזרה בתשלום

אולי להנמיך ציפיות בקשר לסידור הבית

אולי לנרמל את זה שקשה והיא לא עם פסיכוזה.


מקסימום.

הניסוי לא יצליח ויבינו שלא מעומס.

סליחה אבלאריק מהדרום
ממש לא!
מסכימה עם הרעיון לא עם המינוןSeven

אני בעד שתצא באמת ותתאוורר ותצא מהמעגל הלא נגמר של בית ילדים עבודה

נניח להירשם לחוג פעמיים בשבוע של שעה

או הליכה יומיים בשבוע

או יציאה עם חברות פעם בשבוע

נשמע שהיא פשוט אישה נורמאלית לגמרי שמותשת מהמירוץ

ברמת העיקרון אם זה יהיה ככהשמע בני

ברור לי שהיא תהיה יותר שמחה ורגועה בחיים 

זה מצריך ממני להיות 90% על הבית לצד המשרה שלי בעבודה,

אז דבר ראשוןנפשי תערוג

תוציא את המחשבה של הפסיכוזה מהראש. כי לדברך זה לא.


 

דבר שני. אתה לא חייב לעשות בול מה שכתבתי.

בכוונה הקצנתי.

אבל...

כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו


 

חמור של שונאך אתה חייב לך לעזור לו לקום

ק"ו באשתך.


 

תהיה 100% על הבית.

זה ילדים שלך

ובית שלך

ואשתך שקורסת. גם אם היא לא אומרת לך בפה. היא זועקת לך את זה מהנשמה

מצאו לכם את הסידור שלכם כך שהיא לא תקרוס.

יכול שהיא צריכה גם טיפול רגשי או פסיכולוג או אפילו פסיכיאטרי. 

אבל כל אלא לא פועלים כמו קסם. זה יצריך ממך הרבה תמיכה בה.

 

 


 

 

 

מסכימה איתךיערת דבש
כל מילהשואלת12
ומי יהיה על האוכל והמשכנתא?שלג דאשתקד
הוא והיאנפשי תערוג

פשוט אחר הצהריים שהטיפול בילדים ובבית יהיה בעיקר עליו ולא עליה

כמובן לא לכל החיים

אבל עזרה ראשונה

עד שיגיעו למצב של איזון


 

אני מניח שאישה שתראה שהגבר יוצא כך מגדרו לסייע לה. תמצא את כוחות הנפש שלה כדי להצליח להתגבר על האתגרים.


 

 

במצב הרגיל בלי שום טיפול

זה יגיע או לגירושין (ואז אבוי מה יהיה עם הילדים בזמן שהם רק איתה)

או להמשך אווירה עכורה בבית שתצריך טיפולים זוגיים וטיפולים רגשיים ופסיכולגיים לילדים.

בשני המצבים מדובר בהוצאה שתגמד את ההוצאות האוכל והמשכנתא של חודש אחד.


 

טוב עשה שהחליט לטפל בנושא.

מתפלל בשבילו (ובשבילה ובשביל הילדים) שיראה הצלחה בקלות ובמהירות

תודה על ההיענות ,זה מחמם את הלב שיש רצון לסייעשמע בני

מה שהביא אותי להחלטה הזו שהיא חייבת לעבור אבחון עמוק זה מה שקרה לפני כחודש, היא כעסה עלי על משהו ופשוט איבדה את זה ממש צרחה צרחות אימה מבעיתות, והשפילה אותי מול הילדים, אפס כלומניק, אי אפשר לסמוך עליך הבת שלך יצאה עצלנית כמוך היא בדמותך( הבת הבכורה שאותה היא מרבה לבקר ולרדת עליה שנים והיא ממש סובלת ממנה וברוך ה' יש שיפור כי אני 50% מהזמן מדבר איתה על זה שהיא חייבת להרפות ממנה ולשפר את הקשר איתה, אחרת תהיה לנו ילדה בסיכון כפשוטו ! ) 

ואז שנרגעה הבינה ואמרה אתה מבין שזה בגלל שאתה לא מעדכן אותי וכו (להבדיל כמו גבר מכה שאומר לאשתו את יודעת שזה קרה כי המרק היה קר.. )  אז פשוט נכנסתי בה בצורה חכמה , אמרתי לה תקשיבי את אדם אלים, זה אלימות מה שהיה פה עכשיו, כלפיי וכלפי הילדים, זה לא יחזיק ביננו , את הורסת את הבית הזה, את גורמת לילדים טראומה הם בוכים בגלל הצעקות שלך עלי, יש להם דמעות בעיניים ופחד, את חסרת שליטה, ומנרמלת שנים את ההתנהגות שלך, ושהיא התחילה להתגונן אמרתי לה עזבי את לא אשמה את צדיקה הכל טוב זה פשוט לא מתאים ביננו אני לא מוכן לחיות חיים כאלו שפלים. 
 כי אני כבר התחלתי לחשוב שזה החיים, עד שהתפכחתי. ואמרתי לה שאחרי החגים תהיה לנו שיחה מכרעת לגבי ההמשך והיא נבהלה מאוד כמובן והתנצלה 
אחרי רגע ההתפכחות,  אמרתי לעצמי למה לי לחיות חיים אומללים כאלו ועם כל הכבוד שאני מוסר את נפשי למען הילדים שלי ,  כל יום לא כיף כל יום הוא לא נעים, חסרת סבלנות חסרת טקט חסרת פאסון , ישר צעקות צרחות ישר עצבים ישר לתקוף 

ותמיד יש לה סיבה , עייפות קשה, חוסר תכנון שלי, זלזול וכו  שמתיר לה לנהוג ככה
מתלווה לזה בית כאוטי בלאגן אטומי , היא מאוד לא מסודרת, לא נקיה בלשון המעטה , לא מפנקת , חוסר סבלנות להשקיע בילדים , קריאת  ספרים, תשומת לב, כמעט ולא. 

 

הקטע שכן כדאי התעמק בו שזה רק מולנו , אני והילדים, מול השאר קרי עבודה שלה חברות סביבה הורים שלה היא מלאכית כולם אוהבים אותה מאוד מפרגנים לה וכל הזמן חברות שלה מרבות להזכיר לי איך זכיתי בה וכמה שהיא אוהבת לעזור להם ולעזור לכולם ושאני צריך להגיד תודה כל היום עליה.

בהרגשה שלי היא פשוט אדם הישרדותי באופן קיצוני שהיא לא חווה את החיים ברובם, מנותקת ועושה מה שצריך לשרוד, התחתנה כדי לא להיות לבד הביאה ילדים שיהיה לה המשך בחיים ועיסוק ומעמד, משקיעה בעבודה שלה כי מקבלת המון כוח ופידבק משקיעה בחברות כי זה מפיג בדידות אבל היא לא נמצאת בחיים אין לה אפשרות לייצר חיבור אינטימי של מבט עמוק של שיח עמוק 
גם באישות היא עם עצמה וממש מתאמצת כדי להיות נוכחת. 

מה אגיד לכם הלוואי וכל מה שתיארתי יסייע למי מכם להבין מה הכיון הנכון לעשות שינוי בחיים האלו, ולגרום לה לעשות עבודה ושינוי עמוק שגם לה יהיה יותר טוב, היא שונאת את עצמה על זה אל תטעו.
 

גם אנשים נורמטיבייםoo

יכולים להגיב בקיצוניות כשמגיעים לקצה


לא חושבת שאיומים יעזרו

היא לא מסתדרת עם הבית/ הילדים

קשה לה

(מזדהה מאד עם הקושי הזה

אצלנו בעלי לקח את רוב האחריות על הבית והילדים

זה גם די הגיוני בהתחשב בזה שאני המפרנסת

אם הוא לא היה לוקח אחריות

המצב לא היה מלבב)


יכול להיות שגם לך יהיה קשה לעשות את מה שהיא עושה היום

לא בטוח שיש פה פתרון

אבל אתה יכול לנסות

לא לאיים

לא להעליב

לא להיכנס בה

אלא לחמול

ולעשות במקומה

לא חושבת כמוךשוקולד פרה.

זה דפוס התנהגות. זה לא משהו שבא כתגובה לאירועי קצה.

ולכן הפותח צודק- קודם כל גבול חזק וברור. בשבילה!
הרי מה הבעיה עם אדם שפורץ עוד ועוד גבולות- שהוא חושב שאין לזה מחיר בסוף. כי באמת אין לזה מחיר, אם בן הזוג נשאר ואוסף את השברים.

 

אז קודם כל- כל הכבוד שטלטלת את המערכת.
היא צריכה להבין שני דברים- 1. שאתה רציני. כלומר, היא חייבת לחשב מסלול מחדש. זה לא באמת משנה מה גרם לה להתחתן איתך ולהביא את הילדים.
הילדים ואתה הם עובדה מוגמרת בחיים שלה, והיא צריכה לקחת אחריות על עצמה כאמא וכרעיה.
וזה אומר קודם כל סור מרע. 
ולכן- אתה תמשיך ותהיה רציני וחד לגבי העמדה שלך בנושא.
בצרחה הבאה שהיא נותנת- אתה הולך משם, ומשאיר אותה עם הילדים והצרחות לבד. 
אתה לא שם כדי לאסוף את השברים. כדי לאכול את הח*&^

אל תפחד. הטלטלה שאתה תגרום לבית, לא תהרוס את הילדים כמו שזה יחדד לה את ההבנה שהיא לבד במערכה. 
היא האמא הבלעדית שלהם, והיא צריכה להפנים רגע את מלוא כובד המשמעות של הדבר.
עד עכשיו היה לה נוח שאתה אוסף את הדברים ומשקם- מעכשיו זה לא בטוח. אתה כבר לא מובן מאליו.

דבר שני- 
כשאתה מזהה שהיא נלחמת בעצמה, ומצליחה להוציא תגובה יותר מתונה- אתה משבח. אתה מעריך. אתה מכיר בעובדה שלא היה לה קל.
כל עוד היא לא צורחת ומתנהגת תקין, אתה שם עבור הבית.

דבר שלישי-
להתנות את המשך הנישואים בטיפול. אישי וזוגי.
כרגע יש לך מומנטום. מה שעשית עם הודעת השיחה לאחרי החגים זה חכם מאוד. זה מבהיר שאתה בעמדה של שליטה במצב (לא פועל מהבטן) ושאתה לוקח אחריות על חייך.
מכאן נשאר לה רק להצטרף ולקחת אחריות על חייה.
אתה מנצל את המומנטום שנוצר. לא נותן לו לדעוך.
טיפול- חובה. כך לא נשארים. לך אין מה להפסיד.

בהנחה שהיא אישה נורמטיבית שגם אכפת לה איך תופסים אותה בחוץ,
היא תבין שזה או להיות גרושה, או לעשות שינוי בעצמה.
וזה יהיה פתח אדיר למוטיבציה לשינוי.
אבל זה אומר שאתה חזק ושאתה רציני.
אבל גם שאתה רציני בנכונות שלך לחזק ולהעריך, לסלוח על מעידות שיהיו (כי יהיו), לפרגן ולתת לה מילים טובות ואוהבות.

בהצלחה רבה!

ועוד דבר-שוקולד פרה.

אם היא עובדת קשה ומוציאה מתחים בבית- להציע לה בחום להוריד במשרה ושאתה תיקח יותר אחריות על הפרנסה.
כלומר, להראות שאתה מוכן להיות חלק בשינוי שלה.
ועם כל זאת- גם מנכ"לית של חברה משגשגת, אין לה זכות לדבר ככה אל הילדים והבעל.
אם זה חד פעמי אפשר למחול, אבל בהנחה שזה קורה הרבה- לא לנרמל. 

זהoo

יכול להיות גם דפוס

אבל הוא מושפע מהסביבה (בחופש היא רגועה)


אין איך לגרום לאדם עצבני

לא להיות עצבני

גבולות עוזרים לאדם שמציב אותם

לא לאחרים


מלחמה לא מביאה לשום דבר טוב

דווקא גבולות עוזרים לבן אדם לווסת את עצמושוקולד פרה.

גם אדם בוגר.
ככל שהצד השני מפחד להציב גבול- ככה הצד שכועס מחריף את הכעסים שלו. כי שוב- הוא עיוור לתוצאות.
ברגע שלכעסים שלו יהיו משמעויות הרות גורל- אין עזרה בבית, הילדים צריכים פסיכולוגים יקרים, אין יחסי אישות-
תאמיני לי שזה מאוד מאוד עוזר לו למתן את התגובות שלו.

בעומק ליבו, האדם השתלטן או הכועס, רוצה שני דברים במקביל- ליטוף לכאב וגבול חזק. ממש כמו ילד.

איום והעלבהoo

אינם גבולות

והם לא עוזרים לכלום

אולי באופן זמני האדם מפחד וממתן את תגובתו

אחרי זה זה יחזור בגדול


גם אם אדם מבין את המשמעות של הכעסים שלו

הוא לא בהכרח מצליח לשלוט עליהם


ראי את רוב בני האדם

כועסים בתדירות הרבה יותר גבוהה ממה שהם רוצים

כנראה מבינים את הנזק שהם עושים

אבל לא מצליחים לשלוט על זה

הפוך. היא זו שמעליבה ומשפילהשוקולד פרה.

להגיד שאני לא מוכן לזה יותר

ללכת כשפוגעים בכבודי

ולהתנות את הנישואים בטיפול

זה בריא!!


 

וזה ממש לא ככה.

קודם כל הגבול החזק יעזור לה להתאפס. ואם היא רוצה להיות אמא ורעיה- להבין שהיא צריכה להשתנות.

אין מצב שמי שמשפיל ומבזה- סובביו הם אלו שצריכים להשתנות בשבילו.

לא. הוא זה שצריך להשתנות ולהתאים את עצמו לסטנדרט המוסרי הנורמלי הנהוג ביחסי אנוש


 

כלומר אם הבעל היה אומר שהוא צורח על אשתו כי היא לא מבשלת לו.

הוא זה שהעה צריך לעשות עבודה פנימית, וזה היה ברור לכולנו, נכון?

אז פה האישה היא זו שנדרשת לעבודה פנימית מהותית יותר.

ולא עושים לה הנחות כי היא אישה.


 

היא בן אדם קודם כל.

וכאחת כזאת, היא צריכה להבין שאין מצב לדבר ככה לילדה שלך ולגבר שלך

אכןoo

היא גם פגעה/ השפילה

אבל

גבול שמים בצורה מכובדת ונעימה

אומרים 'זה לא מתאים' ולא מעליבים

אפשר להתנות נישואים בצורה מכובדת

לא צריך לאיים


ברור שהיא לא בסדר

זה לא סותר שהיא מקבלת יחס והסתכלות לא נכונים


כשיש בעיות מהותיות

לרוב זה 2 בני הזוג

ולא רק אחד 

מה מעליב?שוקולד פרה.
נכון מאודשלג דאשתקד

מה שכן, חשוב להדגיש ששיח על גירושין הוא לא איום, אלא אמירה שצריך לעמוד מאחוריה.

אם כבר קבעת שאתה רוצה לקיים שיחה, אתה חייב להעלות את זה שוב (גם אם העניין נרגע). אחרת בפעם הבאה היא תחדוב שסה סתם איום מסען וגם זה לא יעזור לך.

בעינייoo

השיח שתואר בהודעה הפותחת של תת השרשור הזה שלילי ומעליב


זה טבעי לענות באופן שלילי בסיטואציה אמוציונלית ושלילית

אבל

הנכון הוא ללמוד לענות בצורה חיובית שתרגיע את הסיטואציה ולא תלבה את האש


אם אדם כעסן רוצה לעבוד על מידת הכעס הוא צריך לעבוד ב2 מישורים:

1. לטפל בטריגרים של הכעס

2. להתאמן להגיב אחרת בשעת כעס


אי אפשר רק להתאמן להגיב אחרת

כי אם יש כל הזמן טריגרים

קשה להתמיד באימון


אם אדם כעסן לא רוצה/ מסוגל לעבוד על הכעס שלו

בן הזוג שלו יכול לנסות

1. לטפל בטריגרים

2. להגיב נכון בסיטואציה של כעס

לא הבנתי איפה השיח המעליב מצדושוקולד פרה.

תראי את התגובה האחרונה שלו. זה לא הגיוני שאמא תרשה לעצמה להתנהג ככה וכולם יצטרכו "לא לטרגר" אותה.

למה כ"כ קשה לדבר על אחריות אישית?

אניoo

לא יודעת אם זה לא הגיוני

הרבה אנשים מתנהגים בצורה לא תקינה

רוב האנשים פגומים במידה כזו או אחרת

ואם החיים קשים ומאתגרים אותם אז הם מוציאים את הכעסים על הסובבים אותם


לא 'צריך' לעזור לה

זה אכן האחריות האישית שלה

אבל היא לא לוקחת אותה

כמו הרבה אנשים אחרים


אז אם חיים עם אדם כעסן שלא לוקח אחריות (חייתי עם 2 הורים כאלה)

אפשר להיות אומללים

ואפשר לנסות להשפיע על הסיטואציה ולהפיק את המירב

יותר מדי נתלים בחופש הזה...שלג דאשתקד

אני מניח זבחופשה היא רגועה כי זה זמן קצר והבחור מאוד דואג לה ומפנק אותה אז אין לה זמן או הזדמנות להתעצבן. אם החופשה תתארך גם החופשה תהפוך לרכבת הרים.

זה שבחופשה היא נורמלית, לא מעיד ולא מסביר ולא מקדם ולא מצדיק את מה שקורה ב99% מהזמן. אם כבר, זה שבעלה מסוגל לצאת איתה לחופשה אינטימית, מראה עליו שהוא סובלני, ואולי קצת יותר מדי...

אין ספק שתיארת פה התנהגות קשה שלהמתואמת

האם שמת על השולחן בפירוש את הרעיון של טיפול? בתור הצעה ומתוך נקודה של תמיכה בה, לא מתוך הטחת דברים.

אפשר להציב אולטימטום בזוגיות, אבל ממקום של "אנחנו ביחד בזה", לא מתוך מקום מרוחק ומתנשא.

כי נשמע שהיא במקום רגשי קשה, ואם היא לא תחוש תמיכה מצדך - היא לא תהיה מסוגלת להיכנס לתהליך של טיפול.

ובלי קשר להסכמה שלה לטיפול - אולי גם לך כדאי לשקול טיפול, כדי שתהיה לך תמיכה בחוויות הקשות שאתה עובר.


ורק עוד בקשר למה שכתבת, על כך שהיא התחתנה רק כדי לא להיות לבד ושיהיה לה המשך -

בדרך כלל זה לא נכון לגבי נשים. נשים בדרך כלל מחפשות אהבה (מבעל, מילדים), ואם הן לא מוצאות אותה בבית (מכל מיני סיבות) - הן ימצאו אותה בחוץ, בעבודה, בחברות...

ואם זה מה שקורה אצלה, לדעתי יש פה קריאה לחשבון נפש עצמי, למה היא לא מרגישה אהבה בבית. (בעדינות אומר שההתנסחות שלך עליה נשמעת פטרונית ומרוחקת מאוד. מניחה שזה תוצאה של שנים של סבל, כי ההתנהגות שלה באמת לא תקינה, אבל עדיין כדאי לבדוק לעומק מה הסיבה)

תגובתי למעלה נכתבה לפני שקראתי את ההודעה הזאתנפשי תערוג

אתה מתאר כאן אוסף של התנהגויות לא תקינות.

זכותך שלא לנרמל אותן.


 

 

ביזוי ילד זה פשע (ואני חוסך במילים)

השפלה בן הזוג מול הילדים זה דבר גרוע+++

גם אם נמצאים בלחץ ובעומס.

צריך לדעת לשלוט בעצמך.


 

כך שיחד עם ההצעה שלי של שחרור לחץ ועומס ממנה, אני חושב שהיא נדרשת לעבודה עצמית עמוקה.

היא כנראה מבינה שזה לא תקין.

השאלה אם היא מוכנה לעבודה הזאת.


 

לדעתי אתם צריכים למצוא את הדרך שאתה תומך בה ומפחית ממנה עומס אבל היא גם צריכה לעשות שינוי כך שלא תפעיל מנגנונים כאלה באוטומט.


 

ממליץ עבודה עם אנשי מקצוע.

אבל בנקודת חוזק (ולכולנו יש קשיים) ולא כי היא אישה עם פסיכוזה.


 

 

 

וואי וואי. שמע, מבלי לזלזל בהרגשה *שלך*די שרוט
הרבה יותר עצוב לי על הבת שלכם.


אתה זה עוד ניחא, כי אתה אדם בוגר ומנוסה ויש לך חוסן נפשי ויותר כלים, אבל הבת שלכם היא יצור חסר ישע וחפה מפשע. כואב רצח לקרוא יחס כזה מצד הורה לילדה.


היה חזק חבר. ליבי איתך ועם הבת שלך.

תודה, אכן מצער מאוד ילדה טהורה ומתוקהשמע בני

שבגלל רדיפה אובססיבית של אמא שלה שהפכה אותה לשק חבטות שלה , היא פשוט בקשיים בחיים שלה. 

ועמלתי רבות מאוד לחבר בינהן, עד שרעייתי הבינה את הנזק הגדול ומנסה לכפר, הילדה אומרת לה בפנים, לא נעים לי איתך, את רק צורחת עלי כל הזמן, עושה לי רע, לא רוצה להיות איתך. 

 

זה משהו שמאוד פגע בזוגיות שלנו, כי לא יכול להיות שאני בטוב עם רעייתי כשהיא מתנהגת באכזריות לבת שלנו 

זה לא הגיוני, ולא הסכמתי שהיא תהיה הקרבן בבית, ונלחמתי איתה על זה כל הזמן ,מעדיף שהילדה תבין שיש לה אמא לא הכי שפויה ותשמור על הנפש שלה ממנה מאשר לתת לה לרמוס אותה 

זה פשוט שחזור של מה שאשתי חוותה מול האמא שלה כמובן אחד לאחד מסתבר.

לשמחתי אשתי עשתה בנושא עבודה טובה ויש התקדמות מול הבת
 

ושאר הילדים הם בנים?חניתה

אם הבת היא הגדולה, אז תמיד מצפים יותר מהבכורת

זה מצב שקורה יחסי אמא בת...לא רק אצלכם...

אבל טוב שאתה שם לה גבול ברור.

הילדה מאוד צריכה אותך, אין לה מי שיגן עליה או דמות הורית אחרת.

טיפול.

אין משהו אחר.

שתתחיל לדבר. להבין את הנפש שלה. או הדרכת הורים שניכם ביחד. בתור התחלה. 

נשמע שפשוט מאוד מאוד קשה להסוסה אדומה

ברמה קיצונית כנראה.

 

בשילוב של משהו נוסף של דפוס מסויים שאני מעדיפה שלא לציין פה, כי אני לא מאבחנת.

 

בכל אופן כדאי שחברה או מישהו שהיא מקבלת ממנו יציע לה ללכת לטיפול רגשי.

זה יכול לעזור.

נראה שאתה מזהה בצדק שהיא בהישרדות.

וגם מה שאומרים עליה בחוץ, זה איזה צורך שלה להרגיש אהובה איפשהו ובעלת ערך.

 

נשמע ששניכם סובלים וחבל על שניכם.
 

והערה צדדית-

הקשיים שלה מולך לא מצדיקים שום אלימות, וצריך לשים לזה גבול ברור. אבל לצד זה, כדאי שתנסה באמת לראות אותה יותר, להבין מה היא צריכה ממך.

להתחשב בה, בלי לרצות אותה.

סליחהמישהי נשואה
מותר לשאול על מה היא כעסה עליך?
הכל באהבהיוסי כ

התגרשתי יפה. 

אם יש לך מישהי טובה להכיר, את מוזמנת

אתה הפותח?הסטורי

כי אינך מאותו ניק.

משום מה ענית למשהי ששאלה את הפותח שאלה ובהודעה אחרת הגבת לפותח.

נכוןמישהי נשואה

מוזר

לא ברור לי למה הרבה מהתגובותריבוזום

הניחו שכל עול הבית והילדים נמצא על האשה, כאשר בהודעה הפותחת מצוינת מעורבות בכל ענייני הבית, גידול הילדים וכו'.

גם כאשר שני בני הזוג עובדים בחוץ וגם בבית ומתחלקים בכל המטלות עדיין העומס על שניהם גדול, וזה לא קל. ועדיין כדאי וצריך למצוא את הדרך ליותר שלווה.

אז בהחלט מומלץ לבדוק היכן אפשר להפחית בלחץ ובעומס. כיצד זה ייעשה - רק אתם שיודעים איך נראה היום יום שלכם יכולים להבין. אולי להפחית שעות עבודה בחוץ? לעבור למשרה מתאימה יותר? (לה, או לך, או לשניכם), לחלק את המטלות אחרת כך שחלק מהמטלות שיותר מלחיצות אותה יעברו אליך.

אבל במקביל יכול להיות כדאי גם לפנות לטיפול כלשהוא לשינוי הרגלי חשיבה ותגובה כדי להגיע ליותר רוגע. השפלה של הילדים ושלך זה קו אדום - ברגעים של אחרי, כשהיא כבר נרגעת היא מסכימה שזה לא צריך לקרות? לכן כדאי לדעתי טיפול פסיכולוגי או אפילו קורס הדרכת הורים (יש למשל את הבית להורות מקרבת שהומלץ בפורומים בעבר ונראה שיש להם תכנים מעולים). אתה כותב פה שזה גם עבורה וגם עבורכם וזה מעורר הערכה כמה אתה רואה אותה עצמה בתוך העניין, למרות הקושי. אם אתה מציג לה את האפשרות של פניה לטיפול לטובתה, עבור איכות החיים שלה ושל כולכם כמשפחה, היא לא מעוניינת?

כואב אחישלג דאשתקד

לא יכול לפתור לך את כל הבעיות, אבל קבל עצה שנכתבה בדם, כמו שזה נשמע!!

אנשים עוברים כל מיני דברים  ואצל נשים יש עוד הרבה קשיים שמדפיעים על מצב הרוח. הרבה מאוד פעמים אלו גם קשיים שקשה להן להסביר או שהן לא יכולות להסביר לגבר שלצידן.

מה שכן, וזה ממש קריטי, זה שנכון להיות קשוב ואכךתי וסלוח ולהבין וחדאוג ולהשתדל לעזור - אבל במקביל *חייבבב* שיהיה ברור שאלו התנהגויות לא סבירות ולא מקובלות. אפילו תשב איתה לא.ערב ותסביר לה שאתה מבין שקשה לה, ואם היא מרגידה הצפה שתלך לחדר לכמה דקות/שעות (או ימים ושבועות). אבל מאוד חשוב שזה לא ייהפך לנורמלי ושכאילו זה לגיטימיצלצעוק ולצווח ולהשתגע וכולכם צריכים לשרת אותה. גם אם לא היו ילדים ברקע, זה מאו מסוכן לזוגיות, ובפרט אם יש איזה טריגר השתיקה שלך לא תפתור בעיות, העא רק תיצור סבילות ואז היא תצטרך גם לקלל ולשבור דברים או להתנהג באלימות פיזית (נשמע מוגזם? כיף לך!).


אז תחתרו ללכת לטיפול שיתאים לכם, או תחכו ותעבדו ביחד. אבל בשום אופן אל תיתן לזה לגיטימציה. זה לא נורמלי וזה לא בריא לאף אחד מיכם.

בהצלחה נשמה ❤

היא פוחדת ממך, מהמבטים שלך, שאתה רואה את הכל.יוסי כ

תלמד לא להיות ביקורתי, לא לראות אתה בקלקלתה, מוטב שתהיה פחות זמן בבית

לא נשמע לי כמו פסיכוזהסוסה אדומה

(לא מאבחנת ובכ"ז כותבת את דעתי)


ברגע שאין זוגיות טובה ויחסי אישות, אין לי ציפיות מאף אישה להתנהג בשפיות מיטבית.


בנוסף לכך, אדם מטבעו הבריא הוא מוגבל.

אם היא עובדת קשה בעבודה, טבעי שהקושי יצא בבית או להפך.

המציאות הזאת שהפרנסה של האישה הכרחית לבית (ולא מותרות), היא מציאות שפןגעת בכל בני הבית.


צריך לתאם סידרי עדיפויות וציפיות הדדיות.

אם היא עובדת קשה - אתה יותר עם הילדים ובבית.

או להפך. שתקל מעצמה עבודה בחוץ ותיהיה שפויה יותר עם הילדים. שתעשה יותר דברים שהיא אוהבת.


אבל אין לדעתי מה ללכת לאבחון לפני שמסדרים את עניין האישות. וזה כנראה שלכם ולא רק שלה.

פנה לסקסולוג או יועץ טוב באופן אישי שילמד אותך איך לגשת אליה נכון, היא לא צריכה לדעת מזה.

אולי כבר כתבו... לי הלב של העניין נראה לי העייפותאורין

הזו. מזכיר לי את התקופה שהייתי עם שלושה קטנטנים, חוסר ברזל ועייפות כזו שמוכנה לזרוק הכל בשביל שינה והפסקה מהמירוץ המטורף.  זה מדכא 

נשמעתהילה 3>

שהיא במצוקה ובעומס גדולים מאד, והלחץ והדחק מצידך בטח לא מוסיפים לה שמחת חיים.

נשמע שהיא חיה על הקצה ומגיעה כל הזמן למקומות לכ טובים, ובכללי שלא טוב לה, כנראה גם במובן הזוגי, גם בעומס החיים, גם בעומס של הבית, לא יודעת אם היא שמחה בעבודה ובהיקף שלה.


אני חושבת שהדבר הראשון שצריך זה לעזור לה להיות בטוב. יכולה להגיד מהיכרותי ועבודתי עם נשים,

שלהרבה נשים יש עומסים ומחוייבויות (חלקן הן מוסיפות על עצמן, או שזה רף הציפיות שלהן, וחלקן מעצם היותן אמהות ונשים ועובדות) שהם בסוף גדולים מסך היכולת שלהן להכיל בטוב.

בטח אם אישה היא פרפקציוניסטית או עייפה או כל גורם אחר שמקצין את הסיטואציה, יכולים להביא מאד בקלות נשים לחיות חיים של תסכול ומרמור וכורח, ובוודאי שבמצב כזה אין שמחה ואין הרבה פניות לאינטימיות פיזית ורגשית.


לכן הדבר הראשון בעיני, זה להגיד לה אשתי היקרה אני רואה שאת עמוסה מאד, שקשה לך, שלא טוב לך.

איך אפשר לעזור לך? מה יכול לעשות לך טוב? אני רוצה שתהיי שמחה, שתהיי בנחת, שתהני מהחיים.


קודם כל אני מאמינה שעצם ההבנה והראיה שלך אותה שבטח חסרה לה כבר יהיו משמעותיים, ודבר שני היא תוכל לנסות דבר ראשון להקל על העומס והדוחק הנפשי שלה.

אפשר להביא עוזרת, להוריד משרה בעבודה שלה או להחליף עבודה או לוותר עליה, אפשר לצאת עם חברות או לטיפול או לדאוג לנקיון או עיצוב הבית.

אני לא יודעת מה יושב עליה, ומניחה שגם לא שאר אנשי הפורום, אבל סביר להניח שאם תבוא בלב פתוח להקשיב לה באמת, והיא תראה שאתה רואה אותה, רוצה בטובתה ורוצה לעזור לה, היא תהיה מסוגלת גם לנסות להבין מה קשה לה ומה חסר לה.


קח בחשבון שיתכן שגם לה יש ביקורת עליך, וגם דברים שאת מצידך יכול לעשות אחרת כדי שיהיה בבית טוב יותר, ותבוא חזק מספיק כדי לשמוע ולהסכים להקשיב לזה.


כמובן שכדאי בהמשך שתגיע גם לטיפול רגשי שיעזור לה לדייק את עצמה ולהשתחרר, וכדאי גם לעסוק בקושי שלה מול הילדה שאלה דברים עמוקים מאד

(ללא מעט הורים יש מורכבויות מודעות יותר או פחות מול ילדים, וזו עבודה רגשית עמוקה מאד ולא כזו פשוטה,

להצליח לפרק את זה ולאהוב את הבת שלכם כמו שהיא ראויה, גם אם תגיד לה ואפילו היא תגיד לעצמה שזה ממש הורס לבת שלך, לצאת מהדפוסים שמפעילים את המורכבות הזו זו עבודה.

ואם היא משווה בינך לבינה בקטע רע, כנראה שיש גם משקעים מולך ובהכל כדאי לטפל...).



באופן כללי, חשוב לדעת שיש נטיה במורכבויות זוגיות לראות את הבעיות של הצד השני ולחשוב שהוא הבעייתי, וכמובן הכל בגללו ואם הוא רק היה 1 2 3, הכל היה טוב ויפה.

אבל האמת היא שהכל זה דינמיקות, ששני הצדדים מזינים ובונים, ושניהם צריכים להיות שותפים לשינוי ולשיםור שלה בע"ה, כל אחד והעבודה שלו.


בהצלחה!

יפהסוסה אדומה

מסכימה.


חוץ מהמשפט האחרון שבו כתבת "אבל האמת היא שהכל זה דינמיקות , ששני הצדדים מזינים ובונים"

ואני מעירה על זה כי זה לא נכון לכולם.

וזו אמונה ודעה קדומה שמשאירה בני זוג שנים בקשר הרסני שלא באמת אפשר להוציא ממנו משהו, כמו במקרים של הפרעות אישיות (וזה קיים יותר ממה שנדמה) ואלימות למשל.

מסכים איתך מאוד!שלג דאשתקד

צריך לחתור לפתרון, וגם צריך להבין שגם כשיש אלימות או התנהגות פסיכופתית בבית, זה אומר שהצד השני יצר או איפשר את זה.

מצד שני, מסכים מאוד שלא צריך לחיות בהלקאה עצמית. אם צד אחד סובל, יש בעיה וצריך להתמקד בעיקר בצד הפוגע.

וכמובן שיש לפעמים דברים לא הגיוניים ובלתי נסבלים וצריך לפרק או למצוא את הדרך החוצה

נשמע לגמרי כמו הפרעת קשב וריכוזתהילנה

אצל נשים זה באמת עשוי להתבטא ככה.

מכירה את זה על עצמי.

היא מטופלת בהפרעת קשב?

אם לא, ממליצה ממש לקחת לתקופה ככדור מאמן. להרבה נשים עובד וויואנס שהוא גם ממריץ קצת ואנטי דיכאוני, אבל יש עוד כדורים. ממש ממש ממליצה לנסות לקחת תקופה אחרי העבודה כשהיא מגיעה הביתה, זה פתיר לגמרי. 

תודה רבה ! היא גם אומרת לי שזה זהשמע בני

היא גם אומרת לי שהכל אצלה זה הפרעת קשב קשה, והיות ויש לה חיים עמוסים מאוד היא מאבדת את זה. 

האם וויואנס מצריך מרשם?

אשמח להציע לה ולנסות, אין מה להפסיד

כן בהחלט מצריך מרשםתהילנה

מפסיכיאטר או מנוירולוג

זה מהמשפחה של ריטלין אבל עובד קצת אחרת.

לא בטוח שזה יהיה הכדור המדויק לה, סיפרתי מה עבד לי ולעוד נשים שאני מכירה. בהצלחה רבה ואל תתייאשו, אם זה הפרעת קשב זה ממש לא פתולוגי

אולי זה הכיווןאחינועמית

אבל זה צריך להגיע מהכיוון שלה, שאתה תהיה שם לתמוך ולעודד ולא להיות שיפוטי, כדי שזה יביא טוב לבית ולא יעורר אנטי.

וזה לא שיש כדיר קסמים שפותר הכול.

הוא יכול להקל.

עדיין כדאי להקשיב להרבה מהעצות כאן בשרשור, כמו להקל מהעומס ולשפר תקשורת.

צודקת היא ממש לא אהבה שהצעתי לה את זהשמע בני

צריך שזה יבוא ממנה בדרך אחרת 

 

בינתיים שמעתי להרבה מהעצות פה 

מאפשר לה הרבה ספייס בערבים, לצאת, להישאר בחדר, לא להיות מעורבת, לנוח כשהיא חוזרת. ואני לוקח הרבה יותר אחריות 

 

 

ובעזרת ה' נמשיך להתקדם 

 

אתם כולכם נהדרים כאן, מעריך מאוד

ואתה כבר מרגיש שזה עוזר?שואלת12
יש שיפור מסוייםשמע בני
עבר עריכה על ידי שמע בני בתאריך י"ד בחשוון תשפ"ו 16:50

אם היא לא מגיעה לקצה שלה אז מן הסתם יש לה יותר אוויר, אבל כשהרגשתי שהיא לא מעריכה את זה והיה התנהגה מגעיל למרות שהייתה במנוחה "נכנסתי " בה על זה ואמרתי לה אין מצב שאת גם תקבלי חופש וגם תתייחסי מגעיל לכולם כאן ולא משנה מה מצב הצבירה שלך. 

והיא הבינה

 

דבר מרכזי שהבנתי שהיא מאוד מקפידה על זמנים ועל מילוי משימות ושכולם מגיעים בזמן ואם אני על זה ואיתה היא ממש נרגעת מזה ומצבי הקיצון פוחתים

 

 

 

 

קשה לי קצת עם צורת ההתבטאות שלך עליהקורדיליה

"נכנסתי" בה - מתאים למישהו שהוא מהצד השני של המתרס לא לשותף לחיים..

וגם בשאר ההודעות, יש קצת מן זלזול סמוי.. יותר מקושי מול פרטנר לחיים שנמצא בעצמו במקום כנראה לא פשוט.
רוב הסיכויים שמתחת לפני השטח היא מרגישה את איך שאתה רואה אותה ולא מן הנמנע שזה גם חלק מהמטען שיש עליה.
לא אומרת שאין מה להעיר.... מבינה שהיו דברים שלא מתקבלים ולא מצדיקה אותם, אבל יש כ"כ הרבה דגשים על איך להעביר ביקורת נכון..
אפילו אם זה רק הדרך שאתה מדבר בינך לבין עצמך עליה... זה משפיע לדעתי.
תנסה קצת לשנות בתוכך את ההסתכלות עליה, למצוא על מה להעריך אותה.. 

לראות בה שותפה קודם כל (ולא בת חסות שצריך למצוא לה אבחון), שנמצאת בקושי, ואיך אפשר ביחד לפתור אותו..
בהצלחה!

הערה מדויקתזיויק
אחרי שנים ארוכות של הרגשה קשה זה כבר לא קלשמע בניאחרונה

זה לא קל חברים ! גם אם אני מסכים אני לא תמיד מצליח 

בהמשך לשתי התגובות שמעליישלג דאשתקד

1. תמיד טוב לקבל תרופה ע"י רופא, וככלל אם אפשר עדיף ע"י פסיכיאטר (גם אם זה נשמע פחות סימפטי). נוירולוגים הרבה פעמים מחלקים תרופות מתוך זלזול, וגם אין להם טת ההכשרה ההוליסטית, להבין את מכלול ההשלכות על הנפש. לכן תמיד מומלץ, במידת האפשר, לקבל את המרשם מפסיכיאטר.

2. התרופה היא פיתרון קל, אבל!!! דבר ראשון, התרופה יכולה לשנות הרגשות וצרכים אבל לא יכולה לשנות רגשות והרגלים. לכן, אם גם אחרי התרופה יינתן לה מקום להשתגע, או לחלופין במסגרת תהליך הבדיקות ונטילת התרופות, יינתן לה תחושה שהיא דפוקה פסיכופתית שצריכה רופא, התרופה כשלעצמה לא תיתן לשום תהליך נפשי טוב לפרוץ. לכן, לדעתי כדאי בכל מקרה טיפול פרטני או זוגי במקביל ואולי עוד לפני תחילת נטילת התרופה.


המון הצלחה נשמה יפה וטובה, שתשרה שכינה ביניכם ובמעשי ידיכם ❤

קשה לשמועזיויק
אולי יש כאן משהו עמוק של תיסכול אישי שלה, חוסר מימוש עצמי, חוסר סיפוק בחיים וצריך תהליך של העצמה אישית
איזה פסיכוזה.. כבר הבנת למה היא ככהלהתחיל מחדש
תנסה להקל עליה יותר וזהו
אני משתגעת ממנו!אנוני.מית

נסעתי היום לסידורים. בעלי היה על הילדים. כנראה קם בבוקר והמקרר התקלקל.  ניתק אותו מהחשמל שיפשיר, שלח את הילדים למסגרות ונסע לעבודה.

 

 

אני חוזרת הביתה. פותחת את המקרר ומגלה שהתרופות פוריות נשארו שם. הוא לא טיפל בהן ולא הוציא אותן משם. הן התקלקלו. זה אלפי שקלים וכאב לב פסיכי.

התקשרתי אליו לדבר איתו. הוא ניתק עליי את השיחה וכתב לי אחר כך "לא לצעוק עליי" בווטסאפ. התקשרתי שוב. הוא התעלם.

אני משתגעת. כל כך הרבה כסף וכל כך מעט התייחסות.

 

מה לעשות איתו?

הוא בטוח לא עשה זאת בכוונהפשוט אני..
ואם את צעקת עליו כאילו הוא ילד קטן, אז מן הסתם השיחה לא מועילה אלא רק גורמת לו לרצות להתרחק ולהתגונן.

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

הצעקותoo

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול


הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר


מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

יפה מאוד!נחלת
אני מבין את המקום שלךחתול זמני

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

 

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

 

אבל

 

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

 

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

 

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

נפלא חתול זמני. אם אתה נאה דורש ונאה מקיים,נחלת

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

נעחתול זמני

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

 

הן מצוינות ומאלפותנחלת

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

 

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

 

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

 

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

כיוונת לדעתי האובייקטיביתחתול זמני

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

תודה.אנוני.מית

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

באסהנתקה

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

איזה נסיון!שוקולד לבן

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה


העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.


אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..


(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

יישר כויח גדול, שוקולד לבן!נחלת
קודם כל הוא לא גרם לכל זהמשה

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

 

השאר. נכון.

 

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

הגיוני שאתה צודקשוקולד לבן

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

להבנתי את המציאות (ואולי אני טועה)משה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

 

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

כמו שהגבתי סביר להניח שאתה צודקשוקולד לבן

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

 

תודה 

מצופה מגבר לא להתפרק ככה בטלפון .העני ממעש
לא נעים לי, אבל גם אני עשיתי כזה דבר,נחלת

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

חביבתי. עוד משהו. הוא פיזר את הילדים!נחלת

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

 

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

וגם שם לב שהמקרר התקלקל וגם ניתק את החשמלנחלת

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

 

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

חיבוק גדוללאחדשה

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

תודה אנוני.מית

עזרת לסדר את הראש.

וואו איזה מפח נפש נגמרו לי השמות

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

 

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

 

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

 

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

וואי וואי....שלג דאשתקד

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...


והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

כואב ממשהסטורי
תודה לכולם (ולכולן)אנוני.מית

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

מדהים!שלג דאשתקדאחרונה
מלא הצלחה בהכל!!
נפילות ברשת אחרי החתונהמחפש את עצמי!

אני היחיד?

לא, אבל מה זה רלוונטי?פשוט אני..

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

אתה ממש לא היחיד. זה אמור לעזור לך?לאחדשה

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

כן. אתה היחיד בעולם שעשה את זה.חתול זמני

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

נראה לי שמה שעומד מאחורי השאלה שלך, אינו אם באמתהסטורי

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.


אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.


הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

למה אתם כאלה לא מבינים..מחפש את עצמי!

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

לא אומר את זה כדי להתגאותהסטורי
אבל לי לא היו הסוג הזה של הנפילות, ככה שלא שייך לכתוב מנסיון (אל תדאג, כל אחד ו'התיק' שהוא סוחב, יש לי מספיק מורכבויות אחרות...). בכלל, כנראה שכשהייתי בגילך - האינטרט היה הרבה פחות משמעותי, בוודאי בסביבה בה אני הייתי.

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.


איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

בשליפההעני ממעשאחרונה

נפוץ


יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון


כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

עזרה בתקשורתצופה אנונימי

שלום לכולם

נשואים טריים ב"ה

אני בצבא, חוזר בעיקר סופ"שים

היא בלימודים מאוד אינטנסיביים (עכשיו תקופת מבחנים אז בכלל)

התקשורת שלנו מתבססת בעיקר על שיחות טלפון (ממש מקפידים פעם ביום בד"כ בערב)

והודעות בווצאפ

העניין הוא שאני יחסית מאוד זמין בהודעות והיא בכלל לא

כלומר אני בד"כ מגיב כמה דקות אחרי שהיא שולחת

ואצלה זה גם יכול לקחת כמה שעות

מה שזה גורם הרבה פעמים זו למין הרגשה של לבד פה בזוגיות

לא ספציפית כי היא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלנו וכשאנחנו לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש רחוק

דיברנו על זה ושני דברים באמת עלו מהשיחה:

א. אולי באמת זו איזו מין תלותיות לא טובה בקשר

ב. אני מאוד מאוד אוהב אותה ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה ולדבר איתה אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר (אני נניח יושב לעשות משהו שאני פחות אוהב ופתאום רואה הודעה ממנה, ברור שאני ישר אפתח ואענה)

רעיונות שלכם מה לעשות?

אם זו תלותיות איך באמת אפשר לפתור את זה?

אם זה עניין של פשוט מאוד אוהב לדבר איתה עדיין איך אפשר להתמודד גם כשאני עושה דברים שפחות אני אוהב?

יש לציין שמבחינתה הודעות זה ממש לא כמו שיחה וזה משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון

ומבחינתי זה פחות האלמנט של ההודעות

אלא זו ההרגשה שאני חושב עליה מלאא במהלך היום ואצלי זה מתבטא בהודעות ולעומת זאת כשאני רואה שהיא שולחת לי הודעות בשלוש נקודות זה גורם להרגיש שהיא חושבת עליי בשלוש נקודות במהלך היום

מה דעתכם?

תודה למשיבים

שניכם צודקיםהעני ממעש

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

ממש כואב להרגיש ככהשבורת,לב

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

ההודעות שלהצופה אנונימי

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

מורכב, אבל זו המציאותהסטורי
המצב התקין הוא שזוג נפגש כל ערב, וודאי זוג צעיר. לבנות התחלה של חיים על בסיס שיחות והודעות - זה מאוד לא פשוט.

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

מרגיש לימשה

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

 

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

עוד אובססיותצופה אנונימי

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

אז אתה בהיפר פוקוס.משה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

 

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

 

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

 

 

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

חושבת שזה נורא טבעינחלת

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

 

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

 

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

 

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

 

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

 

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

בדקתי על היפר פוקוסצופה אנונימי

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

זה בסדר שמשהו לא מדוייק לךמשהאחרונה

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

קודם כל זה נפלא שאתם מדברים על הדבריםנגמרו לי השמות

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

 

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

 

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

 

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

 

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

 

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

 

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

וואו הרבה נקודות מעניינותצופה אנונימי
תודה רבה!
זה ממש מתוק..לאחדשה

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!
 

שאלה שמטרידה אותי ביותרצדיק יסוד עלום

(איני נשוי)

מדי פעם אני קורא קצת שרשורים בפורום הזה ומקבל רשמים שבתוך הזוגיות ובתוך מרחבים אינטימיים יש רגשות קשים, מועקות, שתיקות, הסתרות, חשדות זה כלפי זה. המון פוסטים כאן בפורום מתארים סיטואציות מאוד קשות ומלחיצות ורעות בין בני זוג.


האם בעיני גולשי הפורום המקרים המתוארים כאן הם מיעוט? האם רוב הזוגות הנורמליים מתמודדים מדי פעם גם עם קשיים מסוג זה? או שאולי אלה סיפורי קצה והרוב המוחלט חי חיי זוגיות נעימים בהרבה, נאמנים בהרבה ורגועים בהרבה? האם בעיניכם קונפליקטים מהסוג שתיארתי הם "נוראיים", או שהם דווקא לא כל כך נוראיים בתוך הקשר ונבלעים בסך הכולל של החוויה החיובית של זוגיות


תודה!

באופן כלליפשוט אני..

אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
 

האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?


 

מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.

 

הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
 

 

ענית ולא עניתצדיק יסוד עלום

אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.


שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.

1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]

2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]

הייתי מפרידהרוני 1234
יש מועקות, כעסים, שתיקות, ריבים - שכיח מאד ואפילו חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים. לא כ"כ נורא לדעתי אם יודעים איך לריב בצורה "מכובדת"  ובתוך גבולות הגזרה.

חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.

אז לשאלותיךאריק מהדרום
1. תלוי באופי של הזוג, יש אנשים עם נטיות לריב ולבגוד ויש אנשים בלי, צריך לעמוד היטב על האופי של הפרטנרית שלך לפני החתונה.

2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.


(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)


הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.


ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.


בהצלחה.

בתור מי שבסטטוס שלךadvfb

זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.

אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.

והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)

כמה יפה!נחלת

אומרים שרק נישואין הוא הקרקע הנכונה ו האמיתית לתיקון המידות...שלנו.

 

שני אנשים שונים: הוא איש היא אשה. מנטליות שונה, הרגלים שונים.....

 

הרי גם עם חברים לחדר יכולים להיות "תקלים". אלא שבמסגרת של נישואין

זה יכול להיות הרבה יותר נוגע וחריף; לטוב  ולמוטב.

 

אם לא טועה, נדמה לי שהאור החיים הקדוש אומר שהטוב ביותר

שאדם ישא את בת עירו: מנטליות דומה, הרגלים דו מים, זכרונות

דומים - פחות הרגלים שונים.....

 

שמעתי פעם: כל אחד הוא חצי. אבל החצי הזה צריך  להיות...שלם.

וזו עבודה בפני עצמה; חושבת שככל האדם יותר שלם עם עצמו

בשלום עם עצמו, חי את עצמו באמת - הוא יותר רגוע ואז יש פחות

קונפליקטים פנימיים שעלולים להקשות על ראייה אובייקטיבית.

 

יש שיעורים רבים ביוטיוב על יחסי זוגיות: הרב אבנר קוואס למשל,

ומי שמבין אנגלית: הרב מניס פרידמן. ועוד.

אבל לא שאלתי על הדברים הטובים, ברור לי שהם קיימיםצדיק יסוד עלום
ושהם העיקר.

שאלתי על שכיחות ודרמטיות הדברים הרעים...

אתה מסתכל על זה בצורה חיצוניתadvfb

ולכן אתה יכול להפריד בין רע לטוב

אבל אם מסתכלים על נישואין כמכלול זה הכל מעורבב ביחד וגם הדברים הקשים יכולים להתרש אח"כ לטובה.

מריבה ומשילימים ומגיעים לרמה יותר גבוה אח"כ, הכל תהליך אחד.

 

אתה יודע הלך החשיבה שלנו הפוך בקטע הזה.חתול זמני
מרוב אימה אני כבר לא חושב רק חושש וחושדצדיק יסוד עלום
ריב ואי הבנהרקאני

שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות

 

ריבים ואי הבנה זה שכיח 

זה חלק מהעבודה בזוגיות

ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר

 

הסתרות וחשדות זה פחות שכיח

אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה 

לא יודעת מה קורה אצל אחרים

אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה

נכון. נכון מאוד.נחלת

זה הדבר הכי חשוב ששכחתי  לציין:

 

תקשורת פתוחה. לא לברוח מדיון, משיחה משמעותית.

שיעופו צלחות אבל שתהיה התייחסות וכובד ראש לכל

ויכוח....

 

שמעתי בשיעור שחייבת להיות  מריבה כדי להגיע לשלום בית אמיתי.....

 

לא לצפות לנישואין נוסח הוליבוד. זה תעתוע ושקר ודמיון....

אף אחד כמובן לא יודע מה קורה עמוק בתוך הזוגיות שלזמירות

אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.  

זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.

על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.

 

טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.

יפה.נחלת
שרשור שעולה כאן מידי פעםהסטורי
כבר שאלו זאת כמה פעמים. בגדול היום הפורום הרבה פחות פעיל, אבל גם כשהיה הרבה יותר פעיל, חלק גדול מהשרשורים היו על מורכבויות ולא - זה ממש לא משקף את חיי הנישואין.

חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.


ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.

חייבת להגיד שכנשואהאונמר

פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.

כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.

התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.

 

בנוסף,

לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,

ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.

 

ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.

 

מתוקה! שיהיה לך רק טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טובנחלת
תשובה נהדרת ונפלאה! תודה רבה!צדיק יסוד עלום
ברור שהקיצון נכתב פהנעמי28

מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.

או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.


שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.


כתבת שני סוגיםרקלתשוהנ

רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים - 

קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.

 

חשדות, חוסר אמון, הסתרות - 

לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.

מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.

יפה. תודה.נחלת
דרך האמצעלאחדשה

יש מקרי קיצון הזויים מוגזמים.

זה לא אומר שכל זוגיות כזו חלילה, ולא אומר שכל זוג ייתקל המשברים כ"כ עמוקים במהלך חייו.

עם זאת כדאי להגיע לנישואין עם הבנה של מורכבויות, מוכנות לאתגרים, קבלה של קשיים מאוד לא נעימים שמרגישים כל אחד עם עצמו ועם בחיר/ת ליבו מול צמתים שדורשים מהם לשאול שאלות כואבות, לגעת העצבים חשופים ולהתמודד מול מציאות לא פשוטה.

זה לא חייב להיות דרמטי, טרגי נוראי,

זו כן עבודה, יש מורכבות. כשמתחתנים תמיד מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו על עצמו ועל הדינמיקה שלנו.

זוגיות בנישואין הם עבודה עצמית גדולה.

יש לה הרבה פולסים,

יש הרבה דברים נעימים, נפלאים ונהדרים, ובע"ה הם הרוב המכריע.

בנוסף למה שנאמרהעני ממעש

אתה תבנה בית אחד ותשקיע בו

מה משנה לך מה קורה אצל שכניך

השאלה שלו באה ממקום אמיתי, מרצון טבעי להבין מהזמירות
 קורה בחיי הנישואים בין זוגות רגילים ונורמליים

לא ממקום של סקרנות, אלא מרצון להכיר גם את הדברים, שמדברים עליהם בפורומים, שמציגים אירועים פחות נעימים בחיי הנישואים.  לומר "מה זה משנה מה קורה אצל שכניך" מתעלם ממציאות החיים. 

השאלה שלי באה ממקום חטטני, מרצון מאולץ לחקור מהצדיק יסוד עלום
סתם.

הנימה שלך היתה מעצבנת יקירי, אני אופטימי לגבי הבית שיהיה לי בעתיד אבל בהחלט קיבלתי רשמים רבים מקרוב ומרחוק לכך שיש התמודדויות לא פשוטות מאוד ושכיחות מאוד בזוגיות, ותהיתי האם אני הוזה או מטפח הדהוד סלקטיבי של המגרעות לשם העצמת החרדה, או שאני דווקא התרשמתי נכון בנוגע לנושאים הלא פשוטים ועדיין הם מתכללים בצורה טובה בתוך הקשר.


קיבלתי תשובות טובות, ואני נעזר בזה בתור רושם כללי.

נאמנות בעיני זה א,בחיוך2019
רגשות קשים בטח שעולים במערכת אינטימית כי זה המקום לעבד אותם. וגם מריבות, זה כדי לאזן ולפתור דברים
גם אני איני נשוי אבל תראה:חתול זמני

עובדות:

 

– בישראל אנו עומדים על 40% גירושין בערך (פחות מזה במגזר הדתי אך גם לא מבוטל בכלל)

– מתוך אלה שאינם מתגרשים אני מניח שיש המון שפשוט סוחבים את זה מכל־מיני סיבות

– רוב הגירושים נגרמים בגלל: בגידות, בעיות כסף, אלכוהוליזם/שימוש בסמים, התעללות (רגשית או פיזית)

 

מחשבותיי:

 

– רוב הזוגות שראיתי או גרושים או גרועים

– אבל גם רוב האנשים שראיתי הם מטומטמים למדי (בלי להעליב)

– כמעט לכל האנשים החכמים (לא בידע כללי אלא חכמת החיים) שראיתי זוגיות מצוינת 

 

דעותיי האובייקטיביות:

 

– תאר לעצמך חניון תת־קרקעי גדול וסבוך עם הרבה קומות ועמודים. עכשיו תאר לעצמך שתי מכוניות שצריכות לצאת משם. בתוך שתי המכוניות האלה תאר לעצמך נהג ונהגת. עכשיו אומרים לך שהנהג והנהגת האלה מעולם לא למדו נהיגה, אין לזה מושג מה זה רכב, בנוסף לזה העיניים שלהם קשורות במטפחת עבה, ויש להם אובססיה גלויה להתנגש בדברים. אה, ויש גם מכוניות אחרות שנוסעות בחופשיות, וכל־מיני חלקים נעים ושערים נפתחים ונסגרים אוטומטית. זאת לדעתי נקודת המוצא של זוג נשוי בימינו, סבבה לאורך המטר הראשון, איזה כיף אני נוסע באוטו! .......

 

– עכשיו במקום זה, תאר לעצמך שכל־אחד מהם למד קצת נהיגה. תיאוריה לפחות. ותאר לעצמך שאמנם העיניים שלהם עדיין קשורות, אבל יש להם חבר שעוזר להם קצת ואומר להם קדימה קדימה אחורה אחורה סטופ. או, תאר לעצמך שהעיניים שלהם לא קשורות, אבל הראייה שלהם בערך -8 ואין להם משקפיים. אז הם רואים קצת אבל הרוב מטושטש מאוד. עכשיו תאר לעצמך שהם מרכיבים משקפיים, רואים גם אחד את המכונית של השני, ומשתדלים לא להתנגש.

 

=> אם יודעים מה עושים, יוצאים מנקודת מוצא של אמונה למידה שיפור סבלנות מתייעצים הרבה עם רב קרוב כו' כו' כו' אין שום סיבה שזה יהיה כל־כך גרוע.

 

=> אם עושים מה רוצים ומחזיקים בהשקפות גרועות (מגיע לי / אני מצפה / תאוות / חוסר אחריות / חוסר אמונה) אין מה להתפלא. השתייכות למגזר מסוים אינה אינדיקציה לכך שמחזיקים בכל הקלפים.

 

=> כן יכולות להיות התנגשויות שריטות שאלות ובעיות אבל יש הבדל בין מי שנע בעדינות ואחריות לבין מי שחושב שהוא מכייף במסלול מכוניות מתנגשות (למרבה הצער רוב האנושות. אבל: רבים בני שוממה מבני בעולה דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו. רוב העולם צועד על עיוור ונתקל בפחים ופחתות מי שתורה בידו נר בידו).

 

=> לפעמים יש מקרי קיצון beyond our control כמו מחלות קשות כיו"ב זה באמת אין מה לעשות אבל באותה מידה יכול היה לקרות אם היית לבד בבית. אם הקב"ה רוצה שתסבול אל תדאג אתה תסבול.

מאיפה הנתון של 40%? חשבתי שפחותברגוע
לא זוכר מהיכן הנתון ייתכן שקצת פחות אבל גם אם 25%חתול זמני

זה אותו עיקרון

יכול להיות גם שפשוט פחות מקובל תרבותית להתגרש לאו דווקא שהנישואין יותר מאושרים

או כאמור, הסיבות המרכזיות לגירושין פחות נפוצות בקרב הציבור הדתי/חרדי וזה מאזן

מזה מעודד.....נחלת
העידוד הוא בזה שאין ללמוד מן השוטיםחתול זמני

ורובו המוחלט של העולם לא כולל יראי ה' נחשבים לשוטים

אתה מכיר מישהו שהוא עצמו תמיד נחמד וכיף לו?מרגול

מישהו שאף פעם אין לו תקופות קשות/מאתגרות?


אני לא מכירה. כי החיים, באופן טבעי, מזמנים קשיים שונים והתמודדויות שונות.

בנישואים, שבע"ה מחזיקים עד 120, זה מאוד אינטנסיבי. אתה חי עם אישה ובעצם בוחר לחיות את חייך איתה.

אז כפי שבכללי בחיים יש קשיים, כך גם בזוגיות. השאלה היא האם כמכלול היחסים טובים או שכמכלול הם רצופים מריבות והסתרות.


אמרו לפניי ביושר, יש הבדל גדול בין ויכוחים ותקופות של ריחוק, ובין הסתרות וחוסר אמון.

תקופות מאתגרות ומבאסות מניחה שלכל זוג יש.

חוסר אמון והסתרות זה כבר שונה לגמרי. וזה לא קיים אצל כל הזוגות, אבל כמובן לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקה. מניחה שיותר נפוץ אמון ופתיחות, אבל לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא

כתבו לך יפהגפן36

באמת הפורום לא משקף את שכיחות המקרים בזוגיות נורמלית.


יש קשרים זוגיים שיש בהם יותר קושי ויש שפחות.

לכן חשוב מאוד לשים לב מראש במי אתה בוחר, ואיך אתה בונה בעצמך יכולת לעבוד על מידותיך.


אני חושבת שהדבר שיותר משקף הוא מבט למציאות סביבך.

אתה מכיר זוגות, נכון?

לפעמים קשה, לפעמים קל, לחלק קשה בתדירות גבוהה יותר, ולחלק פחות.


יכולה לומר ממקום אישי- אני כמעט ולא כותבת כאן בפורום. את כמות הפעמים שהיה לנו קשה אחד עם השניה בשנות נישואינו אפשר לספור על יד אחת.


כשקשה אז קשה, אין ספק.

אבל זה זניח ממש לעומת כמות הכח והעוצמה שזה נותן, גם מול התמודדויות מורכבות מול המציאות. והיכולת ליצור יחד ולהתקדם יחד ולהשתפר כל הזמן היא ממש מתנה.


לצורך העניין- גם עם אחים יש לפעמים ריבים ועצבים, ועדיין הם עוגן מאוד משמעותי בחיים.


ככה זה יחסים קרובים בין אנשים. 

הכי חשובנגמרו לי השמותאחרונה

שנזכור ונזכיר לעצמינו כל הזמן שזוגיות היא לימוד. כמו כל דבר.

באמת באמת שאף אחד מאיתנו בני האדם לא נולד יודע זוגיות.

תורה היא ולימוד היא צריכה.

וככל שיותר נעמיק בלימוד הזה, זה ישפיע עלינו ויקדם אותנו גם במצבי חיכוך וקונפליקט.

וזה באמת כ"כ חשוב לזכור זאת ולחזק את עצמינו שזה לא שמשהו בנו או בשני/ה "דפוק" ו"למה כולם מצליחים ואנחנו לא", אלא שאנחנו פשוט צריכים ללמוד ולהתקדם.

 

ריבים או ויכוחים / חילוקי דעות / קונפליקטים / רגשות קשים / מועקות / מנגנוני הגנה שפועלים וכן הלאה הם נחלתם של כל הזוגות באשר הם.

הרי כולנו בני אדם, ובכל מערכת יחסים שהיא, אפילו אדם עם עצמו, לא יתכן לעבור חיים שלמים ללא חיכוך.

קרה לך לפחות פעם אחת בחייך שאתה עם עצמך לא היית בשלווה ושלום?

עם הוריך?

עם אחיך?

עם חברך?

ודאי.

אין שום מערכת סטרילית לחלטין כיוון שאנו כאן בעולם להשתלמות, לגדול, לצמוח.

ובמערכת הנישואין הקב"ה יצר באמת פלא עצום שדרך כולה בכלל ודרך חילוקי הדעות והקונפליקטים בפרט נוכל להתקדם בתנועה שתוביל אותנו גם לעומק וגם למעלה וקדימה, 

עוד לגדול בעצמינו, באדם שאנחנו, וגם בזוג שאנחנו

ועוד לצמוח ולהתפתח.

ובאמת השמים הם הגבול.

אז לא רק שלא צריך להיבהל ולפחד מהריבים, אלא להבין ששורשם עם פוטנציאל עצום לגדילה אישית וזוגית,

וללמוד איך "לריב נכון", 

ללמוד את השורש של הדברים. מה מניע אותנו, מה מטרגט אותנו, מה מכאיב ופוצע אותנו, איך אנחנו פועלים, למה זה הכאיב לנו, איך עוד אנחנו מחווטים, איך פועלים מנגנוני ההגנה שלנו, מהם הצרכים שלנו, מהם הקשיים שלנו, איפה זה פוגש את השני/ה, וכל השאלות הללו כנ"ל גם לצד השני ובעיקר בנקודת המפגש בין שנינו.

אז בעיקר ללמוד את עצמינו לעומק

וללמוד את בן הזוג שלנו לעומק

וללמוד את הזוגיות שלנו לעומק

ואת ניהול הקונפליקטים לעומק

ללמוד מה זה בכלל קשר ואיך עושים קשר טוב ואיך שומרים על קשר ואיך מעמיקים בקשר.

ובתוך הדבר הזה, ממש כמו ספירלה, ניתן לעלות ולהעמיק עוד ועוד.

גם להינות ולשמוח בכל הטוב הגדול שבביחד ב"ה, וגם לצמוח מהאתגרים.

ואותם אתגרים יכולים להיות מגוונים, כתבו לך נפלא כאן, שלרוב מה שאתה פוגש בפורום הם מקרי קצה ולא בהכרח מייצגים.

ונכון גם שיש חלוקה בין אתגרים שכיחים לבין אתגרים פחות שכיחים כדוגמת חוסר אמון והסתרות,

אבל שוב חשוב לזכור שכך או כך יש לנו מה לעשות עם זה, זה המון בידיים שלנו ובלימוד שלנו של הזוגיות.

אפשר להגיע לקירבה גדולה גם לאחר ריחוק גדול, אפשר להגיע לריפוי ב"ה, לתיקון ולצמיחה גם במקרים קשים.

וכמובן שבכל האתגרים השכיחים ניתן לגדול מהם, להתקדם, להעצים את מה שיש לנו.

 

אז מה בתכל'ס?

לדייק בחיפוש בן//בת הזוג בעיקר את הלב הטוב, המידות הטובות, האישיות והאדם שנמצא מולנו. שיהיה אדם טוב.

בנוסף, לצאת יחד שנינו מנקודת מוצא שזוגיות היא לימוד ואנחנו כאן כדי ללמוד אותה ולא לקחת אותה לעולם כמובן מאליו או כמשהו ש"או שיש לנו או שאין לנו", כי כמו כל דבר בטבע זה לא עובד ככה בלי השקעת אנרגיה אקטיבית במשהו שרוצים שיצא ממנו פירות.

וכמובן להשקיע ספציפית בלימוד ניהול נכון של קונפליקטים / ריבים / חילוקי דעות וגם בתקשורת מקרבת.

ואז כרגע יש איש ואישה שהלב שלהם במקום הנכון, אוהבים ומכבדים אחד את השנייה, לא לוקחים כמובן מאליו גם לא לאחר שנים רבות, לומדים זוגיות, עם רצון ומוכנות ללמוד ולהשקיע אקטיבית, לומדים גם על חיכוכים וחילוקי דעות ונמצאים כל הזמן בתנועה מתמדת של צמיחה והתפתחות.

להציע לחבר?נתקה

זה פיד בחורה שלי פה גולש לא ממזמן (מזל טוב )

 

רציתי לשאול.. 

אני רוצה לשדך לחבר מישהי..

עכשיו הוא בחור באמת חביב וטוב אבל.. המשפחה שלו גם סה"כ בסדר אבל.. אבא שלו קצט בעייתי

ז"א הוא ממש גס רוח ברמה אחרת.. אשמח לפרט אבל לא עכשיו.. אני ממש חושש שתיווצר בעייה..

 

1) בכל מקרה האם לדעתכם הורה כזה או אחר או התנהלות תרבותית מסויימת של משפחה זה מעקב בלהציע?

2) האם הבחור יצטרך לעבור למקום אחר תרם הנישואים בשביל להוכיח שהוא מתנתק מהתלות בהורים (במידה וזה קיצוני?)

3) במידה וכבר עכשיו מאוד קשה לו עם המשפחה האם 1 ו 2?

 

הוא לא פסול חיתון בגלל אבא שלואריק מהדרום

אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?

אם האבא סובל מתסמונת טורט עם  קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.

החבר בסדר? זה מה שחשובהסטורי
הוא לא אבא שלו.

סביר שעל רוב החברים (אם הם לא מהשכונה הקרובה) אינך יודע איך אבא שלהם מתנהג.

לא מסכים עם הנאמר בתגובות. יש להתייחס בכובד ראש להעני ממעש
סקרנתנתקה

מה זה אומר 

לפערים יוצאי דופן במשפחה איתה מתחתניםהעני ממעש
מסכים שצריך להתייחס בכובד ראשהסטורי
לא מסכים עם הכיוונים של הפותח
לדעתי אבא זו בעיה רציניתשלג דאשתקד

מצד שני מותר לבחור הזה להתחתן.

אישית לא הייתי מציע בחור כזה אם הוא צעיר ובקשר רציף עם בית הוריו. מצד שני אם אתה יכול לחשוב איך לתווך דברים שיהיה ברור, אולי כן אםשר להציע ושהבחורה תבחן בעצמה את הדברים.

סביר להניח שהיא תגלה את אופי האבא מתישהו (תמיד יש שכנים וחברים או מגיעים לביקור וכדו)

בחורה שלךחתול זמני

1) אבא של אברהם היה תרח... ואבא של רחל ולאה היה לבן... אם יש בחורה רגישה שזה יכול להפריע לה אולי כדאי להציף את זה. או לבדוק מ־1 עד 10 כמה הבן יכול להתמודד עם זה מבחינת להתרחק מהאווירה הזאת או להיות קונטרה/מגן משמעותי מספיק כדי להגן על אשתו.

 

2) לא אבל זה יכול לשמש כאינדיקציה הוא צריך בעצמו לדעת מה הוא רוצה ומה הוא יכול או לא יכול לעשות.

יכולים להיות הורים קשים אבל יכולים להיות גם ילדים חזקים שפשוט פחות בקשר או יודעים להציב גבולות ברורים מאוד (או כאלה שלא מזיז להם).

 

3) שילמד להתמודד איתם או להתרחק מהם לא חושב שזה רעיון טוב להכניס בחורה לתוך קושי.

אם הבחור מודע שזה בעייתירקאני

אז אני לא רואה בעיה לשדך לו

אם הוא עמוק בתוך הקשר בלי מודעות אז זו קצת בעיה

אולי כדאי לדבר איתו על זה שישתף את הבחורה בנושא הזה

 

לא מבינה מה הקשר לאבא שלו. העיקר הבחור. שהוא לאנחלת

יהיה גס רוח ובוטה....כל אחד מאיתנו מכיר לפני ולפנים את ההורים של הצד השני?! תמהני.

תודה לכםנתקהאחרונה

תודה על התגובות המחכימות

אמת

מסכים שהוא זה לא משפחתו

ומצד שני מסכים שכל אחד מקבל מה את ההתמודדויות שלו 

ועם זה הוא צריך לעבוד ולפעמים מגלים שלא כמו שחשבנו

 

פשוט מעניין אותימה לדעתכם הגבול בתרבות גסה

והאם למשל יש בחורות שלא להציע כלל או משו כזה שזה לא ממש יתאים להם

והאם זה אומר עליהם טוב או רע? שהם לא מוכנות למצוא את הטוב ברע?

 

טוב זה ממש כללי אז אחרי זה נראה לי שאפשר לסגור את הפיד

תודה לכם

מישו מחפש איפה לגור?מחפש את עצמי!

יש פה עוד זוגות צעירים, וגם לא, שעוד לא מצאו מקום לגור בו שהם מתחברים אליו, והם עדיין מחפשים?

אם אפשר לשתף גם מה הסיבה שעוד לא מצאתם?

ומה אתם מחפשים.

[מי שרוצה כמובן]

 

שאלת המאורסים החופרת😅אוי טאטע!

רעיונות למקומות באזור המרכז המורחב שיש בהם קהילה דתית תורנית עם זוגות טריים גם, ושהשכירות שם לא מאוד יקרה עד כמה שאפשר במרכז?

בלוד יש כמה קהילות שיכולות להתאיםפשוט אני..
אתה יכול לפרט טיפה?אוי טאטע!

השמות של הקהילות?

באיזה שכונות בערך?

לודז'חתול זמני

הידועה בשם הפחות פופולרי לוד

מזל טובהסטורי
איפה שיש ערבים, זה מועיל לשכר הדירהמשה
למשל,לוד.
קולולוש - נחלת יצחק?נתקהאחרונה

אם תשאלי אותי

נחלת יצחק

רמה גבוהה אומר מראש

אבל גן עדן בשנה הראשונה

לדעתי

אלימות בזוגיותנחלת

זה מתחיל לפעמים כל כך דק, עדין והולך והולך ומחריף, אם אנו מניחים רגל

במלכודת הדבש הזו.

 

ספר קשה. מאוד. לדעתי, חובה:

"הכל עניין של פיקסלים". תמר.

הערת שוליים - גם תמר, מתארת בקצרה את תקופת השידוכים  והאירושין עם אותו אדם, שלבסוף נישאה לו. אתר "בין הזמנים".

 

גם באתר הידברות יש ראיון של מורן קורס בנושא.

 

בחוברת "המקום" יש כתבה גדולה על כך.

 

 

 

את מקבלת כסף על ההפצה המקיפה הזו?נקדימון
אני לא יודע אם יש פורום שלא הספמת עם זה.
נניח שכןשלג דאשתקד
מה אכפת לך? אולי היא מפיצה חומר טוב ומעניין?!
קראתי חלקמישהי נשואה

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.


לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?


זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?


הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.


לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?


דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר


** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.


רק מה שהיה אפשר באינטרנט.


אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון


---------------------


תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה


לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.


ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.


כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!


זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)


וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין


מסכים איתך חלקיתשלג דאשתקד

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).


אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

כתבת יפה ונכון!מישהי נשואהאחרונה

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה


אולי יעניין אותך