נמצאים אנחנו בפתחה של שנה חדשה, וכמו תמיד שני ימי ראש השנה משרים עלינו אווירה מיוחדת, אך קצת בלתי מפוענחת ולא מובנת: ימים שבהם שמחה ויראה משמשים בערבוביא. מצד אחד, פחד ואימת הדין, ומצד שני – שמחת חג. מצד אחד, "מי יצדק לפניך בדין", "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?" (ר"ה לב: ), לא אומרים הלל בראש השנה! ומאידך מעודדים אותנו עזרא ונחמיה "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח). יום טוב הוא לכל דבר. מצווה לשמוח, לאכול, לשתות וללבוש בגדי חג. חז"ל מסבירים בגמרא (ירושלמי ר"ה ז: ) שלעומת אדם מן הישוב, שמטבע הדברים חושש וירא מפני גזר דינו ולכן לובש שחורים, הרי שעם ישראל מכיר את אלוקיו ויודע מראש שהקב"ה בסופו של דבר, ולמרות הכל, יעשה להם נס ויטה דינם לכף זכות. אם כך, מדוע בכל זאת נותרת בעינה אותה אווירת אימה ופחד של "ספרי חיים וספרי מתים פתוחין"?
אחד התירוצים לשאלה בסיסית זו הוא שבראש השנה, יום הרת עולם, ניצב העולם כולו בפני שני דינים: דין כללי ודין פרטי. הדין הכללי הוא אותו הדין שדן בורא עולם את העם בכללותו – ובו חוזר הקב"ה ובוחר בעמו ישראל, חלקו ונחלתו, בכל שנה ושנה מחדש. לפני פסק הדין הזה אנחנו לא מתוחים. סמוכים ובטוחים אנו "כי לא יטוש ה' עמו" וכי "בין כך ובין כך קרואים בנים", גם כאשר אינם מתנהגים כשורה. למשפט הזה אנחנו מגיעים בבגדי חג, מתוך ידיעה ברורה שה' בוחר בנו, חפץ בנו, ויחדש את בחירתו בנו בכל שנה ושנה. בדין הזה אין שיתוף של רחמים, רק עומק הדין; הגמרא (שבת פט) מתארת איך שלעתיד לבוא הקב"ה אומר לאברהם וליעקב, כל אחד בתורו: בניך חטאו, והם משיבים לו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. ורק יצחק אבינו מלמד זכות על ישראל. המהר"ל (נצח ישראל יג) מסביר שדווקא יצחק הוא זה שיכול ללמד זכות על ישראל, כי הוא השייך למידת הדין מבין שלושת האבות. ישראל חטאו, ומצד עומק הדין ניתן ללמד עליהם זכות! כי בכלל ישראל אין שום חטא וריחוק מהקב"ה. זאת חגיגת יום-טוב. יו"ט של המלכת ה' ובחירתו בנו מכל העמים. המשפט השני מתנהל במישור הפרטי – כאן עוברים כל באי עולם כבני מרון, כבקרת רועה עדרו, וגזר הדין בסופו – הוא שיקבע את המשך דרכם של כל אחת ואחד מאתנו: מי לחיים ומי, חלילה, למוות, מי לבריאות ומי לחולי, מי ישפל ומי ירום. מפני הדין הזה אנו מתייראים, ולקראתו אנו תרים ומפשפשים אחר זכויות מיוחדות, כי "מי יצדק לפניך בדין".
את אחת הזכויות המיוחדות הללו, שבכוחן לזכות אותנו בדין, מלמדת אותנו האישה השונמית (מלכים ב, ד). כמו שרה וחנה שנפקדו בר"ה, ועליהן אנו קוראים בפרשה ובהפטרת היום, כך גם האישה השונמית הצדקת נפקדה ע"פ הזוהר הקדוש ביום ראש השנה. "ויהי היום" – זהו יום ראש השנה שבו נפקדים כל באי עולם. באותו היום שואל אותה אלישע הנביא, המבקש לגמול לה על מידת הכנסת האורחים שנהגה עמו: "היש לדבר לך אל המלך" – מלכו של עולם, האם תרצי שאזכיר לפני הקב"ה זכות מיוחדת, שיעלה זכרונך לפניו לטובה? ותשובתה פשוטה וצנועה: "בתוך עמי אנוכי יושבת". זכויות רבות היו לצדקת הזאת, אבל היא בוחרת להתכלל בעם ישראל. היא חלק ממנו. לא מנצלת פרוטקציה, לא מזכירה זכויות פרטיות ולא מחפשת טובה אישית לעצמה. האישה השונמית יודעת היטב, וכך היא מלמדת אותנו, שאין צדיק בארץ – גדול ככל שיהיה – אשר יעשה טוב ולא יחטא. יודעת היא גם, שכלל ישראל הוא תמיד קדוש וטהור, וזכאי בדין. ולכן עצתה היא להיות תמיד חלק מן הכלל. אדם שמכיר ומבחין בצערם ובשמחתם של ישראל, במצבם, בצרכיהם. זאת הסגולה שעמדה לאישה השונמית להיפקד, וזוהי הסגולה שלנו, של כל אחד ואחד, לזכות בדינו.
זה עניינו של ראש השנה, וזו עבודתנו בו ולקראתו, לרומם את נפשנו אל כלל ישראל ואת מבטנו לשורשי הבריאה (כמו שכתבתי ביום חמישי).
עוד נקודה אחת בעניין: בפסוקים של מלכויות, זכרונות ושופרות אנחנו מזכירים שלושה פסוקים מהתורה, אח"כ שלושה פסוקים מהכתובים ואח"כ שלושה פסוקים מהנביאים, ומסיימים בפסוק מהתורה. התוספות שואלים (ר"ה לב.), למה אנחנו משנים מהסדר הרגיל, של תורה-נביאים-כתובים, ומקדימים את הכתובים לנביאים? ועונים, שכך הוא הסדר ההסטורי של תוכן הפסוקים. הפסוקים מהתורה קודמים לכל, הפסוקים מהכתובים עוסקים באותה תקופה, ופסוקי הנביאים עוסקים באחרית הימים. במילים אחרות, בראש השנה אנחנו מתרוממים למבט ענק, חובק עולם, מראשית הבריאה ועד גאולת עולמים, על מלכות ה' בעולמו ומצבו של עם ישראל.
לכן, כתוב שבר"ה לא מבקשים בקשות פרטיות. צריך להתרומם לראייה גדולה, שלא יהיה לאדם אכפת מעצמו, אלא רק מכלל ישראל, מהמלכת ה' בעולם.
(בעניין תפילה על זיווג, לענ"ד רצוי להתבונן על הזיווג כעניין כללי, צורך בסיסי לקיומו והמשכיותו של עם ישראל, ומתוך דאגה לכלל - להתפלל על זה, וגם על אחרים).
אם יש לכם מה להוסיף, אני אשמח לשמוע.
שנזכה לדלות מהימים העצומים האלה אוצרות גדולים ולקחת אותם איתנו לכל השנה, שהקב"ה יחדש עלינו ועל כל עמו ישראל שנה טובה ומתוקה כדבש, מוצלחת, פוריה, שמחה, שקטה, גדולה וזכה.
לא תייגת אותי! נו נו נו ! 
