קשה להשאיר אותם לבד

אני באותו מצב רק שהבן שלי בן 4 חודשים...

מה שייעצו לי ( מגיל חודש) להרגיל לבקבוק ולהתחיל לשאוב במקביל, זה מדהים פתאום לצאת מהבית לבד

הרבה מעבר אני לא יודעת, עוד מעט יבואו המומחיות ויעזרו יותר

בהצלחה

גם לי לא מתאפשר כלכלית לא לעבוד, אבל בשבילי, להשאיר תינוק בן 3 חודשים וללכת, זו פשוט לא אופציה, כמו שזו לא אופציה לא לשלם חשבון חשמל וטלפון כי "לא מתאפשר לנו". אז כל עוד יש לנו קורת גג, לחם לאכול ומשהו ללבוש, ואין חובות ב"ה, אנחנו מצליחים בסייעתא דשמיא להשאיר את התינוקות איתי בבית.

חשוב לציין שיש לנו 4 ילדים, אנחנו גרים במקום יקר מאוד ובעלי לומד ללא קבלת מלגה או הבטחת הכנסה. אבל כשרוצים, זה אפשרי.

אני עובדת מהבית, יש לי משפחתון קטן. בעלי גם הוא עובד מספר שעות מועט ביום. מצטמצמים בהוצאות, אין רכב, וחיים על המון המון סייעתא דשמיא, שמגיעה כשעושים את מה שהנשמה מבקשת.

רק אלו שאין להן ברירה יודעות , מה זה כשאין ברירה...וכן , יש מצבים בחיים שאין ברירה. יש מצבים , שאם אשה לא תצא לעבוד , אז גם לחם לא יהיה על השולחן , וינתקו את החשמל. כבר פגשתי כאלה.

נצל"ש אני כותבת פה הרבה, אבל בימים אלו קשה מאד - ולא אפרט. אז החפירה כאן היא סוג של בריחה נעימה .

תחשבי על כל אותן נשים עובדות שמשאירות תינוקות בלית ברירה, ההודעה שלך לא מיטיבה איתן.

עם כל ההערצה לנשים כמוך - ויש הרבה הערצה - זו לא הדרך - לפסול לחלוטין גישות שונות, ולכתוב בכותרת "מזדהה וכו'" זה לא מספיק.

לא תמיד יש ברירה

ו-לא כולן בעלות אופי ויכולות (לאו דוקא כלכליות) כמו שלך.

הרבה אמהות עם לב זהב טהור מוציאות את הילדים בלב כבד בגיל 3 חדשים, ועושות בזה את הכי טוב בתנאים שלהן.

שוב, אין לי בעיה עם מה שכתבת, ברור שזכותך לספר על הגישה הזו וזו זכות לנו לשמוע,

אבל איך שזה נכתב - קשה לי.

אני לא יכולה לומר שלא צפיתי תגובה מעין זו.

מי שרוצה להוציא את הילד מהבית, מכל סיבה שהיא - אני לא מתווכחת איתה. חושבת שהילד צריך חברה? רוצה לצאת מהבית להתאוורר? חפצה לפתח קריירה? בבקשה. אני לא פוסלת שום גישה. אני בדרכי, וכל אחת בדרכה.

אך מי שלא רוצה להוציא את הילד מהבית, וטוענת שהיא "חייבת" לעשות זאת, אני מתווכחת איתה, וטוענת שזה אפשרי, כשרוצים באמת.

אני חושבת שמי שמוציאה את הילדים למעון בלב כבד, עושה לעצמה עוול. אם כבר מוציאים בידיעה שזה הכי טוב בתנאים שלהן, אז אין שום סיבה שזה לא יהיה בלב שלם ושמח (גם אם קצת רועד ורוטט, זה הרי לב של אמא וזה לא סותר).

שאין נימה של זלזול בהודעה שלך בדרך האחרת.

"מי שטוענת שחייבת" את שאלת אותה למה היא חיבת? או שיש לך רוח הקודש?

נכנסת פעם לסעיף ההוצאות וההכנסות שלה? את מכירה את הבעל שלה? את הצרכים שלה?

חייבת יכול להיות מורכב מכ"כ הרבה נתונים!

אצלך חייבת הוא לא ממש חייבת, ואצלה כן. חיוב מוחלט.

עכשיו תעני לה, מנקודת מבט כזאת. ובלי לשבור לה (ולאחרות) את הלב שגם ככה רועד ורוטט, כדבריך.

עזבי, אני מאד כאובה, אולי זו בסה"כ יבלת שלי.

לפעמים אנשים רואים בעצם אורח החיים שלי, ביקורת על שלהם.

ככה, בלי שאמרתי מילה.

(ולפעמים גם אם אני "מתנצלת" זה לא עוזר)

זה בפירוש משהו שמגיע מבחוץ - מצד המתבונן - ולא מצדי.

(או מצד אברכית)

מה שעוזר לי לא ליפול למלכודת הזו, הוא באמת להיות שלמה עם מה שיש לי לתת כיום למשפחה, ולדעת שמחר זה יכול להיות יותר, בע"ה. יש את ה"רצוי", ויש את ה"מצוי". העיקר שיש בפנים את התשובות שלך לעצמך מהו ה"נכון" בעינייך, ואת השאיפה לשם (גם אם לעולם לא נגיע).

אצלי זה למשל:

לאכול אורגני (אין לי כסף בשביל זה. כלומר, אולי הייתי יכולה לקצץ מפה לשם, אבל זה פשוט לא מתאים לי כיום);

לצעוק פחות (ברור שאני יכולה לצעוק פחות. זה רק פשוט לא מסתדר לי, לעזאזל);

לחיות בשלווה (לא יודעת למה אני לחוצה. למישהו אכפת אם אגיע לפארק חצי שעה מאוחר יותר?! אז למה לזרז ולדחוק בילדים ככה לאוטו?!);

לעשות יותר פעילויות עם הילדים (אני פשוט יותר נהנית לבשל ולגלוש במחשב);

ועוד, ועוד...

ואני משתדלת גם לזכור, שיש אנשים שחושבים אחרת ממני, ושבאמת מאמינים שחשוב לשלוח למסגרות. ושאולי אפילו יום אחד הילדים שלי ישלחו את הילדים שלהם, חס וחלילה, למסגרת אני רוצה להאמין שאני אמשיך לאהוב אותם ולקבל אותם כמו שהם!

אני לא יכולה לענות מנקודת מבט שהיא חייבת, אלא אם כן היא הבהירה שזה חיוב מוחלט באמת, כמו במצבים שזקנת השבט מדברת עליהם - לא דיברתי על מצבים כאלה.

כמו כן, אני לחלוטין לא מזלזלת במי ששולחת את הילד מהבית, מכל סיבה שהיא (ואם הסיבות שהבאתי היו נראות לא-משהו, זה רק כי לא הצלחתי לחשוב על אחרות, ושכחתי להכליל סיבה של שליחות וכד').

כמעט בכל שלב בחיים, הנשמה קוראת לנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים, ואילו העולם מלא בטענות ומענות שבאות למנוע מאיתנו לעשות את הדבר הנכון.

גם אישה שחשה שהמהות שלה דורשת לצאת מהבית ולשלוח את הילדים למעון, והיא טוענת שהיא "חייבת" להישאר איתם בבית - אני אתווכח איתה. אין כזה דבר "חייבת". אנחנו עושים בחירות בחיים, ואם הבחירה לא נעשית בשמחה ובלב שלם, אז צריך לבדוק האם זו באמת הבחירה הנכונה, ואם כן, אז איך הופכים את הלב לשלם ושמח.

אין חייבת - יש בוחרת.

החלטה על יציאה לעבודה היא לא תמיד החלטה או בחירה אישית רק של האמא. במערך המשפחתי, כדאי לזכור, יש גם את האבא, את יכולת וגבול הפרנסה שלו, את סגנון החיים שהוא גם מעוניין לבנות לו לילדיו, חסכונות שהחלומות שלו כבר חזו שיחסוך לילדיו, הרגלי חיים.... והתחייבויות הכספיות לטווח הארוך. ולפעמים גם ראיה אובייקטיבית על המצב של האמא כשהיא יוצאת או לא יוצאת לעבוד ( יש נשים שנשארות בבית ומתכחשות לזה שזה גורם להן להראות "מעוכות " יותר, לבושות יותר ברישול, הבית מוזנח יותר כי תמיד יהיה זמן מחר...)

אז נכון שאנחנו בוחרות, אבל אנחנו לא בוחרות לבד... וזה כשלעצמו הוא לפעמים אילוץ.

ודאי שהאבא הוא חלק מהשיקול, אבל הוא הרי לא יכול "לאלץ" או לצוות על אשתו לצאת לעבוד, בשביל שהוא יחסוך לעתיד או יקבל בית ואישה מטופחים יותר. נא לזכור שהוא זה שהתחייב בכתובה לפרנס אותה, ולא להיפך.

הוא יכול לשכנע ולעודד, ואז היא תבחר לצאת לעבוד מתוך התחשבות בבעלה, בין השאר. שוב, זו בחירה.

בשמחה על שנפלה בזכותי האפשרות לחנך בנות ישראל.

בכיף- על שתהיה עוד מישהי שתוכל להעשיר את הילדה שלי בדברים שאולי לא מודעת או לא מצליחה.

בהבנה- שכך הקב"ה גלגל את חיי ואני שלמה עם כך.

כל אחב- כבודה ורצונה במקומו  מונח

וכמו שאמרה אברכית-

אל לנו לעשות דברים ממקום של הקרבה ומסירות נפש, ללא השלמה והבנה שזה הטוב בשבלנו.

מותר להרגיש כאב אבל להשלים ולזרום איתו

לא, לא טוב לתינוקת להיות עם אף אחד חוץ ממך. אין כמו אמא.

לא, תינוקת לא זקוקה לחברה. לפי מחקרים פסיכולוגיים (וזה לא חדש!) ילדים עד גיל 3 (שנים, לא חודשים!) לא זקוקים לחברה.

אם לדבר על טובת הילד - אין שום הצדקה לשום דבר שמנתק אותו מאמא שלו.

ואפילו "זמן איכות", שהמציעו בזמנו פסיכולוגים עבורינו, התברר כבלוף אחד גדול.

כך שחושים שלך לא משקרים לך: כשאת עוזבת את המתוקה שלך, את לא מטיבה עמה.

עוד דבר, שלא הזכרת: אם אצל מטפלת יש עוד ילדים, אז גם סבירות שהיא תתחיל להידבר בכול מיני דברים גדלה. ואם את באמת חייבת לצאת לעבודה, אז גם לא תכלי לשבת איתה, כשהיא תהיי חולה, ח"ו. וזה מאד לא יטיב לא לגוף שלה ולא לנשמה.

אבל לפעמים באמת אין שום ברירה, ואנחנו נאלצות לעשות דברים, שהם גם נגד רצונינו, גם נגד הטבע וגם נגד טובת ילדינו. לפעמים פשוט אין מה לעשות. לפחות את מוסרת אותה למטפלת ולא למעון!

ולגבי השאבה. זה מאד תלוי באופי התינוקת. את אמא. את מכירה אותה יותר טוב מכולם. תסמכי על עצמך. את יודעת את התשובה הנכונה, לא אנחנו.

מאחלת לכן להתגבר על כול הקשיים.

בהרבה אהבה

יעל

אז נכון שהכי טוב שבעולם לתינוק עם אמא שלו.באמת נכון. וכן באמת תינוקות לא צריכים חברה עד גיל 3.

אבל- מה לעשות שלא כל אמא לא רק יכולה אלא גם לא בנויה להשאר 24 שעות בבית(

ואני לא מדברת מנקודת מבט שלי כי אני כן בבית עם בנותי לעת עתה).

יש נשים שהיציאה מהבית מאוררת אותם, והם צריכות את המפגש עם אנשים, הם צריכות את התיפקוד גם בעבודה, בחוץ. ולהפך הם אפילו חוזרות מלאות כוחות לילדיהם הביתה.

וגם- לא כל ילד אצל מטפלת הוא אומלל ומסכן, יש מטפלות מקסימות שיתיחסו לילד בחום ואהבה כאילו הוא שלהם..

ועוד דבר אחרון- אפשר בגדול להתפרנס מהבית, אבל לא לכל אישה מתאים להיות ללא חברת מבוגרים, או לפתוח צהרון ולטפל בכל ילדי השכונה..

וגם- מה רע שאישה, מלבד היותה אמא, אוהבת לעסוק גם בדברים אחרים(ללמד, להיות אחות וכו') או ללמוד?

כל עוד אנו דואגות שהילדים שלנו יהיו בשעות אלו בידים טובות.

ועם כל מה שכתבתי אתן בטח תוהות למה אני בכלל בבית עם בנותי?

עד כאן חפירות להיום

אני באותה סירה. חזרתי בלב כבד לעבודה אחרי חופשת לידה של 4 חודשים וחצי. מסכימה לחלוטין שאין כמו אמא ובגיל הזה לא צריך "חברה". אני שונאת שאנשים אומרים לי "דווקא יהיה לך טוב לצאת קצת מהבית ולתינוקת יהיה טוב להכיר עוד אנשים". ה' לא ברא ככה את העולם. ה' ברא את העולם כך שעד גיל שנה-שנתיים הילד יונק וניזון מגוף אמו, כלומר הוא צריך להיות צמוד אליה! פעם לא היו משאבות ובקבוקים.

אני בכלל לא מסכימה עם אברכית - מה, לא יכולה להיות מציאות בכל העולם כולו של אין ברירה? אצלנו המקרר תמיד ריק ואם אני לא אלך לעבוד הוא יהיה ריק לחלוטין! זה לא עניין של להצטמצם!  פשוט אין! בעלי פוטר בדיוק לפני שהסתיימה חופשת הלידה שלי וגם ככה הוא מתקשה למצוא עבודה\ וגם כשכבר עבד בעבר, הביא גרושים.

גם אני הייתי בדיכאון מהמחשבה שאצטרך לעזוב את התינוקת שלי אבל בסוף אמרתי לעצמי: כרגע ככה ה' רוצה שאני אעבוד אותו. זה לא מה שאני רוצה, אבל זה הכי טוב בשבילי כי זה מאת ה'. ולכן עלי לשמוח! וזו גישה שאני מקווה לאמץ אותה לכל דבר בחיים בעזרת ה'.

ולדעתי, אם מתאפשר לך, תאריכי את חופשת הלידה לפחות עד גיל 4 חודשים כי אז התינוק נהיה יותר ערני ופחות צמוד לאמא (כך לפחות היה אצל ביתי.)

לא אמרתי שלא. ואפילו הדגשתי שאני יכולה לא לצאת לעבוד רק כל עוד יש לנו מה לאכול וללבוש, ולא כשאין (אם כי חשוב לציין שאני לא בטוחה שהייתי מרוויחה יותר אם הייתי יוצאת לעבוד מחוץ לבית).

אלא שסיטואציה כזאת היא די חריגה, ולא השתמע מדבריה של דבי שזה המצב אצלם. רציתי לתרום לה את המחשבה שאולי (לא בטוח אבל אולי), אפשר גם אחרת.

ומה שאת אומרת לעצמך, זה מקסים, ובדיוק לזה התכוונתי. אם ה' העמיד אותך במקום הזה, סימן שזה הטוב ביותר לך ולתינוקך.

מסכימה שאין להוסיף תארים שלא מתאימיים אבל תכלס אנחנו לא מכירות אותה אישית כדי להחליט בשבלה שהיא לא דוקטור.

אמנם כתבת את זה במילים יפות אבל המסר עדיין פוגע...

בבקשה לכבד אחת את השניה..

יש רופאים רבים שעשו הסבה לרפואה משלימה.

חבל להיכשל בהכפשת אדם לשווא. אולי כדאי לבקש ממנהלת הפורום למחוק?

אני ממליצה להגיע אל המטפלת מעכשיו מדי פעם עם התינוקת לביקור. תוכלי להתרשם מהתקשורת ביניהן והתינוקת תלמד לבטוח במטפלת. כשתשאירי אותה בפעם הראשונה היא תישאר עם דמות מוכרת לה. 

כבר הרבה זמן אני קוראת את הפורום ולא מגיבה אך הנושא הזה בוער בי כך שהייתי חייבת להגיב.

אז ככה- אני עובדת לא מעט שעות ויש לי תינוקות במעון.

ולמה בחרתי בדרך הזו? שתי סיבות עיקריות:

1. יצא לי (בעל כורחי.) להיות כחצי שנה בבית. זו היתה אחת התקופות הנוראיות בחיי. כי אני לא אוהבת לבשל, לא לנקות והכי אני שונאת- להדיח כלים. אני גם לא אחת שבנויה לשחק בלגו יותר מחצי שעה ביום. הרגשתי שאני גם בבית וגם לא מצליחה לתת לבית את הכל. אז מה הילדים שלי קיבלו? אמא עצבנית ולא מרוצה. לא עדיף מעון?

2. ופה אני רוצה להגיב לכל הנשים שדוגלות שאפשר לחסוך ולהישאר בבית. אמא שלי גידלה אותנו בבית ואני מעריכה את זה מאוד. אבל כיוון שאבא שלי לא הרוויח המון המחיר של זה היה צמצום גדול מאוד בבית.

אני אכן יכולה להרגיש עד היום את ההרגשה הרעה שהיתה לי בפעמים הנדירות שאימי נאלצה לסוע ולא קיבלה את פני בצהריים. אך אני יכולה להרגיש לא פחות את תחושת הבושה בללבוש בגדים מיד שניה ושלישית. לא תמיד לטעמי, לא תמיד במידה המדויקת ואף פעם לא באופנה. אני גם יכולה לזכור את האכזבה שבלא לסוע לשמחה משפחתית כי אין רכב ואין כסף להסעה. והכי קשה הידיעה שהשבוע לא נאכל כל יום בשרי כי אין כסף.

גם בעלי לא מרוויח הרבה (מבחירה.) ואני בשום אופן לא מוכנה שהילדים שלי יחוו חוויות כאלו.

אז ילדי האהובים- אני קמה כל בוקר מוקדם בבוקר אחרי שלילה קודם הלכתי לישון מאוחר ועובדת קשה כדי שאוכל לתת לכם הכל. אני יוצאת מהבית כדי שכאהיה בו אהיה שמחה ורגועה וכל כולי שלכם.

(וזה לא סותר את זה שאני שואלת את בני בערך כל יום אם הוא אוהב ללכת למעון... עדיין פועם בי לב של אמא.)

כמובן- שמי שכן בנויה וכן מרגישה שהיא מסתדרת כך- אשריה.

רק רציתי להדגיש שלא ברור בכלל שהכי טוב לבית ולילדים שהאמא תהיה בבית.

1. זה נפלא שאת קשובה לעצמך, ויודעת להחליט מה שהכי טוב לך ולמשפחתך. אני בטוחה שהילדים שלך רק נשכרים מכך.

2. אני חושבת שאי אפשר לנבא איך ילדינו יזכרו את ילדותם, ואיזה חוויות ייחרטו בהם. ייתכן שאילו אמך היתה נעדרת כל יום מהבית בצהריים, היית זוכרת את זה לשלילה וחושבת שהיית מעדיפה ללבוש בגדים מיד שניה ולא לאכול בשרי כל יום... כל ילד חווה את חייו באופן מאוד אינדיבידואלי, שגם מושפע מאוד מהחוויה של ההורים. אני למשל הייתי ילדת מפתח, ונהניתי מכל רגע. עד היום אני אוהבת להיות לבד בבית.

הנושא של צמצום כלכלי מול חינוך הילדים הוא מורכב, ויש לי הרבה מה לומר עליו. בינתיים, אני מעידה שילדיי לובשים כמעט רק יד שניה ושלישית, וזה תמיד-תמיד במידה המדוייקת, במצב מצויין, די באופנה ודי לטעמם (עד כמה שמתחשבים באופנה וטעם של ילדי גן וכיתות נמוכות. כמובן שעם הגיל זה יהיה חשוב יותר). והם לעולם לא שומעים מאיתנו ש"אין כסף". לעולם, וזה כלל ברזל בחינוך.

עד שהמתוקה נכנסה למעון בסופו של דבר (גם בגיל 4 חודשים). והבת שלי גם "צמודת אמא".

אז נכון שביומיים הראשונים קצת בכיתי וגם היא (לא כשעזבתי אותה, אלא כשהיא התעוררה וגילתה בקבוק במקום אמא).

אבל אחרי יומיים שתינו כבר התחלנו להתרגל. נכון שמדי פעם אנחנו קצת מתגעגעות אבל זה לא כל כך נורא, ושתינו רוב  הזמן מחייכות ושמחות ברוך השם!

אז אני ממליצה לא לחשוב על זה כבר מעכשיו, אלא לחיות את הרגע - תהנו ביחד ואל תטרידי את עצמך במחשבות מעציבות, זה סתם מכניס אנרגיות שליליות...

לגבי השאיבות:

תתחילי מעכשיו - תקבעי זמן קבוע בבוקר (אני, למשל, עשיתי את זה שעה אחרי ההנקה הראשונה של הבוקר) ותתחילי לאגור. יכול להיות שבהתחלה לא יצא הרבה בכל שאיבה, אבל אל דאגה - זה יילך ויתגבר עם הזמן וההתמדה.

חשוב לאגור כי לפעמים בעבודה לא מצליחים או מספיקים לשאוב את מלוא הארוחות, אז טוב שיש ספֵּרים.

אגב שאיבות, אני מצרפת לך קישור לסרטון על מחקר שעשו באוקספורד בעניין של שילוב סחיטה עם השאיבה. לטענתם זה מגביר חלב... 

http://newborns.stanford.edu/Breastfeeding/MaxProduction.html

התחושה הזו היא בהחלט נוראית... וכ"כ מוכרת (עברתי את זה 5 פעמים. אף פעם זה לא קל!)

ולמרות שאני ממש לא טיפוס בית, הייתי מוכנה עוד קצת להיות עם הילדים.

א-ב-ל וזה רבל משמעותי! קודם כל- זה רק לחלק מהיום.

חוץ מזה, אני חושבת שבכל זאת זה קצת מאוורר. יוצאים, פוגשים אנשים בגובה שלך, לא מתעסקים כל היום בקקי פיפי אוכל.

הימים הראשונים לא פשוטים (כמו שאמרתי למנהל שלי אחרי החזרה מהלידה שלישית- אני פה רק בגוף...)

אבל מסתגלים ומסתדרים.

אם את בעניין של שאיבות- תשיגי לך משאבה חשמלית טובה ונוחה, מקום נעים בעבודה לשאוב, תיידעי את מי שצריך שאת זקוקה לזמן שאיבות, ותבדקי אם את זכאית לשעת הנקה.

שתהיה חזרה מוצלחת ולא כואבת מדי

יש תגובות שבאמת מעודדות ויש כאלה שקצת הכניסו אותי לדכדוך... לא כולן יכולות לעבוד מהבית ובאמת שיש מצבים שאם האשה לא תצא לעבוד פשוט לא יהיה אוכל בבית.. אני לדוגמא ממש לא יכולה לעבוד מהבית, יש לי מקצוע שקשור בתחום הבריאות כך שאני לא יכולה לעבוד בזה מהבית... השיקול של לפתח קריירה ממש לא נחשב אצלי,  כי קריירה יכולה לחכות וגידול הילדה שלי הרבה יותר חשוב לי.. אבל -- -- לפעמים נכנסים למצב שפשוט אין כסף, כמה שמצטמצמים אין ואז האופציה היחידה שיש לי זה לצאת לעבוד.. ואז מה עושים???!!!

אני מנסה לחכות כמה שיותר ובינתיים להצטמצם ולחיות מהמינוס בבנק... אבל אני יודעת שיגיע הרגע שאני פשוט אהיה חייבת לצאת לעבוד...

טוב, זה בלי הקליפ.

יש תקופות שיותר יש שפחות

אבל משתדלת כמה שפחות להכניס הביתה 

גם לא אוהבת את הרוב

אבל בדכ אוכלת משהו כמו עוגיה או שוקולד כשחוזרת הביתה

ולפחות פעם בשבוע פופקורן שמכינה בבית

מה את כן אוכלת?
מעניין...
ממה את נהנית? (באוכל)

אם אני רוצה מתוק מחפשת דברים שווים יותר

ממתקים גם לא מיודע מה  

המתוק שלי זה העוגיה ליד הקפה וכאלה. עוגה בבוקר  

וכו'

עוגות ביתיות .

פחות יוצא לי לשבת על תפוציםס.

כמובן תמיד יש יוצא מן הכלל אבל לרוב

אני יכולה לאכול חטיף עם גבינה

לפעמים אם יש בבית משהו שאני אוהבת ומתחשק לי.

או שפתאום בא לי לקנות משהו.

בדרך כלל את החטיפים שהילדים אוכלים אני לא אוהבת.

אבל חטיפים מלוחים פחות

אולי בשבת

כמובן שאחרי פורים יש ואוכלים...

מתוק לצערי יש בבית . משתדלת לאכול בלי הילדים

הם מקבלים שלוקים לא כל יום, מסטיקים לפעמים ,עוגה/עוגיה גם לפעמים...

(סופסוף משהו פה שרלוונטי שאענה עליו🤭)

לא ברמה יומיומית

אבל כן יש פה תמיד חטיפים למקרה שצריך משהו זמין מיידי לאכול משו בקטנה שיחזיק עוד כמה זמן...

בנוסף לעוגיות ושוקולד שיש תמיד אבל אוכלים במידה. אבל כן כל יום 2-3 עוגיות/פרוסת עוגה/כמה קוביות שוקולד עם הקפה. זה לא בריא לגוף אבל זה חשוב לי לנפש העצירה הזו.

קונה לשבת לילדים מארז חטיפים פשוט

וזהו

אחת למלאאא זמן קונה לי חטיף לשבת או שוקולד

אבל משתדלת שבשגרה לא יהיה בנמצא

אם יהיה אז אוכל שטויות

וברגיל לא אוכלת כלום בין הארוחות

חוץ מזה כמובן שאוהבת גם שוקולדים, לא סותר 😉 

שלצערי התגרשה- זה אל תהיי תלויה באף גבר.

החיים שלך בידיים שלך.

קומי וצאי לעבוד. אפילו חצי משרה.

גם בשביל הנפש שלך.

תסבירי לו שזו לא תחרות.

הקללה על הפרנסה היא שלו.

אני הייתי מתפוצצת.

ליבי איתך🩷

יעזור לדבר איתו ולהסביר לו?

אם לא, אז כנראה ששווה לעשות את זה בתיווך של מטפל או מישהו שיוכל לעזור.

אני לא חושבת שהפתרון הוא לצאת לעבוד כי זה לא יפתור את הבעיה אלא רק ישים פלסטר.

אז תצאי לעבוד ולא תהיי תלויה בו בכסף אבל אז כנראה תהיה סיבה אחרת לחיכוכים ולחוסר הערכה כי נשמע שזאת הבעיה ולא הכסף.

הוא לא מעוניין בטיפול

לכן אני מעוניינת בעצות

הוא לא מעוניין בטיפול,

ואת לא מעוניינת לשמוע כאלה דיבורים.

אז תשבו להחליט מה יותר חזק.

קשה ממש.

קחי בחשבון שמה שלאישה אחת נראה קל להציב עובדה ולבוא ולהגיד לו 'אין עוד ילדים או סדר בבית עד שמטפלים' יכול לא להיות רלוונטי בכלל בדינמיקה זוגית אחרת, היה חשוב לי לומר לך את זה.

אבל לגמרי לחשוב איך כן אפשרי אצלכם,

ובעיקר לעבוד עם עצמך על ערך עצמי. כי לא אמור להיות מצב שהוא ככה באפס הערכה אלייך ואת בשקט.

מילה על הנקה ולך תנסה להניק.

חיבוק ענק ממש.

לא קל בכלל בכלל בכלל.

מתפללת בשבילך שתגדלו מיזה ותגיעו לאיזון וליחס בהיר וטוב ❤️

יש זמנים שאתם בטוב? מה בדיוק הוא מצפה ממך?

יש תחומים אחרים שהוא מכבד אותך בהם?

את לא חייבת לענות

למה את מסכימה להיות בהריון ולהביא עוד ילדים בשבילו  כשהוא ככה מתנהג ומתייחס כלפיך?

את לא חייבת לענות

אבל אני מרגישה שבמקום מסויים במקרים כאלו אנחנו הנשים מאפשרות קרקע פוריה לדברים האלו.

למה לא לעצור את זה ולהגיד

הי! סטופ! רוצה עוד ילדים? בא נלך לטיפול יחד נשפר את היחסים והכבוד והערכה בינינו

תדאג לרווחה הנפשית שלי ואז נתקדם.

וזה לא רק לגבי יילודה

כנל לגבי תפקוד בבית, ארוחות וכד. 

תפסיקי לתת לו כל הזמן בלי הערכה.

לכן כמו שכתבו לך

את חייבת ללכת לטיפול לעצמך לבד. רק את יכולה לעזור לעצמך.

חיבוק

מגיע לך כתר והערכה על כל מה שאת עושה🏅👑

ממש כאב לי לקרוא אותך

את אמא אלופה ולא מגיע לך החוסר הערכה הזה

בהתחלה רציתי לומר שתצאי לעבוד וירגיש מה זה. אבל בכנות כשחשבתי לעומק זה אינסטינקט שלא בטוח שיעזור.

אני כן חושבת שאשה לא צריכה להיות תלויה בגבר וצריכה לדאוג לעצמה, לעבודה, לרישיון וכו.

מה כן הייתי עושה? מציבה טיפול כאולטימטום להמשך הנישואין. 

איך אפשר לקיים חיי זוגיות תקינים כשיחס כזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם?

זה הזמן לשים סטופ. ולא, לצאת לעבוד לא בהכרח יעזור, זה רק פלסטר לדעתי

מה שיושב מתחת לפני השטח פה זה חוסר הערכה של בעלך כלפייך כפי שאני קוראת אותך. וזה יוצא בארסיות כלפייך. ולזה צריך טיפול שורש.

הוא מתוסכל? יושב לו משו על הלב? שיבוא לדבר. לא להתנהג ככה.

לדעתי, לכי את לטיפול אישי שיחזק אותך בהצבת גבולות והבנת והכרת הערך שלך. מגיע לך יחס אחר יקרה.

גם מייל על כל הוצאה זה לא לגיטימי.

אל תאפשרי את הדינמיקה הזו. ורק עם ליווי.

חיבוק❤️

זה הרבה יותר קשה מלעבוד במשרד... זה בעיניי.

אבל גם לי הייתה שנה שבקושי עבדתי בה, והילדים אפילו היו הצהרון, ועדיין הרגשתי לפעמים על הקצה.

הוא מביע הערכה על דברים אחרים?

את אדם מבוגר.

החלטתם שהוא מפרנס יחיד.

עד כאן הגיוני.

זה שהוא המפרנס לא אומר שצריכה להיות לו שליטה על ההוצאות.

במצב נורמחי מגדירים מסגרת ובה את יכולה להתנהל כרצונך בלי לדווח לאף אחד.

חשוב לדעת מה נורמלי ומה לא, כי זה מבלבל.

השליטה שלו על ההוצאות שלך,

יחד עם השליטה שלו על אם את יכולה להניק בחדר או לא, היא נורה אדומה.

יש מצב שאת סובלת מאלימות כלכלית.

עדיף לשלם עם צהרונים ולקבל את החופש שלך חזרה. נשמע שזו לא רק בעיה של תקשורת

ומסכימה גם עם @פרח חדש לשים סטופ קודם כל

כך אי אפשר להמשיך

ועדיף בליווי טיפול אישי עבורך כדי להתחזק בתהליך הזה

לפותחת - את נשמעת אמא ואישה מהממת.

והתיאורים שלך מעלים חשד לאלימות כלכלית (ואולי גם רגשית).

שזה משהו שממש לא צריך לחיות איתו, לא את ולא אף אישה (או גבר) אחרת.

ממליצה לקרוא על זה קצת, ולהתייעץ עם אשת מקצוע. מספיקה שיחה אחת שבה את מתארת בחופשיות, ושהיא תחווה את דעתה.

בהצלחה!

רק אחד מבני הזוג עובד

מצריך מהצד שעובד

לא להשתמש בשתלטנות בכסף

כי קל להיסחף לשם

במיוחד לגברים

לכן בעיניי ההמלצה הכי טובה

היא לצאת לעבוד

להרוויח כסף משלך

להכניס אותו כשותף לטיפול בילדים

זה כשלעצמו ייצור באלנס ראשוני

כמובן שיכול להיות שיש פה דברים מעבר

אבל המצב הבסיסי לא מאד בריא

גם אם יש זוגות שזה עובד להם יותר טוב 

קודם כל בתור אחת שגם עקרת בית

מגיע לך מדליה והערכה!!

זה לא משנה מה את עושה בחיים ואיזה מסלול בחרת לעצמך את צריכה שיעריכו אותך!!

להיות עם הילדים זו עבודה בפני עצמה ואפילו יותר!!

היחס שלו כלפייך הוא טוב בכללי? או שרק בזה את מרגישה שהוא מוריד אותך? 

אני לא חושבת שבמקרים כאלה יש מה לדבר ולבקש הערכה, כי הוא לא מבין את גודל הדבר.
 

בכנות, הייתי נוסעת לכמה ימים או אפילו יוצאת אחרי צהריים בכמה הזדמנויות , כדי לתת לו להתמודד ולהבין בעצמו כמה עבודה זה דורש.

ושהכנסות שלו הן לא נטו שלו, הן חצי חצי, כי אם  לא היית, הוא היה צריך לעשות את זה או לשלם למישהו שיעשה את זה.

ואם הסידור הזה שאת בבית והוא עובד לא מוסכם על שניכם, תקחו הכל בחשבון כולל ילודה.

כשהוא משפיל אותך?

לא רואה סיבה לחזור על התנהגות משפילה למי שאתה אוהב, במיוחד שאת אומרת שבראש הוא יודע שאת צודקת

אולי משיג ככה כבוד שאין לו בעיני עצמו, או בעינייך.

אולי יודע בפנים שהוא לא מסוגל לעשות את מה שאת עושה, ושאת המהות של החיים שלכם את נושאת, והדרך (המעוותת) שלו להרגיע את זה היא להקטין אותך

אול העול הכלכלי כבד מנשוא

אולי הוא מרגיש לא מוצלח בעבודה שלו ומוציא את זה על ההוצאות שלך

אין לי מושג

ברור ששום סיבה לא לגיטימית להתנהגות הזאת

אבל אולי אם תחשבי על זה לעומק תוכלי להיות יותר חכמה כשאת עומדת על שלך, להגיד לו - כל זה לא אשמתי,

מגיע לי כבוד והערכה על החיים שלנו שאני מתפעלת, לך מגיע כבוד והערכה על המאמץ הכלכלי שלך, וזה לא דורך אחד על השני.

ואם יש לך הצעה טובה יותר ומכבדת את שנינו (למשל, עבודה במשרה חלקית שלך לא יכולה להיות מטרה לעוד לעג מצידו) - מוזמן להגיד, או לשנות מיד את היחס והדיבור.

ומצטרפת למי שאמרה שלפעמים מה שלא מובן במילים יהיה מובן במעשים. אל תיקחי על עצמך מה שאת לא יכולה. תתני לו להתמודד עם מה שאת מתמודדת איתו.

אולי לשקול מחדש את החלוקה החד משמעית הזאת. אולי מראש לא נכון שאת תהיי באחריות מלאה על ביתכם הנכה וגם על כל השאר.

זה שהוא עוזר זה מעולה, אבל להיות האחראי זה משקל אחר לגמרי של עומס לעומת לקפוץ לעזור, אפילו אם זה קורה הרבה.

קודם כל חיבוק, זה נשמע כואב ברמה יום יומית..

כל הכבוד לך על כל ההשקעה שלך בילדים,

זה לא מובן מאליו בכלל!!!

בקשר לבעלך,

בעיניי לא תקין בכלל העקיצות,

לא תקין שהוא לא מעוניין לפרגן לך בחופשה,

בעלך אמור לראות אותך הכי בעולם.

זאת נורה אדומה בעיניי.

את כותבת שכשאתם בזמן טוב אז הוא כן מודה שהעומס עלייך-

הקשר הזוגי הוא לא הצבת תנאים,

כשטוב הוא מודה שקשה לך

כשלא טוב - תתמודדי, ממש לא!

לדעתי ממש חייב שתדברו על הדברים לבד/עם איש מקצוע,

אני גם חושבת שאת במקביל צריכה קצת לצאת להתאוורר, לעשות דברים שאת אוהבת ושיחברו אותך לעצמך, הליכה עם חברה, חוג, קריאת ספר, יש לך עולם שלך!!!

זה שהבעל במקרה שלך מביא את הכסף לא מצדיק טיפת זילזול בעיניי. הפוך. 

בת שמספיק גדולה ללמוד הנדסת חשמל,

את לא אמורה לשלוח אותה,

היא אמורה לבחור ולהחליט,

את יכולה להמליץ ולייעץ (אם היא מוכנה לשמוע).

יודעת שזה לא מה ששאלת, אבל הרגשתי צורך להגיד.

למצוא את עצמי בעולם התעסוקה, גם ברמה האישית וגם כאמא, אני חייבת לומר שאני ממש מאמינה בהסללה של כל הילדים אבל במיוחד בנות למקצועות גמישים ועצמאיים.

מקצועות ההנדסה דורשים המון השקעה כשכירה, קשה למצוא משרה חלקית, אין צפי להקלה בעומס במקביל לעליה בשכר.  

מקצועות שבהם אפשר להיות עצמאי בהתאם לרמת העומס שרוצים ולהרוויח סכום לא רע -

רפואה, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, ראיית חשבון, כלכלה, עריכת דין.. 

אצלו זה דווקא הפוך - לא מסוגל להיות שכיר

זה עזר לו מאוד האמת למצות את פוטנציאל ההשתכרות והוא מוציא החוצה את היתרונות שלו בעבודה בצורה יוצאת דופן בעיניי. ב"ה

לבעלי זה אפילו לא אופציה, הוא צריך שמישהו ימסגר אותו אחרת הוא הולך לאיבוד.

שאפשר לעשות "הסבה" לתחומים אחרים שבהם השכר מזנק ונדרשת רמת מומחיות מסויימת

כמו:

ניהול מוצר

ניהול לקוח

עיצוב

ניהול מכירות

אפילו ניהול HR בהייטק אחרי השלמת לימודים מסויימים.

ושם קוצרים את הפירות.

אני חושבת שכן חשוב לעבוד במעבדה/ פס ייצור/ הבסיס של שרשרת המזון במקצוע

לרכוש ניסיון אמיתי בעולם התעסוקה,

לפעמים גם צריך תואר שני במנהל עסקים וכד' ששם נותנים כלים משלימים,

אפילו לא הייתי מגדירה את זה הסבה, כמו שזה בעצם תחומי תעסוקה שונים במהותם תחת אותה מטריית לימודים.

עבדתי עם לא מעט אמהות בעולמות השיווק והמכירה, מנהלות מוצר, מנהלות פרוייקטים וכד'

שבאות מעולמות ההנדסה, מוכשרות, מרוויחות יפה מאוד, צעירות, אמהות לקטנטנים.

כן נדרשת זמינות ואחריות, ולפעמים יש מגבלת שעות הפוכות מול לקוחות במזרח ובארה"ב, אבל לקוחות באירופה זה אחלה.

בהחלט אפשר לעבוד בצורה שפויה מאוד בשכר מכבד.

יכול להיות שההתקדמות תהיה יותר איטית בשנים מסויימות וזה בסדר גמור להוריד הילוך בהתאם לרצון באותם שנים זה לא תוקע את הקריירה.

אגב אצלנו הנדסת חומרה קלאסית בהחלט יכולה להתאים למי שמחפשת עבודה רגועה.

כן זה הייטק ויש נהלים ותרבות ארגונית של הייטק, והמשרות מוגדרות כמשרה מלאה, אבל יש תפקידים שמצליחים לשלב בין כל העולמות.

היא מעוניינת בפיתוח עצמו.

אני חוששת שזה חיים כמעט בלתי אפשריים חוץ מהשכר הנחמד

זה לא שלא תהיה לה שום אפשרות אחרת.

אגב יש לא מעט אמהות שבוחרות בעבודה אינטנסיבית במקביל לגידול ילדים.

זו בחירה לגיטימית, תלוי איזה סגנון חיים היא רוצה שיהיה לה.

כסטודנטית להנדסת חשמל כשהיא תצא לדייטים, זה לא שאפשר שלא לדבר על זה.

כאמא, אני חושבת שכדאי דרך שאלות ולא דרך אמירות לוודא שהיא חושבת על העתיד ומודעת לאפשרויות ולהשלכות השונות,

אם היא מדברת על העתיד בראיה מפוקחת, אז מעולה, ושיהיה לה הכי בהצלחה!

אמנם לא מתחום החומרה אז אולי זה שונה אצלכם, אבל בתחום שלי עבדתי בכמה מקומות עם אופי שונה אחד מהשני, ועדיין יש כמה דברים בסיסיים שמשותפים לכולם.

המעבר ממהנדס למשרות האחרות שתיארת הוא לא קל כל כך ובטח לא בשוק של היום, גם לאנשים עם הרבה נסיון. היציבות היא לא גדולה, לא בקורפורייטס ולא בסטרטאפים. בממשלתי כן, אבל השכר שם נמוך יותר והדרישות מקובעות יותר (קשה לקבל עבודה מהבית למשל, השעות נספרות עם שעון וכו)

אמהות סביבי (גם במקומות העבודה וגם בקבוצות שאני חברה בהן) בעולמות האלה נדרשו להרבה מאד ויתורים בבית, ברמה של כאלה שהיו להן בייביסיטר לפיזור הילדים בבוקר ואחת לאיסוף בצהריים. חלקן לא נצרכו לבייביסטר כי היה מישהו מהמשפחה שיעשה את זה אבל הנקודה היא שהן בקושי ראו את הילדים. לחלקן זה התאים בלי בעיות, חלק אחר סבל מאד מהסידור הזה.

אחת הנקודות העיקריות מבחינתי זה הצפי לשנים שאחרי ההתמקצעות. כל המהנדסים שאני רואה סביבי עובדים המון שעות, גם מי שיש לו ותק משמעותי. נכון שאצל חלק זה מבחירה אבל בהרבה מקומות עבודה אין אופציה אחרת, גם אם יש עבודה מהבית או שבדרגים בכירים יותר הזמן גמיש, עדיין צריך להיות זמין מאד ולהקדיש המון המון שעות.

מקצועות אחרים שאני רואה מסביב, מאלה שפירטתי למעלה, אלה מקצועות מאד מתישים בשנים הראשונות שגם השכר ההתחלתי שלהם לא מנצנץ כמו בהייטק, אבל אחרי כמה שנות התמחות והתמקצעות, אפשר לעבוד בהיקף ובשעות שמתאימות לך, בלי זמינות מחוץ לשעות (גם קביעת תורים יכולה להיעשות בשעות שמתאימות לך) ובשכר גבוה מאד.

בסופו של דבר, מהנדס בן 40 צריך לעבוד משרה מלאה ולהיות זמין אם הוא בדרג בכיר. היציבות שלו במקום העבודה מוטלת בספק והקושי למצוא עבודה בגיל כזה מתחיל לעלות.

רופא (כשם קוד לכל אחד מהמקצועות שפירטתי) בן 40 יכול להרוויח מעולה ממשרה חלקית מאד שאותה הוא עושה מכל מקום שהוא בוחר, הוא בוחר מתי להיות זמין, והיציבות וההערכה לנסיון שלו רק עולים עם הגיל עד גיל די מבוגר.

בעיניי עבור כל אחד ברור שהבחירה העדיפה היא באופציה השניה, אבל בטח בשביל הורים שהרבה פעמים רוצים או צריכים גם גמישות וגם הכנסה טובה ויציבה

ונשמע שבאמת עשית בדיקת עומק.

אבל אם להיכנס לפרטים, אני חושבת שמה שאת מכירה מקרוב נשמע לך קשה יותר,

לעומת מה שאת מכירה מרחוק שנשמע קל יותר.

אני לא חושבת שזה ככה.

יש גם וגם בהכל, ושום דבר לא פשוט, והכל עביר.

בסוף זה תלוי בפרטים ובהזדמנויות ופחות בכל השוק.

אני למשל בכל השנים שעבדתי בהייטק (לא בתפקיד טכנולוגי)

מעולם לא נתקלתי באמהות צעירות מהנדסות בתחום החומרה שהיו צריכות בייביביטר גם בבוקר וגם בצהריים. בתפקידים הקלאסיים עבדו 8:00-16:0 כזה.

ועבדתי עם נשים מוכשרות מאוד שקיבלו קידומים והעלאות שכר יפות.

בתפקידים האחרים שיש יותר גמישות אבל גם יותר אחריות

היו כאלה שיצאו ב15:00 קבוע וממש עפו עליהן!

(אני חשופה לנתוני נוכחות ושכר באופן גורף אז זה לא מפרשנות או השערות) החיסרון שצריך להיות זמין מחוץ למשרד במקרה הצורך.

לגבי מנהלות מוצר, מנהלות פרוייקטים וכד' אני באמת לא יודעת מה המסלול שעשו כדי להגיע לזה, רק יודעת שיש להם תואר בהנדסה והן צעירות.

לגבי חוסר יציבות, זה נכון. באמת זה תחומים שקל לחתוך בהם תקנים.

למה ללכת ללמוד הנדסה ולא רפואה או משפטים או כלכלה,

מניחה שיש לזה חסרונות, אבל מי שיש לה נטיית לב חזקה דווקא לזה, שם היא תצליח יותר.

אני מתלבטת כמה כדאי להתחיל ללמוד כל מקצוע שהוא לא 100% מול אנשים. הבינה המלאכותית מתפתחת במהירות מטורפת ולא בטוח בכלל שעוד 4 שנים כשהיא תסיים את התואר עולם התעסוקה יראה אותו דבר, עוד 10 שנים הוא בטוח ישתנה...

זה לא ממש תשובה על מה ששאלת, סתם תהיה כללית על  כמה כדאי בכללי להשקיע בתואר היום...

למשרה חלקית יש חסרונות רבים.

עדיף לשים דגש על גמישות בשעות העבודה, עבודה מהבית וגמישות בנפח התפקיד.

משרה יכולה להיות מוגדרת 7 שעות עם נפח עבודה של יותר ממשרה מלאה,

ומשרה יכולה להיות מוגדרת 9 שעות עם נפח עבודה של 7 שעות שפויות.

משרה יכולה להיות 7 שעות+ נסיעות

ומשרה יכולה להיות מלאה ללא נסיעות כלל.

הדרך לקבל את המשרות השפויות והמתגמלות ממה שראיתי, זה להשקיע כמה שנים במשרות סטנדרטיות, להשקיע בפיתוח קריירה, להיות צעד לפני כולם.

הכוונה לחקור, להסתקרן, ללמוד עוד, להבין מהמומחים מה הם יודעים וממש לשאוב מהם ידע והתמקצעות. ליצור קשרים מקצועיים.

לראות איך קולגות ממחלקות אחרות מתסכלים,

לצבור שם טוב.

לשקף החוצה את העשיה ואת התועלת שמופקת מהעשיה (עוד נקודה שנשים ככלל חלשות בה מאוד)

בהתחלה כולם מתחילים כג'וניורים, אבל בהמשך כל אחד ומה שהוא מצליח להתקדם בו והידע הניסיון והיכולות שהוא מביא.

ואז אפשר לדרוש תנאים שהמעסיקים מסכימים להם כדי לקבל עובד טוב וחיוני.

היום למצוא מועמדים זה קל יחסית.

אבל לגייס עובד טוב, זה כבר קשה ממש ואני מכירה את זה מבפנים.

את הקושי הזה של המעסיקים כדאי לתפוס ולהבין מה מונע ממאות מועמדים להיות העובד המוצלח שהם מחפשים ולסגל את המיומנות הזו.

לדעתי דווקא לאמהות יש את הדרייב להוכיח מה הן שוות, כדי להצליח לקבל את מה שהן רוצות. זה גם עניין של אופי וגישה לחיים באופן כללי, וגם ניהול סדר עדיפויות. לדוגמה בחופשת לידה (במיוחד אם מאריכים) זו הזדמנות נהדרת ללמוד עוד על שוק התעסוקה, השינויים, לבדוק את נקודת המבט של המעסיק, לבדוק איפה זה פוגש את היכולות והדרישות שלי, לרכוש ידע באופן עצמאי ולהשתדרג לקראת התפקיד הבא.

אני חושבת שהרבה פעמים יותר ממה שהמשרה עצמה מגבילה, הגישה היא עצמה המגבילה.

למשל מי שרוצה לעבוד 7 שעות,

יכולה לרשום את זה על גבי הקורות חיים, לציין זאת כדרישת סף בראיון הטלפוני, לבוא בגישה של אני עובדת 7 שעות תתאימו את עצמכם אלי,

או לכוון לוויב של אני עובדת חרוצה ומשקיעה, מביאה ערך מוסף הרבה מעבר לשעון, אמנם אני יוצאת מוקדם אבל תראו שבהתנהלות נכונה של שני הצדדים זה יהיה בסדר, ובכל מקרה אם יש משהו דחוף אני זמינה גם בערב מהבית, ולתת הרגשה שיש על מי לסמוך.

יש מקצועות ותפקידים שהגישה השניה לגמרי יכולה לתפוס ולאפשר להינות משני העולמות.

עם החגיגי קצת מסתבכת.

או במכירות או בפינק ליידי

קצת אשכר וממש קצת הדרא

ולפעמים קמיליון

אשכר והדרא לא נופל ממנה באיכות בעיני

וגם להללו ואורה מטפחות יש דברים יפים במחירים יותר נגישים

קמיליון

הדרא

ולפעמים כל מיני מציאות

יש מעצבות זולות יותר. כמו למשל הלל, מור ותפארה, בנועם מטפחות

קונה בעיקר בקמיליון לשבת ובאתכסיא ואביה ששון ליום חול

ליום חול משתדלת שלא יעבור את ה100₪ למטפחת אז קונה כשיש מבצעי עומק שווים.

לשאלתך למה דווקא שם- אוהבת את הסגנונות, המבחר והבדים.

אצלנו זה עושה את התסכול. חטיפים אין ואין תסכול. אם אני קונה לשבת או לטיול או יום הולדת, זה יום יומיים לפני או מחביאה

שלוקים ועוגות יש וסביב זה יש יותר תסכול והם גם מקבלים יותר

מבקשים משהו טעים/מתוק ולא תמיד אני מאפשרת (לא יודעים בדרך כלל בדיוק מה יש) לצורך העניין קוביות שוקולד מריר תמיד יש בשביל אפיה.

מתוסכלים שאני מרשה רק פעם בחודש ללכת למכולת.

מתבאסים שמגבילה את הכמות (נגיד לא יותר מ3 פרוסות עוגה בכניסת שבת.. )

לדעתי תנסי להבין מה גורם לקושי שלהם.

למשל 3 פרוסות עוגה בכניסת שבת זה בכלל לא קצת. יכול להיות שהם פשוט רעבים? אז לתת לפני זה משהו יותר משביע אולי, או לאפשר במקביל עוגה ופירות חתוכים או פשטידה או צלחת מרק...

מבקשים מתוק ואת לא מאפשרת, אז לומר ברור שאצלנו אפשר נשנוש רק בין 16 ל17. בשאר הזמן מי שרעב מוזמן לקחת פרי או פריכיות למשל.

כלומר, אני לא חושבת שהתסכול הוא באמת בגלל כמות המתוק הכללית, אלא כי באותה הזדמנות הם רעבים למשל.

וגם, כשבאופן כללי יש ממתקים, הם לא מבינים למה עכשיו את לא מרשה. אז עדיף שיהיה כלל ברור מתי כן.

פעם בחודש ממתק במכולת זה ממש לא רק. גם לגבי זה, יכול להיות שאם זה ביום מסוים שהם יודעים מתי יקרה, זה יהיה להם קל יותר. מאשר לחשוב כל יום שאולי היום זה היום הנחשק ולהתאכזב כשהבקשה שלהם לא מתמלאת.

אם להגביל אז בלא לקנות או להכין כמות קטנה.

ממה שאני זוכרת בתור ילדה כל דבר שאמרו לנו כמה אפשר לאכול אז זה מה שאכלנו אפילו אם זה היה ממש הרבה.

לצורך העניין יכול להיות ש- 3 פרוסות עוגה זה די הרבה להם אבל אם זה מה שאת מרשה זה מה שהם יאכלו.

ואח"כ עוד ירגישו שרצו עוד ולא הרשו להם.

אולי לפתוח פס עוגה בכניסת שבת ולהגיד שאת הפס השני שומרים למחר בבוקר?

או להגיד אפשר לאכול אבל תשימו לב שנשאר לשאר הילדים?

רק אחרי כמה פרוסות כבר לא מאפשרת עוד

וכמובן מציעה לאכול אוכל אם רעבים.. 

פעם באף פעם אני מכינה עוגיות

ביום יום הממתק שלהם זה לחם עם שוקולד לגן, שמקבלים רק בחלק מהשבוע.

פעם בכמה שבועות נוסעים לסבתות והן כבר מפציצות אותם בממתקים.

בשבת מקבלים ממתק שבת בערב בהדלקת נרות ואוכלים קורנפלקס מיוחד בבוקר שבת (במשך השבוע זה הצהוב הרגיל), ובקידוש בשבת לרוב יש עוגה או חטיף כלשהו.

חוץ מזה הם מקבלים מהגן ממתק בקבלת שבת בשישי.

מעדנים אנחנו לרוב לא קונים, הם אוכלים פעם בכמה חודשים אצל סבתא או שאנחנו קונים פעם בכמה חודשים לקידוש.

שלוקים קטיבים וכאלה גם כן בקידוש בשבת או אם יש אירוע מיוחד, אבל אז זה במקום משהו אחר.

מדי פעם אני מכינה פנקייקים ולפעמים שמה בבלילה שוקולד ציפס. ולימי הולדת יש עוגה בחושה.

ביסקוויטים אני נותנת די בחופשיות בנסיעות וכאלה.

בתחושה שלי הם מקבלים המון מתוק, ממש יותר מדי. תכלס כשכותבת כאן זה נשמע לי סביר, אבל בגלל שהם כאלה מכורים ותמיד מבקשים אז זה מרגיש לי שיש יותר. 

יש עוגיות שאני אופה, ארטיקים וגלידה ביתיים והרבה פירות.
 

אני חושבת שזה כמו כל גבול - כשיש פתח, מנסים לעבור אותו.

אני רואה את זה הרבה עם המסכים - אצלי בכו כל יום שהם רוצים, ברגע שהוצאתי מהבית את המסך הגדול, אין על להתלונן בכלל והרבה פחות בכי בנושא.
 

תשקלי אולי לא להחזיק בבית בכלל ולקנות כשצריך (נגיד רק לשבת אבל לא מגירת חטיפים)

מה שיש לתת במועדים ממש קבועים.

ויכול להיות שפשוט יהיה תסכול בנושא, הרף של הרצון למתוק אצל ילדים הוא בלתי נגמר, וככל שאוכלים יותר מתוק רוצים יותר🤷🏼‍♀️

שוקולד- בארון גבוה. רק לשימוש של אפייה (יש לי מריר רגיל)

פופייסים- בימים החמים מרשה די חופשי..

ביסקויטים- די חופשי

עוגות- אך ורק בשבת. או אם יש קצת שאריות אז גם במשך השבוע.

אין לי בכלל חטיפים או עוגיות. ואם כן- אז זה רק כ"ממתק שבת" שמקבלים בערב שבת אחרי הדלקת נרות.

עוגיות קנויות- רק כשאורחים באים. זה ממש לא נגיש לילדים ובעיקר הם לא יודעים שזה קיים (במקפיא/בארון סגור ולא נגיש)

לחם עם שוקולד- רק ביום שישי/ראש חודש/יומולדת/יום טיול. ואז כל הילדים מקבלים..

יש שפע של פירות..... אם ילד רוצה לנשנש הוא מוזמן לקחת מכל הסוגים והמינים. לפעמים כשהם רעבים ואין אוכל זמין מיידי אני אוציא בייגלה/קרקרים.

לא יודעת אם עזרתי לך..

עוגיות קנויות/ ביסקוויטים יש בבית חופשי, כל יום לוקחים לגן.

יכולים לאכול גם אחה"צ אבל בתכלס הם לא רוצים.

שלוקים יש כל היום כל היום.

יש קורנפלקס עם חלב, לפעמים אוכלים בבוקר לפני שיוצאים לגן, לפעמים אחה"צ.

משתדלת לחתוך להם פירות, לא תמיד זוכרים לקנות.

ממתקים אין בבית בכלל בכלל.

לפעמים לפעמים קונים לשבת.

אם הילדים הולכים איתי לקניות אני מרשה להם לבחור ממתק אחד מה שהם רוצים (קורה פעם במיליון...).

בעלי לא מרשה רק אם זה לקראת שבת.

יש לנו ליד הבית קיוסק כזה שמוכרים בו ברד שהם מאוד אוהבים,

בהתחלה כל יום ביקשו לקנות ברד ואמרתי להם שברד קונים רק ביום מיוחד, למשל יומולדת או ראש חודש וקיבלו את זה.

הרבה פעמים הם חוזרים רעבים מהמסגרות אז או שמצטרפים אלי לארוחת צהריים מבושלת שאני אוכלת בבית בארבע.

או שאני מקדימה להם את הארוחת ערב לשעה חמש.

מה שמקבלים במסגרות כמובן אוכלים,  ביום שישי הם שומרים מה שהם מקבלים לכניסת שבת

בשבת כשנמצאים בבית יש עוגה בסוף הארוחה לפעמים, לא כל ארוחה, ואז אני מרשה שתי חתיכות והם בסדר עם זה

פעם בשבוע בערך כשחוזרים הביתה קרטיב או שלוק (האמצעי קצת יותר מבקש ומתבאס שאני לא מביאה עוד פעמים)

בבוקר לפני שיוצאים אוכלים מאפינס שיבולת שועל,  זה לא ממתק מבחינתי אבל זה מפנק אותם

חוץ מזה אין משהו ברגיל, לפעמים מכינים עוגיות באמצע השבןע לשבת ואז אני נותנת גם עוגיה

יש לנו האמת מלא חטיפים שמצטברים כשהם מביאים מימי הולדת או משלוחי מנות, אבל לא נראה לי שהם בכלל זוכרים את קיומם כי זו ממש לא אופציה אצלנו 

בבוקר אוכלים ופלים/ עוגיות/ ביסקוויטים.

בערב כולם אוכלים עוגה. לפעמים במקום עוגה יש אבטיח/ עוגיות/ גלידה).

במשך היום אני מרשה ממתק אחד. בדרך כלל אוכלים אחרי ארוחת צהריים.

אנחנו קונים שוקולדים, חטיפים קטנים, שלוקים, לפעמים מסטיקים. ולפעמים יש גם דברים שהילדים קיבלו בכל מיני מקומות.

בקיץ מידי פעם קונים ארטיקים שווים (הם לא מסתפקים בארטיק קרח), אבל שומרים לזמנים מיוחדים.

בשבתות הם מקבלים ממתקים בתפילות ילדים, תהילים וכד'.

כמו ציטוס במבה וכאלה

לרוב אני מרשה אחד קטן ביום.

לא תמיד עולה דרישה.

כשיש חטיפים גדולים הם לא רגועים ורוצים כל הזמן.

אז אני נמנעת מלקנות.

בגדול אני לא בעד למנוע מהם לחלוטין. גדלתי בבית שמנעו מאיתנו וזה יצר לי אישיו סביב זה שעד עצם היום הזה משפיע עלי מאד.

היו תקופות אחרי שהפכתי עצמאית בקניות שלי שהייתי קונה ממתקים וחטיפים כמו מטורפת.

בכמויות. שיהיה לי.

אז לא רוצה שיגדלו ככה.

לגבי עוגה בשבת לא מגבילה אותם כל עוד זה אחרי אוכל.

עוגיות ובסקוויטים אני מסכימה אבל לא להיסחף. יש לי ילד שלא יודע לעצור ואז הוא מגיע לבחילה אז אני מזכירה לו.

הגדול בן 9 הקטן בן 4.5

אם הם קטנים דיי חופשי.

גדולים אני מסכימה אחד גדול ביום.

ארטיקים כנל. אחד ביום.

קרח.

ארטיקים מיוחדים במידה ויש זה בדכ לשבת.

מבחינתי ביסקוויטים, שלוקים, קןרנפלקס וכו זה ממתקים

אז קורנפלקבס יש בבית אבל אוכלים ממנו לעיתים רחוקות. לפעמים אם אין משהו אחר לוקחים בבוקר לגן

באמצע שבוע יש עוגיות ביתיות  (בריאות) די חופשי ואוכלים גם במבה אם רוצים

יש פירות רוב הזמן

בשבת יש הרבה עוגות, מעדנים, קצת ממתקים וכמה סוגי חטיפים (אבל מרשים רק אחד)

וכמובן יש גם את מה שמקבלים במסגרות ובבית כנסת

מקבלים ממתק או עוגיה בהדלקת נרות, במנות אחרונות ובקידוש וזהו. יוצא 5 בערך במהלך השבת, כולל פרוסות עוגה.

בראש חודש מקבלים כריך עם שוקולד

אחר הצהריים מקבלים פירות. מידי פעם גם ביסקוויט או חופן בייגלה. בקיץ לפעמים פופייס מיד בחזרה מהגן

הם יודעים מצויין מתי מותר ולכן אין תסכול. ממתקים שמקבלים במהלך השבוע שומרים בקופסה שלהם שממנה הם בוחרים בשבת.

קוראת את הכל ונחשוב מה מתאים לנו..

זה תמיד נגמר בעוגמת נפש..

השפע והמבחר ממש מאתגרים ומתישים את הנפש

מבינה אותם

אם הולכים זה רק אחרי שהחלטנו מראש מה קונים

..

משתדלת לדבר איתם על כל זה המון

שהמכולה מבלבלת

המפעלים רוצים שיקנו מהם כמה שיותר אז הם שמים הרבה פרסומות, הרבה צורות, הרבה חומרים מזיקים כדי למכר אותנו...

פעם הבת שלי הכינה דף עם מה הויטמינים של כל פרי וירק נותנים לנו, זה עזר לאיזה תקופה...

משתדלים להסביר הרבה שהחומרים המזיקים מקשים על הגוף ומפריעים לו לעבוד טוב. .

פעם הם שמעו מישהו מסביר על החשיבות לארוחה מאוזנת- שכל ארוחה תכיל פחמימות, חלבונים וויטמינים- ירקות, הוא הסביר טוב וזה עוזר להם להבין את החשיבות של תזונה...

הם גם שומעים הרבה מסע אל גוף האדם שהוא מסביר הרבה על גוף האדם ואיך האוכל משפיע על הגוף...

כמו לנו גם אצלם עוזר להבין את המשמעות וסיבת הדברים

..

והאמת הכי טוב שפשוט אין....

אצלינו יש חטיף לשבת- בדר''כ מארז של קטנים ואז גם מקבלים אחד בקבלת שבת ואחד במהלך השבת

יש עוגה לקידוש ולמלווה מלכה

שלוקים מקבלים כשחוזרים מהמסגרות

ולפעמים גם עוד אחד מתישהו במהלך היום

יש בארון ביסקויטים-קרקרים  דגני בוקר פשוטים כאלה וזולים (בשקיות כאלה..שמוכרים במשנת בערך ב11שח) לנשנושים בין לבין ולקחת בשקית לגנים-בי''ס

וגם מלפפונים רצים פה כנשנוש

פירות הם מחסלים ברגע אחד לא משנה כמה קונה ולכן לרוב לא קונים כי יוצא לא משתלם

בר''ח הפתעה מתוקה אחת קטנה

עוד שנה וחצי בעבודה?

בתמורה למשהו שווה שיתרום לך כמו שאת מתארת?

אולי אפילו יעזור לך במציאת בעבודה הבאה יותר בקלות?

אם את ברמה שאת לא יכולה לחשוב על החודש הבא בעבודה, אז התשובה היא כנראה לא...

אם יש לך יותר אוויר ואחרי השיקולים האחרים זה עדיין שווה לך, לכי על זה

(במאמר מוסגר, לפעמים מוצאים עבודה שהיא משתלמת מספיק בשביל לשלם את הקנס ולעזוב לפני התקופה...)

בהצלחה!

להשתתף בה, אז תרשמי.

אם באמת תמצאי מקום אחר אז תשלמי את הקנס...

השאלה היא באמת כמה רע לך בעבודה הנוכחית וכמה את מעוניינת להתפטר, האם רק אם תמצאי משהו יותר טוב או בכל מקרה? 

כמה הקנס? כמה אלפים או כמה עשרות אלפים?

אם זה שווה ערך לחצי משכורת חודשית נגיד,

כשתגיעי לגשר ותהיה לך עבודה חדשה שאת מרוצה ממנה, תוכלי למצוא פתרון.

יש מעסיקים (החדש) שמוכנים לספוג קנס יציאה של העובד מהעבודה הקודמת שלו.

חוץ מזה שנשמע שהבוס שלך מרוצה ממך ודוחף אותך להתקדם.

תנסי במקביל להוציא ממנו הטבות שוות כסף.

למשל להגדיל את מספר ימי החופש (ואז בגמר חשבון זה יתרגם לכסף שיכסה במקצת את הקנס)

אם מפטרים אותך גם את צריכה לשלם את הקנס? אם לא, את יכולה לבקש מהבוס שלך בבוא העת מכתב פיטורין. ואת יכולה גם לשים הצעת שכר נגדית ואז לראות אם משווים לך את השכר, ואז זה גם מכסה חלקית את הקנס.

וגם אם לא, תחשבי שזה כמו השתתפות עצמית בעלות הקורס.

נשמע שזו הכשרה טובה ודי הכרחית להמשך הקריירה.

לא הייתי מפספסת את ההזדמנות בגלל כמה אלפים שאולי תצטרכי לשלם בסוף ההכשרה. וגם לא דוחה את חיפוש העבודה. אולי תמצאי משהו שישתלם למרות הקנס.

זה סיכון שווה לדעתי.

אני ממש על הקצה בעבודה

אם אני מוצאת מבחינתי להתפטר מחר.

אני כן מנסה לחפש תפקיד אחר בתוך העבודה,

כי החוסר שביעות רצון שלי זה בתפקיד הנוכחי ולא משהו גורף בחברה.

אני מתלבטת גם בגלל הכסף, הם רוצים התחייבות שאשלם 8000 שקל אם אני עוזבת (באופן יחסי, כלומר אם אעזוב חצי שנה אחרי הסיום זה 4000 ש"ח)

אבל בעיקר כי מרגיש לי מאוד לא בנח לחתום על משהו שמבחינתי אני יודעת שלא אעמוד בו 

אלא אם אמצא משהו אחר בתוך החברה.

בתפקיד הנוכחי בוודאות אני לא אשאר...

אני תוהה מה הם יעשו אם אני לא אחתום, יודיעו לי שאני לא יכולה להשתתף בהכשרה?

כי בתכלס המנהל שלי מאוד דחף אותי להירשם.

כן, אם לא תחתמי לא תוכלי להשתתף בהכשרה.

זה סתם ליצור אסקלציה מיותרת.

זה נוהג מקובל מאוד לשלוח עובדים להכשרה תמטרת התחייבות להמשיך בחברה, או קנס יציאה סביר (העובדה שהקנס הוא יחסי לתקופה שאת ממשיכה מראה שהנהלים הוגנים)

לגבי החוסר נעימות, לא חושבת שיש סיבה להרגיש לא נעים. זה דבר מקובל וככה זה עובד (לא רק אצלכם)

מעניין שמצד אחד המנהל ממש דוחף אותך להשתלם ולהתקדם, ומצד שני את ממש לא מרוצה.

האם ניסית לדבר איתו ולהסביר לו מה מפריע לך בתפקיד הנוכחי?

אולי יש משהו שהוא יכול לעזור (כמו וויסות עומס, לתת גמישות לעבודה מהבית וכד')

לגבי לעזוב מחר,

אם את עוזבת לפני תום ההכשרה, את יכולה להמשיך אותה באופן פרטי? אם הקורס הוא מטעם מכון חיצוני הרבה פעמים זה אפשרי.

אלייך הקורס הזה מדבר בכלל? אם היית היום מובטלת, היית לוקחת את הקורס באופן פרטי?

נשמע שאת לא עפה על ההזדמנות בלי קשר לקנס.

יש לי 2 מנהלים

אחד שהוא המנהל הישיר אני מאוד לא מסתדרת בלשון המעטה

השני הוא היה המנהל שלי בעבר והוא זה שקיבל אותי לעבודה

והוא מאוד מנסה להשאיר אותי בחברה

נראה לי רצה שאלך לקורס הזה כדי שאצטרך לחתום שאני נשארת עוד שנה

בשכל אני מבינה שמאדו כדאי לי קורס מקיף בכלי AI

אבל תאמת שממש ממש ממש נמאס לי לשמוע על זה...

ממה שכתבת נשמע שהמנהל השני הוא באמת רוצה בטובתך ולא מתוך אינרס אישי 😆

החלטות טובות!!

זה הזדמנות שהיתה פתוחה לכל עובדי הארגון