לאחרונה אני נפגשת עם המון "אנשים רגישים מאוד"
גם כאן בפורום, כל אחד שני מאובחן ברגישות יתר, כל בעיה הורית מעלה את השאלה אולי הילד רגיש מאוד.
אפשר לטעון שהפורום הוא מקום מפלט של אנשים רגישים בעולם לכן אחוז הרגישים פה הוא גבוה.
אבל גם במציאות אני פוגש את הביטוי הזה שוב ושוב מאנשים (לפעמים מכאלה שרגישים מאוד אך ורק לעצמם ולא לסביבה).
מרגיש לי שצמצמנו את הנורמלי למשהו לא אנושי ומציאותי.
כמו שעשינו עם ילדים בכיתות, כל אחד שני מאובחן במקום לשנות את הנורמה ושיטת הלימוד.
גם כאן, מרגיש לי שאנחנו לא יודעים להרגיש קצת לא בסדר, קצת לא בנוח,
וכשמשהו רגע מפריע לנו, במקום להבין שהמציאות לא תמיד נעימה אנחנו מחפשים תשובה בהגדרות.
אני כן עונה על ההגדרה של אדם רגיש אם כי הקריטריונים קצת תמוהים לי.
וכוללניים מדי כך שלא פלא שכמעט כל אחד מגדיר את עצמו כרגיש מאוד.
למשל הצפה מגירויים, רעש גבוה, צפיפות, צורך במנוחה לאחר מפגש חברתי - מזל טוב, אתה בן 30 , אתה מזדקן כמו כולנו , ולא בהכרח מאפיין רגישות גבוהה.
חרדה חברתית- מעטים מאוד האנשים שמרגישים בנוח בכל סיטואציה חברתית.
אומרים שהפחד האנושי הכי גדול הוא פחד במה, אחריו הפחד למות.
אני דווקא חושבת שאני כן בספקטרום הזה כי יש לי מאפיינים נוספים
אבל ההגדרות כל כך כוללניות וחופפות עם אבחונים אחרים כמו ADHD ודברים נוספים.
עכשיו, מה אכפת לי? שכל אחד יגדיר את עצמו איך שבא לו.
אז חוץ מזה שזה מעצבן לשמוע "כן, כי אני אדם רגיש מאוד" מהאדם הכי לא מתחשב ואכפתי ביקום (קרה לי)
מעצבנת אותי הרדיפה האנושית של הדור שלנו להרגיש תמיד בטוב, תמיד מאושר, תמיד "נורמלי" שתמיד הכל הולך חלק.
ואם מישהו נפגש אם רגש לא טוב, הוא כבר מחפש את ההגדרה לא בסדר איתו ומה האבחון.
לדעתי זה פספוס הפואנטה של החיים.
אושר הוא מיוחד מכוח זה שהוא בא לפרקים קצרים, אם הוא לא היה כזה, הוא לא היה אושר.
והרדיפה התמידית אחריו בשביל כמה רגעים בודדים - זה פספוס של רוב החיים.
רוב החיים קורים בין לבין, בלא מושלם, בלאו דווקא נוח, בבינוניות, באמצע.
ורגש לא טוב הוא חלק מהעסקה בלהיות אנושי.
עכשיו ברור לי שההגדרה עוזרת להרבה אנשים וילדים שמנסים להיכנס בכוח למשבצת ה"נורמלית" ולא מבינים מה דפוק בהם עד שהם מוצאים את קצב החיים שלהם.
זאת הצלה, גם לי.
אבל נראה לי שהגדרה רחבה וכוללנית מדי ולאנשים מסוימים היא משמשת רק כבריחה.
