אבל בשבוע 18 זה אמור לחזור לא?

אולי כדאי לנסות כמו בפיתגם "עם האוכל בא התיאבון"..

גם לי הייתה תקופה ארוכה כזו בהריון.
לי עזר לשים הלבשה תחתונה יפה (לפחות ככה בעלי ידע שאני מנסה להביא את עצמי לידי חשק).

עזר לי לקרוא בעניין הזה לפני שבעלי מגיע, אפילו פיזיולוגיה וזה, כדי לעורר את החשק וכו.
 

באזור 18:15.

בד"כ פעם בשבוע אני עובדת עד מאוחר ואז הוא מגיע יותר מוקדם.

אם לא מסתדר לו אז מביאים בייביסיטר.

איפה הפער ביניכם?

משמרות 🙄

לא נוח

מה לא עובד אצליכם בעצם

אני יוצאת מוקדם וחוזרת סביבות 16:30

הוא מפזר בבוקר, אחרי זה יוצא לעבודה. חוזר לרוב לקראת 19:00.

יש לבעלי גמישות לעבוד מהבית כשיש צורך.

יש בבית מטפלת מהצהריים ועד שאני חוזרת הביתה.  

וחוזר מתישהו בין 6 ל7 וחצי, תלוי בעומס בעבודה, בממוצע חוזר ברבע ל7.

אני עובדת 7 שעות, יוצאת לפניו לעבודה ומסיימת לעבוד ב3 וחצי

אני שכירה ובעלי עצמאי

מגיעה לעבודה בין 8 ל9, תלוי אם אני מפזרת,צריכה לעבוד 8 שעות

לבעלי אין שעות אבל הוא אוסף כל הזמן. יכול לעבוד גם עד 11 בלילה וגם יותר מאוחר

בסטנדרט חוזר באזור שש וחצי חוץ מיום שממשיך לקניות

תכלס היה במילואים יותר זמן מהסטנדרט..

יום בשבוע בד"כ הוא אוסף ואני עושה יום ארוך וחוזרת לקראת שבע

לק"י

נראה לי שזו היתה משרה מלאה.

היה יוצא עם מישהו מהעבודה דרך כלל ב-7:00-7:30. ומסיים סביב ארבע (לא היו שעות קבועות ממש. תלוי בעבודה שהיתה להם).

וחוזר כל יום בשעה אחרת, כי הוא עבד בכל מיני מקומות שונים. לפעמים בתוך העיר ולפעמים שעה נסיעה.

זה לא רלוונטי כי בעלי לא עובד ומאד נוכח בבית

אבל אני רואה מקולגות וגברים בתפקידים שונים בעבודה

חלקם תפקידים מאד בכירים

שרובם מקפידים חלק מהימים להיות נוכחים בבית

לצאת חלק מהימים ב15

לקחת את הילדים/ להיות איתם

לגבי שעות יותר מאוחרות

בתפקידים רגילים ישארו עד 16-17

בתפקידים בכירים גם יותר

אני חושבת שהיום יש מספיק מודעות במקומות עבודה לצורך של הגבר להיות מעורב בבית

רוב הגברים שכן נשארים שעות ארוכות בעבודה כל ערב

זה לא נובע מאופי העבודה אלא מהרצון שלהם לא לנכוח בבית (שיכול להיות לגיטימי

גם לי היו תקופות שסדרתי לי עבודה בשעות הערב כדי לנכוח פחות

אי אפשר להנכיח אדם בכוח בבית)

כי אנחנו לא ככ "נורמליים"

בעלי ר"מ בישיבת הסדר.

נמצא בסדרי בוקר קבוע שזה עד 13:00.

ואז יש ימים שנמצא גפ בסדר צהריים וחוזר הביתה ב18:00 בערך, ויש ימים שדווקא בצהריים נמצא בבית אבל בערב יוצא.

אני יוצאת מאוחר וחוזרת בשעות לא נורמליות 🙃

חלק מהשבוע עובדת מהבית אז מסתדר עם החיים.

כשיש ילדים קטנים, עוד פחות יש סטנדרט כי זה תלוי גם מה אופי העבודה, אבל גם תלוי מתי הוא מגיע מהעבודה ואיזה חלופות יש.

לרוב דורשת 8.30-9 שעות בעבודה.

מפה זה תלוי מרחק, משרה היברידית, דרישות, אופציה להשלמת שעות בערב..

אז אני לא מבינה איפה הפערים בינכם ;)

כשבעלי עבד במשרד הוא לרוב היה יוצא ממש מוקדם בבוקר וחוזר בסביבות 18. אבל חלק מהשבוע עבד מהבית.

כיום הוא במשרה גלובלית עם מרחב תמרון, יש בזה חסרונות שלפעמים גם בזמן בית "מובהק" הוא נדרש לפרוש לעבודה.  

עד לא מזמן הוא עבד רחוק מהבית במשרה לא גמישה

היה יוצא איזור 6 בבוקר וחוזר בין 6 ל7 בערב אם לא היו עיכובים נוספים

לאחרונה הוא עבר תפקיד למשרה צמודה לבית ממש, מרחק של כדקה הליכה

הוא יוצא מהבית בשבע וחצי בבוקר וחוזר באיזור 17 ואבא פי מליון יותר נוכח ב"ה.

אבל אני לא חושבת שזה נורמלי והשני לא, בהכרח. זה קשוח אבל זה מציאותי גם כך...

אבל כשאבא שלי עבד במשרה מלאה הוא היה חוזר כל יום באיזור 18-19, כי הוא בחר להתחיל לעבוד ב10-11 בבוקר. חמי יוצא כל יום בשש בבוקר וחוזר ב22-23. בעיקרון משרה מלאה זה בדר"כ בין 8-9 שעות עבודה, ושעת החזרה נגזרת ממתי אתה מתחיל לעבוד וכמה זמן נסיעה יש הביתה

בעלי עובד במשרה מלאה

יוצא בשבע חוזר בחמש וחצי פלוס (9 שעות במשרד)

אבא מאוד מאוד נוכח.

בדר"כ פעם בשבוע עובד מהבית ואז מפזר ואוסף את הילדים ואני מתעכבת עד מאוחר בעבודה.

הוא מתחיל בשבע או שמונה בבוקר.

אני מפזרת ואוספת

משרה מלאה שלהם זה פחות מהמשק.

יש לו יום חופשי אחד.

ובשאר הימים מגיע בין 14:00 ל15:00 בצהריים.

יש ימים מעט מאוחר יותר.

רוב השבוע יכול להוציא את הילדים מהגן מלבד יומיים שבהם הוא עובד בעבודה נוספת.

ראשון שני הוא ממשיך לעבודה נוספת ואז זה אומר שאחרי העבודה הוא יוצא שוב ב16:00 עד 18:00

שלישי רביעי חמישי הוא חוזר מוקדם ואז הוא מחזיר את הילדים ואני נשארת בעבודה אם באלי.

השעות אצלי יותר גמישות ואני משלימה מהבית אם צריך.

לומד בבקרים

עובד מאחד וחצי שתיים בצהריים עד שבע שבע וחצי בערב

אבל מאוד מאוד גמיש בשעות

אני לוקחת בבקרים ומגיעה לעבודה בתקווה לפני 9:00 בע"ה.... לא תמיד מצליחה.

בעלי מסיים לעבוד ב 15:00 ואוסף את הילדים ואני מסיימת ב 16:30 (אם הגעתי ב 9:00) ואז נסיעה הביתה- תלוי בפקקים.

אבל לא אוהבת להגיע הביתה מאוחר, לא סידור מוצלח בכלל

הייתי רוצה יותר זמן עם הילדים בלי לחץ

לדעתי אין דרך לנקות. (אפשר אולי להבהיר עם אקונומיקה אבל זה לא ממש מנקה. מניסיון).

את יכולה גם להפוך את המזרן אם אתם לא עושים את זה בשגרה.

וגם תנוח דעתך, מזרנים צוברים כתמים מהרבה דברים -זיעה, רוק, ילדים שהקיאו פשפשו וכו', אוכל שתיה גם יכול לקרות...

מעבר לזה שזה יסתיר את הכתמים הקיימים, זה גם יעזור שלא יתווספו חדשים..

וגם לדאוג למגבת בקרבת המיטה לזמני אישות.. (עדיף איזה 2 שמשמשות באופן קבוע רק לזה)

ואפשר להשתמש בו תמיד.

לא ממליצה להתחיל לנקות כי לוקח לזה הרבה זמן להתייבש.

וד"א, תהיי בטוחה שיש עוד מזרנים כאלו בעולם..... יכול להיות גם אצל ההורים.... אמרתי בעדינות....

ואיזה הורים טובים ומסורים יש לך

תהנו מלא

להפוך את המזרון?

ומומלץ ממש להשתמש במגני מזרון

שלי קבוע על המיטות ולפני שאני נותנת למישהו לישון שם אני פשוט מכבסת

יש מגיני מזרון שהם ממש נעימים ולא ניילוניים כאלו.

עכשיו דחוף לפתור את הבעיה תבדקי באמת אם הופכים את המזרונים אז זה כן בסדר.

ואם אתם מתכננים לקנות חדשים אז מההתחלה לשים מגיני מזרון לשמור עליהם.

וזה באמת מורכב. ויכוח קבוע בין חמי לחמותי אם אפשר להצטופף ולארח את כולם או שלא כדאי.

לא דומה שבת כלה לאחות לפני חתונה

שזה אירוע חד פעמי ומיוחד

ליומולדת/יום נישואין או משהו דומה

וכן. לפעמים יש אירועים כאלו שעושים בשבילם מאמץ גדול יותר

ויחד עם זאת- לא לכל דבר צריך להסכים

לי יצא בשבת די דומה (שבת בר מצוה) אחרי לידה להחליט בשבת בבוקר שאני לא מבוגלת ללכת עם 3 ילדים לבד ושאני נשארת בדירה ולא הולכת לבית כנסת ובעלי בא לעזור לי אחרי התפילה

מי שעיקם את האף- היה לו אף עקום

והוא יכול להאשים רק את עצמו

בעלי אמר שלא בטוח שנבוא, אבל הם לא מצליחים לקבל את זה...

הלוואי והם יצליחו גם להבין את המקום שלנו.

לגבי התנאי של לאכול באולם לדעתי זה ממש לא הוגן, כי זה מעמיד אותם בסיטואציה לא נעימה. אולם עולה כסף ודורש כוחות של ארגון, גם אם זה נראה לכם בקטנה או שאתם מוכנים לעשות את זה בשבילם, יכול להיות שהם רואים אחרת את האפשרות הזאת

אני מסכימה ומבינה שאנחנו אלה שנפסיד (וכל השאר ירוויחו מקום נורמלי יותר).

לגבי האולם, אנחנו לא היחידים הסיטואציה ממש מפריעה להם, גם לעוד שני נשואים זה ממש קשה והם מקריבים בשביל זה, לכן עלה הרעיון של תנאי, אבל אני באמת לא מרגישה שזה נכון להציב תנאי להורים.

נשמע שזה צפוף אובייקטיבית ולא שאתם מפונקים. פשוט אני חושבת שגם אם כמה אחים נמצאים תחת הכותרת של "קשה" עבור כל אחד זה אומר משהו אחד, וזה תלוי בכוחות שלכם באותה התקופה, בשאלה אם יש תינוקות, בילדים השונים שלכם ושלהם ובעוד מלא פרמטרים. אז אפ להם נכון יותר להקריב ולהגיע - אחלה. ואם לכם זה לא נכון - זה בסדר גמור, ובעה שיהיו הרבה שמחות במשפחה שתזכו להצטרף אליהן בעתיד.

אבל בכל מצב עומדת מאחורי מה שאמרתי לגבי האולם, גם אם זה קשה לכל האחים.

אני חושבת שבאופן כללי חלק מהתפקיד שלנו ביחסים בינאישיים זה לדעת מה נכון לנו ומה טוב לנו. ההורים של בעלך עושים את זה בצורה מבאסת, אבל גם בצורה מצוינת - מה שנכון להם זה לארח בתוך הבית שלהם ולא באולם, ולכן זה מה שהם עושים. לכם כנראה נכון כרגע לא להתארח בצורה כזו - אז אל תלכו.

והאחרים גם כן צריכים לדעת מה נכון להם בסיטואציה..

יש אולי דרך לחלק את העומס של הסועדים? נגיד אם יש נכדים-אחיינים שהם כבר עצמאיים אז לעשות להם שולחן במטבח/חדר/מרפסת/כל חלק אחר של הבית ואז המבוגרים והילדים הקטנים ישארו לאכול בסלון ויהיה לכם יותר מקום?

את התינוקת לא הייתי משאירה לבד בחדר אחר, הייצי מנסה לחשוב אם יש דרך לשים אותה איתכם. אישית הייתי מעדיפה לאכול בתורות עם בעלי כשכל פעם אחד אוכל ואחד איתה במנשא או בידיים

סביב חתונה זה כן קצת יותר מחייב אבל לא בכל מחיר.

לא הייתי שמה תינוקת בת חודש בעגלה בחדר אחר כשהכל רועש. זה גם ככה די גיל של הנקה נונסטופ, אז בעיקר סינר הנקה ולתפוס פינה נוחה על הספה. 

אצלינו במשפחה כבר כמה פעמים עשינו שבת משפחתית ביישוב של אחי

אחי וגיסתי היו אחראים על הכל

וההורים שלי הגיעו כמו אורחים

זה ממש הקל עליהם..

את התשלום על האולם אני כבר לא זוכרת אם התחלקנו או שההורים שלי שילמו.

בבישולים התחלקנו וכל משפחה שילמה גם על החדפ והפינוקים שקנו.

כמובן לא אצלך!!

כי את תהיי מייד אחרי לידה

וזכית שבע לך ככה קשוב לצרכים שלך ❤️

אולי לאכול חלק מהארוחות בדירה שאתם נשארים בה? 

לבוא רק אם אני רוצה ולא כי צריך

בד"כ כשאני מאד במקום כזה פתאופ גם אני מוצאת את הרצון לבוא למרות הקושי ונהנית.

אבל ההרגשה שמוכרחים ושהפ יתבאסו עלי וכל זה מכניס אותי ללופ לא נעים.

ואם החלטתי בכל אופן לא לבוא, הכל טוב

תמשיכו לשמור על קשר עם המשפחה בעוד המון סיטואציות לא על זה ייפול דבר..

תחשבו על דרך לשמח את הכלה בצורה אחרת או משו כזה..

כשאת אומרת שחמיך וחמותך לא רוצים אולם זה משיקולים כספיים?

אתם מסכימים לשים על זה כסף?

מבחינת שאר האחים והאחיות איך הם רואים את זה? מפריע להם הצפיפות והעומס?

בעיניי אם אתם לא היחידים שמפריע להם מאוד העומס הייתי מנסה לארגן "קואליציה".

לדבר עם שני זוגות במשפחה שגם הם יהיו בעד אולם.

ואז לדבר בנחת וברוגע עם ההורים ולשכנע אותם.

ואם הבעיה של ההורים היא כסף אז כן שכל אחד יבטיח לשים על זה כסף כדי להשתתף בעלויות

ולהבטיח לעזור הרבה בארגון של האולם, בסדר ובניקיון.

במידה וכלום לא הולך,

אני לא הייתי מוותרת על שבת משפחתית.

בעיניי משפחה זה מעל הכל!! וזה ממש חשוב השבתות גיבוש האלו.

תנסו לראות מה יכול לעזור לך ספציפית להרגיש יותר בנח.

אולי תחפשו לבד דירה פרטית לעצמכם?

ואפילו שאת תהיי רק בחלק מהסעודות ותקצרי לעצמך את השהות.

אבל בעיניי האופציה לא להגיע היא לא אופציה (כמובן רק בעיניי, אבל באמת אני חושבת שזה מאוד מאוד מאוד חשוב)

זו שבת אחת לא נוחה וניכר שזה חשוב. הייתי מתאמצת על זה וזהו.

בהצלחה! 

הלמידה/ ההתפתחות חשובה לי

הזוגיות היא לא שיקול

כי אני לא אוותר על רצונות/ צרכים בהתפתחות שחשובים לי

כדי לשמור על איזון בזוגיות

ספציפית בנושא הלכה אני לא יכולה להזדהות

כי אני תמיד מושכת לצד המקל

אבל בנושאים כלכליים או התפתחות אישית

כן עשיתי דרך ולמידה

שעשו לי טוב

למרות שזה כן נוגע באיזון

נשמע שאם לא תעשי את זה, יהיה לך תסכול פנימי וכעס מודחק שבסוף יתפרצו ויפגעו בזוגיות הרבה יותר.

אני לא חושבת שיש בזה חוסר כבוד בכלל, בטח לא יותר מלדגול חורים בקירות 😂

אגב, שאלת אותו אם זה יפריע לו? כי מאיך שתיארת אותו נשמע צפוי שזה בכלל לא יפריע לו.

בעלי מבין יותר בתיקונים ואני מבינה יותר בבישולים

כל אחד והתחומים שלו

נהדר שלך יש רצון, תלמדי ותהני

זלזול יכול לבוא גם מהצד ההלכתי וגם מהצד הרוחני אחד כלפי השני/ה. אם אתם מכבדים ומעריכים אחד את השניה שם לא תהיה הבעיה.

מהנסיון שלי התסכול יכול להגיע בעיקר מהנסיון לגשר פרקטית על הפערים ביניכם. נניח שאת לומדת שצריך בסיטואציה מסוימת לעשות איקס, והוא חושב שצריך לעשות וואי. לא כי הוא חושב שהוא יותר יודע הלכה אלא כי סדרי העדיפויות שלו שונים, הרי גם בפסיקות שונות הפער הוא הרבה פעמים בסולם ערכים שמתועדף אחרת. למשל - שבת זה חשוב ופיקוח נפש זה חשוב, אבל מה מעל מה? אז במקרה הזה כבר הכריעו פה אחד, אבל בהרבה מהמחלוקות ההלכתיות היום לא הכריעו. אנחנו קוראים לזה "מקלים" ו"מחמירים". לפעמים זה המצב, ולפעמם מדובר על תיעדוף שונה או תפיסה אחרת של הסיטואציה, וזה לא ענין שחור או לבן.

אז אני חושבת שהשאלה היא שם מה תעשו, ופה הייתי ממליצה לך להתייעץ עם רב שמבין מורכבויות זוגיות והלכתיות, אולי אפילו רב שמייעץ לזוגות מעורבים או חוזרים בתשובה שמתמודדים עם משפחות לא דתיות (למרות ששניכם דתיים) כי באמת הנושא הזה הוא לא פשוט.

ברמה האישית יכולה לומר לך שאנחנו נקלענו לאיזשהי סיטואציה הלכתית מורכבת, אני באופי שלי וגם איפה שגדלתי בנאדם מאד הלכתי, והיה ברור לשנינו שהסיטואציה היא בעייתית הלכתית. ההתנגשות היתה בין ערך אחד שנחשב יותר "הלכתי" (סטייל שבת כשרות) וערך אחד מהתחום שנחשב יותר "רך" בהלכה (מתחומי בן אדם לחברו, אבל בסיטואציה מאד רגישה ומתמשכת, לא חד פעמית). בגלל מי שאני, עמדתי פשוט נבוכה מול הסיטואציה ולא ידעתי מה לעשות. בעלי לעומת זאת ציטט לי איזשהי פסיקה שגישרה על הפער באופן שמתחשב ברגישות הסיטואציה, אבל לא היה עובר בקלות בגרון לרוב האנשים (לדעתי גם הרב שכתב אותה, כתב אותה בדחילו ורחימו) ומבחינת בעלי זה היה האפשרות היחידה.

עכשיו עמדתי מול כמה אפשרויות, ולכל אחת השלכות משמעותיות: הבחירה הראשונה אם לשאול רב או לא (או במצבך- ללמוד הלכה או לא. ותמיד זה גם תלוי איזה רב את שואלת או איזה ספרים את לומדת, 70 פנים לתורה זה לא גוזמה..). אם לא אשאל רב, כמובן שאצטרך להחליט בעצמי. אם אשאל - יש 2 אפשרויות - האפשרות הקלה והנוחה היא שיגידו לי ללכת עם מה שבעלי אומר, ואז "קל" לבלוע את הצפרדע כי יש לי היתר מרב, אבל האפשרות הפחות נוחה היא שהרב יגיד לעשות משהו שמבחינת בעלי הוא לא אופציה, ואז גם יש שתי אפשרויות - לעשות מה שהרב אמר ולגרום לקרע של ממש בזוגיות שלנו, או לוותר על הפסיקה של הרב, ועל האמת ההלכתית שלי, למען הזוגיות שלנו.

אני נשואה הרבה שנים, ועד היום לא שלמה ב100% עם מה שבחרתי ובוחרת כל פעם מחדש במצב הזה. אבל עשיתי בחירה כלשהי, שהיא איכשהו הרע במיעוטו בעיניי.

לא יודעת מה הפואנטה שלי, אולי רק להראות לך מצד אחד את המורכבות ומצד שני לומר כמה הרבה מההחלטות גם שלנו וגם של הרב תלויות במיסגור של הסיטואציה (כמו הפסיקה שבעלי ציטט), ובסופו של דבר בסדרי העדיפויות הערכיים של כל אחד.

מה שלא תעשי, מאחלת הרבה הצלחה!

בסוף את כנראה מבשלת במטבח ומתעסקת באוכל ועוד בשבת

ויש כל כך הרבה פרטים של הלכה שאת צריכה לדעת.

גם אם בעלך היה לומד הלכה את עדיין היית צריכה לדעת.

אז במצב הנתון כנראה שהוא פחות יהיה הכתובת שלך לשאלות

אז את עוד יותר צריכה לדעת בעצמך.

כן במקומך הייתי עושה את זה לבד.

ולא נגיד מקריאה הלכות בשולחן שבת

כדי לא לתפוס את המקום של המובילה הרוחנית בבית

אבל ללמוד לבד בוודאי שכן.

אגב, גם אני מרגישה פער רוחני בתחומים מסוימים ביני לבין בעלי

וכל הזמן משננת לעצמי שאני האחראית הבלעדית לרוחנית של עצמי.

(והוא האחראי הבלעדי לרוחניות של עצמו שזה עוד חתיכת התמודדות חח)

וכדאי לעשות מהלך מתואם.

למשל בהלכות המטבח, אם את המבשלת אז יהיו פחות חיכוכים,

אבל למשל בהלכות שבת זו בעיה.

נגיד אצלנו אני עם הילדים רוב השבת ויוצאת איתם לטיולים ובונה איתם בלגו, קשקשים וכו' וממש לא מתאים לי שבעלי ידייק איתי או איתם דקויות של הלכות.

בהתחלה נגיד הפריע לבעלי שהם נוסעים בקורקינט

אולי זו רוח ההלכה. אולי קיצור שולחן ערוך מפורש.

לי זה לא משנה, אני נותנת להם לנסוע בקורקינט ואם בעלי היה מחליט ללמוד בצורה מסודרת על מנת לעשות, זה בהחלט היה פוגע בשלום בית.

לעומת זאת לי מפריע שהוא מדבר בלי סוף בתפילה, אבל זה אופי, לא חוסר כבוד לתפילה

אז אין פה התנגשות כי הוא בעזרת גברים, אז אין פה בעיה.

בקיצור לא רואה בעיה שאת תלמדי דברים שבפרקטיקה לא מביאים להתנגשות.

לא רואה איזה עניין של מי דוס יותר או משהו כזה.

כן רואה בעיה בעשייה בפועל שיכולה לתסכל.

זה נכון לא רק להלכה אלא לכל מיני דיוקים.

נגיד כשהייתי בקבוצת ריצה דייקו איתנו איך נכון לרוץ,

ובעלי רץ לפי אינטאיציה, וכשהייתי מדייקת אותנו בריצות המשותפות זה גרם לבעיות אז הפסקנו לרוץ ביחד

כי אני לא רציתי לרוץ לא נכון

והוא לא רצה לרוץ לפי כללים מסויימים שהם קפדניים מדי עבורו אלא בצורה משוחררת יותר

אז בסוף התאים לנו שאני מצטרפת לסוף הריצה שלו וממשיכה אח"כ לבד

וככה יצא שבכל זאת היה לנו זמן של ריצה משותפת.

העניין הוא שהלכה זה חלק יותר מהותי מהזהות אז לשני הצדדים יותר קשה להתגמש.

בקיצור תתחילי ממה שפחות יביא לחיכוכים ותראי איך מתפתח משם.

מה הבעיה בלדעת דבריםשיכולים לגרום חיכוך ופשוט לא להביא אותם לבן זוג?

נגיד בדוגמאות שכתבת,

אולי בעלך חושב שאסור קשקשים בשבת כיז ה איסור בונה.

אז הוא לא יבנה עם הילדים בשבת. ואת לא אכפת לך אז את כן תבני.

מבינה מה אני מתכוונת?

לך יש ידע על ריצה, אבל את לא תביאי את לבעלך כי יותר באלך שיהיה לו משוחרר מולך.

תרוצו יחד בלי לדייק אותו.

תבנו בשבת וכל אחד מה שבא לו.

מבינה?

לא יודעת אולי יצא לי כתוב מתקיף קצת, אבל באמת שואלת בהתענינות...

אני בנקודה בחיים שאני מנסה לייצר אצלנו צורה כזו.

כל אחד מתנהג לפי החשיבה וההלך רוח שלו וזה לא חייב לגרום לבעיה. אני חולמת שזה אפשרי?

אם הוא בונה בקשקשים ורוצה לעשות את זה מדוייק יותר, אין בעיה.

אבל אם אני זו שמתעסקת בזה, אז זה יכול לגרום לבעיות.

תחשבי כל שבת הילדים משחקים איתי באופן מסוים, ופתאום עם אבא הוא אומר להם שזה אסור.

זה לא כמו שאחד אוהב עם חריף והשני לא.

הוא לא יכול להגיד עם אמא מותר, איתי אסור.

מה הוא יגיד, אמא לא מקפידה, אני כן??

נגיד דוגמה אחרת, אצלי מהבית (ספרדים)

מחממים בשבת אם יש קצת רוטב.

עכשיו נגיד עוף שמחממים אותו כמות הנוזל גדלה בחימום.

מהבית אין לי בעיה עם זה, לבעלי כן.

עכשיו זה לא שחור ולבן.

ונכון שהתחתנו קיבלתי על עצמי את הפסיקות שלו, ועדיין בפועל זה יותר מורכב מזה.

אז מדי פעם הוא כן מעיר על זה, כי קשה לסתום כל הזמן כשמבחינתו בחימום הזה יש בו דין בישול,

ומצד שני הוא מבין שלשנות את צורת הבישול שלי באופן הדוק יותר זה גם קשה.

מהצד שלי באמת שאני משתדלת, אבל לפעמים רק בזמן החימום אני שמה לב שיש מעט יותר רוטב ממה שתכננתי. כבר קרה שבשבת בבוקר גיליתי כמות גדולה של רוטב אז לא חיממתי ולא היה לנו בשרי לאכול באותה שבת (ממילא אני לא מבשלת הרבה אוכל, הבשרי נותן את החגיגיות בארוחה)

אם הוא לא היה בבית תכלס כן הייתי מחממת.

אנחנו מאוד מנסים לכבד זה את זה,

אבל בסוף יש פה בית אחד עם ילדים משותפים ודינמיקה.

יש דברים שבהם ההפרדה נשמרת באופן טבעי (כמו הדוגמה עם הדיבור בעזרת גברים)

אבל יש מקומות שזה כן להכניס מתח לזוגיות.

נגיד עוד דוגמה, לפני כמה זמן ירד גשם בשבת והבן שלי (בן 5) ירד עם מטריה לשחק בגשם.

כשבעלי חזר מהתפילה הוא כן קצת התעצבן שנתתי לילדון לצאת עם מטריה בשבת.

עניתי לו שמבחינתי זה משחק. מעולם המטריה לא משמשת כמחסה באמת (כשיורד גשם ביום חול לוקחים אותו עם האוטו)

קניתי את המטריה סתם בגלל שהוא נהנה לשחק עם זה בגשם. מבחינתי זה משחק לכל דבר.

עכשיו להיכנס איתי לדקויות על מטריה בשבת עבור ילד שחנוק לו בבית, אני לא שם, צר לי.

וגם לא שואפת להיות שם.

גם הוא לא מלאך ולא יכול להתעלם מחינוך קלוקל שהבן שלו מקבל,

וגם אני לא רוצה להיות במתח הזה של בין לאפשר לילדון לשחק בחוץ כרצונו, לבין זה שאבא לא יאהב את השימוש הזה.

דווקא מרחב אי הוודאות ההלכתית מקל עלינו את ההתנהלות השוטפת.

מניחה שיש הרבה בתים שזה ככה, כל אחד בתחומים שלו כמובן.

עכשיו להכניס מתח לזוגיות זה לא אומר שאין דרך להתמודד עם זה, אבל זה משהו יחסית מהותי אז יותר מאתגר.

זה עוד נתון לקחת בחשבון בהחלטה הכוללת, זה לא אומר שאי אפשר להתמודד עם זה אף פעם בכלל.

זה מאוד תלוי סיטואציה.

אולי קל לי להיות בעמדה הזאת כי אני מדברת מפוזיציה, מהצד הפחות מקפיד מבין שנינו,

אולי אם הייתי בצד השני הייתי חושבת שהחשיבות על ההקפדה על ההלכה מצדיקה את ההתמודדות הזוגית בסוגיה הזו.

מה שבטוח אם הייתי לומדת דברים של עשייה היה לי מאוד מאוד קשה להתעלם מחוסר היישום שלהם מול העיניים שלי, במרחב הביתי שלי עם הילדים שלי.

כולם יודעים שסוכריות זה רע לשיניים ולגוף.

יש הבדל בין ידעעה כללית לבין לימוד. אם היית לומדת תזונה, ושעה וחצי שומעת הרצאה על כמה שזה מזיק, ובעלך בגדול היה בראש שלך כי כולם יודעים שסוכריה זה מזיק.

היית מצליחה להתעלם אם הוא היה מביא להם סוכריה?

נניח היית מצליחה לכבוש את ההתנגדות שלך ולא לומר מילה.

ושניה אח"כ הוא היה מוזג מים לילד מהכוס של אחיו החולה.

ולפני שבוע שמעת הרצאה על כמה שזה מדבק. ובכלל בלי קשר לחיידקים זה מגעיל אותך הרעיון שהם שותים מפה לפה.

אבל יש לך שליטה עצמית גדולה וזה כמעט לא מזיז לך לראות שהוא נתן להם לשתות מפה לפה.

במקרה השלישי בטווח של שעה שהדברים לא מתנהלים לפי השקפתך, עדיין תהיה לך הסבלנות? והרביעי?

אם את מצליחה לעשות את ההפרדה הזאת וזה לא מפעיל אותך, אשרייך. אז במקרה שלך יהיה יותר קל.

יש לי דוגמה גם בתור ילדה, אבא שלי אוכל קטניות בפסח, אמא שלי לא. ותמיד הם משווקים את זה שהם מצליחים לשמור על הרמוניה ומצליחים לשלב והכל בסדר.

אבל בתור ילדה שקולטת ניואנסים, אני יכולה להעיד שהנושא הזה כן הביא לפיצוצים בסוף.

כשאבא שלי מסיים לאכול צהריים בשטח מטבח שאמא שלי הקצתה לו, ולכאורה הכל עבר בשלום,

אבל שניה אחרי זה הוא לכלך את הבית שניה אחרי שהיא סיימה לשטוף, שם היה הפיצוץ כששניהם טעונים על הארוחת צהריים,

אז עם כל הכבוד לדיבורים היפים על כבוד הדדי והכלה והפרדה והלך רוח שונה, המציאות קצת יותר מורכבת מזה.

מצד שני יש זוגות של אחד דתי שני חילוני וזה עובד להם, אז אולי זה אפשרי.

בכובד ראש.

נכון אז אני חושבת שאסור לשים נוזל על הפלטה.

בעלי חושב שמותר.

שישים. מעולה. יהיה לנו אוכל חם.

אז הוא חושב שאסור מטריה בשבת, אז הוא כשהילד יהיה איתו יגיד לו שאסור.

וכשאמא תגיד לילד שהוא יכול הילד יגיד 'אבל אבא אמר שאסור' 

והאמא תענה לו 'אהה באמת? טוב לא יודעתי. אז נשמור ליום ראשון'.

מנגד, כשהאבא יחזור ויראה שהיד עם מטריה לא יתרגש. כי אמא שלו נתנה לו ותפדאל. היא אמא שלו בדיוק כמו שהוא אבא שלו.

מבינה?

לא לוקחת מידי בכובד ראש דברים.

אז אני חושבת שסוכיות זה זוועה. ובעלי לא.

אז אני לא יתן. ואם בעלי יתן להם אז הם יקבלו 50% סוכר מימה שהיו מקבלים אם גם אני היתי נותנת.

יכול להקל עלייך אם תביני את הלוז נראלי....

וגם בהלכה יש את המרחב של חינוך למצוות ומה זה גיל חינוך

וזה ממש מוריד עומס מההורים

שהבאת צריך להגיע למחנה משותף . לפתוח ספר הלכה שמקובל על שני בני זוג וללכת לפי זה.

זה לא הגיוני שאבא יגיד שפעולה מסויימת אסורה בשבת שזה איסור חמור ואמא תגיד שלא, פעולה כן מותרת.

אחר כך ילד גם לומד הלכה במוסדות חינוך וגם שם כתוב משהו.

זה לא נכון חינוכית , לא נעים סתם בכללי ולדעתי גם לא נכון הלכתית. עד כמה שאני יודעת יש עניין של מנהג משפחתי / עדתי / מקומי...

גם במקומות לא קשורים להלכה. אם אני לא מרשה לשחק עם מטריות בגלל קצוות חדות , אני מצפה שבעלי יכבד את זה גם כשאני לא בבית.

אותו דבר כלפי ,אם משהו מאוד חשוב לו אז אני אעשה את זה גם אם אני פחות מתחברת לזה.

לא נבהלת מפערים. זה טבעי.

גם בהלכה.

לא אמרתי שאמא תגיד שמותר ואבא יגיד שאסור.

אם אבא אמר שאסור מטריה, כשאמא תדמע היא תגיד 'וואלה באמת? טוב אז נחכה לראשון'

כשאבא יראה שאמא שמה על הפלטה סיר עם רוטב הוא יאכל יפה מאד וישמח.

אין פה אמירות כפולות לילד.

יש פה חיים בטוב עם מי שאנחנו.

כמובן שמה שיש פער שהוא סתם קיים אפשר ללמוד ולהגיע לעמק השווה ולהחלטה איך עושים אצלנו בבית.

אבל זה לא המצב שהיא הביאה.

היא הביאה מצב שזה טעון הפערים.

ואם טעון הפערים אז ללמוד ולהגיע לעמק השווה לא יקרה, אם לא קודם ינשמו עמוק ויחיו בתודעה של מה שכתבתי.

לא לקחת את עצמי בכובד ראש.

לא יקרה כלום אם נזוז או שיקרה משהו אחר מימה שחשבתי.

מבחינתי הבסיס למה שאת אומרת - לדבר ולהגיע למסקנה קבועה שמקובלת על שנינו,

הוא לחיות בתודעה שלי..

כי אחרת בלימוד או השיחה יהיה רק התלהמות וניסיון למשוך לצד שלי.

אני מבינה את המקום שממנו את כותבת את זה.

אבל אני שומעת את זה ככה:

לי לא חשוב דקויות של הלכה,

לבעלי כן חשוב דקויות של הלכה,

כשהוא מקפיד על דקויות זה פוגע לנו בזוגיות,

לכן עדיף לא ללמוד הלכה ולטעות בלי לדעת, ואז הזוגיות תהיה יותר טובה.

וזה בעצם לבטל את המקום שלו - להגיד שהדקויות לא באמת חשובות, אז במקום שתדע ואז זה ישבש לנו את ההתנהלות, עדיף שפשוט לא תדע.

אולי כתבתי את זה קצת קיצוני.

אבל מצד מי שכן חשוב לה דקויות של הלכה - זה צורם לי לקרוא את זה.

ואני חושבת שיש הבדל בין דברים שיש בהם מנהגים שונים שלכולם יש על מה לסמוך, לבין דברים שבאמת אסורים אבל 'לא נוח לי לדעת אז עדיף לא לדעת'.

במקומות שיש מנהגים שונים - אני חושבת שמי שיותר חשוב לו, כדאי שיתייעץ עם רב כדי לקבל כיוון מתי להקפיד על המנהג שלו ומתי אפשר להעלים עין כי יש פה על מי לסמוך.

אבל במקומות שיש באמת איסור - אז אני חושבת שחשוב ללמוד ולדעת כדי לקיים את ההלכה כמו שהיא, גם אם זה לא הכי נוח לנו.

ועכשיו כשאני כותבת אני קולטת שבאמת הדוגמאות שהבאת בן באמת לא חד משמעיות מבחינה הלכתית. או שמדובר במחלוקת או מנהגים שונים, או שמדובר בכמה להקפיד על ילדים שלא מחוייבים במצוות. אז באמת במקומות כאלו צריך לדון בצורה יותר מעמיקה מאשר ללמוד את ההלכה היבשה.

אבל להגיד שעדיף ללא ללמוד כדי לא להגיע למקומות האלו - בעיני זו לא התשובה.

אני כן חושבת שצריך לקחת את מה שכתבת בחשבון - כדי לשים לב שהלימוד לא גורם למתח זוגי ומשפחתי, לחשוב איך להתנהל עם הפער הזוגי בצורה נכונה, ולהתייעץ עם רב בשאלות שמעוררות חיכוך - אם יש מקום להקל, וכו'.

מקווה שהייתי מובנת. מרגישה שכתבתי קצת מבולבל.

@אמאשוני

קשה לי הגישה של כביכול להעלים עין מהחשיבות של הלכה. זה לא דקויות זה הלכה! זה שצריך ללכת ולברר ויש הרבה סעיפים לכללים מסוימים לא הופך את זה להלכה פחות חשובה מהלכות ברורות וידועות כמו אכילת בשר וחלב ביחד.

מבינה אנשים שזה מכביד עליהם

אבל זה בדיוק העבודה

אם אני יודע שזה מכביד עליי אני אעשה עבודה נפשית להתחבר לזה.. אבל אני לא אתיר לעצמי לחפף בהלכה יותר מורכבת בפרטים שלה בגלל שאין לי כח או סבלנות או כאב ראש לזה..

זה עבודת ה'!!!

וילדים זה משהו אחר, לא חייב להקפיד איתם כל כך למרות שהגישה אצלי זה ללכת עם בעלי ושנהיה אותו ראש בהקשר של מול הילדים...

ואם חשוב לבעלי דקדוק הלכה או החמרה (כי הלכה לשנינו חשוב אני מדברת על החמרות או מנהגים) אז אני אלך לפי מה שבעלי נוהג או מעדיף.

ואגב בעיניי כמו שיש בחוק את העניין שאי ידיעת החוק לא פותרת מעונש אז ככה גם הלכה צריכה להיות חשובה לנו לא פחות וללכת ללמוד את ההלכה ולהשקיע בזה ולדעת פרטי ודקדוקי הלכה בשמחה ובקלילות כי באמת לאמיתה איו בזה באמת כבדות זה רק היצר הרע שמדמה לנו שזה כביכול שטויות ולא צריך ל"הגזים" עד כדי כך מי יישמע... זה ממש מילים של יצר הרע... כאן נמדדת היראת שמיים האמיתית לדעתי בהלכות האלו הקטנות שאולי אנשים פחות מכירים או פחות טורחים לברר עליה.

כשאני רואה שיש מי שמזלזל בפרטי ודקדוקי הלכה אני ממש מרגישה פגיעה אישית לא יודעת זה נוגע בי עמוק איך אפשר ככה לזלזל בדבר ה', מזה משנה אם זה כשרות, שבת, ברכות או כל מצווה אחרת, השורש הוא זהה לעשות רצון ה'. וזה העיקר.

וגם לפותחת אני מחזקת אותך שגם אם בעלך פחות בקטע,בשבילך תלכי ותלמדי את דבר ה' שבא לידי ביטוי בהלכה וכבר כתוב  "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד"

אנחנו לא נצליח לדעת את רצון ה' בעומק אם לא נבין את רצונו קודם דרך הפשט ודרך החומר הרוחני כביכול שזה ההלכות. ככה בונים קומה רוחנית אמיתית.

אני לא אישה של ציטוטים, אבל אני בטוחה שיש עוד הרבה משמעות לשלום בית חוץ מזה שיש להקב"ה בעולמו רק הלכה.

ואני בטוחה שיש משמעות לעוד הרבה דברים.

הלכה זה חשוב.

אבל לא רק.

אם את בגישה כזאת את מזמנת מלאי של מריבות.

כי כשהוא יעשה פחות ממך?

תריבי איתו שהלכה יש לו בעולמו להקב"ה.

ואין לזה סוף.

הבסיס להכל זה לחיות בנשימות.

לא רק הלכה יש להקב"ה. יש לו גם שלום בית. ויש לו גם רמת דיקדוק במצוות. ויש לו גם דברים שמוותרים עליהם כי הם לא דאוריתא כשיש מולם משהו אחר.

לא הכל מתחיל ונגמר שם.

וכל התגובה שלך ברוח של מלחמה על ההלכה.

אני לא עושה מלחמה מול בעלי גם לא על ההלכה. כל עוד זה שלו.

אני אקפיד על מה שאני חושבת לנכון כשזה אני. כשזה הוא זה שלו.

אני סומכת על הקב"ה שלא יבוא אלי בתלונות על זה שלא הערתי לבעלי.

גם כשזה לתת לילד מטריה פתוחה בשבת.

או לנסוע באופניים.

או לשים מרק על הפלטה בשבת.

לא את שמת אותו.

יצא לך בטוב שבמקרה הזה הכותבת היא זאת שפחות מדקדקת ובעלה יותר, אז יש פה מילה בנושא הזה בצורה הזו,

אבל במקרה כמו שלי, שאני יותר מקפידה ובעלי פחות, זה אמור להיות אותה התנהלות בדיוק.

וכניסה למקום נלחם כמו שאת מציגה פה מביאה רק דברים לא טובים.

יותר חשוב לשמוע ש'מזבח בוכה' על בית שאין בו שלום בית מאשר שיש להקב"ה רק הלכה.

וחשוב מאד להדגיש שהיא א דיברה פה רק על הלכה.

היא אמרה גם על מרה שאני מאד בעד בריאות ונגד סוכריות ובעלי מחלק סוכריות.

המלחמה תפעל גם במקרה זה כשאין את הגב של ההלכה לצד בו.

אחד היה הלכה במובן האישי שלי מול הקב"ה בעבודת ה' ללא קשר לזוגיות ולשלום בית. החשיבות של זה.

והשני זה הליכה בקו אחיד לשם מצוות חינוך

זה שיש הבנה שעבודת ה' שלי כוללת התייחסות לפרטי הלכה זה לא אומר שאני אבוא בגישה לוחמנית מול הבעל, זה לא יעיל ולא חכם ולא זו הייתה כוונתי.

התכוונתי שצריך לעשות חושבים ביחד שני בני הזוג לראות איך באים מול הילדים בגישה אחידה. איפה ההלכה פוגשת אותנו במובן הזה. לא אמרתי שזה קל..כמובן שיש זוגות שיותר קל להם שם ושיש פחות פערים אבל כן יש גם זוגות שיש שם פערים... וצריך הרבה חוכמה איך לעשות את זה נכון. ובכלל, אם לבעל לא חשוב שיהיה קו אחיד בחינוך הילדים בבית זה עוד יותר מורכב... לא יודעת אפילו אם אפשר להכנס לפרטים של זה על גבי הפורום מרוב שזה מורכב בעיניי.

ולקב"ה חשוב השלום, בוודאי ...

למה לא להגיד לילד לא לצאת עם מטריה?

או למשל - להרים את הבשר מהרוטב לתבנית אחרת? או הפוך - להגיד, וואללה לא שמתי לב. זה לא שהאוכל נאסר.

מאיך שזה נקרא מהצד, זה קצת ללכת מסביב ולהתעקש על הדעה שלי בכל מחיר, וזה כולל ויתורים מעצבנים. נכון שהלכה זה דבר ברור, אבל מניסיוני כבעלת תשובה - יש הרבה באמצע בין ההלכה למעשה. וזה החלק של העבודה הזוגיות פה. לשבת ללבן סוגיות כאלה כדי לא להגיע למצב של "אני ואתה" או למצב של הרגשה של ויתור על משהו שמהותי לנו

לא על ידע או חוסר ידע

אלא על רמת המחוייבות להלכה...

נשמע שבעלך יותר דקדקן בהלכה וממש חשוב לו הקיום, ואת בגישה קצת יותר זורמת

יכול להיות שככל שהוא יותר ידע יהיה לו יותר על מה לדקדק,

אבל מאד יכול להיות שפתאום הוא דווקא גם ידע איפה אפשר להקל.

אז לא בטוחה שידע מה שגורם למתח, אלא פשוט תפיסה שונה ביחס להלכה בחיים או להלכה מול ילדים או משו כזה

בהרבה דברים בחיים אנחנו שונים המורכבות היא באמת לתת כבוד לשני הצדדים בטח כשזה מול הלכה זה נורא מורכב

כל עוד יש כבוד הדדי

לדעתי היישור קו בין הורים לא צריך ליהיות במעשים (נעזוב רגע את ההלכה), לדוגמא אפשר שהורה אחד ירדים בדרך אחת והורה אחר בדרך אחרת, אחד יקפיד על צחצוח שיניים אחד לא, אחד יאכיל בריא אחד לא.. כל עוד כל אחד מההורים נותן לשני ולילדים את ההרגשה (האמיתית, לא משחק אותה) שההורה השני הכי נםלא וטוב שיש גם אם הוא חושב אחרת ממני

זה תלוי, אבל יותר זורם שם לדעתי...

מבחינה הלכתית זה קשור כבר לחינוך לתורה ומצוות ושם צריך יותר בהירות בעיניי

(לא סותר שילדים יכולים לצאת עבדי ה' נפלאים גם בבתים שהגישות והדרך היו שונות אצל ההורים.. ) 

אם הבעל שהוא לדעתי זה שאמור להוביל את הדרך הרוחנית בבית, שהוא פחות מקפיד או פחות חשוב לו...

דעות שונות לדעתי כל עוד זה דעה הלכתית מוסמכת אז אוקי אולי טיפה קשה השינוי אבל הביחד יכול להקל על זה לדעתי...

(הכוונה יש כח בלהחליט שאנחנו ביחד בזה ויש לנו מטרה טובה משותפת ונעזור אחד לשני להשיג אותה)

בעיני כל עוד בוחרים לחיות יחד ולא להתגרש צריך לקבל אותו איך שהוא.

אחרי דאקבל אותו איך שהוא סביר להניח גם שיהיה מוכן לבוא לכיווני 

בזוגיות

וזה כבר כניסה לדילמה לא פשוטה בכלל שאולי יכול להכנס בה גם כאב...

ועדיין יש כאן בעיניי קווים מנחים גם מבחינה זוגית וגם מבחינה רוחנית.

מבחינה זוגית- לאהוב להכיל לקבל ולכבד ומשם לקבל החלטות תוך הקשבה לצרכים ולרצונות.

מבחינה רוחנית- מה המטרה שלנו מול הילדים, האם המטרה זהה אם כן מצוין איך אנחנו מיישמים את זה בשטח, אם לא בעיה יש כאן עבודת גישור לעשות בהצלחה לנו בדרך זה לא קל... 

אנחנו נשואים ובעלי לא רוצה להקפיד על משהו, אז מה נותר לי מלבד לקבל אותו?

כמובן שאני יכולה לבקש שינהג מול הילדים לטובת החינוך ואם הוא יסכים זה נפלא, אבל אם לא?

אני פשוט צריכה להחליט אם מתאים לי לקבל אותו כמו שהוא

וכנראה שה' גלגל את האבה המדוייק ביותר לילדי גם אם הוא פחות מקפיד על דברים מהותיים בעיניי

לו שבמטבח עושים כך וכך?

את אחראית בלעדית על כשרות המטבח?

אני חושבת שבלי קשר להובלה הרוחנית, אישה צריכה לדעת הלכות כשרות, ברכות וכו'. זה גם עבודת השם שלה.

השאלה היא אם זה "לא יודע" נוכח שאלות שאת מעלה או שאם תחליטי שאת דבקה בדרך x, הוא יתנגד לכך

ואתם נשמעים זוג מקסים

אולי יעודד אותך, הרבה גברים כאלה. מבינים את העיקרון ההלכתי ופועלים לפיו. ולא מדקדקים בסעיפי סעיפים של הלכות.

וזה ממש חשוב, ללמוד מה הערכים שלך, מה את רוצה לעשות הלאה ולעשות. אין דוגמא אישית טובה מזו לילדים 

אמנם השיעור הועבר במקור  לגברים, אבל לגמרי מתאים לכולם

זה שאת כותבת שאין לו אגו

ומצד שני את מלאה בהערכה ורגישות כלפי המקום שלו בבית,

שני אלו זה נקודת פתיחה מצוינת.

אני חושבת שאת צריכה ללכת ללמוד הלכה, כי אחרת בתחושה שלך את לא סומכת עליו

ואז זה בסוף מורגש ופוגע בכם.

את יכולה ללמוד ופשןט לפעול לפי מה שלמדת, לא צריכה להתריס, אפשר לשתף בנחת,

וואי אתה יודע שתמיד הייתי בטוחה שאסור ככה וגיליתי שככה. אתה יודע, היום התחדש לי שזה בעייתי לתלוש את השפתיים היבשות בשבת. 

לומדת בשביל עצמי.

ומיישמת בעצמי.

בלי לערבב אותו בנושא.

את לא אומרת לו אחרי זה איך לנהוג. את נוהגת איך שאת והוא איך שהוא.

מה שמתנגד תכניסי לעצמך מראש שאת לא נלחמת ומעדיפה שלום על פני דיוק.

לא?

שהוא מתנהג אחרת ממך? גם אם את חושבת שהוא טועה? (אלא אם כן הוא מוכן ורוצה שתכווני אותו)

בגדול, התשובה היא לא.

לא מונעים התקדמות אישית אף פעם כדי לשמור על 'שוויון'.

השאלה האם תהיי מוכנה להכיל את השוני במידה והוא לא רוצה לקפוץ איתך מדרגה.