החברות היקרות שלי סטודנטיות עסוקות נורא. כל אחת במקום אחר בארץ. כל אחת והדייטים/עבודות/בנזוג/שאר דברים חשובים בנוסף. באיזור אין לי חברות (חוץ מכמה שלומדות לא רחוק אבל עמוסות ככה שזה לא נחשב).
אני בשלב גמיש ולא עמוס מדי של עבודה...
והבדידות קשה. יש לי יותר מדי זמן פנוי ומעט מדי מה לעשות בו.
אני מוצאת את עצמי מקנאה... באחים שלי שתמיד היו יותר מוקפים חברים ממני. ובמלאות החיים שלהם.
ובחברות העסוקות שלי. הקנאה מעורבבת עם אכזבה. אני יודעת שאני כנראה ברמה גבוהה של תשומת לב וזיכרון וששום עומס לא ימנע ממני לשלוח איזו הודעה או הקלטה בווצאפ להתעניין. ואני מזמן יודעת שאני לא יכולה לצפות מהעולם שיתנהל כמוני. אז אני מלמדת עליהן זכות שהן כנראה באמת נורא עסוקות ואיזה יופי שהפלאפון לא ככ נוכח בחייהן.. אבל בכל זאת.
אז אני מתקשרת. ומנסה לקבוע. סה"כ הלו"ז שלי גמיש. ומנסה לפתח סבב מה נשמע בקבוצה בווצאפ. כי זה באמת לא דורש הרבה. וזה לא כזה הולך. תמיד מסיבות חשובות מאוד של עומס ותקופת מבחנים ונסיבות מפתיעות ומשתנות שמופיעות פתאום. שאני לא מזלזלת בהן. אבל זה כואב.
הבדידות הזו מעלה סימני שאלה על הקשר. מחשבות חלושות כאלה של חוסר ביטחון עצמי.
אז התעייפתי. ואני עכשו במבצע חוסר תקשורת. לא מנסה. לא יוזמת. מחכה להן. לא שזה עוזר לכאב.
סופריקה.

.