למה תמיד דווקא האנשים היותר טובים (כן כן.. אני אומר את זה גם על עצמי אבל בהקשר הזה זה באמת נכון..
) הם אלו שצריכים לעמוד בניסיונות האלה?? אז סבבה, עומדים ועומדים ועומדים ועומדים.. עד שכבר אין בנו כח. וזכותנו מתישהו גם להישבר. כי אחרים היו נשברים הרבה הרבה לפנינו (!!)
ועם זאת אנחנו מלאים ביטחון בה' שמכוון אותנו למקומות הנכונים.
מותר לפעמים להישבר..
בכל אופן, אני רוצה לסיים בחיוב- אז אסיים בקטע הנהדר הזה:
''אנחנו צריכים להיות חזקים,
פעם בשעת משבר כשהרגשתי שהכל נשבר וקורס,
נסעתי לראש הנקרה ושם, בין הנקרות,
בתקופת סוף החורף התנפצו הגלים אל הסלעים
בתנועות חזקות מאין כמותם,
מכיוונים שונים בזרמים ובצבעים גועשים.
באותם רגעים הזדהיתי עם הגלים.
רציתי להתחבר אליהם, לזרום אתם, להתנפץ אתם,
ואז אמר לי בעלי: עצרי רגע,
אל תסתכלי על הגלים אלא על הסלע שעליו הם מתנפצים.
הסלע הזה ממשיך לעמוד איתן ואיננו משתנה,
הוא עומד מחובר למקום שבו הוא נמצא"
(הרבנית דינה הורביץ הי"ד)
סוג של פריקה..
