מליון ביטים מסתובבים באקראיות במוח אונרי.
אחד-אפס-אחד.
מבלבלים אותי, את המילים, את הראש, נותנים לי לעשות הכל רק לא לא לקלף מעלי שכבות חלודה לטובת עוד תרגיל בפונקציה קמורה וצירוף לינארי.
אפס-אחד-אפס אני משננת לעצמי.
רגע, אני האפס, והוא האחד?
לא בטוחה בכלום, ומחכה רק שהמילים יפרצו את המחסום עב הבשר שהנחתי להן,
אבל זה לא קרה.
אני נוטלת קורה, מבין עין אחת, מאשימה את עצמי על שפיטה וביקורת.
אני נפלאה בזה. מורגלת כבר רגול והלוך. מרגלת להנאתי אחרי פגמים תחת כל פח בשכונה.
כשעוד הייתה לי שכונה וקורת גג וכרית אבן וחתיכות ירקות להרגיע בהן בטן, אז הייתי קצת יותר חושבת, או אולי אנושית.
לא הייתי רק אוסף של ביטים אקראיים רצים במרחב, מנסים למזג נואשות לב אחד לשני, אבל שוב, שגיאת קומפילציה.
לקחתי לי כמה מילים בשק, שלפתי מחשב, עט דמה ורצינות תהומית, רכשתי אותה ב2 שקלים ו3 חודשים של אדישות הבשר והלב.
התיישבתי.
הנחתי הכל על השולחן. קול אחד קטן ומשונה, שערו חידודים וגבו מכופף, ביקש ממני להוציא כל שיש לי. אז הוצאתי.
והצלתי וגאלתי ולקחתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והצלתי ושוב--
בלולאה אינסופית אחת ארוכה, ממש כמו אוסף המחשבות שלי תמיד. קופצות להן. רוקדות. מצידה האחד של הפונקציה לצידה השני.
ובכן, זה הכל?
שאל האיש בעל הקול הקטן. אמרתי, כן. השאר קבור תחת ערימות של קליפות ושאריות גשמים שנשארו אצלי בלב, עוד מאז הגשמים והסערה בחודש שעבר.
כן, החורף חורפי השנה , אה? הוא אמר.
הנהנתי. מזיזה את ראשי לפי אפס-אחד-אפס-אחד-אפס. שוב אני. אפס
רגע, צריכה להחליט. לא?
אז איך מחליטים?
שאלתי אותו.
אה זה פשוט הוא אמר. תספרי עד אחד אפס אחד אפס אחד,
ונגמר.


