אני מתביישת להעלות את העניין בקול, אבל בחסות האנונימיות של הפורום מרשה לעצמי.
אני מרגישה לא אימהית.
הדבר הכי בסיסי באימהות, שכולם מדברים עליו, שנוגד את היצר הכי חזק אצל האדם- הישרדות-
הוא הדאגה לצאצאים---
ואני מרגישה שהוא לא נבנה בי.
זה יבוא לידי ביטוי שלא יהיה אכפת לי לצאת בערב עם חברות, על אף שאני יודעת שקשה לה להירדם בלי הנקה,
וזה יבוא לידי ביטוי שאם אני רעבה וגם היא בוכה שהיא רעבה- הרבה פעמים אוכל קודם אני ורק אז אלך להאכיל אותה,
וגם בדוגמאות חמורות יותר שאני מתביישת בהן:
אם יהיה קר בלילה, אני אתכסה בשמיכה בעצמי ולא אכסה אותה (ואתעצל להביא לה שמיכה אחרת),
אם יהיה פרי רקוב קצת- אני בחיים לא אגע בו, אבל לא יהיה אכפת לי לתת לה אותו,
אם פתאום יעוף ג'וק לחדר- אני אצא ואברח בעצמי, ואשאיר אותה בחדר לבד..
מבינות?
איפה הדאגה חסרת הגבולות והרחמים האינסופיים של אם לילדיה?
ברקע:
ילדה מדהימה בת שבעה וחצי חודשים,
שקשורה אלי מאד.
ומשום מה- אני לא מצליחה להיקשר ולהתמסר כמו אמא אמתית.
זה קשה לי ומתסכל.
ואני בטוחה שהיא גם מרגישה בזה, וזה חלילה עלול ליצור משקעים נפשיים כלשהם.
אשמח לעצתכן.
אני מרגישה לא אימהית.
הדבר הכי בסיסי באימהות, שכולם מדברים עליו, שנוגד את היצר הכי חזק אצל האדם- הישרדות-
הוא הדאגה לצאצאים---
ואני מרגישה שהוא לא נבנה בי.
זה יבוא לידי ביטוי שלא יהיה אכפת לי לצאת בערב עם חברות, על אף שאני יודעת שקשה לה להירדם בלי הנקה,
וזה יבוא לידי ביטוי שאם אני רעבה וגם היא בוכה שהיא רעבה- הרבה פעמים אוכל קודם אני ורק אז אלך להאכיל אותה,
וגם בדוגמאות חמורות יותר שאני מתביישת בהן:
אם יהיה קר בלילה, אני אתכסה בשמיכה בעצמי ולא אכסה אותה (ואתעצל להביא לה שמיכה אחרת),
אם יהיה פרי רקוב קצת- אני בחיים לא אגע בו, אבל לא יהיה אכפת לי לתת לה אותו,
אם פתאום יעוף ג'וק לחדר- אני אצא ואברח בעצמי, ואשאיר אותה בחדר לבד..
מבינות?
איפה הדאגה חסרת הגבולות והרחמים האינסופיים של אם לילדיה?
ברקע:
ילדה מדהימה בת שבעה וחצי חודשים,
שקשורה אלי מאד.
ומשום מה- אני לא מצליחה להיקשר ולהתמסר כמו אמא אמתית.
זה קשה לי ומתסכל.
ואני בטוחה שהיא גם מרגישה בזה, וזה חלילה עלול ליצור משקעים נפשיים כלשהם.
אשמח לעצתכן.
