היי חברות,
כותבת כאן קצת כדי לפרוק וקצת כדי לנסות להבין מה הולך. אני לא מרגישה בנוח לדבר על כל זה עם חברות וגם פשוט לא יוצא, אז הכל נשאר בתוכי...
ההריון האחרון שלי היה מזעזע. עד חודש שסיעי בערך היו לי בחילות, וגם אחרי זה הרגשתי ממש רע וחולשה. עליתי 40 (!) קילו. פני חצי שנה, הייתה לי לידה ממש קשה. אחרי לידות קודמות חיוביות, הפעם היה קיסרי חירום די טראומטי. כולם בריאים ושלמים ב"ה, אבל רק אחרי 3 חודשים מהלדיה, התחלתי לקלוט שאני לא מצליחה להשתקם כמו תמיד. התלבטתי אם לפנות לטיפול, אבל זה היה לוחץ מאוד על התקציב שלנו, וגם מורכב בשבילי למצוא מטפלת מסיבות שונות, שלא אפרט כאן.
מעבר לכובד הפיזי, למשקל העצום שנשארתי איתו, ולכאבים במקומות שונים ומשונים שהתחילו להופיע לי אחרי הלידה (אני לרוב טפו טפו בן אדם ממש בריא), הקושי המרכזי הוא הנפשי. אני מרגישה כל הזמן עייפה, כל דבר הוא מאמץ בשבילי (התינוק ישן מעולה, אז זה לא זה). עשיתי בדיקות, אבל פיזיולוגית הכל תקין.
אבל הקושי הכי גדול הוא עם בעלי. אף פעם לא היינו זוג רגוע, אבל יש ב"ה הרבה אהבה, ותקופות טובות יותר ופחות, אבל יש משהו בסיסי שנשמר.
ולאחרונה, אני מרגישה אותו כל הזמן ביקורתי, אגרסיבי. כל הזמן לא מרוצה ממני, דורש ממני המון (גם מעצמו הוא דורש, למען הגילוי הנאות), מתווכח כמעט על כל דבר שאני מבקשת ממנו לעשות. אני מרגישה שכל גילויי החולשה הלא אופייניים שלי נראים לו כמו העמדת פנים, כדרך שיעזבו אותי בשקט. קשה לו שאני כבר לא משחררת אותו כמו קודם, והוא בעיקר מעיר לי כמעט על כל תנועה שלא לרוחו. והרבה מהן לא לרוחו. הבעיה העיקרית היא שאני לא יודעת אם אובייקטיבית משהו השתנה, או שאני פשוט רגישה יותר והכל פוגע בי, שברים שהחלקתי קודם. יש כל הזמן אווירה לא נעימה בינינו. בטוח משפיע גם על הילדים...
למשל, אנחנו עכשיו בנופש בשטח. הוא שם לעצמו שעון מעורר כדי לנסוע בבוקר ליישוב הקרוב להתפלל במניין. כמובן שכולם התעוררו, ואמרתי שלא מתאים לי שישאיר אותי עכשיו עם ארבעה ילדים קטנים לבד. הוא נשאר, אבל מאוד לא מרוצה, ועצבני על כל תנועה שלי מאז. אני מרגישה שאין לי כוחות להתמודד, גם עם מה שורה לי, גם עם היעדר הכוח, וגם איתו, זה גומר אותי ממש. אני מרגישה שיש לו דרישות לא מציאותיות ממני, ונמאס לי להיאבק בציפרניים...
כותבת כאן קצת כדי לפרוק וקצת כדי לנסות להבין מה הולך. אני לא מרגישה בנוח לדבר על כל זה עם חברות וגם פשוט לא יוצא, אז הכל נשאר בתוכי...
ההריון האחרון שלי היה מזעזע. עד חודש שסיעי בערך היו לי בחילות, וגם אחרי זה הרגשתי ממש רע וחולשה. עליתי 40 (!) קילו. פני חצי שנה, הייתה לי לידה ממש קשה. אחרי לידות קודמות חיוביות, הפעם היה קיסרי חירום די טראומטי. כולם בריאים ושלמים ב"ה, אבל רק אחרי 3 חודשים מהלדיה, התחלתי לקלוט שאני לא מצליחה להשתקם כמו תמיד. התלבטתי אם לפנות לטיפול, אבל זה היה לוחץ מאוד על התקציב שלנו, וגם מורכב בשבילי למצוא מטפלת מסיבות שונות, שלא אפרט כאן.
מעבר לכובד הפיזי, למשקל העצום שנשארתי איתו, ולכאבים במקומות שונים ומשונים שהתחילו להופיע לי אחרי הלידה (אני לרוב טפו טפו בן אדם ממש בריא), הקושי המרכזי הוא הנפשי. אני מרגישה כל הזמן עייפה, כל דבר הוא מאמץ בשבילי (התינוק ישן מעולה, אז זה לא זה). עשיתי בדיקות, אבל פיזיולוגית הכל תקין.
אבל הקושי הכי גדול הוא עם בעלי. אף פעם לא היינו זוג רגוע, אבל יש ב"ה הרבה אהבה, ותקופות טובות יותר ופחות, אבל יש משהו בסיסי שנשמר.
ולאחרונה, אני מרגישה אותו כל הזמן ביקורתי, אגרסיבי. כל הזמן לא מרוצה ממני, דורש ממני המון (גם מעצמו הוא דורש, למען הגילוי הנאות), מתווכח כמעט על כל דבר שאני מבקשת ממנו לעשות. אני מרגישה שכל גילויי החולשה הלא אופייניים שלי נראים לו כמו העמדת פנים, כדרך שיעזבו אותי בשקט. קשה לו שאני כבר לא משחררת אותו כמו קודם, והוא בעיקר מעיר לי כמעט על כל תנועה שלא לרוחו. והרבה מהן לא לרוחו. הבעיה העיקרית היא שאני לא יודעת אם אובייקטיבית משהו השתנה, או שאני פשוט רגישה יותר והכל פוגע בי, שברים שהחלקתי קודם. יש כל הזמן אווירה לא נעימה בינינו. בטוח משפיע גם על הילדים...
למשל, אנחנו עכשיו בנופש בשטח. הוא שם לעצמו שעון מעורר כדי לנסוע בבוקר ליישוב הקרוב להתפלל במניין. כמובן שכולם התעוררו, ואמרתי שלא מתאים לי שישאיר אותי עכשיו עם ארבעה ילדים קטנים לבד. הוא נשאר, אבל מאוד לא מרוצה, ועצבני על כל תנועה שלי מאז. אני מרגישה שאין לי כוחות להתמודד, גם עם מה שורה לי, גם עם היעדר הכוח, וגם איתו, זה גומר אותי ממש. אני מרגישה שיש לו דרישות לא מציאותיות ממני, ונמאס לי להיאבק בציפרניים...
