משום מה עושים מזה ממש עניין מבחינה דתית, כאילו זה איסור נורא או אפילו גרוע מזה (אולי משהו מיסטי כאילו הנשמה לא תוכל לחזור בתחיית המתים או משהו כזה). ולא ברור לי למה.
הלכות אבלות וקבורה לא ממש ברור מה מקורם ורובם ככולם משום כבוד המת, ועל כגון זה כבר נאמר שרצונו של אדם הוא כבודו. אז למה לא בעצם?
מה אתם אומרים?
קבורה בתוך מסגרות שיצוקות מבטון. לא ברור מה יעצור את הטירלול ההזוי והבוודאי לא-סביר הלכתית הזה.
כמו שהיה נהוג מתקופת התנ''ך עד תקופת האמוראים?
לא שזה קשור לשאלה ששאלתי אבל בזה אני רואה עוד פחות בעיה.
היה ליקוט עצמות ומובן שהיתה בזה קיימות, לעומת זלילת הקרקע והלבשתה הקטסטרופלית באגרגאט
ה'חציצה' של הבטון בין הגוף לאדמה (או הסלע במקרה של מערה) היא מה שמפריע לך?
מה שמפריע זו האידיאולוגיה.
נסה ליישם קבורה משנאית ותראה מה תקבל על הראש מהרבנות ומהחברא קדישא המקומית (וכן מהרשויות אלא אם תערב בכך פחות או יותר את בית המשפט העליון החילוני).
הן על אפשרות לקבורה משנאית והן על אפשרות לקבורה שונה מזו שהרבנות מפעילה באופן מסחרי בבתי העלמין. שאל אותו מה האידיאולוגיה.
וזה שהקבורה שמאפשרת טקס אשכבה יהודי אורתודוקסי היא מונופול דורסני שמאפשר רק אופן קבורה מסויים. וזה לא האופן המוכר ממקורות ההלכה התלמודיים והמשנאיים, מה שקצת עומד בניגוד ליומרה של הרבנות ומורי ההלכה, ולכן אני שולח אותך אליהם שיסבירו את עצמם.
קבורה במערות היא קבורה רגילה לגמרי, ועוד שאח"כ היו מעבירים לקבר טמון רגיל.
פה שורפים את הגופה, לא נותנים לה להתכלות.
לא זכור לי שראיתי את זה בדיון כלשהו.
מה גם שזה חלק ממערכת כוללת של השנאת התורה... אפשר להגיד שזה שעת השמד ואפילו אערקתא דמסנא
אאל''ט זה מוזכר לגבי מצוות כיבוד הורים בתחילת מסכת פאה בירושלמי - אימו של ר' יהושוע רצתה לעשות דבר מבזה בשבילו (לשטוף את רגליו ולשתות את המים) והוא לא איפשר לה בגלל מצוות כיבוד הורים, אז חכמים הורו לו לאפשר לה כי "רצונה זה הוא כבודה". כלומר: כשיש מצווה של כיבוד על אף שהבנאדם מבקש דבר שלכאורה מבזה אותו - רצונו הוא כבודו.
אני לא רואה איך זה שבנאדם מבקש שישרפו את גופתו נובע מרצון להשנאת הדת, במיוחד לאור העובדה שאני לא כל כך רואה בזה דבר שנוגד את הדת כאמור.
אב שמחל על כבודו כבודו מחול.
ומשהו שהוא כל-כך ציבורי וכל-כך מפורסם, יכול להשפיע הרבה.
מה גם שזה מנהג שנהוג אצל עובדי עבודה זרה.
שוב, אם אתה דוחה את הטענה ששריפה היא היפך כבוד המת, ניחא. אפשר לדון בזה.
אבל אם אתה לא חושב שזה אפילו זלזול בכבוד המת, זה דיון אחר.
חכמים לא אמרו לו "כבודה מחול" אלא "רצונה זה הוא כבודה" כלומר קיום הרצון זו הדרך לכבד. כך שגם אם רצון הנפטר שישרפו את הגופה (אני גם לא רואה בזה זלזול, אבל אפילו אם נניח שזה זלזול) העיקרון ש"רצונו זה הוא כבודו" יהיה נכון גם כאן.
זה מנהג שנהוג אצל עובדי עבודה זרה דווקא? נראה לי שהנוצרים מאוד מאוד מתנגדים לזה, אז אולי להתנגד לזה זה מנהג עבודה זרה? או תסתכל על זה ככה - רוב עובדי העבודה זרה קוברים את מתיהם, אז אולי לקבור זה מנהג ע''ז?
בקיצור, קשה לי לקבל את הטענה שזה מנהג ע''ז או חוקות הגויים וכדו'.
לא. כי כבודו לא מחול.
אתה לא יכול לקיים את רצון ההורה ככבודו בלי שהתורה תהמן אותו על כבודו מלכתחילה.
זה מנהג פאגאני. בסדר? לא כל הנוצרים עובדי עבודה זרה.
זה מנהג ע"ז עם טעמים מוזרים כאלה ואחרים לגבי מעבר לעולם הבא שלהם וכל זה.
כי כתוב "שום תשים עליך מלך" ולמדו שתהיה אימתו עליך, לכן הכבוד לא שלו כדי למחול עליו או להגדיר אותו (לכן רצונו הוא לא כבודו, כי הכבוד הוא לא שלו אלא של העם).
זה מנהג שהוא גם של פגאנים, וגם של אתאיסטים.
כמו שקבורה זה מנהג של פגאנים, וגם של אתאיסטים.
מי שרוצה להישרף בשביל ע''ז ברור שיש בזה איסור, לא על זה מדובר.
העניין הוא הסמכות שלו על הכבוד שלו. ואצל ההורה יש, אצל המלך אין. אי אפשר להשליך את זה לכל מקום שבא לך.
מי אמר שכבוד המת הוא עניין פרטי של האדם? אולי, במיוחד במצבים לאומיים כאלה, זה כבוד הציבור?
הטעם הזה של חוקות הגויים בע"ז הוא מצד אחד.
יש גם מצווה לא להדמות לגויים בלבוש, בשפה, במנהגים.
וגם למאן דאמר שיש בזה טעם של ע"ז לא חילק בכוונת המכוון.
נכון, השאלה היא אם יש למת סמכות על הכבוד שלו כמו שיש לכל אדם שמצווה לכבד (הורה, רב, נשיא), או שאין לו כמו שלמך אין בגלל הלימוד של ''שתהא אימתו עליך". לי זה נראה יותר דומה לראשון.
לכן אמרתי שאני לא רואה בזה לא מנהג ע''ז ולא חוקות הגויים. לא כל דבר שגויים עושים הוא חוקות הגויים, זה תלוי בעיקר בשאלה למה הם עושים אותו.
לא למלך ולא להורה, מהך טעמא.
לגבי למה אתה נוטה דווקא לדעה הראשונה, אתה מוזמן להסביר. אני לא נוטה לשום דעה.
מבחינתי היום זה ערקתא דמסנא. אולי בזמן אחר היה מקום לדון בזה מצד סמכותו על כבודו.
כמו שאמרתי, מה שמזכירים שזה תלוי דווקא בטעם ש*הם* עושים אותו לא אומר שזה תלוי בטעם ש*אתה* עושה אותו.
וגם זה שיטה אחת. השיטה השניה היא כמו במצרים, פשוט לא להדמות אליהם.
וזה מובא בכמה וכמה מקומות (הדיון ההלכתי לא ברור לי בזה בגלל הדיון על מנהג ע"ז), וככה הרבה מעדות המזרח בפועל. וגם, חלקית, החסידים באשכנז, כמדומני.
שלענ''ד הכלל הוא "רצונו של אדם הוא כבודו" וזה עיקרון שנכון לגבי כל כבוד, למעט מלך שהוא יוצא מן הכלל מהסיבה שמפורשת בגמרא שצריך שתהא אימתו עליך.
מסכים שזה תלוי בטעם ש*הם* עושים אותו, וכאן *הם* עושים את זה לא מטעם אחד - יש כאלו שעושים את זה בגלל שזו האמונה שלהם ויש כאלו שהם סתם אתאיסטים שלא רוצים קבר ויש כאלו שפשוט סתם. אין סיבה אחת וממילא אין סיבה לאסור אם חז''ל לא אסרו במפורש. זו ענ''ד.
וכרגע יש לנו... אני אומר שאני לא מקבל את הסברה הזאת כי היא קלושה מדי. בטח בדיון כזה ציבורי.
עושים את זה במקור אך ורק מטעמים שקשורים לעבודה זרה. ככה זה אצל ההודים, ככה אצל הפאגאנים האירופאיים, ככה זה אצל האפריקאים ששורפים גופות.
תראה כאן קצת לגבי ההיסטוריה. כל מה שידוע לנו הוא משום ע"ז. מה שלא ידוע לנו הוא ספק ובוודאי שמחמירים בספקות כאלה.
זה שקמו עמים שרצו לעשות מזה מנהג מחודש, לא שולל את השורשים של המנהג. לא שידוע לי הלכתית לפחות.
זה כמו מנהג ליל כל הקדושים שעשו לו הכשרה מפאגאני לנוצרי (מעבודה זרה לסתם שטות גמורה). זה מתיר ליהודים לחגוג את החג המשונה הזה?
שאלה א: אם רצונו של המת בשריפת הגופה גוברת על הכבוד שבקבורה.
שאלה ב: אם יש בשריפה איסור בגלל חוקות הגויים/עבודה זרה/שמד.
אתה אומר: אם יש כאן יציאה נגד הדת (שאלה ב) אז רצונו הוא לא כבודו (שאלה א).
זה ערבוב לא נכון של שתי השאלות, יכול להיות שהייתי מסכים איתך לגבי הטענה העקרונית בשאלה השנייה אבל זה לא משליך בכלל על התשובה של השאלה הראשונה.
אני אומר שלמרות שהדיון שלך (שאלה א') הוא מעניין לכשעצמו, אני לא מקבל את הסברות שלך. הן קלושות מדי להכריע לענ"ד. כתבתי לך סברות נגדיות שהן דוחות את שלך כמו ששלחת דוחות אותן. אין לי משיכה לסברה כזאת או אחרת, לא יודע להכריע, לא מסברות בע"פ לפחות.
[למעשה בשאלה הזאת אני מקבל בפשטות את איך שמורים חכמי זמנינו שיש בזה משום פגיעה בכבוד המת. ואני פחות מקבל את נקודת ההנחה הראשונית שלך פה שהם פשוט לא חשבו על הסברה הזאת].
וכשאני מערב את הדיון השני (שאלה ב') אני אומר שהלכה למעשה, במקרה שגרם לך לחשוב על זה, השאלה בפועל היא אחרת. ולכן אני נוטה לדיון הזה יותר.
הרבה רבנים מתירים לנתח גופות כשיש צורך רפואי כמו תרומת איברים, צורך משפטי כמו קביעת סיבת המוות, ואפילו לצורך לימודי. ובכלל זו שאלה אחרת (שאלת שימוש בגופה ושאלת אופן הקבורה).
א. נכון שיש מחלוקת אם קבורה היא כבוד המת או כבוד קרוביו, אבל אני מדבר על העיקרון - לצורך העניין במקרה שגם המת וגם הקרובים רוצים בשריפת הגופה.
ב. למה זו טעות? הרי אם אין כאן עניין הלכתי אלא הטעם הוא כבוד המת/קרוביו אז אין כאן טעות וממילא רצונו לא נהיה אחר. ואם כן יש כאן עניין הלכתי אנחנו לא נצרכים למהלך של שינוי עמדה אחרי המוות - ההלכה עצמה דוחה את הכבוד (כמו שמצינו בכיבוד הורים שלא קיים נגד ההלכה כי 'כולם חייבים בכבודי').
א. קבורה זו מצווה דאורייתא, כמו שהרמב''ם כותב "ההספד, כבוד המת הוא... אבל אם ציווה שלא ייקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה: שנאמר "כי קבור תקברנו".
ב. בירושלמי מופיע שמי שמבקש לשרוף את גופתו לא שומעים לו "רבי יודן בעי אמ' שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו חצי שדה פלוני לפלוני אם אין שורפין אין נותנין" (גילוי נאות: ראיתי את המקור הזה אתמול אבל טרם הספקתי לעיין בכתב היד).
תשובה:
א. לענ''ד המצווה היא לא אופן הקבורה אלא העלמת הגופה "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". לכן מי שציווה שלא יקברו אותו (אלא ישאירו את גופתו בלא שום סוג של קבורה) אין שומעים לו, לא בגלל כבודו אלא כי זו קללת אלוהים.
ב. לירושלמי הזה יש יותר מדי מובנים, קשה לי ללמוד הלכה ממנו. הפשט הוא שריפה לצורך עבודה זרה "שרפוני ועבדו בי עבודה", אפשר להבין ש"אם אין שורפים'' תלוי ברצון הקרובים, יש מפרשים שמסבירים שמדובר על שריפת חפצים שהיא כידוע מהבבלי איסור משום חוקות הגויים ולא שריפת הגופה. בקיצור, מקור שאי אפשר להסתמך עליו.
הוא מביא ראייה יפה להיתר משריפת גופתו של שאול (ובמחילת כבודו - החילוק של שריפה עם או בלי עצמות נראה לי דחוק), אם כי זו ראייה לא מוחלטת כי אפשר להסביר שעשו את זה בגלל פחד מפלשתים.
ההערה על ממלך אדום קשה - קודם כל כי שם מפרוש שהעניין הוא שזה נעשה לצורך ביזיון, וחוץ מזה שהטעם שהוא נותן (שזה חוקות הגויים) גם לא מתיישב עם הטעם שהגמרא נותנת וגם לא מובן מה הבעיה שגוי הולך בחוקות הגויים.
אין בעיה בקבורה בתוך ארון, בתקופת הזוגות והתנאים אכן נקברו בארונות (נמצאו לא מעט סרקופגים בארץ). הבעיה היא שהארון הוא תחליף לקבורה - שהארון עם הגופה נשאר לעיני כל ולא במערה וכדו'.
(טרם עיינתי בקישור)
אין 'קללת אלוהים תלוי', אפר הוא כלום.
למשל במקרה שצריך לברר את סיבת המוות לצורך מציאת הרוצח, כך פסקו הרב טיקוצ'ינקי והציץ אליעזר ועוד.
לא מצליח להביא שום פלפול עמוק ככל שיהיה שיגיד שנתיחה לאחר המוות שווה לעדים.
כבר ראינו כמה וכמה פארסות משפטיות כאלה.
ציץ אליעזר ח"ד סימן י''ד (קונטרס על אודות נתיחת מתים) :
אחרי כל הבירורים וניתוחי שיטות גדולי הפוסקים שהבאנו שעד כה נבוא בזה לסיכום ההלכתי והמעשי לשאלות הנידונות בדו"ח שכבוד הדר"ג שליט"א המציא לידי.
(א) פתיחת גופות לצרכי פטולוגיה במקרה שלא ידועה סיבת המות, והדבר נוגע לגבי עונשין לדעת אם להפשיע או לא, יש מקום להתיר.
(ב) יש להתיר לנתח גופת המת אם מת מסיבת מחלה שעוד לא עמדו על טבעה הגמור לרפאותה, כדי להתלמד מזה לרפא חולים אחרים הנמצאים ונגועים במחלה זאת.
(ג) כמו כן יש מקום להתיר לנתח גופת מת אפילו אם לא נמצאים כעת חולים אם הנפטר מכר את עצמו לשם כך בחיים חיותו, או מחל בזיונו לכך.
הספר של הרב טיקוצ'ינסקי לא לפני.
מה הטעמים שהוא טוען שיש צורך בניתוח למצוא "פושע"? מה גם שלא באמת אפשר להכריע ככה בדיני ישראל?
ב, זה לא עניין משפטי. אפשר לקבל שלהציל נפש מותר לעבור על כבוד המת.
ג, הוא טוען כמו בדיון הנ"ל לגבי מי מהימן על כבוד המת. דיינו...
ב. נכון, הבאתי את ההיתר הנוסף הזה (זו הצלת נפשות מאוד עקיפה, ודאי לא בגדר פיקוח נפש שדוחה עבירות - הוא הרי לא היה מתיר לנתח גם בשבת, יש פוסקים שגם את זה אסרו) דרך אגב.
ג. הוא טוען כמו?
או שאתה טוען כמותו?
תן לראות את הטעמים שהוא נותן כח לניתוח משפטי!! 
אצלי הציץ אליעזר זה בPDFים. אין לי איך לחפש בקלות, וכבר פתחת
כאן - יש כאן שתי טענות עיקריות
א. מצוות רלא - כמו לגבי המשנה תורה, המצווה היא להעלים את הגופה, לא האופן הספציפי של הקבורה.
ב. לגבי שאול - קשה החלוקה בין עם או בלי עצמות, אתה מסכים שמותר לשרוף גופה בלי העצמות?
ג. גם על הירושלמי הגבתי שם - יש לו הרבה מובנים ופרשנויות שונות.
ד. לגבי טלטול לא הגבתי - קודם כל ההיתר הוא רק משום מוקצה, כלומר באיסור דרבנן כי כבוד הבריות דוחה מצוות דרבנן (לא תעשה שבתורה שהוא ''ועשית ככל אשר יורוך'' כלומר דרבנן) אבל אם מדובר בשתי רשויות לא מטלטלים והגופה תשרף. שנית - ההיתר הוא בגלל ביזיון כי גופה שנשרפת היא בזיון למת, אבל כאשר המת עצמו רוצה אז הכלל הוא שרצונו הוא כבודו. אין מקום להשוואה.
ה. תחיית המתים זה כפשוטו, גם אני מודה בזה. אבל אני לא חושב שהגוף הפיזי שהיה הוא הגוף הפיזי שיקום. לצורך העניין גם מי שנשרף בשריפה או בשואה יכול לקום לתחייה, ממילא אין בשריפת גופה הכחשה לתחיית המתים בדווקא.
לא מכאן)א - נכון, כמו תמיד. אבל אני יכול להסביר לך למה לדעתי הפרשנות שלי נכונה: בפסוק, כמו גם ברמב''ם עצמו הדגש הוא על השארת הגופה, הקבורה היא בהנגדה לה "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". גם בגמרא (סנהדרין מו ע''ב) מפורש שקבורה היא היא כבוד המת, ויותר מזה שהקבורה עצמה ''כי קבור תקברנו'' לא דאורייתא אלא רק רמוזה (לאפוקי מהלנת הגופה שהיא דאורייתא ממש כמבואר שם).
ב - שריפה של מיתות בית דין היא לא שריפה כלל ולא נשרפים בה איברים פנימיים אלא רק הסימפונות בבית הבליעה (הם מתנפחות מהכווייה). ואני שואל שוב - מוות כזה מותר לדעתך? חיתוך ושריפה של חלק מהאיברים הוא פחות מבזה מאשר שריפת הגופה כולה?
ג - לא התיימרתי לתת פרשנות, אני רק אומר שמאוד קשה להסתמך על הירושלמי המעורפל הזה.
ה - זו בדיוק הטענה שלי. ברור ששריפה בטעות כמו בהלכות שבת, או בדרך ביזיון היא בזיון למת. השאלה היא כשזהו רצונו ורצון קרוביו. האם במקרה כזה אומרים שרצונו של אדם הוא כבודו (ואני מזכיר את ההקשר המקורי של המימרא בה חכמים ציוו על ר' ישמעאל לתת לאימו לרחוץ את רגליו ולשתות את המים משום שזה הוא רצונה ולכן הביזיון הזה הוא בעצם כיבוד הורים).
ומי יכול למחול על כבוד שמים?
גופה שנשארת בחוץ זה בזיון (או 'קללת אלוהים' כלשון הפסוק). לכן הלנת המת היא איסור דאורייתא ומי שמבקש שלא יקברו אותו (כלומר: ילינו את נבלתו) אין שומעים לו.
אבל כששורפים את הגופה אין הלנת המת ואין בזיון כבוד שמים.
מה תגיד על אלה ששומרים אותו בכד? או שמפזרים אותו לרוח כאילו שהוא שיירי עבודה זרה?
למה? למשל בשריפת ספרי מינים. ע"ז לפני הזרתם לרוח וכו'.
ומי אמר שהאפר הוא לא גופה?
האם מותר לחלל שיירים של גופה אחרי שהיא נרקבת?
יצאתי מנקודת הנחה שרצונו של אדם הוא כבודו - אפילו אם הוא מבקש לעשות דבר שנתפס כביזיון.
למשל: לרחוץ את הרגליים של הבן שלך ולשתות את המים זה ביזיון - אבל אם זה רצונך זה הוא כבודך. כך גם כאן.
אדם שנשרף לחלוטין יצא מכלל אדם: "המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות ה"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור, וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופין טהור".
אם הדבר הוא ביזיון, והביזיון הוא לא פרטי של האדם אלא "קללת אל'" וגו', אז אין האדם רשאי למחול עליו.
טהור לא אומר שאין ביזיון. למה אתה משליך מטומאה על ביזיון? לא כתוב שם שיצא מכלל אדם, אלא טהור.
הלנת המת - קללת אלוהים, בזיון שמים, איסור תורה ולא נתון למחילה.
שריפה - בזיון המת, לא איסור תורה וניתנת למחילה (רצונו הוא כבודו).
הוא טהור כי הוא יצא מדין אדם. ראה את לשונו בפירוש המשנה (אהלות פ''ב ה''ב) "ואפר שרופין - אפר בני אדם הנשרפין אם לא נתערב בהם אפר העצים. וחכמים חושבין את האפר הזה כמו הגבס כי משנשרף יצא מדין המתים"
למה אתה טוען ששריפה היא בזיון שהוא לא כרוך בהלנת המת עצמו?
שוב, "יצא מדין המתים" לעניין טומאה. לא לעניין ביזיון.
הלנת המת היא אסורה לא משום בזיון המת אלא משום "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", לכן גם האדם לא יכול למחול על הביזיון הזה ולבקש להלין אותו.
בשריפה אין הלנת המת, יש רק ביזיון למת עצמו. ולכן כאן אפשר לשאול אם האדם יכול למחול עליו - לענ''ד כן.
גם כאן אני לא מבין כמוך, אני מבין שהוא יצא מכלל אדם. בכלל.
אין שום סיבה להגיד כך. לא מדמים דברים סתם כי ככה נראה לנו. לא?
אין לזה מקור מפורש, בטח שלא מהתורה (בניגוד להלנת המת שהוא איסור תורה כאמור).
מאיפה לומדים את כבוד המת שממנו נובעת החובה בהספד? זה דבר 'בסיס' שאין לו מקור מהתורה.
קודם כל כן אפשר לדמות דברים עם מכנה משותף, ככה בדיוק לומדים הלכה.
דבר שני - כאן אני לא חושב שזה דימוי אלא דברים מפורשים "משנשרף יצא מדין המתים".
דבר שלישי ועיקרי - אפר הוא לא הלנת נבלה אין בו צורת אדם או שום דבר מאדם וממילא אין בו "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי".
לא יודע על מקור כרגע.
אפשר לדמות דברים עם מכנה משותף. כאן אין שום מכנה משותף.
מה הקשר בין הלכות טומאה לבין ביזיון המת?
גם על גוי יש צלם אלוקים, וזה בזיון למלך.
יצא מדין ה[מטמאים כ]מתים. לא רואה חיוב להגיד שאין עליו בזיון.
ואם כבר על דימוי מילתא למילתא, אתה באמת רוצה לראות כמה הבדלים יש בין דיני טומאה לבין הלנת המת? (שמשם אני לומד)
🙄 אחד ל@ארץ השוקולד
הדוכס מירוסלבכל דבר שלא מתיישב להם ע"פ פשט הם ישר נוטים להאשים חלק שלם בתורה 
לא מתיישבת לי הסוגיה? זה בגלל שיש שם איזה רמז. אני לא אוהב רמזים.
זהו יישבתי הכל 
איך מצאת את זה?
כלפי כלל העולם.
וגם יש את העניין של דורנו העני והאביון של הערקתא דמסנא. גם אם מי שאמר את זה היה ירא וישר, זה מוסיף שמן למדורת הכופרים.
קטגוריה:ירמיהו לד ה – ויקיטקסט
או פה, יש כמה וכמה מקורות
לא נראה לי שתמצא, זה מפורש באריכות בתוספתא סנהדרין:
"מה הן שורפין עליהן מטתו וכל כלי תשמישו".
ובשבת:
"שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר (ירמיהו ל"ד ה') בשלום תמות ובמשרפות וגו' כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטות ומה הן שורפין עליו מטתו וכלי תשמישו מעשה שמת ר"ג הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה".
מה דעתכם בעניין?
לפני שנים אחדות הרב ישראל אריאל הוציא ספר בשם "שופר ולולב בשבת" שבו הוא קורא גם לתקוע בשופר בשבת, לפחות בירושלים, וגם ליטול ביום טוב ראשון שחל בשבת.
אך תכל'ס אלה שתי סוגייות נפרדות לחלוטין, ובעוד לא השתכנעתי בכלל לגבי שופר, לגבי לולב אני מוצא טעם רב בדבריו.
בקיצור נמרץ, שלוש טענות חשובות לחזק את האמירה לפיה צריך ליטול לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת בארץ ישראל, (לא בחול המועד, ולא במועד בחו"ל, בבית, ולא בבית הכנסת):
א) יש סיבות טובות להניח כי הסוגייה השנייה (בבלי סוכה, מד.) שסותרת את מסקנת הסוגייה הראשונה (שם, מג.) היא בעצם תוספת מאוחרת, כנראה של חכמי בבל בדורות שאחר חתימת התלמוד, שפשוט חולקים על מסקנת התלמוד. כל הסגנון שם תמוה, הלשון - אינה כלשון התלמוד, והשינוי של 180 מעלות מכל מה שקדם בסוגייה, מעורר קושי רב.
ב) המנהג בפועל בארץ ישראל בתקופת האמוראים ובדורות שאר חתימת התלמוד היה ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת. כמבואר בירושלמי (עירובין פרק ג הלכה ט), בספר החילוקים, ובפיוטי הקליר. והרי לכל אורך הדיון בגמרא: אמוראי בבל, שלא ידעו מה המנהג בארץ ישראל, ניסו לברר זאת, ולקבוע הלכה למעשה על פי אותו מנהג, ואף המסקנה הדחוקה של הסוגייה השנייה מבוססת על חשבונות הלכתיים שמטרתם ליישב את ההלכה עם העדות של אמוראים שדיווחו על המנהג בארץ לגבי מצוות ערבה בשבת!
ג) גם אם נקבל לחלוטין את מסקנת הסוגייה השנייה בגמרא, לפיה בני ארץ ישראל בטלים כלפי בני בבל, ולכן אין ליטול לולב גם בארץ, כדין חוץ לארץ, יש מקום רב לטעון שכיום, כשהמרכז הגדול ביותר של יהודים בעולם הינו בארץ ישראל, וגם מרכז התורה הוא ללא ספק בארץ ישראל, כבר אין בני ארץ ישראל בטלים, ויש לשוב לנהוג על פי דין המשנה - וליטול. (אדרבה, אולי יש אפילו מקום לטעון שכיום בני חוץ לארץ בטלים כלפי בני ארץ ישראל וגם הם חייבים ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת).
יש עוד הרבה מאד מה להוסיף, אך קיצרתי.
חשוב להבהיר, אני כן בא לעורר דיון, אך אני בהחלט לא בא להורות הלכה נגד המנהג המקובל ופסק השולחן ערוך, ומפציר במי שמעיין ומגיע (כמוני) למסקנה שצריך ליטול בשבת: לעשות זאת בצנעה, לא להוציא את ארבעת המינים מהמבנה בו הוא נמצא, ולאחר שנטל והניח - לא לטלטל אותם עוד. אישית, אני גם נמנע מלברך בשם ומלכות. (לגבי שהחיינו אפשר למצוא פתרונות כמו פרי חדש או בגד חדש).
המאמר הראשון הוא מאמר ישן של הרב יואל אליצור שמסכם בגדול את הסוגייה בצורה יפה, אם כי חלקית.
והפרט הכי מעשי בו הינו המשפט האחרון, בו הוא מביא מהרב רבינוביץ' זצ"ל שמי שנוטל בצנעה לא עובר בשום איסור, (מובאת גם דעת החולקים).
המאמר השני, של הרב אליהו ובר, שחלקו השני עוסק בלולב, עניינו להוכיח שכיום צריך ליטול בארץ ביו"ט שחל בשבת.
שמרנים תרגישו חפשי לתקוף אותי. אך אנא, לקיים בלב "את והב בסופה".
ולכן במצבים שחז"ל תיקנו לבטל את המצווה - נישמע להם. טענתי היא שהם לא ביטלו ביו"ט שחל בשבת. ואיך נימלט מחשש איסור? על ידי ציות לתקנה המופיעה במשנה: "הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ". (סוכה פרק ד משנה ד)
יש מה להרחיב ולדייק, אך זה המסר שבאתי להעביר.
יש סט ש"ס גדול בלי מפרשים(רק רשי ותוס' בלי ראש ריף וכו)?
אני רוצה לרכוש טאבלט(מחשב יקר יותר וגם המטרה היא בלי אינטרנט) שישמש ללימוד תורה..
יש תוכנה חינמית או זולה שמכילה ש"ס צורת הדף שיהיה אפשר בטאבלט להעיר הערות או לסמן בה?
לפעמים דברים שנכתבים יושבים על הלב במשך שנים. במיוחד אם יודעים שהדברים עדיין מופיעים
קצת אחרי שנכנסתי לניהול הפורום מחקתי או ערכתי כל הודעה שנראתה לי פוגענית כמה חודשים או שנים אחורה. אם מישהו רוצה שאני אמחק הודעה כלשהי שפגעה בו ופיספסתי אותה, לא משנה מי כתב אותה וכמה שנים אחורה זה קרה, הוא מוזמן לפנות אלי בפרטי. כמובן גם הודעות שאני כתבתי
גמר חתימה טובה לכולם
קעלעברימבאראחרונהגמר חתימה טובה
מה אתם אומרים? מה צריך להיות היחס לכך שאנו מנועים מלקיים מצוות שופר השנה?
צער/באסה על כך שאנחנו לא נזכה לקיים מצווה דאורייתא של שופר השנה?
לנשום לרווחה שחז"ל 'פטרו' אותנו מחובה זו? - פחות לחץ וסטרס, תפילה קצרה יותר ובכללי אווירה קלילה יותר בלי שופר על הראש, חז"ל קבעו שלא צריך אז מיותר...
אין מה להתבאס כי גם ככה מבחינה רוחנית בחסידות אומרים שהתיקונים של השופר נעשים בשמיים על ידי שמירת השבת
תשובב אחרת
יאללה, מחכה לשמוע את דעתכם!
אפשר לצרף טעם רוחני בתןר תוספת חשובה לטעם ענייני, אך לא לטעון שהוא העיקרי.
גם שמעתי את מו"ר הרב אשר וייס, לא השתכנעתי
ברור שבמהלך הדורות דווקא היו הרבה אנשים במצבים שונים, בטח בשנים קשות של שמדות גירושים ופוגרומים שהיו נאלצים ללכת עם שופר ביד למישהו שיתקע עבורם או ילמד אותם איך לתקוע. זו סיטואציה הגיונית ביותר. ובימי קדם היתה שכיחה פי אלף.
מה היה בעבר ואיך זה התפתח\לא התפתח במגזרים השונים הנאמנים לתורה [לצורך העניין- שס, יהדות התורה, וציונות דתית]
מה בעניין חברות בכנסת ומה בעניין תפקיד בממשלה?
בעיקר מזווית הפסיקה ההלכתית
עצם הצבעת נשים בבחירות, דווקא הרב קוק התנגד לזה (כמו שגם התנגד לבית יעקב).
לתשומת לב, אלו שמנסים להשתמש בו בטענות שצריך "להתקדם" ולהתאים את ההלכה...
שמשפיעה באופן ישיר על כוחה של המפלגה.
ולכן הגיוני לסבור שבאופן עקרוני ראוי שלא לתת לאישה עסק בציבוריות, ומשום עת לעשות לה' כן לקרוא לנשים להצביע
אבל חברות בכנסת ובממשלה היא קצת שונה
זה כן יכול להשפיע על הפופולריות של המפלגה בקרב ליברלים יותר, ופה נכנסת הסוגיה התורנית
אולי @הסטורי או @אריאל יוסף ידעו
(אני רק יודע שהרב עוזיאל והרב ישראלי והרב הרצוג והרב חיים דוד הלוי ועוד התירו הלכתית בספרים שלהם. כמו כן - ראיתי שבמפדל היו טובה סנדרהאי, שרה שטרן-קטן, וגילה פינקלשטיין וכמובן איילת שקד, אורית סטרוק ועידית סילמן)
הרב אבינר לחוטובלי: אם ממילא יש ח"כיות, עדיף לבחור בטובות ביותר - כיפה
(אני חושב שהיה זכור לי משהו כזה במעורפל)
ניתן לקיים הלכה ולהיות נבל ברשות
שעלולות להתחפש ל'רוח התורה'
(זה לא פוסל כל טיעון של 'רוח התורה', וגם לא בהכרח במקרה הספציפי הזה. רק מציב במקום לגיטימי את הטענה ההופכית 'לפעמים רוח התורה זה רק תירוץ לשוביניזם')
"הנה קבלתי מכתבו הארוך מאד המלא דברי תוכחה על כל גדותיו על מה שלפי דעתו נדמה לו שתשובותי סימן י' וסימן ע"א מספרי אגרות משה על אבן העזר יגרמו איזה פרצה בטהרת וקדושת יחוס כלל ישראל וכו', אבל האמת שאין בדברים שכתבתי ושהוריתי שום דבר שיגרום חס ושלום איזה חלול בטהרת וקדושת ישראל אלא תורת אמת מדברי רבותינו הראשונים, והערעור של כבוד תורתו הרמה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים בחכמה להבין מצות ה' יתברך בתורה הקדושה לפי אותן הדעות הנכזבות אשר מזה מתהפכים חס ושלום האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא, שיש בזה קפידא גדולה אף בדברים שהוא להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו כמה תקנות להוציא מלבן. ואני ברוך ה' שאיני לא מהם ולא מהמונם וכל השקפתי הוא רק מידיעת התורה בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל. ואין הטעמים מהשקפות חיצוניות וסברות בדויות מהלב כלום אף אם להחמיר ולדמיון שהוא ליותר טהרה וקדושה"
רק מתלמידי חכמים גדולים וצדיקים ששימשו את רבותיהם הגדולים בדור שלפני, ואם זה מגובה המקור מאגדתא בארון הספרים היהודי, מה טוב. ואז זה וודאי שזה לא מרוח חיצונית.
אם אדם מהרחוב טוען שדעות ת"חים גדולי הדור (באגדתא או בהלכתא) זה רק תירוץ לשווניזם זה ביזוי ת"ח . כמובן ניתן לחלוק, אך לא לטעו ןשזה תירוץ לשווניזם.
ב. בסוף זה מוכרע אחרי כמה דורות לפי מה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה בהנחיית חכמיה. בדורו של הגרא היתה שאלה אם החסידות ראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרמבם היתה שאלה אם הפסילוסוטפיה היהודי תראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרב קוק האם התייחסות חיובית לציונית חילונית ראויה לבוא בקהל. אחרי כמה דורות כל אלו הוכרעו כחלק אינטגרלי מרוח היהדות (למרות שבקשר ליחס לצינוות החילנוית עדיין לא הוכרע במלואו , בניגוד לחסידות ופיסלופיה היוהדית). אבל כמובן כל בית מדרש שאין לו בניין אב אינו בית מדרש. אם יש דעה שנאמרת על ידי אנשים שאינם תלמידי חכמים ששימשו את רבותיהם, היא סתם עוד דעה שמנסרת בחלל העולם וצריך להזהר ממנה כמו כל דעה לא תורנית, הלנו היא אם לצרינו.
ג. בכל מקרה כשם שלא מבררים הלכה על ידי אגדתא, כך לא מבררים רוח תורה על ידי הלכה. אחרת ניתן למצוא היתרים הלכתיים לאשת יפת תואר או להריגת גויים, ולהיות נבל ברשות. כל המערבב הלכה ואגדא עובר באיסור כלאיים, הן בפסיקת הלכה והן בעיון מה רוח התורה
ואם המקור של הרמב"ם לכך הוא מקור חיצוני ולא דגרי רבותינו, זה משנה?
של חכמי דורינו גדולי הדור לזה, והאם ראוי להכירע כמורה נבוכים להנהגת דורינו.
כשםששאתה לא פוסק מהגמרא להלכה אלא על פי ראשונים ואחרונים עד פסוקי דורינו, כך לא נתין להכיע ברוח התורה להנהגות ציבוריות ממורה נבוכים על פי פרשנות של אדם מהרחוב, אלא רק על פי גדולי חכמי התורה ששמשו את רבותיהם.
ב. מה כתוב בעניין זה במורה נבוכים?
ג. בכלל לא נכנס ספציפית למחלוקת הספציפית הזו של נשים בפוליטיקה
דיברתי בכללי על הספר, לא על עניין זה, כי לא מכיר התייחסות במורה נבוכים לנושא הזה.
בסופו של דבר, המורה נבוכים מבוסס גם על חכמת יוון ולא רק ענייני קודש, לכן תהיתי איך אתה מתייחס לספר שרב חשוב כתב שמסתמך על מקורות חיצוניים, האם זה נחשב רוח התורה או שלא?
על שום ערך מערכי יוון.
לוקיגה היא אוניברסלית בין אם יווני גילה אותה ובין אם סיני.
משפט פיתגורסלא הופך להיות יווני כי יווני גילה אותו, כנל לוגיקה אריסטוטלית. אריסטו לא המציא כלום, הוא גילה.
כשם שכוח הכבידה אינו אנגלי רק בגלל שאנגלי כילה אותו.
שמע האמת ממי שאמרה. חכמה בגוים תאמין,תורה וערכים בגוים אל תאמין.
ב. לעיתים יש ערכים גויים שנקלטים באומה היהוגית לדורותיה אחרי זיכוך ובירור ורגולציה, ורק אחרי אישורחכמי ישראל וקבלת האומה. קוראים לזה ליקןט ניצוצות. אבל דווקא מורה נבוכים אינו דוגמא לזה, מאחר שהוא מבוסס 100 אחוז על שכל ולוגיקה, וכלל לאעל מיסטיקה וערכים
א. מקורות של אגדתא שמלאים בארון הספרים היהודי
ב. יותר חשוב - דעות בעניינים אלו של תלמידי חכמים גדולים ותצדיקים ששימשו את רבותיהם בדור הקודם.
(ג. במקרה של מוסר טבעי - מצפון שכל ישר ואינטואיציה)
א. ככלל, נשמע נכון, אבל לפעמים ההבנה של התובנה הנכונה מאוד קשה, אתן לדוגמא את המחלוקת על מידת השכרות הרצויה בפורים התלויה בהבנת האגדתא על רבה ורבי זירא.
ב. גם כאן, לעיתים רבות יש מחלוקות בנושא.
ג. שכר ישר ואינטואיציה שונה לרוב בין בני אדם.
א. לכן יש את ב'. וכמובן לא רק גמרא אלא דברי אגדתא של חכמינו שאחרי הגמרא בכל הדורות. למשל ברור שיש התייחסות לשכרות בפורים מהגמרא עד ימינו אצל ראשונים ואחרונים.
ב. מחלוקת יש גם בהלכה. לגיטימי. כבר אמרו רבותינו עשה לך רב.
ג. דיברתי ב ג על מוסר טבעי, לא על מוסר תורני שאינו טבעי
א. ועדיין יש מחלוקת בכך מן הקצה ועד הקצה.
ב. זה עונה לפרט, אבל זה נותן טווח גדול במה הכלל חושב.
ג. גם בהנחה מה טבעי יש הבדל בין בני אדם.
א. גם בהלכה יש מחלוקות מהקצה אל הקצה. אין הבדל. בסוף יש ליהדות גבולות גזרה ברורים של רוח תורה, ויש גם דברים שמוכרעים לדורות (למשל ברור שכל רב יטען היום שנגד רוח התורה לשאת שתי נשים בימינו, גם אם יש היתר הלכתי). בכל מקרה הרבה פעמים רוח תורה אינה חד משמעית אלא יותר מגמה וכיוון תרבותי מאשר שאלה חד משמעית של אסור/מותר.
ב. כנ"ל בסוף האומה לדרות מכריעה בכלל מה נשאר ומה נופל וכמה חלק כל דעה ושיטה מקבלת.
לגבי דילמות ערכיות של פוליטקאי - ראוי שייתיעץ בענינים ערכיים עם כמה שיותר מגוון רחב של רבנים גם אם חולקים אחד על השני , כמובן בתנאי שהם מתאימים להשקפת מפלגתו (למשל אין סיבה שסמוטריץ יתייעץ עם הרב לנדוי). בסוף כיו םבדמוקרטיה אתה יכול להביא להצבעה בקלפי את כל הדעות. באשר למה יקרה בימי המלך המשיח או מה קרה בבית ראשון ושני - אני מעריך שהשליטים התייעצו עם כל המגוון של החכמים
בדור (ונבאים כשהיתה נבואה ושתהיה בעתיד). וכמובן אין מנוס מכוחניות פוליטית כי כך העולם עובד, למשל ראה את נידוי רבי אליעזר או נידוי רבי מאיר ורבי נתן או חרם הגרא על החסידים, אך בסוף גם פה האומה לדורותיה תכריע. אך כמובן זה תפקיד מלך אידאלי שיש לו רוח קודש - שהוא בסוף זה שמכריע בעצמו לבד בשורה התחתונה בעניינים ערכיים, ושאר דעו תהחכמים הם רק המלצה לגביו.
ג. בחלק - ג , דברתי על דברים שברורים שהם טבעיים. ובענין הזה אין הבדל בין יהודי לגוי. אי אפשר ללמד זכות על אייכמן, כי עשה משהו שברור שהוא נגד המוסר גם אם לפי החוק
א. שים לב שהדוגמא שהבאת היא משהו שבו הוטל חרם בנושא של רבינו גרשום.
ב. טענה מעניינת.
ג. סבבה, זה מאוד מסייג את האמירה בסוף לדברים מוסכמים.
א. דברתי על זה שגם רב תימני יאמר לתימני היום שזה נבל ברשות התורה לשאת שתי נשים, למרות שמותר לו הלכתית ולא חל עליהם חרד"ג (אפילו אם התימני גר במדינה שזה מותר ואין דינא דמלכותא).
ב. זה בסוף נאמר על המשיח שנחה עליו רוח ה שבאמצעותה ידע את הערכים לשפוט , וגם שלמה ביקש לב חכם לדעת טוב ורע לשפוט , והיתה חכמת אלוקים בליבו.
ג. במוסר טבעי זה נכון. אבל יש דברים שהם מוסרברור והפוסטמודרנה והפרוגרס חוטאים בהם ברמה התרבותית
בזמן המנדט הבריטי, כבר בשנת תרפ"א.
חשוב לציין ברקע, שכל המושגים של בחירה דמוקרטית היו יחסית חדשים בעולם וברוב מוחלט של המדינות שכן היו דמוקרטיות - לא היתה זכות הצבעה לנשים (לדוגמא: בשוויץ זכות ההצבעה לנשים ניתנה רק בתש"ל!).
בציבור הדתי/חרדי (מושג זהה במונחים של אז) עלתה התנגדות חריפה כפולה - גם שזה אסור תורנית הלכתית/השקפתית וגם שזה פשוט 'נישט שייעך' (=לא שייך) נשים חרדיות (סטייל 'בתי האונגרין' מאה שנה אחורה) - פשוט לא ילכו להצביע ולא יבינו מה רוצים מהן.
רמת הניכור היתה כזאת שרבים מהציבור הדתי האמינו, שגם מפלגות הפועלים לא באמת חושבות שנשים צריכות להצביע, אלא זה בסה"כ דרך להכפיל כח - כי הפועלות ילכו להצביע והדתיות לא...
השלטונות הבריטיים (שגם אצלהם עברו באותן שנים תהליך של נתינת זכות הצבעה לנשים) הכריעו שאמנם תינתן זכות הצבעה לנשים, אך במשפחות שמרניות הבעל יוכל להצביע גם בשביל אשתו. (כן, היום זה נשמע הזוי).
נוצר פולמוס בין רבנים 'מקלים' שטענו שאפשר להתיר, לבין 'מחמירים' שטענו לאיסור גמור. הרב קוק תמך עקרונית בעמדת המתנגדים להשתתפות נשים בבחירות, אבל הקפיד לא לפסוק שזה אסור, אלא רק שזה לא מתאים לאורחות היהדות והצניעות, אה וגם אם נשים יתערבו בענייני ציבור, זה עלול ליצור בעיות בשלום בית.
אגב, הפולמוס הזה היה אחד מכמה עניינים (יחד עם הקמת הרבנות הררשית), שדחף את 'העדה החרדית' לדרוש מהבריטים להכיר בציבור שלהם כ'עדה דתית נפרגת' ולא כחלק מ'הישוב המאורגן' שקיבל סוג של סמכויות אוטנומיות מהשלטון הבריטי כלפי היהודים.
היה ויכוחים סביב חברות כנסת דתיות כמו סביב מזכ"ליות ליישובים?
אבל חידשת לי ששנים קודם היו שתי ח"כיות.
לגבי עצם ההצבעה המציאות ניצחה. ברגע שיש זכות הצבעה, אם נשים לא תצבענה, מפסידים חצי מהכח.
גולדה מאיר היתה בשלב מסויים מועמדת לראשות עריית תל אביב, ולטענתה היא לא נבחרה כי החרדים התנגדו (כידוע, היו בתל אביב אדמו"רים וחסידיהם בהמונים).
אכן כפי שציינו כאן, הרב ישראלי הסביר שמינוי לזמן, שלא קבוע ובוודאי שלא עובר בירושה - אינו מוגדר 'שררה' וממילא מותר שיהיו נשים (וגויים).
מענייןטיפות של אורגם פה מדובר על אופן שבו התפקיד עובר בירושה?
"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם"
אם אתה רוצה, הרב ישראלי כאן: עמוד הימיני פרק יב אות ח
וסיכום טוב של דעות המתירים ונימוקיהם כאן:
של הליכה לקלפי ולכן הוצע אז פיתרון שבחלק מהמקומות הגברים יצביעו עבור הבנות במשפחה.
אתה יודע אם הוא צודק בכך?
כי שבתאי טבת מפנה לפשרה שהושגה בפועל
ואם היו מצביעים כולם (בניגוד להחלטה שקבלו להחרים את הבחירות בשל נושא הצבעת הנשים), כל ההיסטוריה של המדינה יכלה להיות שונה.
סתם, אנקדוטה מעניינת.
אתר חדש של ספרים ומאמרים און ליין:
ספריית לייבוביץ | הספרייה התורנית
כמובן יש את היברובוקס, אוצר החכמה ואת:
ערב טוב,
מצורף לזיכוי הרבים חוברת להורדה של כל ההלכות לחגי תשרי כולל הלכות ראש השנה, יום הכיפורים, ארבעת המינים, סוכות, יום טוב וחול המועד שנככתבו על ידי הרב ירון אליה.
ניתן להוריד את החוברת כאן 20260906223103.pdf
כמו כן מצורפים קישורים לקריאת כל ההלכות אונליין.
כתיבה וחתימה טובה לכולם!
הסימנים וסעודת הלילה • הסימנים לשנה טובה • סעודת הלילה • הנהגות יום ראש השנה
דגשים לראש השנה שחל בשבת • ערב החג • סדר היום • לקראת ערב שני
איסורי יום הכיפורים • איסור רחצה • איסור סיכה • נעילת הסנדלר • אישות
מעוברות ומניקות וחולים בתענית • נטילת תרופות • אכילה ושתיה ל"שיעורים"
מצוות ישיבה בסוכה • חיוב ישיבה בסוכה • ברכת לישב בסוכה ◦ מנהג ספרד באכילת שאר דברים ◦ מנהג אשכנז באכילת שאר דברים ◦ מנהג תימן
מבוא להלכות יום טוב • מלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש • מלאכות שנאסרו אפילו לצורך אוכל נפש • היתרי מלאכה שלא לצורך אוכל נפש • הלכות נוספות הקשורות לצרכי יום טוב
כיבוי אש וגרם כיבוי ביום טוב • כיבוי אש ביום טוב • גרם כיבוי ביום טוב
