מחשבות קצרות בעקבות תקופת הבחירות, יהי רצון שיבואו עלינו ועל עם ישראל לטובה.
*הבהרה* אינני בא לדון בצד הפוליטי או לשכנע להצביע למפלגה מסוימת, ולו רק כי אני לא יודע למי אצביע.
בימים האחרונים נשמעת טענה מצד מפלגת "עוצמה יהודית" שמזלזלים בה, ראיתי מאמר של הרב יעקב מדן שמסרב לאיחוד עם "עוצמה יהודית" כל עוד יש תמונה של ד"ר ברוך גולדשטיין בסלון ביתו של איתמר בן גביר. אינני בא לומר שמעשיו של ברוך גולדשטיין היו נכונים, באתי רק לדון במשמעות מאחורי זה, הרג של אדם איננו חמור מעונש של סיף, אבל חילול שבת זה איסור סקילה שזה חמור יותר. אינני יודע מדוע ה' החליט על מדרג כזה, אבל אני יודע שהרמב"ם הבין שמדובר במדרג (המקור מצוטט בתגובה מפאת קוצר המקום), אך לרב מדן אין בעיה לשבת עם מחללי שבת למרות החומרה, מדוע?
הרב שלמה אבינר יוצא פעמים רבות בשצף קצף כנגד העולים להר הבית, וכתב בין השאר שאסור ללמוד איתם תורה, אבל האם הוא מתנגד ללימוד תורה עם חילוני?
אני עולה להר הבית, וקשה לי ספציפית עם אנשים המתפללים בכותל, אבל למה זה מפריע לי יותר ממי שלא מתפלל כלל?
פעמים רבות שומעים קריאות כנגד הרפורמים, אבל סוף סוף בזכותם יש יותר אפשרות לשמור מצוות גם. (בכפר הורדים יש מקווה טהרה לנשים רק בעקבות הגעה של רפורמים לשם.)
היחס כלפי דתיים לייט, או כלפי נוער הגבעות פחות מסמפט מהיחס לחילונים, מדוע?
ברצוני להעלות פה שלוש אפשרויות, אשמח לשמוע הערות והארות נוספות:
1. שיקול פוליטי, ביחס לאיחוד וכד', פשוט חושבים מה נקבל מהיחס ומה נפסיד מהיחס, ככל שהמגזר החילוני גדול יותר, משתלם יותר להיות חבר שלהם. (או ביחס לאיחודי מפלגות, מפלגות מסוימות חושבות שיפסידו מהאיחוד.), אבל פחות נוטה לכך.
2. הצעה מעניינת שראיתי אתמול בערוץ בטוקבק וקיבלתי את אישור המגיב:
"לצערי ביומיים האחרונים ירד לי אסימון כואב. יכולת ההכלה של חלק מההנהגה הפוליטית בציונות הדתית היא בעצם גאווה מסותרת. היכולת להכיל את החילוני, את זה שקצת לייט בקיום מצוות, את זה שמדקדק בקיום המצוות אבל א שעדיין לא מבין שאנחנו באתחלתא דגאולה ושפקד ה' את עמו, הוא בעצם האפשרות של אותו אדם להסתכל מלמעלה ולהגיד- אני אסביר לך מה הקב"ה רוצה. אני מעליך.
אבל כשנדרשת הכלה של מישהו שהוא כל כך דומה, שבבסיס שניהם מאמינים באותו דבר, רק חולקים בדרך הפרקטית, וגם זה במהלכים טקטיים ואל אסטרטגיים- אז אין את האפשרות של הסתכלות על אדם מלמעלה. אז כבר אנחנו שניים על אותה משבצת. אז זה כבר שיח אמיתי של מישהו שכל כך דומה לי במהות, רק בדרך הוא שונה. אותו אני לא יכול להכניס אליי, אפילו לרוץ איתו ביחד ולהיפרד אחרי הריצה, מסיבה אחת פשוטה- אין לי שום אפשרות להסתכל עליו מלמעלה. הוא לא תינוק שנשבה, הוא לא מישהו שלא למד אמונת ישראל. הוא שווה לי ב99%. ואין שנינו יכולים לגור בכפיפה אחת." (מגיב אלמוני בשם אלון)
האם אנחנו באמת גאוותנים מדי מכדי ללמוד מאחרים ולכן אנחנו מוכנים להתחבר רק עם אלה השונים מאיתנו מאוד, כי "אנחנו חשים מעליהם" ולכן נלמד אותם את דרך הישר אבל אין לנו מה ללמוד מהם. אך איננו מסוגלים להתחבר עם אלה הדומים לנו במעלה, כי עליהם ניאלץ להסתכל בגובה העיניים ולא מלמעלה למטה?
3. כהמשך לרעיון הקודם, אבל קצת יותר מפותח. האם פשוט קשה לנו לקבל דומים לנו, כי אז אנחנו לא רואים את הייחודיות בנו, ולכן רק נהיה מסוגלים להכיל את השונה מאוד, כי שם השוני ברור ואין לנו עניין אמיתי לקרב דעות וללמוד.
ואסיים בסיכום קצר, פעם כשהייתי צעיר חשבתי שצריך ללמוד לקבל את השונה למרות הקושי. אמנם טרם זקנתי, אך הבנתי עם הזמן שזה חשוב ולא כזה קשה, אבל לקבל את הדומה הרבה יותר קשה, ושנזכה לקבל את הדומים לנו, ללמוד מהם וללמד חזרה.
