משום מה עושים מזה ממש עניין מבחינה דתית, כאילו זה איסור נורא או אפילו גרוע מזה (אולי משהו מיסטי כאילו הנשמה לא תוכל לחזור בתחיית המתים או משהו כזה). ולא ברור לי למה.
הלכות אבלות וקבורה לא ממש ברור מה מקורם ורובם ככולם משום כבוד המת, ועל כגון זה כבר נאמר שרצונו של אדם הוא כבודו. אז למה לא בעצם?
מה אתם אומרים?
קבורה בתוך מסגרות שיצוקות מבטון. לא ברור מה יעצור את הטירלול ההזוי והבוודאי לא-סביר הלכתית הזה.
כמו שהיה נהוג מתקופת התנ''ך עד תקופת האמוראים?
לא שזה קשור לשאלה ששאלתי אבל בזה אני רואה עוד פחות בעיה.
היה ליקוט עצמות ומובן שהיתה בזה קיימות, לעומת זלילת הקרקע והלבשתה הקטסטרופלית באגרגאט
ה'חציצה' של הבטון בין הגוף לאדמה (או הסלע במקרה של מערה) היא מה שמפריע לך?
מה שמפריע זו האידיאולוגיה.
נסה ליישם קבורה משנאית ותראה מה תקבל על הראש מהרבנות ומהחברא קדישא המקומית (וכן מהרשויות אלא אם תערב בכך פחות או יותר את בית המשפט העליון החילוני).
הן על אפשרות לקבורה משנאית והן על אפשרות לקבורה שונה מזו שהרבנות מפעילה באופן מסחרי בבתי העלמין. שאל אותו מה האידיאולוגיה.
וזה שהקבורה שמאפשרת טקס אשכבה יהודי אורתודוקסי היא מונופול דורסני שמאפשר רק אופן קבורה מסויים. וזה לא האופן המוכר ממקורות ההלכה התלמודיים והמשנאיים, מה שקצת עומד בניגוד ליומרה של הרבנות ומורי ההלכה, ולכן אני שולח אותך אליהם שיסבירו את עצמם.
קבורה במערות היא קבורה רגילה לגמרי, ועוד שאח"כ היו מעבירים לקבר טמון רגיל.
פה שורפים את הגופה, לא נותנים לה להתכלות.
לא זכור לי שראיתי את זה בדיון כלשהו.
מה גם שזה חלק ממערכת כוללת של השנאת התורה... אפשר להגיד שזה שעת השמד ואפילו אערקתא דמסנא
אאל''ט זה מוזכר לגבי מצוות כיבוד הורים בתחילת מסכת פאה בירושלמי - אימו של ר' יהושוע רצתה לעשות דבר מבזה בשבילו (לשטוף את רגליו ולשתות את המים) והוא לא איפשר לה בגלל מצוות כיבוד הורים, אז חכמים הורו לו לאפשר לה כי "רצונה זה הוא כבודה". כלומר: כשיש מצווה של כיבוד על אף שהבנאדם מבקש דבר שלכאורה מבזה אותו - רצונו הוא כבודו.
אני לא רואה איך זה שבנאדם מבקש שישרפו את גופתו נובע מרצון להשנאת הדת, במיוחד לאור העובדה שאני לא כל כך רואה בזה דבר שנוגד את הדת כאמור.
אב שמחל על כבודו כבודו מחול.
ומשהו שהוא כל-כך ציבורי וכל-כך מפורסם, יכול להשפיע הרבה.
מה גם שזה מנהג שנהוג אצל עובדי עבודה זרה.
שוב, אם אתה דוחה את הטענה ששריפה היא היפך כבוד המת, ניחא. אפשר לדון בזה.
אבל אם אתה לא חושב שזה אפילו זלזול בכבוד המת, זה דיון אחר.
חכמים לא אמרו לו "כבודה מחול" אלא "רצונה זה הוא כבודה" כלומר קיום הרצון זו הדרך לכבד. כך שגם אם רצון הנפטר שישרפו את הגופה (אני גם לא רואה בזה זלזול, אבל אפילו אם נניח שזה זלזול) העיקרון ש"רצונו זה הוא כבודו" יהיה נכון גם כאן.
זה מנהג שנהוג אצל עובדי עבודה זרה דווקא? נראה לי שהנוצרים מאוד מאוד מתנגדים לזה, אז אולי להתנגד לזה זה מנהג עבודה זרה? או תסתכל על זה ככה - רוב עובדי העבודה זרה קוברים את מתיהם, אז אולי לקבור זה מנהג ע''ז?
בקיצור, קשה לי לקבל את הטענה שזה מנהג ע''ז או חוקות הגויים וכדו'.
לא. כי כבודו לא מחול.
אתה לא יכול לקיים את רצון ההורה ככבודו בלי שהתורה תהמן אותו על כבודו מלכתחילה.
זה מנהג פאגאני. בסדר? לא כל הנוצרים עובדי עבודה זרה.
זה מנהג ע"ז עם טעמים מוזרים כאלה ואחרים לגבי מעבר לעולם הבא שלהם וכל זה.
כי כתוב "שום תשים עליך מלך" ולמדו שתהיה אימתו עליך, לכן הכבוד לא שלו כדי למחול עליו או להגדיר אותו (לכן רצונו הוא לא כבודו, כי הכבוד הוא לא שלו אלא של העם).
זה מנהג שהוא גם של פגאנים, וגם של אתאיסטים.
כמו שקבורה זה מנהג של פגאנים, וגם של אתאיסטים.
מי שרוצה להישרף בשביל ע''ז ברור שיש בזה איסור, לא על זה מדובר.
העניין הוא הסמכות שלו על הכבוד שלו. ואצל ההורה יש, אצל המלך אין. אי אפשר להשליך את זה לכל מקום שבא לך.
מי אמר שכבוד המת הוא עניין פרטי של האדם? אולי, במיוחד במצבים לאומיים כאלה, זה כבוד הציבור?
הטעם הזה של חוקות הגויים בע"ז הוא מצד אחד.
יש גם מצווה לא להדמות לגויים בלבוש, בשפה, במנהגים.
וגם למאן דאמר שיש בזה טעם של ע"ז לא חילק בכוונת המכוון.
נכון, השאלה היא אם יש למת סמכות על הכבוד שלו כמו שיש לכל אדם שמצווה לכבד (הורה, רב, נשיא), או שאין לו כמו שלמך אין בגלל הלימוד של ''שתהא אימתו עליך". לי זה נראה יותר דומה לראשון.
לכן אמרתי שאני לא רואה בזה לא מנהג ע''ז ולא חוקות הגויים. לא כל דבר שגויים עושים הוא חוקות הגויים, זה תלוי בעיקר בשאלה למה הם עושים אותו.
לא למלך ולא להורה, מהך טעמא.
לגבי למה אתה נוטה דווקא לדעה הראשונה, אתה מוזמן להסביר. אני לא נוטה לשום דעה.
מבחינתי היום זה ערקתא דמסנא. אולי בזמן אחר היה מקום לדון בזה מצד סמכותו על כבודו.
כמו שאמרתי, מה שמזכירים שזה תלוי דווקא בטעם ש*הם* עושים אותו לא אומר שזה תלוי בטעם ש*אתה* עושה אותו.
וגם זה שיטה אחת. השיטה השניה היא כמו במצרים, פשוט לא להדמות אליהם.
וזה מובא בכמה וכמה מקומות (הדיון ההלכתי לא ברור לי בזה בגלל הדיון על מנהג ע"ז), וככה הרבה מעדות המזרח בפועל. וגם, חלקית, החסידים באשכנז, כמדומני.
שלענ''ד הכלל הוא "רצונו של אדם הוא כבודו" וזה עיקרון שנכון לגבי כל כבוד, למעט מלך שהוא יוצא מן הכלל מהסיבה שמפורשת בגמרא שצריך שתהא אימתו עליך.
מסכים שזה תלוי בטעם ש*הם* עושים אותו, וכאן *הם* עושים את זה לא מטעם אחד - יש כאלו שעושים את זה בגלל שזו האמונה שלהם ויש כאלו שהם סתם אתאיסטים שלא רוצים קבר ויש כאלו שפשוט סתם. אין סיבה אחת וממילא אין סיבה לאסור אם חז''ל לא אסרו במפורש. זו ענ''ד.
וכרגע יש לנו... אני אומר שאני לא מקבל את הסברה הזאת כי היא קלושה מדי. בטח בדיון כזה ציבורי.
עושים את זה במקור אך ורק מטעמים שקשורים לעבודה זרה. ככה זה אצל ההודים, ככה אצל הפאגאנים האירופאיים, ככה זה אצל האפריקאים ששורפים גופות.
תראה כאן קצת לגבי ההיסטוריה. כל מה שידוע לנו הוא משום ע"ז. מה שלא ידוע לנו הוא ספק ובוודאי שמחמירים בספקות כאלה.
זה שקמו עמים שרצו לעשות מזה מנהג מחודש, לא שולל את השורשים של המנהג. לא שידוע לי הלכתית לפחות.
זה כמו מנהג ליל כל הקדושים שעשו לו הכשרה מפאגאני לנוצרי (מעבודה זרה לסתם שטות גמורה). זה מתיר ליהודים לחגוג את החג המשונה הזה?
שאלה א: אם רצונו של המת בשריפת הגופה גוברת על הכבוד שבקבורה.
שאלה ב: אם יש בשריפה איסור בגלל חוקות הגויים/עבודה זרה/שמד.
אתה אומר: אם יש כאן יציאה נגד הדת (שאלה ב) אז רצונו הוא לא כבודו (שאלה א).
זה ערבוב לא נכון של שתי השאלות, יכול להיות שהייתי מסכים איתך לגבי הטענה העקרונית בשאלה השנייה אבל זה לא משליך בכלל על התשובה של השאלה הראשונה.
אני אומר שלמרות שהדיון שלך (שאלה א') הוא מעניין לכשעצמו, אני לא מקבל את הסברות שלך. הן קלושות מדי להכריע לענ"ד. כתבתי לך סברות נגדיות שהן דוחות את שלך כמו ששלחת דוחות אותן. אין לי משיכה לסברה כזאת או אחרת, לא יודע להכריע, לא מסברות בע"פ לפחות.
[למעשה בשאלה הזאת אני מקבל בפשטות את איך שמורים חכמי זמנינו שיש בזה משום פגיעה בכבוד המת. ואני פחות מקבל את נקודת ההנחה הראשונית שלך פה שהם פשוט לא חשבו על הסברה הזאת].
וכשאני מערב את הדיון השני (שאלה ב') אני אומר שהלכה למעשה, במקרה שגרם לך לחשוב על זה, השאלה בפועל היא אחרת. ולכן אני נוטה לדיון הזה יותר.
הרבה רבנים מתירים לנתח גופות כשיש צורך רפואי כמו תרומת איברים, צורך משפטי כמו קביעת סיבת המוות, ואפילו לצורך לימודי. ובכלל זו שאלה אחרת (שאלת שימוש בגופה ושאלת אופן הקבורה).
א. נכון שיש מחלוקת אם קבורה היא כבוד המת או כבוד קרוביו, אבל אני מדבר על העיקרון - לצורך העניין במקרה שגם המת וגם הקרובים רוצים בשריפת הגופה.
ב. למה זו טעות? הרי אם אין כאן עניין הלכתי אלא הטעם הוא כבוד המת/קרוביו אז אין כאן טעות וממילא רצונו לא נהיה אחר. ואם כן יש כאן עניין הלכתי אנחנו לא נצרכים למהלך של שינוי עמדה אחרי המוות - ההלכה עצמה דוחה את הכבוד (כמו שמצינו בכיבוד הורים שלא קיים נגד ההלכה כי 'כולם חייבים בכבודי').
א. קבורה זו מצווה דאורייתא, כמו שהרמב''ם כותב "ההספד, כבוד המת הוא... אבל אם ציווה שלא ייקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה: שנאמר "כי קבור תקברנו".
ב. בירושלמי מופיע שמי שמבקש לשרוף את גופתו לא שומעים לו "רבי יודן בעי אמ' שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו חצי שדה פלוני לפלוני אם אין שורפין אין נותנין" (גילוי נאות: ראיתי את המקור הזה אתמול אבל טרם הספקתי לעיין בכתב היד).
תשובה:
א. לענ''ד המצווה היא לא אופן הקבורה אלא העלמת הגופה "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". לכן מי שציווה שלא יקברו אותו (אלא ישאירו את גופתו בלא שום סוג של קבורה) אין שומעים לו, לא בגלל כבודו אלא כי זו קללת אלוהים.
ב. לירושלמי הזה יש יותר מדי מובנים, קשה לי ללמוד הלכה ממנו. הפשט הוא שריפה לצורך עבודה זרה "שרפוני ועבדו בי עבודה", אפשר להבין ש"אם אין שורפים'' תלוי ברצון הקרובים, יש מפרשים שמסבירים שמדובר על שריפת חפצים שהיא כידוע מהבבלי איסור משום חוקות הגויים ולא שריפת הגופה. בקיצור, מקור שאי אפשר להסתמך עליו.
הוא מביא ראייה יפה להיתר משריפת גופתו של שאול (ובמחילת כבודו - החילוק של שריפה עם או בלי עצמות נראה לי דחוק), אם כי זו ראייה לא מוחלטת כי אפשר להסביר שעשו את זה בגלל פחד מפלשתים.
ההערה על ממלך אדום קשה - קודם כל כי שם מפרוש שהעניין הוא שזה נעשה לצורך ביזיון, וחוץ מזה שהטעם שהוא נותן (שזה חוקות הגויים) גם לא מתיישב עם הטעם שהגמרא נותנת וגם לא מובן מה הבעיה שגוי הולך בחוקות הגויים.
אין בעיה בקבורה בתוך ארון, בתקופת הזוגות והתנאים אכן נקברו בארונות (נמצאו לא מעט סרקופגים בארץ). הבעיה היא שהארון הוא תחליף לקבורה - שהארון עם הגופה נשאר לעיני כל ולא במערה וכדו'.
(טרם עיינתי בקישור)
אין 'קללת אלוהים תלוי', אפר הוא כלום.
למשל במקרה שצריך לברר את סיבת המוות לצורך מציאת הרוצח, כך פסקו הרב טיקוצ'ינקי והציץ אליעזר ועוד.
לא מצליח להביא שום פלפול עמוק ככל שיהיה שיגיד שנתיחה לאחר המוות שווה לעדים.
כבר ראינו כמה וכמה פארסות משפטיות כאלה.
ציץ אליעזר ח"ד סימן י''ד (קונטרס על אודות נתיחת מתים) :
אחרי כל הבירורים וניתוחי שיטות גדולי הפוסקים שהבאנו שעד כה נבוא בזה לסיכום ההלכתי והמעשי לשאלות הנידונות בדו"ח שכבוד הדר"ג שליט"א המציא לידי.
(א) פתיחת גופות לצרכי פטולוגיה במקרה שלא ידועה סיבת המות, והדבר נוגע לגבי עונשין לדעת אם להפשיע או לא, יש מקום להתיר.
(ב) יש להתיר לנתח גופת המת אם מת מסיבת מחלה שעוד לא עמדו על טבעה הגמור לרפאותה, כדי להתלמד מזה לרפא חולים אחרים הנמצאים ונגועים במחלה זאת.
(ג) כמו כן יש מקום להתיר לנתח גופת מת אפילו אם לא נמצאים כעת חולים אם הנפטר מכר את עצמו לשם כך בחיים חיותו, או מחל בזיונו לכך.
הספר של הרב טיקוצ'ינסקי לא לפני.
מה הטעמים שהוא טוען שיש צורך בניתוח למצוא "פושע"? מה גם שלא באמת אפשר להכריע ככה בדיני ישראל?
ב, זה לא עניין משפטי. אפשר לקבל שלהציל נפש מותר לעבור על כבוד המת.
ג, הוא טוען כמו בדיון הנ"ל לגבי מי מהימן על כבוד המת. דיינו...
ב. נכון, הבאתי את ההיתר הנוסף הזה (זו הצלת נפשות מאוד עקיפה, ודאי לא בגדר פיקוח נפש שדוחה עבירות - הוא הרי לא היה מתיר לנתח גם בשבת, יש פוסקים שגם את זה אסרו) דרך אגב.
ג. הוא טוען כמו?
או שאתה טוען כמותו?
תן לראות את הטעמים שהוא נותן כח לניתוח משפטי!! 
אצלי הציץ אליעזר זה בPDFים. אין לי איך לחפש בקלות, וכבר פתחת
כאן - יש כאן שתי טענות עיקריות
א. מצוות רלא - כמו לגבי המשנה תורה, המצווה היא להעלים את הגופה, לא האופן הספציפי של הקבורה.
ב. לגבי שאול - קשה החלוקה בין עם או בלי עצמות, אתה מסכים שמותר לשרוף גופה בלי העצמות?
ג. גם על הירושלמי הגבתי שם - יש לו הרבה מובנים ופרשנויות שונות.
ד. לגבי טלטול לא הגבתי - קודם כל ההיתר הוא רק משום מוקצה, כלומר באיסור דרבנן כי כבוד הבריות דוחה מצוות דרבנן (לא תעשה שבתורה שהוא ''ועשית ככל אשר יורוך'' כלומר דרבנן) אבל אם מדובר בשתי רשויות לא מטלטלים והגופה תשרף. שנית - ההיתר הוא בגלל ביזיון כי גופה שנשרפת היא בזיון למת, אבל כאשר המת עצמו רוצה אז הכלל הוא שרצונו הוא כבודו. אין מקום להשוואה.
ה. תחיית המתים זה כפשוטו, גם אני מודה בזה. אבל אני לא חושב שהגוף הפיזי שהיה הוא הגוף הפיזי שיקום. לצורך העניין גם מי שנשרף בשריפה או בשואה יכול לקום לתחייה, ממילא אין בשריפת גופה הכחשה לתחיית המתים בדווקא.
לא מכאן)א - נכון, כמו תמיד. אבל אני יכול להסביר לך למה לדעתי הפרשנות שלי נכונה: בפסוק, כמו גם ברמב''ם עצמו הדגש הוא על השארת הגופה, הקבורה היא בהנגדה לה "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". גם בגמרא (סנהדרין מו ע''ב) מפורש שקבורה היא היא כבוד המת, ויותר מזה שהקבורה עצמה ''כי קבור תקברנו'' לא דאורייתא אלא רק רמוזה (לאפוקי מהלנת הגופה שהיא דאורייתא ממש כמבואר שם).
ב - שריפה של מיתות בית דין היא לא שריפה כלל ולא נשרפים בה איברים פנימיים אלא רק הסימפונות בבית הבליעה (הם מתנפחות מהכווייה). ואני שואל שוב - מוות כזה מותר לדעתך? חיתוך ושריפה של חלק מהאיברים הוא פחות מבזה מאשר שריפת הגופה כולה?
ג - לא התיימרתי לתת פרשנות, אני רק אומר שמאוד קשה להסתמך על הירושלמי המעורפל הזה.
ה - זו בדיוק הטענה שלי. ברור ששריפה בטעות כמו בהלכות שבת, או בדרך ביזיון היא בזיון למת. השאלה היא כשזהו רצונו ורצון קרוביו. האם במקרה כזה אומרים שרצונו של אדם הוא כבודו (ואני מזכיר את ההקשר המקורי של המימרא בה חכמים ציוו על ר' ישמעאל לתת לאימו לרחוץ את רגליו ולשתות את המים משום שזה הוא רצונה ולכן הביזיון הזה הוא בעצם כיבוד הורים).
ומי יכול למחול על כבוד שמים?
גופה שנשארת בחוץ זה בזיון (או 'קללת אלוהים' כלשון הפסוק). לכן הלנת המת היא איסור דאורייתא ומי שמבקש שלא יקברו אותו (כלומר: ילינו את נבלתו) אין שומעים לו.
אבל כששורפים את הגופה אין הלנת המת ואין בזיון כבוד שמים.
מה תגיד על אלה ששומרים אותו בכד? או שמפזרים אותו לרוח כאילו שהוא שיירי עבודה זרה?
למה? למשל בשריפת ספרי מינים. ע"ז לפני הזרתם לרוח וכו'.
ומי אמר שהאפר הוא לא גופה?
האם מותר לחלל שיירים של גופה אחרי שהיא נרקבת?
יצאתי מנקודת הנחה שרצונו של אדם הוא כבודו - אפילו אם הוא מבקש לעשות דבר שנתפס כביזיון.
למשל: לרחוץ את הרגליים של הבן שלך ולשתות את המים זה ביזיון - אבל אם זה רצונך זה הוא כבודך. כך גם כאן.
אדם שנשרף לחלוטין יצא מכלל אדם: "המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות ה"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור, וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופין טהור".
אם הדבר הוא ביזיון, והביזיון הוא לא פרטי של האדם אלא "קללת אל'" וגו', אז אין האדם רשאי למחול עליו.
טהור לא אומר שאין ביזיון. למה אתה משליך מטומאה על ביזיון? לא כתוב שם שיצא מכלל אדם, אלא טהור.
הלנת המת - קללת אלוהים, בזיון שמים, איסור תורה ולא נתון למחילה.
שריפה - בזיון המת, לא איסור תורה וניתנת למחילה (רצונו הוא כבודו).
הוא טהור כי הוא יצא מדין אדם. ראה את לשונו בפירוש המשנה (אהלות פ''ב ה''ב) "ואפר שרופין - אפר בני אדם הנשרפין אם לא נתערב בהם אפר העצים. וחכמים חושבין את האפר הזה כמו הגבס כי משנשרף יצא מדין המתים"
למה אתה טוען ששריפה היא בזיון שהוא לא כרוך בהלנת המת עצמו?
שוב, "יצא מדין המתים" לעניין טומאה. לא לעניין ביזיון.
הלנת המת היא אסורה לא משום בזיון המת אלא משום "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", לכן גם האדם לא יכול למחול על הביזיון הזה ולבקש להלין אותו.
בשריפה אין הלנת המת, יש רק ביזיון למת עצמו. ולכן כאן אפשר לשאול אם האדם יכול למחול עליו - לענ''ד כן.
גם כאן אני לא מבין כמוך, אני מבין שהוא יצא מכלל אדם. בכלל.
אין שום סיבה להגיד כך. לא מדמים דברים סתם כי ככה נראה לנו. לא?
אין לזה מקור מפורש, בטח שלא מהתורה (בניגוד להלנת המת שהוא איסור תורה כאמור).
מאיפה לומדים את כבוד המת שממנו נובעת החובה בהספד? זה דבר 'בסיס' שאין לו מקור מהתורה.
קודם כל כן אפשר לדמות דברים עם מכנה משותף, ככה בדיוק לומדים הלכה.
דבר שני - כאן אני לא חושב שזה דימוי אלא דברים מפורשים "משנשרף יצא מדין המתים".
דבר שלישי ועיקרי - אפר הוא לא הלנת נבלה אין בו צורת אדם או שום דבר מאדם וממילא אין בו "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי".
לא יודע על מקור כרגע.
אפשר לדמות דברים עם מכנה משותף. כאן אין שום מכנה משותף.
מה הקשר בין הלכות טומאה לבין ביזיון המת?
גם על גוי יש צלם אלוקים, וזה בזיון למלך.
יצא מדין ה[מטמאים כ]מתים. לא רואה חיוב להגיד שאין עליו בזיון.
ואם כבר על דימוי מילתא למילתא, אתה באמת רוצה לראות כמה הבדלים יש בין דיני טומאה לבין הלנת המת? (שמשם אני לומד)
🙄 אחד ל@ארץ השוקולד
הדוכס מירוסלבכל דבר שלא מתיישב להם ע"פ פשט הם ישר נוטים להאשים חלק שלם בתורה 
לא מתיישבת לי הסוגיה? זה בגלל שיש שם איזה רמז. אני לא אוהב רמזים.
זהו יישבתי הכל 
איך מצאת את זה?
כלפי כלל העולם.
וגם יש את העניין של דורנו העני והאביון של הערקתא דמסנא. גם אם מי שאמר את זה היה ירא וישר, זה מוסיף שמן למדורת הכופרים.
קטגוריה:ירמיהו לד ה – ויקיטקסט
או פה, יש כמה וכמה מקורות
לא נראה לי שתמצא, זה מפורש באריכות בתוספתא סנהדרין:
"מה הן שורפין עליהן מטתו וכל כלי תשמישו".
ובשבת:
"שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר (ירמיהו ל"ד ה') בשלום תמות ובמשרפות וגו' כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטות ומה הן שורפין עליו מטתו וכלי תשמישו מעשה שמת ר"ג הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה".
עצמאות זה ככל לא מילה בעברית, אלא חידוש של בן יהודה. המונח של יציאה משעבוד מלכויות נקרא גאולה במקורות, לא עצמאות.
לעניות דעתי אסור לקרוא לחג זה יום העצמאות
גם אם עדיין לא היה משכן מקדש ומלכות בית דוד
השטח שבתוך הקו הירוק חוץ מהעם היהודי?
חנוכה ופורים השם צריך להיות על שם המאורע שקרה באותו יום, ולא על פי מהות היום. כמו "יום חנוכת המזבח" או "יום הפור (שהפיל המן)". אז אולי "יום ההכרזה" או "יום החירות"
אני בעד 'קרטסים' 
חגיגה?
(בנוגע לשאלה השניה, ראה תענית ל עמוד א ורשי דיבור המתחיל 'מחגה')
שכבשה אותה.
ואילו ביום העצמאות אנו חוגגים על יציאה משעבוד מלכויות, לא על הקמת הממשלה הזמנית. שהרי לא קבעו חג ולא אמרו הלל לא בהמלכת שאול ולא בהמלכת דוד
טיפות של אור"שבירת עול" "יציאה משעבוד מלכויות" "חופש" "פדות" "גאולה מ- " . כלומר על דרך השלילה ממה יצאנו, ולא על דרך החיוב מה קרה לנו. עצמאות היא מילה מקבילה לחירות, אלא שהיא מודרנית ומחודשת
ולא על דרך החיוב: "ו*לא* נמסרנה ביד זולתי מן האומות או לשממה", ולא "נחיל עליה שלטון"
לדבר ע "תפיסת שלטון" שהרי לא היה שום שופט שתפס את השלטון אלא איש הישר בעיניו יעשה אבל עדיין היינו בחירות משעבוד מלכויות בארץ
קעלעברימבאראחרונהומזרבבים את הזרבובית
מקרא זה בא ללמד ונמצא למד
נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.
דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה
...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.
מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם
אבל כילוד אשה נופל בדיבור או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של
שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.
כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.
לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.
יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)
…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין
דיבור בתפילה?
טיפות של אורמחילה אם השתמע אחרת
(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)
אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת
(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )
..
…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.
כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.
טיפות של אורחילוק יפה
… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.
זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.
שיר של הראי"ה קוק שבו הוא מדמה כוח טומאה כלשהו לצפעוני ואת עצמו לסרטן אש.
המוצא הישר יבוא על שכרו בעוה"ב אי"ה.
'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,
לא סרטן אנכי,
רק צבת לוהט אדמוני.
ומה על הגבעה שם,
חרש ציד אדוני, והוא קם'.
(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)
כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי
טיפות של אורמצרף פסק שנכתב על ידי הרב ירון אליה בעניין תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
ההלכה בקצרה
גילוח - מי שמגלח זקנו בקביעות מותר לו להתגלח בערב שבת זו של ר"ח אייר.
תספורת - בתספורת הראש נכון להחמיר. למעט מי שרגיל להסתפר כל שבוע וכעת נראה פרוע או מצטער. וטוב לחוש לדברי הסוד ולהמנע בכל אופן מתספורת הראש עד שבועות.
טעמי ההיתר בקצרה:
לדך מקורת מפורט עם הסבר לפסק ראה באתר: תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
וכן מצורף קובץ PDF עם המקורות וההסבר 20260415130158.pdf
כל טוב.
אני מכיר את הקלאסי השחור-כחול, ואת של מוסד הרב קוק
בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)
אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו
את כל השאלות כבר תירצתי. חבל
רק מהכבשים?
ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?
רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.
אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך
מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים
עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית
א': האם תחילת זמן או סוף זמן?
ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש
תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון
א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה
ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד
עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות
והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)
"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש
א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?
וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.
ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.
עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.
אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו
