לוקח לי הרבה זמן להכנס להריון כל פעם. אז מכיוון שבמשך כמעט שנתיים מאז שהתחלתי לנסות זה לא קרה, חשבתי שכבר לא יקרה. אמרתי לעצמי שאנסה עד גיל 40 להרות ואם לא ילך, אתחיל להשתמש באמצעי מניעה ואסגור את פרק הבאת הילדים בחיי.(בעלי יותר מבוגר וכבר אמר מזמן שהוא מרגיש זקן מידי לתינוק נוסף) אז בדיוק בגיל 40 גיליתי שאני בהריון. הלם. כבר לפני חודשים חשבתי שזהו, לא יקרה יותר.
אני מתמודדת עכשיו עם 3 ילדים מתבגרים בבית. המצב לא פשוט בכלל. אחת מהם ממש מקשה עלינו ועל עצמה.
ויש עוד שניים קטנים יותר.
ומה שהכי מלחיץ אותי זה להתחיל בבדיקות. ברור לי שבגלל הגיל ילחיצו אותי בלי סוף וההריונות שלי אף פעם לא היו קלים לי, גם בלי הלחץ.
מרגישה שבא לי לא ללכת לשום בדיקה. לא רוצה לדעת. אבל מצד שני חוסר הידיעה רק ילחיץ אותי יותר. לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך להקל על הלחץ. רוצה רק לשמוח ולא מצליחה. במקום לשמוח על הנס, על ההזדמנות האחרונה, בא לי לבכות. אף פעם לא התחלתי הריון במצב רוח כזה גרוע.
אני מתמודדת עכשיו עם 3 ילדים מתבגרים בבית. המצב לא פשוט בכלל. אחת מהם ממש מקשה עלינו ועל עצמה.
ויש עוד שניים קטנים יותר.
ומה שהכי מלחיץ אותי זה להתחיל בבדיקות. ברור לי שבגלל הגיל ילחיצו אותי בלי סוף וההריונות שלי אף פעם לא היו קלים לי, גם בלי הלחץ.
מרגישה שבא לי לא ללכת לשום בדיקה. לא רוצה לדעת. אבל מצד שני חוסר הידיעה רק ילחיץ אותי יותר. לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך להקל על הלחץ. רוצה רק לשמוח ולא מצליחה. במקום לשמוח על הנס, על ההזדמנות האחרונה, בא לי לבכות. אף פעם לא התחלתי הריון במצב רוח כזה גרוע.
