הרחבה לגבי סעיף ב:
הסברה לתלות את האיסור על אישה לשיר בפני גברים בעצם גילוי דבר ערווה היא פשוטה:
ברור שדיני צניעות לא הוטלו על האישה רק מפני שחוסר צניעות אצלה מעורר דברים אצל הגבר. אלא מפני שחוסר הצניעות אצלה הוא לא ראוי כלפי עצמה. ואולי רק אחר כך ובנוסף לזה, גם שמעורר אצל הגבר. אבל כדבר משני, שאולי כולי האי ואולי.
אגב זה בפני עצמו לימוד גדול, ששווה לי את כל שתי התגובות האלה בפני עצמו. ובפרט כפי שארחיב מיד -
ביתר הרחבה בקצרה: צניעות ביחס לערווה, היא היכולת לצמצם את יצר העריות כדי שיתבטא רק כפי שהיינו רוצים ולא יחרוג מגבולותיו.
היצר של האישה הוא לעורר גברים, והיצר של האיש הוא להתעורר מנשים.
לכן הגבלות הצניעות על הגבר מונעות ממנו לבטא את יצרו במקומות שלא צריך - מונעות ממנו להתעורר מנשים היכן שלא צריך. והגבלות הצניעות על האישה מונעות ממנה לבטא את יצרה במקומות שלא צריך - מונעות ממנה לעורר גברים היכן שלא צריך.
הגבלות הצניעות לגבר נועדו להגביל את יצרו של הגבר (ולא כדי שלא להכשיל את האישה ביצרה), ובאותו אופן גם הגבלות הצניעות לאישה נועדו כדי להגביל את יצרה של האישה (ולא כדי שלא להכשיל את הגבר ביצרו).
הרחבה לגבי סעיף ג:
ננסה ללמוד את הדברים ככל האפשר ממקורותיהם - עד כמה שהצלחתי להגיע. אמנם אפשר לחזור למקורות קדומים יותר, אבל לדעתי אתפוס בדבריי את המקור המוקדם ביותר שממנו נובעת טעותך.
הגהות מיימוניות - אסור לקרוא שמע כנגד ערווה שמעוררת הרהור
כותב הרמב"ם לגבי קריאת שמע [בכל המקורות שאצטט, אם ארצה להוסיף תרגומים או הסברים משלי, אוסיף אותם בסוגרים מרובעות כאלה]: "...לפיכך לא יסתכל בגוף האישה כשהוא קורא [קריאת שמע], ואפילו אשתו. ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה" (הל' ק"ש ג' ט"ז).
מעיר על כך הגהות מיימוניות: "...פירש רבינו חננאל: וקול, אע"ג דאין [=אע"פ שאינו] נראה לעינים, הרהור מיהא איכא [=מכל מקום יש הרהור]. וכל אלה דוקא שאין רגילות להגלות [=כשדברים אלה אינם רגילים להיות גלויים], אבל בתולה הרגילה בגלוי שיער לא חיישינן [=לא חוששים. הוא הזכיר לעיל שגם כנגד שיער מגולה אסור לקרוא ק"ש], דליכא הרהור [=שאין הרהור]. וכן בקול הרגיל בו [לא חוששים ומותר לקרוא ק"ש כנגדו, משום שאין בו הרהור]". עד כאן דברי קדשו. והביאו בית יוסף להלכה, כפי שנראה להלן.
בכל אופן, רואים מדברי הגהות מיימוניות כך. אם הערווה מעוררת הרהור, אסור לקרוא שמע כנגדה. ואם היא אינה מעוררת הרהור, מותר לקרוא שמע כנגדה.
מדוע זה, מה משמעות ההרהור כאן? אפשר להבין כמו שאתה אמרת: כל הסיבה ששיער האישה והקול שלה נחשבים ערווה, זה משום שהם מעוררים הרהור. ולכן במקרה שבו אין הרהור, ממילא בטלה כל ערוותם ומותר לקרוא כנגדם.
אם כך נבין, נוכל להשליך מכאן גם לגבי הדיון האחר, של איסור אישה לשיר: אם שירת נשים היא דבר רגיל, לא חוששים בה להרהור. ומכאן שכל דין ערווה בטל ממנה וממילא תהיה מותרת.
אלא שכאשר נעיין בבית יוסף, נראה שלא כך הבין אותו. וממילא אין כל הוכחה לדבריך, וחזרנו לסברה הפשוטה והראשונה שהבאתי כאן בסעיף ב.
בית יוסף
הרוצה לעיין בבית יוסף עצמו, יעיין בבית יוסף, או"ח סימן ע"ה, סעיפים א-ג החל מהמילים "וכתב הרא"ש עוד", ודעת לנפשו ינעם. אני אביא את הדברים בלשוני כפי הבנתי, עד לנקודה העיקרית לענייננו, שבה אצטט.
גם הבית יוסף דן לעניין ק"ש (קריאת שמע) - האם מותר לקרוא שמע בזמן ששומע שירת נשים?
ניכנס לעניינים בעזרת החונן לאדם דעת.
מחלוקת לגבי קריאת שמע
ראשית, מביא בית יוסף את דעת הרא"ש והטור. לדעתם הביטוי "קול באישה ערווה" שנזכר בגמרא, לא מתייחס לאיסור לקרוא שמע כנגד קול אישה, אלא לאיסור לשמוע קול מאישה שאינה אשתו. וממילא אם זאת אשתו, יהיה מותר לקרוא שמע כשהיא שרה לידו.
כנגד, מביא בית יוסף את שיטתם של: המרדכי בשם רבינו האי, "אוהל מועד" והגהות מיימוניות (אותו הגהות מיימוניות שהזרכנו קודם). לפי שיטה זאת, "קול באישה ערווה" מתייחס גם לאשתו - שאסור לאיש לקרוא ק"ש בזמן שהוא שומע את אשתו שרה. ואז הבית יוסף מסייג שיטה זאת - המרדכי הביא משם רא"ם דבר מעניין. נתחיל לצטט כבר מכאן (הציטוטים מהבית יוסף באדיבות ויקיטקסט).
האיסור העקרוני באישה כשרגילים לשמוע את קולה, ובנוסף קולא המיוחדת
"אלא שכתב המרדכי בשם רא"ם: הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה [כמו שאסור לקרוא קריאת שמע כששומע קול אישה, כך גם אסור לומר כל דבר שבקדושה כששומע קול אישה]. ועת לעשות לה' הפרו תורתך, הילכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות, עכ"ל [=עד כאן לשונו. של המרדכי]".
כנראה שבזמנו היה מצב מצוי, שנשים גויות [=ארמאות] היו שרות ליד בית המדרש. לפי הנזכר כאן, בעקרון אסור ללמוד (כמו שאסור לקרוא שמע) בעת ששומעים קול אישה. אבל כנראה שהשירה הזאת היתה כ"כ מצויה, עד שאם היו מפסיקים ללמוד בזמן שהן שרות היה נוצר ביטול תורה משמעותי. ולכן פוסק רא"ם, ומביאו המרדכי ומביאו הבית יוסף, שבמקרה כזה חל הכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ויש להמשיך ללמוד - אע"פ שמצד הדין זה אסור, כי אחרת ייגרם ביטול תורה.
כמובן אגב, שמתוך הדברים האלה עצמם אין לך ראיה גדולה מזו, שהרגל לא מפקיע את האיסור לשמוע שירת נשים, ואפילו לא את הערווה שבדבר לאסור לקרוא קריאת שמע! איך נסביר את הגהות מיימוניות שראינו? נגיע לזה מיד בע"ה, אבל קודם נמשיך עם המהלך של הבית יוסף כסדרו.
רבינו יונה - קולא נוספת: בק"ש מתחשבים בהרהור
"והרב רבינו יונה כתב גם כן דקול [=שקול] באשה ערוה - ל[עניין ]קריאת שמע הוא [שאסור לאיש לקרוא שמע בזמן ששומע קול אישה]. והני מילי [=והאיסור הזה הוא] בשעה שמנגנת [כוונתו מנגנת בקולה = שרה], אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר. ואפילו בשעה שמנגנת, אם הוא יכול לכוין ליבו לתפילתו, בעניין ש[=אם הוא יכול להתרכז בתפילתו, עד כדי כך ש]אינו שומע אותה ואינו משים לב אליה, מותר, ואין לו להפסיק קריאתו. וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה [בעיון ובכוונה], אבל בראייה בעלמא [=ראייה סתמית, שלא מכוונת להסתכל בעיון ובכוונה] מותר [לקרוא שמע], עכ"ל [=עד כאן לשונו. של רבינו יונה]".
כאן אנחנו מתחילים לראות, שבאיסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערווה יש קולא מסויימת. שאם הערווה אינה מעוררת הרהור אצל הקורא, מותר לקרוא שמע כנגדה. במקרה הזה, הקול אינו מעורר הרהור משום שהאדם מתרכז כל כך בתפילתו עד שלא שם לב שהושמע קול שירה לידו, או שהמראה אינו מעורר הרהור אצל האדם כי לא מסתכל עליו בעיון ובכוונה.
הגהות מיימוניות - קול שרגיל בו לא מעורר הרהור ומותר לקרוא כנגדו
ובצורה יותר מודגשת, נראה העניין מההגהות מיימוניות שהבאנו לעיל, שמביא הבית יוסף מיד לאחר מכן:
"ומה שכתב רבינו [כוונתו לטור]: "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר [לקרוא שמע כנגדן]" - כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון. וכתבו עוד הגהות, דהוא הדין לכל קול הרגיל בה, לא חיישינן [=לא חוששים, ומותר לקרוא שמע כששומעים קול הרגיל בה]".
יש לשים לב, שהבית יוסף הוסיף עוד מילה אחת שלא כתובה בהגהות מיימוניות לפנינו - "כל" קול הרגיל בה. מכאן מודגש יותר (אם כי נראה שזאת גם כוונת הגהות מיימוניות עצמו. עכ"פ כך הבין הבית יוסף בדברי הגהות מיימוניות, וכפי שיוכח בע"ה בצורה עוד יותר ברורה להלן), שישנו אדם שרגיל לקול של אישה אחת או יותר, אבל לא רגיל לקול של נשים אחרות. אומר הגהות מיימוניות לאדם כזה: כל הקולות שאליהם אתה רגיל - לא יעוררו בך הרהור ולכן מותר לך לקרוא שמע כשאתה שומע אותם.
ברור הדבר שהוא לא עוסק בקולות של נשים שהקורא לא רגיל לשמוע אותם. אגב, אפשר להסביר שלכן אין כאן כל סתירה לדברי המרדכי בשם הרא"ם: אפשר להסביר שהמרדכי דיבר במצב שבו כל פעם שרו נשים אחרות, ולא התרגלו לקולותיהן; לכן מצד הדין, אסור היה ללמוד כנגד קולותיהן, אך מצד "עת לעשות לה' הפרו תורתך", התירו. באופן זה משמע שהבין אותו משנה ברורה (עיינו משנה ברורה בסימן ע"ה, סעיף-קטן י"ז).
עכ"פ יצא לנו שיטת הגהות מיימוניות: כל ההיתר לשמוע קול אישה שרגיל בה, הוא דווקא לאישה מסויימת שלקולה הוא רגיל. וכל זה הוא לעניין הגבר, שיהיה מותר לו לקרוא שמע בעת ששומע קול זה, אבל אין כאן שום דיון לגבי האישה הזאת האם מותר לה לשיר. ומסתבר כדלעיל, שיהיה אסור לה מפני שהאיסור הוא עצמי על האישה ולא משום הרהור של גבר. ובוודאי יסכים גם הגהות מיימוניות, שגם הגבר - אם אישה זו שהוא מכיר קולה, היא ערווה עליו (עיין שוב במשנה ברורה בסעיף-קטן הנ"ל שכל אישה פנויה היא בחזקת ערווה על כל אדם בימינו), ומתכוון לשמוע קולה כדי להנות, אסור. או כדי להכיר את הקול שלה בדייטים - שזה ודאי נכנס לגדר של כדי להנות.
ושוב, כל הדיון מתחיל בכלל, אם הוא כבר מכיר. אבל בפעמים הראשונות אין היתר. מה גם, שלענ"ד, מישהי שיוצא איתה, כל עוד לא התחתן ולא הגיעו לאינטימיות נפשית וגופנית כמה פעמים, לא יגיע למצב שרגיל בה עד כדי כך שלא מעוררת הרהור. ואפילו אם כל אישה אחרת לא מעוררת בו שום הרהור.
הסיבה שהרהור משפיע בק"ש: מפריע לכוונה
וכדי להוכיח עוד יותר שכך כוונת הבית יוסף, נמשיך בו מעט. אזהרת צניעות - שימו לב שיש כאן עיסוק בדברים לא הכי צנועים. אפשר לדלג.
"כתב הרא"ש: והרי"ף שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד דאפשר דמשום דאמרינן [=ייתכן שהסיבה שהרי"ף לא הזכיר כלום מכל האיסורים לקרוא שמע כנגד ערווה, משום מה שאמרנו] לעיל: עגבות אין בהם משום ערוה, סבר הרב דכל שכן טפח ושוק ושער וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה [=משיב על כך הראב"ד, שאין ראיה לגבי קריאת שמע מדין עגבות, מכיוון שמדובר בשני עניינים שונים -] אלא הכא משום דמטריד [הדין של קריאת שמע, הוא שאסור לקרוא שמע מול ערווה משום שהיא מטרידה את דעתו. במילים אחרות, גורמת לו להרהור ומסיחה את דעתו מקריאת שמע, והוא לא יכול לקרוא כמו שצריך]. וברואה ועגבות הא פרישנא, דווקא דנפשיה ובאשתו בשאינו רואה, ואף על פי שנוגע; דכל שאינו רואה, משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה [=אקצר מפני הצניעות - ובדין עגבות, אין המדובר ברואה עגבות, אלא בנוגע בעגבות אשתו, שמותר לקרוא קריאת שמע במצב כזה, משום שהוא רגיל לכך ונגיעה בלבד לא מעוררת בו הרהור]".
רואים מכאן באופן ברור לחלוטין, שכל הדיון כאן הוא דווקא לגבי ק"ש, שבה הכוונה חשובה, ולכן משמעותי לנו ההרהור.
ההרהור לא משפיע על השאלה האם יש כאן ערווה או לא, אלא על השאלה: האם מותר לקרוא קריאת שמע כנגד הערווה שאכן ודאי יש כאן; או שאין כאן הרהור שמסיח את הדעת, ומותר.
- לקראת נישואין וזוגיות
