אבל האהבה גדלה והתרחבה והיא נוגעת בכל.
היא מאפשרת לעצמה. פחות חוששת.
את רוצה להסתער על העולם.
בנחת.. מותק. בנחת.
למה בנחת?
כי זה לא יפה ככה.
תהי עדינה.
תהי נשית.
וגם כי את כזאת בסך הכל...
רגועה.
נינוחה. עם עצמך.
את כזאת?
האמת היא, ששיקרת לכל העולם, את מבינה, שמרת על עצמך רחוק,
כי פחדת.
יותר מהכל, כי פחדת לפגוע.
כמו פיל בחנות חרסינה.
מגושמת.
חשבו שאת מתרחקת כי את שומרת על עצמך, מפני העולם.
חשבו שאת בעצמך בובת חרסינה, שבירה ועדינה.
והעולם כזה גס. אז רצית להתרחק. ורק לאט לאט אפשרת לעצמך להיות.
אבל זה שטויות,
זה שקר אחד גדול.
בפנים את ידעת כמה אש יש בך.
את זוכרת שחלמת שאת שורפת את היער? כי לא נזהרת מספיק.
וצעקת לעולם - תברחו! זה מסוכן! תתקשרו למכבי אש!
ואף אחד לא שם עלייך.
חלום חזק.
הרגשת כזאת חסרת אונים כשלא האמינו לך שאת כזאת מסוכנת.
רצית לשמור על העולם,
לא על עצמך, אז התרחקת.
אני בסדר, ידעת, אני אהיה חזקה.
ובכלל, העולם הזה שברירי כל כך. מה הוא כבר יכול לעשות לי?
ועכשיו, כשהדיכאון הגיע, ולקח איתו את הכבוד העצמי, לא נותרה אלא אהבה,
המשחק משתנה.
הקלפים מתערבבים ומחולקים מחדש.
בנחת מותק, בנחת.

