תמיד היה לי קשה עם ההמתנה. עם הידיעה שאי שם, בחלוף 6 השעות אוכל לשתות שוקו או לטעום מעוגת הגבינה שבמקרר.
כשהייתי קטנה, לא הבנתי את התחושה של הציפייה לזוגיות.
את התחושה שאתה ממתין וממתין, ואין שום דד ליין. קו הסיום לא נראה באופק, ולמעשה, אתה מבחין בו רק בדיעבד.
כשהייתי קטנה, לא ידעתי תחושת כמיהה מהי. לא תיארתי לעצמי שהעצמות של התחושה הזו, יהיו חזקות בעשרות ואלפי מונים ברבות הימים.
והציפייה היא אפילו לא לביחד, היא לא למגע ולא לשיחות עמוקות אל תוך הלילה.
הציפייה היא לרגעים שבהם אבכה ואנסה להבין על מה הויכוח, על השניות שאחשוב "מה חשבתי לעצמי", על הזמנים שבהם אבחר בו שוב ושוב ושוב. על העבודה המשותפת שמחכה לנו.
ועל הציפייה שלנו גם יחד לרגעים שיהפכו את התא המשפחתי שלנו, לכזה.
שנזכה.





. חחחחחח

