עבר עריכה על ידי בן_אהוב בתאריך ח' בניסן תשע"ט 23:17
שאלה שהתעוררה לי במהלך השבת. הרב זצ''ל בלמהלך האידאות בישראל כותב בפסקה הראשונה בספר שישנם שני סגנונות שכוללים את כל מהות האדם והם: סגנון החיים וסגנון המחשבה, בצורה הכללית, הכלל אנושית, היא מופיעה כשתי אידאות (רעיונות רוחניים), מסגנון החיים נובעת האידאה הלאומית ומסגנון המחשבה נובעת האידאה האלוקית, עד כאן ההקדמה ;)
הרב כותב שאם נבוא לדייק יותר, ניתן לכנות אותם כרגש לאומי (כאשר רגש הוא דבר לא מוחשי, כדוגמת שמחה, עצבות וכו') וכדעה אלוקית (כאשר הדעה היא דבר מוחשי ורציונלי). אלא שישנם מצבים (כדוגמת הגלות) שבהם זה מתהפך, כמובן בצורה שגויה ומוטעית, לרגש רוחני/אלוקי ולדעה לאומית ונוצר מצב דומה לדורנו שבו אנשים "מתחברים לחלק מהמצוות ולחלק לא" - זה רגש רוחני. ולעומת זאת נוצר מצב של דעה לאומית, כלומר, הרגשת לאומיות לא מתוך רגש כדוגמת אהבה והרגשת שייכות לארץ, אלא מתוקף היסטורי, דתי וכו'.
וכאן מגיעה השאלה שלי
. אנחנו הרי בדור שהוא ע''פ הרב אתחלא דגאולה, אם ככה למה כשנשאל כל דוס מצוי ואפילו חלק גדול מרבני ישראל, מתוקף מה אנחנו כאן, הוא יענה כי זאת ארץ אבותינו, פה ישב אברהם, שם התפלל יצחק וכו'? למה לא יענו לנו: "זאת הארץ שלנו כי אנחנו פשוט אוהבים אותה!" ?אנחנו כנראה עדיין בתפיסה גלותית, אם ככה עדיין לא התחלנו את הגאולה...
