אז כן, באמת הרבה פעמים גם אני בטוח שאין לי שום מסיכה והכל נעשה מתוך אמונה תמה. אבל סוף דבר הכל נשמע, כבר אין לי מה להסתיר, המסיכה שלי כ"כ טובה ומכוערת שכבר לא מסוגל להביט על עצמי במראה. כולם אומרים איזה דוס, כולם בטוחים בייניש כבד. אבל הם לא רואים שעדיין יש לי צבע על הפנים - אפילו לא הצלחתי את כל המסיכה להוריד. בא לי לתפוס אורות התשובה ולצעוק אותו לתוך הכרית. בא לי לדבר עם ה' בזעקות. בא לי לבכות.
מרגיש כאילו על אף דברי הרב זצ"ל לא רוצים לשמוע ממני עוד. נזרק מחדר לחדר ומדירה לדירה. העיקר הצבעים עוטפים אותי, המסכים מרצדים - אל תחשוב אומרים לי. אבל מצאתי לי רגע פנוי, מעט מן השקט של הלילה בו מגלה דעתי שאין בי די, ורוצה לפסוע כמה צעדים קדימה כאילו בניטור. למה בינתיים לא קורה לי שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. הרי אני כבר לא שם. למה הלב עוד מחוספס, למה מלח דמעותיי לא שרף הנותר?
ממשיך להאמין.
