אז הבת שלי בת שבעה חודשים נדבקה וחלתה. איזה קשה זה, כבר שלושה ימים לא אוכלת, לא שותה, נראית כמו בובת סמרטוטים. אני איתה כל היום כל היום, דבוקה אלי, נס שקצת מסכימה לינוק מידי פעם וככה לא מתייבשת.
שחררו אותנו לבידוד בבית, ואני פשוט משתגעת. סליחה על הקטנוניות והכי חשוב שתהיה בריאה בעז"ה, אבל מרגישה כל כך לבד!! מאז שחלתה אף אחד לא מרים טלפון להתעניין מה שלומנו, אם צריכים עזרה במשהו, כאילו היא מדבקת דרך הטלפון. כל השכנות שתמיד אני ראשונה לעזור כשהן לא מרגישות טוב, או שצריכות עזרה במשהו, לא שומעים מהם.
המשפחה שלי, אף אחד לא מתקשר להתעניין, הם יודעים שאני במעצר בית, כלום! והם מחוסנים, יכולים לבוא לבקר בלי חשש.
ובעלי לא מבין מה אני רוצה בכלל, אני בבית, יש לי יותר זמן... כאילו באמת? אין לי כוח לכלום! לא ישנה נורמלי, גם בגלל הקטנה וכשהיא נרדמת סוף-סוף לא יכולה שלא לבדוק כל שניה שהיא בסדר ונושמת... ואין לי כוח לבית ולאף אחד, והיום יום חמישי, ולא אכפת לי, די. שבעלי יבוא ויעשה הכל לשבת.
הוא לא מבין שהיא רוב הזמן עלי, נרדמת ומתועררת, בוכה בלי כוח, אני רבה איתה על עוד מציצה של חלב(במזרק היא לא מסכימה, פשוט לא). ואני מותשת נפשית ופיזית.
נראה לי הכי קשה זה ההתעלמות של הסביבה, כאילו אני אשמה במשהו וכאילו אנחנו מצורעים. אנחנו מחסנים את כולם, לא חלמתי שנדבקה כשהתחיל חום. מסתבר שנדבקה מאיזה אירוע שהינו איתה, ומי שהיה חולה בדיעבד לא טרח לספר ולנו לא ניתנה הזדמנות להתגונן. אז הכעס כפול.
רוצה לברוח ולהעלם לכולם אם לא הקטנה שצריכה אותי.
פרקתי תודה
שחררו אותנו לבידוד בבית, ואני פשוט משתגעת. סליחה על הקטנוניות והכי חשוב שתהיה בריאה בעז"ה, אבל מרגישה כל כך לבד!! מאז שחלתה אף אחד לא מרים טלפון להתעניין מה שלומנו, אם צריכים עזרה במשהו, כאילו היא מדבקת דרך הטלפון. כל השכנות שתמיד אני ראשונה לעזור כשהן לא מרגישות טוב, או שצריכות עזרה במשהו, לא שומעים מהם.
המשפחה שלי, אף אחד לא מתקשר להתעניין, הם יודעים שאני במעצר בית, כלום! והם מחוסנים, יכולים לבוא לבקר בלי חשש.
ובעלי לא מבין מה אני רוצה בכלל, אני בבית, יש לי יותר זמן... כאילו באמת? אין לי כוח לכלום! לא ישנה נורמלי, גם בגלל הקטנה וכשהיא נרדמת סוף-סוף לא יכולה שלא לבדוק כל שניה שהיא בסדר ונושמת... ואין לי כוח לבית ולאף אחד, והיום יום חמישי, ולא אכפת לי, די. שבעלי יבוא ויעשה הכל לשבת.
הוא לא מבין שהיא רוב הזמן עלי, נרדמת ומתועררת, בוכה בלי כוח, אני רבה איתה על עוד מציצה של חלב(במזרק היא לא מסכימה, פשוט לא). ואני מותשת נפשית ופיזית.
נראה לי הכי קשה זה ההתעלמות של הסביבה, כאילו אני אשמה במשהו וכאילו אנחנו מצורעים. אנחנו מחסנים את כולם, לא חלמתי שנדבקה כשהתחיל חום. מסתבר שנדבקה מאיזה אירוע שהינו איתה, ומי שהיה חולה בדיעבד לא טרח לספר ולנו לא ניתנה הזדמנות להתגונן. אז הכעס כפול.
רוצה לברוח ולהעלם לכולם אם לא הקטנה שצריכה אותי.
פרקתי תודה
רפואה שלמה במהרה!
בשעה אחרי שכתבתי גם אמא שלי וגם אחותי התקשרו להתעניין בשלמונו, כנראה אחותי זיהתה ואמר לאמא שלי או משהו. אמא גם שלחה אוכל.
