לטוס לחצי שנה. ללמד בארץ רחוקה.
וטסתי.
והתרחקתי מהכל ושכחתי מהכל. נתתי ללב שלי להבריא.
לצבור כוחות מחודשים לרגע שאחזור לארץ.
ושם, רחוק מהכל, לא דאגתי שאשאר לבד, לא חשבתי על מה ייקרה אם אגיע לגיל..
פשוט חייתי. במלוא מובן המילה.
ואז פגשתי אותך.
טוב נפגשנו קצת לפני הטיסה אבל היה איזה רגע שהבנתי שאולי יש פה משהו אחר. וראיתי אותך באור אחר..
ויצאנו במשך תקופה ארוכה כשחזרנו לארץ.
ואז הכל התמוטט..
אתה לא רצית יותר ואני נשארתי עם לב שבור יותר מאי פעם..
ואני רוצה לברוח שוב. לתת ללב שלי להירפא מחדש. כי פה, אני לא מצליחה ..
הצעות חדשות ודייטים חדשים.. והבקרוב אצלך שצובט לי את הלב כל פעם מחדש.
הייתי שם. אני זועקת בתוכי..
טוב.. כמעט..
מרחק טבעת יהלום..
וקשה לי ככה. ואני רוצה לסגור הכל ולברוח.
לא לחשוב על מה היה אם.
לא לדמיין את עצמי עם כיסוי ראש.
לא להיות בחתונות של חברות.
כי זה כואב. פשוט כואב מידי..
אבל הלימודים אינטסייבים והעבודה דורשת ואין לי מתי לטוס ומתי לברוח.
אז אני מנסה למלא את הזמן. כמה שיותר.. שלא אהיה רגע אחד לבד. שלא אצטרך לחשוב ולהרגיש..
אבל אז מגיע יום שישי.. ונכנסת השבת.. והדמעות זולגות..
מתי יגיע תורי?




