משום מה עושים מזה ממש עניין מבחינה דתית, כאילו זה איסור נורא או אפילו גרוע מזה (אולי משהו מיסטי כאילו הנשמה לא תוכל לחזור בתחיית המתים או משהו כזה). ולא ברור לי למה.
הלכות אבלות וקבורה לא ממש ברור מה מקורם ורובם ככולם משום כבוד המת, ועל כגון זה כבר נאמר שרצונו של אדם הוא כבודו. אז למה לא בעצם?
מה אתם אומרים?
קבורה בתוך מסגרות שיצוקות מבטון. לא ברור מה יעצור את הטירלול ההזוי והבוודאי לא-סביר הלכתית הזה.
כמו שהיה נהוג מתקופת התנ''ך עד תקופת האמוראים?
לא שזה קשור לשאלה ששאלתי אבל בזה אני רואה עוד פחות בעיה.
היה ליקוט עצמות ומובן שהיתה בזה קיימות, לעומת זלילת הקרקע והלבשתה הקטסטרופלית באגרגאט
ה'חציצה' של הבטון בין הגוף לאדמה (או הסלע במקרה של מערה) היא מה שמפריע לך?
מה שמפריע זו האידיאולוגיה.
נסה ליישם קבורה משנאית ותראה מה תקבל על הראש מהרבנות ומהחברא קדישא המקומית (וכן מהרשויות אלא אם תערב בכך פחות או יותר את בית המשפט העליון החילוני).
הן על אפשרות לקבורה משנאית והן על אפשרות לקבורה שונה מזו שהרבנות מפעילה באופן מסחרי בבתי העלמין. שאל אותו מה האידיאולוגיה.
וזה שהקבורה שמאפשרת טקס אשכבה יהודי אורתודוקסי היא מונופול דורסני שמאפשר רק אופן קבורה מסויים. וזה לא האופן המוכר ממקורות ההלכה התלמודיים והמשנאיים, מה שקצת עומד בניגוד ליומרה של הרבנות ומורי ההלכה, ולכן אני שולח אותך אליהם שיסבירו את עצמם.
קבורה במערות היא קבורה רגילה לגמרי, ועוד שאח"כ היו מעבירים לקבר טמון רגיל.
פה שורפים את הגופה, לא נותנים לה להתכלות.
לא זכור לי שראיתי את זה בדיון כלשהו.
מה גם שזה חלק ממערכת כוללת של השנאת התורה... אפשר להגיד שזה שעת השמד ואפילו אערקתא דמסנא
אאל''ט זה מוזכר לגבי מצוות כיבוד הורים בתחילת מסכת פאה בירושלמי - אימו של ר' יהושוע רצתה לעשות דבר מבזה בשבילו (לשטוף את רגליו ולשתות את המים) והוא לא איפשר לה בגלל מצוות כיבוד הורים, אז חכמים הורו לו לאפשר לה כי "רצונה זה הוא כבודה". כלומר: כשיש מצווה של כיבוד על אף שהבנאדם מבקש דבר שלכאורה מבזה אותו - רצונו הוא כבודו.
אני לא רואה איך זה שבנאדם מבקש שישרפו את גופתו נובע מרצון להשנאת הדת, במיוחד לאור העובדה שאני לא כל כך רואה בזה דבר שנוגד את הדת כאמור.
אב שמחל על כבודו כבודו מחול.
ומשהו שהוא כל-כך ציבורי וכל-כך מפורסם, יכול להשפיע הרבה.
מה גם שזה מנהג שנהוג אצל עובדי עבודה זרה.
שוב, אם אתה דוחה את הטענה ששריפה היא היפך כבוד המת, ניחא. אפשר לדון בזה.
אבל אם אתה לא חושב שזה אפילו זלזול בכבוד המת, זה דיון אחר.
חכמים לא אמרו לו "כבודה מחול" אלא "רצונה זה הוא כבודה" כלומר קיום הרצון זו הדרך לכבד. כך שגם אם רצון הנפטר שישרפו את הגופה (אני גם לא רואה בזה זלזול, אבל אפילו אם נניח שזה זלזול) העיקרון ש"רצונו זה הוא כבודו" יהיה נכון גם כאן.
זה מנהג שנהוג אצל עובדי עבודה זרה דווקא? נראה לי שהנוצרים מאוד מאוד מתנגדים לזה, אז אולי להתנגד לזה זה מנהג עבודה זרה? או תסתכל על זה ככה - רוב עובדי העבודה זרה קוברים את מתיהם, אז אולי לקבור זה מנהג ע''ז?
בקיצור, קשה לי לקבל את הטענה שזה מנהג ע''ז או חוקות הגויים וכדו'.
לא. כי כבודו לא מחול.
אתה לא יכול לקיים את רצון ההורה ככבודו בלי שהתורה תהמן אותו על כבודו מלכתחילה.
זה מנהג פאגאני. בסדר? לא כל הנוצרים עובדי עבודה זרה.
זה מנהג ע"ז עם טעמים מוזרים כאלה ואחרים לגבי מעבר לעולם הבא שלהם וכל זה.
כי כתוב "שום תשים עליך מלך" ולמדו שתהיה אימתו עליך, לכן הכבוד לא שלו כדי למחול עליו או להגדיר אותו (לכן רצונו הוא לא כבודו, כי הכבוד הוא לא שלו אלא של העם).
זה מנהג שהוא גם של פגאנים, וגם של אתאיסטים.
כמו שקבורה זה מנהג של פגאנים, וגם של אתאיסטים.
מי שרוצה להישרף בשביל ע''ז ברור שיש בזה איסור, לא על זה מדובר.
העניין הוא הסמכות שלו על הכבוד שלו. ואצל ההורה יש, אצל המלך אין. אי אפשר להשליך את זה לכל מקום שבא לך.
מי אמר שכבוד המת הוא עניין פרטי של האדם? אולי, במיוחד במצבים לאומיים כאלה, זה כבוד הציבור?
הטעם הזה של חוקות הגויים בע"ז הוא מצד אחד.
יש גם מצווה לא להדמות לגויים בלבוש, בשפה, במנהגים.
וגם למאן דאמר שיש בזה טעם של ע"ז לא חילק בכוונת המכוון.
נכון, השאלה היא אם יש למת סמכות על הכבוד שלו כמו שיש לכל אדם שמצווה לכבד (הורה, רב, נשיא), או שאין לו כמו שלמך אין בגלל הלימוד של ''שתהא אימתו עליך". לי זה נראה יותר דומה לראשון.
לכן אמרתי שאני לא רואה בזה לא מנהג ע''ז ולא חוקות הגויים. לא כל דבר שגויים עושים הוא חוקות הגויים, זה תלוי בעיקר בשאלה למה הם עושים אותו.
לא למלך ולא להורה, מהך טעמא.
לגבי למה אתה נוטה דווקא לדעה הראשונה, אתה מוזמן להסביר. אני לא נוטה לשום דעה.
מבחינתי היום זה ערקתא דמסנא. אולי בזמן אחר היה מקום לדון בזה מצד סמכותו על כבודו.
כמו שאמרתי, מה שמזכירים שזה תלוי דווקא בטעם ש*הם* עושים אותו לא אומר שזה תלוי בטעם ש*אתה* עושה אותו.
וגם זה שיטה אחת. השיטה השניה היא כמו במצרים, פשוט לא להדמות אליהם.
וזה מובא בכמה וכמה מקומות (הדיון ההלכתי לא ברור לי בזה בגלל הדיון על מנהג ע"ז), וככה הרבה מעדות המזרח בפועל. וגם, חלקית, החסידים באשכנז, כמדומני.
שלענ''ד הכלל הוא "רצונו של אדם הוא כבודו" וזה עיקרון שנכון לגבי כל כבוד, למעט מלך שהוא יוצא מן הכלל מהסיבה שמפורשת בגמרא שצריך שתהא אימתו עליך.
מסכים שזה תלוי בטעם ש*הם* עושים אותו, וכאן *הם* עושים את זה לא מטעם אחד - יש כאלו שעושים את זה בגלל שזו האמונה שלהם ויש כאלו שהם סתם אתאיסטים שלא רוצים קבר ויש כאלו שפשוט סתם. אין סיבה אחת וממילא אין סיבה לאסור אם חז''ל לא אסרו במפורש. זו ענ''ד.
וכרגע יש לנו... אני אומר שאני לא מקבל את הסברה הזאת כי היא קלושה מדי. בטח בדיון כזה ציבורי.
עושים את זה במקור אך ורק מטעמים שקשורים לעבודה זרה. ככה זה אצל ההודים, ככה אצל הפאגאנים האירופאיים, ככה זה אצל האפריקאים ששורפים גופות.
תראה כאן קצת לגבי ההיסטוריה. כל מה שידוע לנו הוא משום ע"ז. מה שלא ידוע לנו הוא ספק ובוודאי שמחמירים בספקות כאלה.
זה שקמו עמים שרצו לעשות מזה מנהג מחודש, לא שולל את השורשים של המנהג. לא שידוע לי הלכתית לפחות.
זה כמו מנהג ליל כל הקדושים שעשו לו הכשרה מפאגאני לנוצרי (מעבודה זרה לסתם שטות גמורה). זה מתיר ליהודים לחגוג את החג המשונה הזה?
שאלה א: אם רצונו של המת בשריפת הגופה גוברת על הכבוד שבקבורה.
שאלה ב: אם יש בשריפה איסור בגלל חוקות הגויים/עבודה זרה/שמד.
אתה אומר: אם יש כאן יציאה נגד הדת (שאלה ב) אז רצונו הוא לא כבודו (שאלה א).
זה ערבוב לא נכון של שתי השאלות, יכול להיות שהייתי מסכים איתך לגבי הטענה העקרונית בשאלה השנייה אבל זה לא משליך בכלל על התשובה של השאלה הראשונה.
אני אומר שלמרות שהדיון שלך (שאלה א') הוא מעניין לכשעצמו, אני לא מקבל את הסברות שלך. הן קלושות מדי להכריע לענ"ד. כתבתי לך סברות נגדיות שהן דוחות את שלך כמו ששלחת דוחות אותן. אין לי משיכה לסברה כזאת או אחרת, לא יודע להכריע, לא מסברות בע"פ לפחות.
[למעשה בשאלה הזאת אני מקבל בפשטות את איך שמורים חכמי זמנינו שיש בזה משום פגיעה בכבוד המת. ואני פחות מקבל את נקודת ההנחה הראשונית שלך פה שהם פשוט לא חשבו על הסברה הזאת].
וכשאני מערב את הדיון השני (שאלה ב') אני אומר שהלכה למעשה, במקרה שגרם לך לחשוב על זה, השאלה בפועל היא אחרת. ולכן אני נוטה לדיון הזה יותר.
הרבה רבנים מתירים לנתח גופות כשיש צורך רפואי כמו תרומת איברים, צורך משפטי כמו קביעת סיבת המוות, ואפילו לצורך לימודי. ובכלל זו שאלה אחרת (שאלת שימוש בגופה ושאלת אופן הקבורה).
א. נכון שיש מחלוקת אם קבורה היא כבוד המת או כבוד קרוביו, אבל אני מדבר על העיקרון - לצורך העניין במקרה שגם המת וגם הקרובים רוצים בשריפת הגופה.
ב. למה זו טעות? הרי אם אין כאן עניין הלכתי אלא הטעם הוא כבוד המת/קרוביו אז אין כאן טעות וממילא רצונו לא נהיה אחר. ואם כן יש כאן עניין הלכתי אנחנו לא נצרכים למהלך של שינוי עמדה אחרי המוות - ההלכה עצמה דוחה את הכבוד (כמו שמצינו בכיבוד הורים שלא קיים נגד ההלכה כי 'כולם חייבים בכבודי').
א. קבורה זו מצווה דאורייתא, כמו שהרמב''ם כותב "ההספד, כבוד המת הוא... אבל אם ציווה שלא ייקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה: שנאמר "כי קבור תקברנו".
ב. בירושלמי מופיע שמי שמבקש לשרוף את גופתו לא שומעים לו "רבי יודן בעי אמ' שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו חצי שדה פלוני לפלוני אם אין שורפין אין נותנין" (גילוי נאות: ראיתי את המקור הזה אתמול אבל טרם הספקתי לעיין בכתב היד).
תשובה:
א. לענ''ד המצווה היא לא אופן הקבורה אלא העלמת הגופה "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". לכן מי שציווה שלא יקברו אותו (אלא ישאירו את גופתו בלא שום סוג של קבורה) אין שומעים לו, לא בגלל כבודו אלא כי זו קללת אלוהים.
ב. לירושלמי הזה יש יותר מדי מובנים, קשה לי ללמוד הלכה ממנו. הפשט הוא שריפה לצורך עבודה זרה "שרפוני ועבדו בי עבודה", אפשר להבין ש"אם אין שורפים'' תלוי ברצון הקרובים, יש מפרשים שמסבירים שמדובר על שריפת חפצים שהיא כידוע מהבבלי איסור משום חוקות הגויים ולא שריפת הגופה. בקיצור, מקור שאי אפשר להסתמך עליו.
הוא מביא ראייה יפה להיתר משריפת גופתו של שאול (ובמחילת כבודו - החילוק של שריפה עם או בלי עצמות נראה לי דחוק), אם כי זו ראייה לא מוחלטת כי אפשר להסביר שעשו את זה בגלל פחד מפלשתים.
ההערה על ממלך אדום קשה - קודם כל כי שם מפרוש שהעניין הוא שזה נעשה לצורך ביזיון, וחוץ מזה שהטעם שהוא נותן (שזה חוקות הגויים) גם לא מתיישב עם הטעם שהגמרא נותנת וגם לא מובן מה הבעיה שגוי הולך בחוקות הגויים.
אין בעיה בקבורה בתוך ארון, בתקופת הזוגות והתנאים אכן נקברו בארונות (נמצאו לא מעט סרקופגים בארץ). הבעיה היא שהארון הוא תחליף לקבורה - שהארון עם הגופה נשאר לעיני כל ולא במערה וכדו'.
(טרם עיינתי בקישור)
אין 'קללת אלוהים תלוי', אפר הוא כלום.
למשל במקרה שצריך לברר את סיבת המוות לצורך מציאת הרוצח, כך פסקו הרב טיקוצ'ינקי והציץ אליעזר ועוד.
לא מצליח להביא שום פלפול עמוק ככל שיהיה שיגיד שנתיחה לאחר המוות שווה לעדים.
כבר ראינו כמה וכמה פארסות משפטיות כאלה.
ציץ אליעזר ח"ד סימן י''ד (קונטרס על אודות נתיחת מתים) :
אחרי כל הבירורים וניתוחי שיטות גדולי הפוסקים שהבאנו שעד כה נבוא בזה לסיכום ההלכתי והמעשי לשאלות הנידונות בדו"ח שכבוד הדר"ג שליט"א המציא לידי.
(א) פתיחת גופות לצרכי פטולוגיה במקרה שלא ידועה סיבת המות, והדבר נוגע לגבי עונשין לדעת אם להפשיע או לא, יש מקום להתיר.
(ב) יש להתיר לנתח גופת המת אם מת מסיבת מחלה שעוד לא עמדו על טבעה הגמור לרפאותה, כדי להתלמד מזה לרפא חולים אחרים הנמצאים ונגועים במחלה זאת.
(ג) כמו כן יש מקום להתיר לנתח גופת מת אפילו אם לא נמצאים כעת חולים אם הנפטר מכר את עצמו לשם כך בחיים חיותו, או מחל בזיונו לכך.
הספר של הרב טיקוצ'ינסקי לא לפני.
מה הטעמים שהוא טוען שיש צורך בניתוח למצוא "פושע"? מה גם שלא באמת אפשר להכריע ככה בדיני ישראל?
ב, זה לא עניין משפטי. אפשר לקבל שלהציל נפש מותר לעבור על כבוד המת.
ג, הוא טוען כמו בדיון הנ"ל לגבי מי מהימן על כבוד המת. דיינו...
ב. נכון, הבאתי את ההיתר הנוסף הזה (זו הצלת נפשות מאוד עקיפה, ודאי לא בגדר פיקוח נפש שדוחה עבירות - הוא הרי לא היה מתיר לנתח גם בשבת, יש פוסקים שגם את זה אסרו) דרך אגב.
ג. הוא טוען כמו?
או שאתה טוען כמותו?
תן לראות את הטעמים שהוא נותן כח לניתוח משפטי!! 
אצלי הציץ אליעזר זה בPDFים. אין לי איך לחפש בקלות, וכבר פתחת
כאן - יש כאן שתי טענות עיקריות
א. מצוות רלא - כמו לגבי המשנה תורה, המצווה היא להעלים את הגופה, לא האופן הספציפי של הקבורה.
ב. לגבי שאול - קשה החלוקה בין עם או בלי עצמות, אתה מסכים שמותר לשרוף גופה בלי העצמות?
ג. גם על הירושלמי הגבתי שם - יש לו הרבה מובנים ופרשנויות שונות.
ד. לגבי טלטול לא הגבתי - קודם כל ההיתר הוא רק משום מוקצה, כלומר באיסור דרבנן כי כבוד הבריות דוחה מצוות דרבנן (לא תעשה שבתורה שהוא ''ועשית ככל אשר יורוך'' כלומר דרבנן) אבל אם מדובר בשתי רשויות לא מטלטלים והגופה תשרף. שנית - ההיתר הוא בגלל ביזיון כי גופה שנשרפת היא בזיון למת, אבל כאשר המת עצמו רוצה אז הכלל הוא שרצונו הוא כבודו. אין מקום להשוואה.
ה. תחיית המתים זה כפשוטו, גם אני מודה בזה. אבל אני לא חושב שהגוף הפיזי שהיה הוא הגוף הפיזי שיקום. לצורך העניין גם מי שנשרף בשריפה או בשואה יכול לקום לתחייה, ממילא אין בשריפת גופה הכחשה לתחיית המתים בדווקא.
לא מכאן)א - נכון, כמו תמיד. אבל אני יכול להסביר לך למה לדעתי הפרשנות שלי נכונה: בפסוק, כמו גם ברמב''ם עצמו הדגש הוא על השארת הגופה, הקבורה היא בהנגדה לה "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". גם בגמרא (סנהדרין מו ע''ב) מפורש שקבורה היא היא כבוד המת, ויותר מזה שהקבורה עצמה ''כי קבור תקברנו'' לא דאורייתא אלא רק רמוזה (לאפוקי מהלנת הגופה שהיא דאורייתא ממש כמבואר שם).
ב - שריפה של מיתות בית דין היא לא שריפה כלל ולא נשרפים בה איברים פנימיים אלא רק הסימפונות בבית הבליעה (הם מתנפחות מהכווייה). ואני שואל שוב - מוות כזה מותר לדעתך? חיתוך ושריפה של חלק מהאיברים הוא פחות מבזה מאשר שריפת הגופה כולה?
ג - לא התיימרתי לתת פרשנות, אני רק אומר שמאוד קשה להסתמך על הירושלמי המעורפל הזה.
ה - זו בדיוק הטענה שלי. ברור ששריפה בטעות כמו בהלכות שבת, או בדרך ביזיון היא בזיון למת. השאלה היא כשזהו רצונו ורצון קרוביו. האם במקרה כזה אומרים שרצונו של אדם הוא כבודו (ואני מזכיר את ההקשר המקורי של המימרא בה חכמים ציוו על ר' ישמעאל לתת לאימו לרחוץ את רגליו ולשתות את המים משום שזה הוא רצונה ולכן הביזיון הזה הוא בעצם כיבוד הורים).
ומי יכול למחול על כבוד שמים?
גופה שנשארת בחוץ זה בזיון (או 'קללת אלוהים' כלשון הפסוק). לכן הלנת המת היא איסור דאורייתא ומי שמבקש שלא יקברו אותו (כלומר: ילינו את נבלתו) אין שומעים לו.
אבל כששורפים את הגופה אין הלנת המת ואין בזיון כבוד שמים.
מה תגיד על אלה ששומרים אותו בכד? או שמפזרים אותו לרוח כאילו שהוא שיירי עבודה זרה?
למה? למשל בשריפת ספרי מינים. ע"ז לפני הזרתם לרוח וכו'.
ומי אמר שהאפר הוא לא גופה?
האם מותר לחלל שיירים של גופה אחרי שהיא נרקבת?
יצאתי מנקודת הנחה שרצונו של אדם הוא כבודו - אפילו אם הוא מבקש לעשות דבר שנתפס כביזיון.
למשל: לרחוץ את הרגליים של הבן שלך ולשתות את המים זה ביזיון - אבל אם זה רצונך זה הוא כבודך. כך גם כאן.
אדם שנשרף לחלוטין יצא מכלל אדם: "המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות ה"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור, וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופין טהור".
אם הדבר הוא ביזיון, והביזיון הוא לא פרטי של האדם אלא "קללת אל'" וגו', אז אין האדם רשאי למחול עליו.
טהור לא אומר שאין ביזיון. למה אתה משליך מטומאה על ביזיון? לא כתוב שם שיצא מכלל אדם, אלא טהור.
הלנת המת - קללת אלוהים, בזיון שמים, איסור תורה ולא נתון למחילה.
שריפה - בזיון המת, לא איסור תורה וניתנת למחילה (רצונו הוא כבודו).
הוא טהור כי הוא יצא מדין אדם. ראה את לשונו בפירוש המשנה (אהלות פ''ב ה''ב) "ואפר שרופין - אפר בני אדם הנשרפין אם לא נתערב בהם אפר העצים. וחכמים חושבין את האפר הזה כמו הגבס כי משנשרף יצא מדין המתים"
למה אתה טוען ששריפה היא בזיון שהוא לא כרוך בהלנת המת עצמו?
שוב, "יצא מדין המתים" לעניין טומאה. לא לעניין ביזיון.
הלנת המת היא אסורה לא משום בזיון המת אלא משום "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", לכן גם האדם לא יכול למחול על הביזיון הזה ולבקש להלין אותו.
בשריפה אין הלנת המת, יש רק ביזיון למת עצמו. ולכן כאן אפשר לשאול אם האדם יכול למחול עליו - לענ''ד כן.
גם כאן אני לא מבין כמוך, אני מבין שהוא יצא מכלל אדם. בכלל.
אין שום סיבה להגיד כך. לא מדמים דברים סתם כי ככה נראה לנו. לא?
אין לזה מקור מפורש, בטח שלא מהתורה (בניגוד להלנת המת שהוא איסור תורה כאמור).
מאיפה לומדים את כבוד המת שממנו נובעת החובה בהספד? זה דבר 'בסיס' שאין לו מקור מהתורה.
קודם כל כן אפשר לדמות דברים עם מכנה משותף, ככה בדיוק לומדים הלכה.
דבר שני - כאן אני לא חושב שזה דימוי אלא דברים מפורשים "משנשרף יצא מדין המתים".
דבר שלישי ועיקרי - אפר הוא לא הלנת נבלה אין בו צורת אדם או שום דבר מאדם וממילא אין בו "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי".
לא יודע על מקור כרגע.
אפשר לדמות דברים עם מכנה משותף. כאן אין שום מכנה משותף.
מה הקשר בין הלכות טומאה לבין ביזיון המת?
גם על גוי יש צלם אלוקים, וזה בזיון למלך.
יצא מדין ה[מטמאים כ]מתים. לא רואה חיוב להגיד שאין עליו בזיון.
ואם כבר על דימוי מילתא למילתא, אתה באמת רוצה לראות כמה הבדלים יש בין דיני טומאה לבין הלנת המת? (שמשם אני לומד)
🙄 אחד ל@ארץ השוקולד
הדוכס מירוסלבכל דבר שלא מתיישב להם ע"פ פשט הם ישר נוטים להאשים חלק שלם בתורה 
לא מתיישבת לי הסוגיה? זה בגלל שיש שם איזה רמז. אני לא אוהב רמזים.
זהו יישבתי הכל 
איך מצאת את זה?
כלפי כלל העולם.
וגם יש את העניין של דורנו העני והאביון של הערקתא דמסנא. גם אם מי שאמר את זה היה ירא וישר, זה מוסיף שמן למדורת הכופרים.
קטגוריה:ירמיהו לד ה – ויקיטקסט
או פה, יש כמה וכמה מקורות
לא נראה לי שתמצא, זה מפורש באריכות בתוספתא סנהדרין:
"מה הן שורפין עליהן מטתו וכל כלי תשמישו".
ובשבת:
"שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר (ירמיהו ל"ד ה') בשלום תמות ובמשרפות וגו' כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטות ומה הן שורפין עליו מטתו וכלי תשמישו מעשה שמת ר"ג הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה".
לא חייב תשובות של פורים, אפשר גם פשט..😀😃
א. מה מיוחד בפורים שהרב קוק (ומן הסתם לא רק הוא) כותב עליו שהארת היום קשורה ל "קדושת הגוף הישראלי" לעמת שבת או יום טוב? גם בשבת מקובל לומר שהאכילה והשינה קדושות. וגם ביוט יש "חציו לה' *וחציו לכם* ?
ב. יפה מאוד שמציינים בפורים שלא משנה מה גם יהודי שלא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי מתברר שהוא תמיד קרוב/דבוק בה'...
אבל מה זה עוזר לי בשאר השנה? (אוסיף שאפשר לשאול זאת כל השנה על דברי תורה בסגנון - לא משנה מה נשמה שנתת בי טהורה.. איך זה דוחף קדימה?)
ג. מכירים הסבר מה זה פרוז ומוקף ברוחניות?
תודה.. אדר שמח.
א. אם אני מבין נכון, הכוונה היא שבפורים זה נס של הגוף - הפיזי, ולא של הנשמה - הרוחנית. זה רעיון זה בסיסי שכמדומני מופיע בלבוש ו/או בט"ז.
ב. השאלה לא מובנת, אם כוונתך לשאול באופן כללי: מה שמחת הפורים תורמת תשאר השנה, זו באמת שאלה אינסופית שאפשר לשאול על כל דבר ומאידך בטח ניתן ליישב אותה בקלות.
אם כוונתך ספציפית על "עד דלא ידע", אז כמדומני שהרמ"א מסביר שהאדם לא יוכל לשקול אם יותר חשוב הנקמה בהמן או ההמלכה של מרדכי, כלומר שהנס בפורים (ולא רק) מורכב מנקמה ושכר בחדא מחתא, ולשיכור קשה לדעת אם יותר חשוב הדין ברשעים או שיותר חדוב השכר לצדיקים. קראתי שהרב אוירבך אמר שזה ההסבר הכי פשוט לדברי הגמ', וגם אני הקטן מסכים עם האמירה הזו
וזה כמובן תורם המון למחשבה על שכר ועונש.
ג. נדמה לי שההסבר בנגלה מספיק טוב. תקרא את הרמב"ן והר"ן במגילה דף א. מדפי הרי"ף.
כאילו מניח שאפשר לטעון שזו כבר הגמ'/המדרשים.. או עכפ שהתשובה היא מן הסתם ספרות הקבלה/הזוהר/האר"י.
אבל א. האם לדעתכם רק מהארי ז"ל או כבר בקבלה שקדמה לו?
ב. ידוע למשל שר' צדוק כתב בהיקף פסיכי על פורים וגילה סודות על גבי סודות, אבל מניח שהוא לא היה הראשון בספרות החסידית.. אז אני מנסה להבין איזה חיבור תורני מוכר היה הראשון להעמיק בפורים..
וכן גם המהרל העמיק מאוד.. ושוב אולי יש חיבור שכבר קדם גם למהרל..
מקווה שמובן, אם לא לא נורא..😅🤣
יציאת מצרים מוזכר יותר בתורה/נ"ך.
וסיפור יציאת מצרים לוקח יותר פסוקים מהמגילה.
בסוף אסתר זה סםר קצר.
גם על רות יש ספר שלם, בכל זאת היא לא חשובה יותר מדוד או שלמה או שמואל או משה או יהושע או יעקב שאין להם ספר שלם.
יש תופעה של "משלוח מנות תורני", שהביא לנו ספרים שלמים מדמויות כמעט לא צפויות, על מגילת אסתר.
לדוגמה, "מחיר יין" לרמ"א, ו"מנות הלוי" לר"ש אלקבץ.
טיפות של אוראיזו חומרא או הכרעה לחומרא אתם מחבבים?
זה מקסים בעיניי
אלא רק לשתות מים במקרה הפחות טוב.
שהוא הקדים בחודש
ראה שרשור מיקום מקביל והשווה:
https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=873061&forum_id=1364
ככה יוצא שיש שלוש חומרות יחד..
חומרא בשיעור כזית, כדעת התוס'
חומרא שהתקטנו השיעורים
חומרא ללכת לפי משקל (זו לא בדיוק חומרא אבל לצורך העניין)
* עוד לא הייתי בחו"ל. לא יוצא מהארץ.
* לא שומע כלל שירים בספירת העומר ובשלושת השבועות.
* אוכל 2 כזית במוציא מצה.
* שנתיים צמתי צום בכורות כמו שכתוב בעולת ראיה. מזל שידעתי לעצור בזמן..😅
(אם אני לא טועה בכל הדוגמאות יש פוסקים שסבורים שזה עיקר הדין ויש פוסקים שסבורים שניתן פחות אז מניח שזה עונה להגדרה של להחמיר.. כמו שכתבו פה על שתיה לפני התפילה.. יש פוסקים שסבורים שזה הדין, ויש שהקלו יותר וממילא לשיטתם זה חומרא..).
ותענית בכורות זה לא חומרה שמביאה לידי קולא?
כי בסוף לא מתרכזים במגיד מרוב רעב
מזכירים את בני רב פפא, להראות שאפשר לגדל משפחה של עשרה תלמידי חכמים גדולים.
הרמ"א כתב בסוף תשובותיו, שרב פפא היה עשיר גדול ומחזיק תורה ובזכות שעשה לבניו סיומים ושמחה לגמר מסכת, זכה שכל עשרת בניו היו גדולים בתורה. הוא ממשיך ומוצא בהם רמזים לעשרת הדברות ולעשרה מאמרות.
תודה!
המשנה הראשונה במסכת ברכות אומרת "מאימתי קורין את שמע בערבין? - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".
השאלה הידועה והמתבקשת זועקת מבין שורות המשנה - מה הקשר בין זמן קרית שמע של ערב לזמן אכילת תרומה? למה לתלות את זמן קרית שמע בזמן אכילת תרומה?
ולמעשה זוהי השאלה הראשונה של הגמרא שמתייחסת לתוכן של המשנה. השאלות הראשונות השגמרא מציבה לפני כן הן שאלות שעוסקות במסגרת הספרותית של המשנה, הסדר המוצג, אך לא בתוכן כשלעצמו. "מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה? משעת צאת הכוכבים. ליתני משעת צאת הכוכבים!" אם זמן קריאת שמע להתאפיין בצורה פשוטה בתהלך מאוד ברור ומוחשי - שעת צאת הכוכבים שהיא המעבר המוחלט בין היום ללילה, למה התנא רואה צורך לאפיין את זה בהלכה שקשורה לענייני תרומה שבעצם אומרת אותו דבר רק בצורה מאוד עקיפה? לטעמי, ברור שצריך למצוא קשר מהותי כלשהו בין זמן תחילת קריאת שמע לתחילת זמן אכילת תרומה לכהנים. הרי לא הגיוני שתנא יחליט להצמיד דברים שאינם קשורים. גם כאשר חז"ל מחפשים אסמכתא להסמיך את דבריהם על דברי תורה הם עושים זאת בצורה קשורה לסגנון או לתוכן של הפסוק. ועוד, אם כל כך חשוב לגמרא ביחס לסדר של המשניות הראשונות למה הלילה קודם ליום וכו' אז קל וחומר שהתוכן של המשנה יהיה חייב להיות מסוגנן בצורה מוקפדת ובעלת הגיון. לכן התשובה "מילתא אגב ארחיה קמ"ל... והא קמ"ל דכפרא לא מעכבא וכו'" התוספות על המקום מבהירים שיש עוד משנה בנגעים שעוסקת באותה הלכה ולכן טכנית לא היינו חייבים ללמוד מפה את הלכה זו בדין אכילת תרומה אלא התוספות אומרים "וי"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר" ובכך אפשר להמשיך לטעון שיש פה עניין עקרוני משותף בין השתיים. אחרת, אין שום סיבה שהמשנה תזכיר בקוצר במקום שלא קשור להזכיר בקוצר.
מתוך הראיה הזאת אני רוצה לקרוא את המילים "קמ"ל דכפרא לא מעכבא". כפרה לא מעכבת באכילת תרומה. זה ה"סלוגן" של "המילתא אגב אורחיה". הגמרא אומרת לנו כשאתה רואה את הצורה העקיפה שבה דיברנו על זמן קרית שמע של ערבית תדע לך שהתנא בחר בדרך העקיפה הזאת כדי להזכיר שכפרה לא מעכבת. התנא הביא את דין אכילת תרומה כדי להזכיר זאת, אך איפה הוא רצה להזכיר זאת? - בזמן קרית שמע. במשנה הראשונה של ערבית. ולכן אפשר לומר כי כמו שבתרומה הכפרה לא מעכבת והכהן יכול לאכל את התרומה לפני הכפרה, כך גם בקרית שמע. אדם יכול וחובה עליו לקרוא קרית שמע לפני הכפרה. מה עניינה של קרית שמע קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות (כפי שמופיע במשנה בהמשך ביחס לסדר קריאת הפרשיות). לכן, התנא רוצה לומר לנו שקבלת עומ"ש ועו"מ איננה תלויה בכפרה. דהיינו, כדי להגיע לקבלת עומ"ש ועו"מ חייבים לעשות תשובה לפני כן, אחרת אין פה קבלת עול. המהרהר בתשובה הוא בחינת צדיק גמור (כפי שאומר הגמרא בקידושין על המקדם על תנאי שהוא צדיק גמור והיא ספק מקודשת שמא הרהר בתשובה) וממילא במהותה מחייבת קבלה טוטאלית. הרי אדם שאיננו עושה תשובה על חטאיו הוא פורק עול ולא מקבל על עצמו את העול. אמנם היה הו"א לומר שגם האדם עצמו צריך להיות נקי ומכופר, קמ"ל כפרה לא מעכבת.גם האדם שהוא בעל היצרים שהשפלים והתאוות והתתמודדויות והקושי שלא נקי מהם וממעשיו הוא מקבל עומ"ש ועו"מ. הנקודה בה האדם נמצא איננה לב מהות קבלת עומ"ש ועו"מ אלא ההכרה שלו במחוייבות לעשות את רצון ה' ותשובתו כלפי שמיא היא היא מהות קרית שמע. הזמן הוא מאפיין את שעת חיוב מהמצווה. לפני שעת חיוב המצווה האדם לא עושה את המצווה כלל, כי אין באפשרותו לעשות. על כן, עניין זה מתאים לרמז, העבה מאוד, שהתנא שתל לנו במשנה. הטבילה שהיא מעשה הטהרה הינו הזמן שאדם נעשה טהור אך אינו בעל כפרה. כך הכניסה למרחב האחריות של עניין קבלת עומ"ש ועו"מ היא גם בזמן הזה שהאדם טהור אך אינו מכופר. בתפילת שמונה עשרה חז"ל הקדימו תשובה לכפרה. הכפרה תלויה בתשובה אך התשובה איננה תלויה בכפרה. הטהרה נעשית בצורה רצונית. הטבילה הינה פעולה שהאדם עושה על מנת להטהר. כך גם קבלת עומ"ש ועו"מ הינה רצונית. הכפרה שבאה בעקבות כך היא ע"י שמיא. גם בקרבן האדם מגיש את הקרבן אך הוא הכפרה תלויה בקבלת הקרבן ברצון. כך גם בכפרה מן החטאים, הן מן השמיים אך אינם מונעים מאיתנו את האפשרות לעשות תשובה ולקבל עומ"ש ועו"מ. כפרה לא מעכבת בזמן קרית שמע.
חודש טוב!
קיצור הלכות פורים לפי מנהגי הספרדים והאשכנזים ניתן ללימוד באתר כאן
או להכנס ישירות לפרק הרצוי:
אבלות בפורים
פורים שמח!
ספר שמביא בצורה קלילה וזורמת את הרעיונות העמוקים של המגילה.
אני למשל אוהבת את "בסתר המדרגה" של נעם ונגרובר.
מחפשת להתחדש בספר נוסף השנה...
תודה!
וממליץ גם על הספר של ליקוטים של תורות ברסלב על פורים
סתם, קראתי את הספר הזה הרבה פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. מחפשת ספר שהוא יותר בגדר ספר לימוד...
תודה!
וספר יונה, אז אשמח לשמוע את שם הרב שכתב.
באמת סדרה טובה.
אם יש עוד כאלה אז גם אשמח לשמוע עליהן.
שנה שעברה. מן הסתם אלו אותם עקרונות, אבל בדרך כלל בכל מהדורה חדשה יש יותר דיוקים..
יש גם שני שיעורים שהרב גיא אלאלוף העביר שנה שעברה
זה אמנם רק חוברת כזה
אבל אני מאוד אהבתי
כל שנה משתדלת תקרא לפני פורים
מתואמת
