כל פעולה שאדם פועל מתייחסת בהכרח לדבר שהוא נמצא (מציאותי) ולא להיעדר (לחסרון/ דבר שאינו קיים).
דוגמה: אדם מכניס שולחן לחדר ריק - פעולת האדם מתייחסת לשולחן שהוא דבר מציאותי.
אם האדם יוציא את השולחן מהחדר - האם הוא סילק את השולחן או הפך את החדר לריק? בפשטות יש לומר שהוא סילק את השולחן משום שהחדר היה ריק גם בלעדיו.
עם זאת, ברור לנו שהסרת מחסום גלגלי הרכב היא הנעת הרכב בבחינה מסוימת. נמצא שאע''פ שהוא רק סילק את השולחן הוא כן גרם באופן עקיף לחדר להיות ריק.
כך גם אנחנו מוצאים שאנשים אומרים 'הוא עיוור את חברו' או שאלוקים 'עשה את האדם חירש'. אך מצד האמת, דבר זה לא הגיוני - איך אפשר ליצור כלום?
ייחוס זה מתפרש לשני פנים:
1. האדם (או אלוקים) לקח מאדם מסוים את החיות שהייתה בו, לדוגמה: כשאומרים שאדם עיוור את חברו מתכוונים שאלוקים לקח ממנו את כוח הראייה.
2. אלוקים ברא את המציאות אך לא מילא את כולה לפי דעתנו (לדוגמה: ברא אדם שלם עם לקות ראייה).
נמצא שאין זה כי אם ייחוס מקרי ולא באופן ישיר (כלומר אלוקים לא גרם לו להיות חרש אלא ברא אותו כך).
בנוסף, ידוע לנו שהרע הוא יחסי. אדם בריא מוגדר במצב 'טוב' ואדם חולה מוגדר במצב 'רע' - ההפרש בין אנשים אלו הוא החוסר בבריאות. נמצא שהרע הוא יחסי.
אם ניקח את דוגמת החדר שהבאנו מקודם: ונוסיף מידע מדובר ב'חדר שינה', רגע! אבל יש רק שולחן! אז החדר הוא רע. אם נוסיף מיטה החדר יהיה טוב.
נמצא שהרע הוא יחסי.
נמצא:
1. שהקב''ה לא גורם שום רע באופן ישיר (כלומר הקב''ה לא מתכוון לעשות לנו רע) אלא אדרבה הקב''ה נתן לנו רק מתנות! משום שאי אפשר לתת חיסרון (כמו שאי אפשר לעשות ריק). מתנות שהן החיים, המשפחה, החברים וכו'. וגם אם יש חסרונות במציאות הרי שחסרונות אלה נובעים מאופן עקיף (וכמו שלא הגיוני שנאמר לאדם שנתן לנו אייפון 8 - למה לא נתת אייפון 9?).
2. הרע הוא יחסי: הכל תלוי איפה אנחנו מציבים את הרף שלנו. אנחנו יודעים שכל מה שמציאותי הוא טוב והרע הוא חיסרון/העדר/ריק. - נמצא שכל מה שמציאותי, כל מה שניתן לנו הוא טוב!
3. אם כן, מדוע אנחנו מרגישים תחושת רע? משום שאנחנו מסתכלים החוצה, על סטנדרטים שהצבנו לעצמנו, כך שאם אני אקבל אייפון 5 וכולם יקבלו אייפון 9 - אני לא אשמח, אני אקנה באחרים משום שלהם יש. אנחנו כפויי טובה. צריך להעריך את כל מה שקיבלנו, כל כולו טוב, ולכן 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', כי עשייה מתייחסת רק למשהו מציאותי, רק לטוב.
דוגמה: אדם מכניס שולחן לחדר ריק - פעולת האדם מתייחסת לשולחן שהוא דבר מציאותי.
אם האדם יוציא את השולחן מהחדר - האם הוא סילק את השולחן או הפך את החדר לריק? בפשטות יש לומר שהוא סילק את השולחן משום שהחדר היה ריק גם בלעדיו.
עם זאת, ברור לנו שהסרת מחסום גלגלי הרכב היא הנעת הרכב בבחינה מסוימת. נמצא שאע''פ שהוא רק סילק את השולחן הוא כן גרם באופן עקיף לחדר להיות ריק.
כך גם אנחנו מוצאים שאנשים אומרים 'הוא עיוור את חברו' או שאלוקים 'עשה את האדם חירש'. אך מצד האמת, דבר זה לא הגיוני - איך אפשר ליצור כלום?
ייחוס זה מתפרש לשני פנים:
1. האדם (או אלוקים) לקח מאדם מסוים את החיות שהייתה בו, לדוגמה: כשאומרים שאדם עיוור את חברו מתכוונים שאלוקים לקח ממנו את כוח הראייה.
2. אלוקים ברא את המציאות אך לא מילא את כולה לפי דעתנו (לדוגמה: ברא אדם שלם עם לקות ראייה).
נמצא שאין זה כי אם ייחוס מקרי ולא באופן ישיר (כלומר אלוקים לא גרם לו להיות חרש אלא ברא אותו כך).
בנוסף, ידוע לנו שהרע הוא יחסי. אדם בריא מוגדר במצב 'טוב' ואדם חולה מוגדר במצב 'רע' - ההפרש בין אנשים אלו הוא החוסר בבריאות. נמצא שהרע הוא יחסי.
אם ניקח את דוגמת החדר שהבאנו מקודם: ונוסיף מידע מדובר ב'חדר שינה', רגע! אבל יש רק שולחן! אז החדר הוא רע. אם נוסיף מיטה החדר יהיה טוב.
נמצא שהרע הוא יחסי.
נמצא:
1. שהקב''ה לא גורם שום רע באופן ישיר (כלומר הקב''ה לא מתכוון לעשות לנו רע) אלא אדרבה הקב''ה נתן לנו רק מתנות! משום שאי אפשר לתת חיסרון (כמו שאי אפשר לעשות ריק). מתנות שהן החיים, המשפחה, החברים וכו'. וגם אם יש חסרונות במציאות הרי שחסרונות אלה נובעים מאופן עקיף (וכמו שלא הגיוני שנאמר לאדם שנתן לנו אייפון 8 - למה לא נתת אייפון 9?).
2. הרע הוא יחסי: הכל תלוי איפה אנחנו מציבים את הרף שלנו. אנחנו יודעים שכל מה שמציאותי הוא טוב והרע הוא חיסרון/העדר/ריק. - נמצא שכל מה שמציאותי, כל מה שניתן לנו הוא טוב!
3. אם כן, מדוע אנחנו מרגישים תחושת רע? משום שאנחנו מסתכלים החוצה, על סטנדרטים שהצבנו לעצמנו, כך שאם אני אקבל אייפון 5 וכולם יקבלו אייפון 9 - אני לא אשמח, אני אקנה באחרים משום שלהם יש. אנחנו כפויי טובה. צריך להעריך את כל מה שקיבלנו, כל כולו טוב, ולכן 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', כי עשייה מתייחסת רק למשהו מציאותי, רק לטוב.
