עדיין יש בי תקווה קטנה שמתנפצת כל פעם מחדש..
מתי זה ייגמר???
אני לא מצליחה לשרוד את זה...
אני בודדה מידי
החברות שלי מתארסות ומתחתנות אחת אחרי השניה.
ואני?
אני מפגרת מאחוריהם..
אבל למה???
מעולם לא היו לי בעיות חברתיות,
תמיד הייתי המוכשרת, החכמה.. המוצלחת..
אני טיפוס יצירתי, שלא מפחד לצעוד קצת אחרת..
ועשיתי את זה,
וכולן העריכו אותי על זה..
המראה החיצוני שלי מעולם לא היווה בעיה..
והאמת? גם עכשיו לא..
אבל...
כמעט כל ההצעות נופלות להם
יום אחרי יום,
שבוע ועוד שבוע
חודש ועוד חודש..
מי שכן מתעכב ולא ממהר לדחות -
בד''כ הם טיפוסים שאני לא רוצה לפגוש..
כמו האח של החברה שלי - שאני נרתעת מהמראה שלו.. וכל פעם מחדש אני מפחדת שהיא נפגעת מזה..
או כמו הבחורים ההם - שהרמה הרוחנית שלהם לא מתאימה לי..
או בחור ממשפחה ממש בעייתית - שאיתה אני לא מסוגלת להתמודד..
או ההוא שאחי אומר שכמו שהוא מכיר אותי - אני אשתגע ממנת המשכל הזעומה שיש לו..
..
למה??
למה דווקא אני?
כולם תמיד אמרו לי ''לך אני לא דואגת''
וזאת הבעיה. בדיוק. אף אחד לא דואג לי..
הם חושבים שאסתדר לבד.
הם לא מבינים שזה לא משנה בכלל מהי נקודת המוצא שלך -
לכולם לא קל בסירה הזאת..
וכן, ביקשתי מהם. מכולם.
נמאס לי שפוסלים אותי,
נמאס לי לשמוע שמות ועוד שמות לא רלוונטיים.
נמאס לי לרצות מישהו סוף סוף - ולגלות שהוא לא מעוניין בי..
נמאס








